בשבילה גיבורים עפים | לרכישה באינדיבוק
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 667
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 116
- 39

לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה.

קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה.

בשבילה גיבורים עפים הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים בחיפה – ילדים  של שלהי שנות השישים, שנות הנס של מלחמת ששת הימים, שנות התרוממות הרוח והעתיד המבטיח. "התוכנית הכללית," נזכר אריק, המספר, "היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?" אבל התוכנית הכללית השתבשה, ואיתה גם התוכניות הפרטיות.
בשבילה גיבורים עפים הוא סיפור התבגרותם המשעשע והטרגי של חמישה נערים ומדינה אחת בעשורים מלאי התפניות שבין מלחמת ששת הימים לרצח רבין, והוא בעצם סיפור התבגרותנו אנו, הישראלים, כפי שהוא משתקף מן הפינה של שיכון אחד קטן ומופלא בשולי התמונה הגדולה.


בשבילה גיבורים עפים
הוא רומן על אהבה: על מה שמפעיל ומכבה אותה, על אהבה לאנשים שפניהם מוכרים לך יותר מפניך שלך ושחייך כרוכים בחייהם יותר מכפי שתבין אי פעם. ובתוך כך הוא גם סיפור אהבה לאישה אחת יחידה במינה, זו שבשבילה גיבורים עפים.

אמיר גוטפרוינד מאיר בפנס הקסם שלו רגעים הנצורים היטב בזיכרון הלאומי לצד כאלה שלכאורה נשכחו – והנה הם שבים ומפציעים מלאי חיים מבין קפלי העלילה. הוא  מחלץ מן ההיסטוריה אבני זיכרון קטנות אבל גם הופך בדרכו סלעים גדולים, ואת מה שהוא מוצא מתחתם הוא צורף לסיפור יפהפה ומחכים על קיומנו בארץ הזאת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בשבילה גיבורים עפים”

בקרוב…

1

 

ביום שבו יצא צה"ל אל מבצע כָּראמֶה נכתב על קיר תיבות הדואר אצלנו "יונה גילן הוא הומו".
בכפר הירדני כראמה נהרגו באותו היום עשרים ושמונה צנחנים ונפצעו תשעים. יונה גילֶן שהה בחופשת מולדת בצרפת, חסך מעצמו התחככות חזיתית בשערורייה.
בשיכון דיברו יום או יומיים על יונה גילן, על ההרוגים והפצועים, על שלושת החיילים הנעדרים שנותרו בשטחי ירדן. דיברו על המבוכה. זה היה מוזר, לא לנצח בקלילות ובלי נזקים זמן קצר כל כך אחרי מלחמת ששת הימים. כעבור עוד יומיים פקד ראש הוועד שלנו מר טיראן על הגנן הערבי לשפשף ולמחות את הכתובת בגנותו של יונה גילן, וממילא כבר ניתן האות לעבור נושא: משפחה חדשה עברה להתגורר בדירתו הריקה של יעיש שלוּש המנוח.
הם הגיעו ביום שלישי, בשעה ארבע אחר הצהריים. שיחקנו כדורגל בדשא למטה כשברחוב הופיעה המשאית המטרטרת וחסמה את הכניסה. הרמנו ראשים, הבטנו רגע בסבלים, וחזרנו לשחק. היה קשה לנחש שהעולם עומד להשתנות.
מישהו למעלה צעק, "איפה אתם, לעזאזל?" ולמטה בדשא כבר הופיע הילד החדש.
"אני משחֵק," הודיע.
מנחם, השחקן הכי טוב בשכונה, שכולם ניבאו לו עתיד מקצועני, היה אמור לזרוק את הטיפוס החדש הצידה. אבל מנחם, שייהרג בעוד חמש שנים ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, שאל רק, "איך קוראים לך?" והחדש ענה, "יורם," וראיון הקבלה תם. המבט של מנחם שוטט ימינה־שמאלה לבחוֹר את הקורבן שיוּרד אל שולי המגרש.
למעלה במסדרון שוב פרצו צעקות, ושמענו חבטה עזה, כאילו מישהו הטיח ארגז ברצפה. מנחם רמז לי, ואני, שפוף, זחלתי החוצה, אל פינתם של חסרי הזכויות, אלה שכמעט מדי יום צרב צִלם כווייה על הדשא בצד המגרש.
המשחק התחדש בלעדי.
קול נשי חדש, גבוה מאוד, התווסף לצעקות הסבלים במסדרון למעלה, ואחד השכנים קרא, "שקט, בבקשה," ובקולו מין ייאוש, מין ידיעה ששקט יותר לא יהיה, אפשר יהיה רק לבקש.
הילד החדש קילל הרבה. הוא צעק, דרש את הכדור. הוא היה שחקן גרוע, ולא הסכים לשום החלטה. הגיע הרגע שתפקע סבלנותו של מישהו. שתתחיל מריבה שלא תיגמר בסתם דחיפות. שמנחם יתחיל. שדוד יתחיל. ששמעון גֶרי. רציתי בעיטות, אגרופים לפנים, שיניים שבורות.
החדש שוב חטף את הכדור, ופתאום נעמד. הוא הסתכל עלינו לרגע, על כולנו, בעיניו חסרות הצבע, והפטיר, "אני הולך."
והלך.
במסדרון למעלה התחדשו צעקותיה של האישה. היה נדמה שגם זגוגית התנפצה. קיוויתי שהילד החדש נעלם רחוק, לנצח, עד עולם. אבל יורם מעתלית בא אלינו לתמיד.
הוא יופיע מעתה ואילך בתמונות הכיתה שלנו, בכל שנה, מבטו הריק פונה לצלם, תחת גביניו הבהירים כבר נרקמות דרכים איך להשיג לעצמו כזאת מצלמה. בכל שנה יצוץ ראשו במקום אחר — בשורה האחרונה, הראשונה, האמצעית — כאילו בכל שנה יעריכו המורים מחדש את גובהו, את ממדיו. לא הרחק ממנו נופיע תמיד אנחנו, הארבעה, נתיניו, דבוקים יחדיו, כמו בימים שלפני שהגיע. בֵּני במבט מחודד, סנטר מורם, יודע שצילום כיתה הוא עת לארשת של סנָטור. גדעון, גם הוא רציני מאוד, מסורק היטב, ודאי תוהה אם מישהו מאחור מסמן מעל ראשו "אוזני חמור". ציון, נמוך קומה, ראשו כמעט נבלע בין הראשים שלפניו, נועץ בצלם מבט קומנדו, מחשבותיו משוטטות הרחק, אבל ברור שאם ינסה הצלם לשלוף, ציון, קר רוח, ישלוף לפניו.
ואני, הרביעי. אריק.
את התמונה מכיתה ה' עוד אַראה פעם למיכל. הנה אנחנו, אגיד לה. הנה יורם, בני, ציון, גדעון. הנה אני. מי היה מאמין.

אמיר גוּטפרוינד (1963-2015) היה סופר ישראלי, יליד חיפה. הוא התגייס לצה”ל כעתודאי, לאחר שסיים תואר ראשון במתמטיקה שימושית בטכניון. בעת שירותו הצבאי השלים תואר שני בטכניון, בחקר ביצועים, ופרסם את שלושת ספריו הראשונים. השתחרר מצה"ל בגיל 42 בדרגת סגן-אלוף.

ספרו הראשון שואה שלנו זכה בפרס בוכמן (2001). ספרו השני אחוזות החוף זכה בפרס ספיר (2003). גוטפרוינד גם זכה, ב-2013, בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע”ש ראש הממשלה לוי אשכול.

כל ספריו יצאו בהוצאת זמורה-ביתן ובהם גם: העולם, קצת אחר כך (2005), מזל עורב (2013), אגדת ברונו ואלה (2014).

סרטו של הבמאי אבי נשר, "פעם הייתי" (2010), מבוסס על הספר בשבילה גיבורים עפים.

 

X