בשבח הצללים | לרכישה באינדיבוק
בשבח הצללים

בשבח הצללים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 88
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

בשבח הצללים, חיבורו המהולל של ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ טַנִיזַקִי (1965-1886), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, פורסם בשנת 1933, וגם לאחר שמונים שנה ממשיך לרתק קוראים בכל רחבי העולם.

טניזקי פורש את השקפתו האישית על האסתטיקה היפנית. הוא כותב על עיצובם של החדר המסורתי, כלי כתיבה ואוכל, ואף על עיצובו של בית השימוש האידיאלי.

בסגנונו העשיר והאסוציאטיבי הוא מתאר את ייחודה של תרבות שמעדיפה צללים ואפלה, אך אלו נסוגים בפני אור החשמל המודרני החודר לכל פינה.

דורון ב. כהן, שתרגם בעבר מיצירותיהם של טניזקי ושל סופרים יפנים אחרים, הוסיף לתרגומו הערות ואחרית דבר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בשבח הצללים”

כשאני מזדמן למקדש בקְיוֹטוֹ או בנַארָה,  ומכוונים אותי אל בית השימוש המסורתי, האפלולי, שהוא תמיד גם נקי ומצוחצח, אני שב ומעריך את מעלותיה של הארכיטקטורה היפנית בטהרתה. כבודו של חדר המגורים במקומו מונח, אבל בית השימוש היפני הוא-הוא המקום שבו אפשר לזכות במנוחה רוחנית של ממש. בית השימוש המסורתי נפרד תמיד מהמבנה העיקרי, ממוקם בסופו של מסדרון ובצילה של חורשה ממנה נושבים ניחוחות עלים רעננים ואזוב, וכשאתה משתופף  בין קווי האור העמומים, שוקע בהרהורים בתוך הזוהר הרך המשתקף דרך השוג'י, או מתבונן החוצה במראות הגן, תחושתך בשעה זו אינה ניתנת לתיאור. מספרים שסוֹסֶקִי  מנה את ההליכה להתפנות בבוקר כאחת מהנאותיו, וקרא לה "תענוג פיזיולוגי", ואכן, כדי לטעום אותה תחושה מענגת אין מקום מתאים יותר מבית השימוש היפני, שבו אתה מוקף קירות שקטים וסיבי עץ מצוחצחים, בעודך זָן את עיניך בכחול השמים וירק העלים. אני שב וטוען שכדי שאמנם כך יהיה נחוצים מידה מסוימת של אפלוליות, ניקיון מופתי, ושקט שבו אפשר לשמוע אפילו זמזום של יתוש. בבית שימוש כזה אני אוהב להאזין לקול הגשם המטפטף ברכות. לכך מתאים במיוחד בית השימוש של אזור קַאנְטוֹ,  שבו מותקן חלון צר וארוך בגובה הרצפה, ושבעדו אפשר לשמוע סמוך כל כך לגופך את הצליל העדין של הטיפות הזולגות משולי המרזב ומעלי העצים, ניתזות מבסיסו של פנס אבן, מלחלחות את האזוב שעל אבני הפסיעה ונספגות באדמה. אכן, בית השימוש הוא המקום המתאים מאין כמוהו ליהנות מקולות החרקים או ציוץ הציפורים, ויום ולילה לטעום את הרגעים ברי החלוף  של העונות המתחלפות תדיר, וכנראה שמשוררי ההַיְקוּ בזמנים עברו קיבלו כאן אין ספור נושאים לכתיבתם. אפשר לומר, אם כן, שבמסגרת הארכיטקטורה היפנית, בית השימוש השיג את שיא הטעם הטוב. אבותינו, שידעו להפוך כל דבר לשירה, הפכו דווקא את אותו חלק של הבית שאמור להיות הפחות נקי מכל למקום בעל ערך, כזה שקשור ביפי הטבע ואפוף בתסמיכים נוסטלגיים. בהשוואה לאנשי המערב, שמתייחסים אליו כאל מקום של לכלוך ונרתעים אפילו מלציין את שמו בפומבי, גישתנו אנו הגיונית הרבה יותר, ומבטאת את מהותו של הטעם הטוב.  אם חייבים לציין גם נקודות חולשה אפשר להזכיר את ריחוקו מהמבנה העיקרי, שבעטיו השימוש בלילה איננו נוח, ובחורף קיימת סכנה גדולה של הצטננות, אבל כמו שאמר סַאיְטוֹ רְיוֹקוּ,  "עידון הוא דבר קריר", ומקום כזה מעורר תחושה טובה דווקא כשקר בו בדיוק כמו בחוץ. אין דוחה יותר מחדרי הנוחיות המערביים בבתי המלון, שמעלים אדים מרוב חום. אם כן, כל מי שאוהב את הסגנון המסורתי בבנייה ימצא שבית השימוש היפני הוא אידיאלי, אבל אף שהוא מתאים מאוד למקדש שבו שטח המגורים גדול יחסית, מספר האנשים מועט וכולם משתתפים בניקוי, בבית מגורים רגיל לא קל לשמור על הניקיון הנדרש. במיוחד כשהרצפה עשויה לוחות עץ או טַטַמִי,  כמה שלא נשמור בקפדנות על ההליכות הנאותות, וכמה שלא נקרצף וננקה, עדיין הלכלוך יבלוט לעין. בסופו של דבר גם כאן, מבחינת ההיגיינה וההיגיון, עדיף להדביק אריחי חרסינה ולהתקין אסלה נשטפת, אבל במחיר הוויתור על כל הזדמנות שהיא ליהנות מ"אלגנטיות" ומ"יפי הטבע". בתוך האור הבוהק שם ובין ארבעת הקירות המצופים לבן, קשה מאוד ליהנות מאותו תענוג פיזיולוגי שעליו דיבר סוֹסָקִי כפי שהיינו רוצים. אמנם, כיוון שמפינה לפינה העין רואה לבן טהור, אין ספק באשר לניקיון, אבל מוטב שלא להפנות עד כדי כך את תשומת ליבנו אל המקום שאליו הולך מה שיוצא מגופנו. כשם שאישה יפה שעורה צח ונקי תפגע בטעם הטוב אם תחשוף את עגבותיה או כפות רגליה לעיני זרים, על אחת כמה וכמה שחשיפת המקום ההוא לאור היא גסה, והניקיון של החלק הנראה רק מעלה על הדעת ביתר חריפות את זה שאיננו נראה. אכן, מקום כזה ראוי שיהיה אפוף באפלולית, ואת האבחנה בין ניקיון וחוסר ניקיון מוטב להותיר מעורפלת. לכן כשבניתי את ביתי התקנתי אמנם אמצעי סניטציה מודרניים אבל החלטתי להימנע מאריחי חרסינה וכיסיתי את הרצפה בלוחות של עץ קַמְפוֹר, הכל במטרה ליצור תחושה של סגנון יפני, אבל נוכחותה של האסלה סיכלה את כוונתי. כידוע, אסלות השטיפה עשויות כולן חרסינה לבנה בוהקת, וצמודה להן ידית מתכת מבריקה. אילו היתה הבחירה בידי הייתי מעדיף שהכלים הללו, הן אלו שלשימוש הגברים והן אלו שלשימוש הנשים, יהיו עשויים עץ. עדיף מכל עץ מצופה לק, אבל אפילו עץ חשוף, ככל שהוא הולך ומתכהה בחלוף השנים וסיביו מפגינים את קסמם, מעניק תחושה מופלאה של שלווה. המתקן האידיאלי, ללא ספק, היא המשתנה  עשוית העץ שבקרקעיתה מונחים מחטי עץ ארז רעננים, ואין זה רק מראה המענג את העין אלא שאף רחש של צליל לא נשמע בעת השימוש. אמנם לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות כאלה, אבל חשבתי שלפחות אפשר לייצר כלים שיתאימו לטעמי ואז להתקין בהם אמצעי שטיפה, אולם כיוון שהזמנה מיוחדת כזאת דורשת מאמץ רב ומחיר גבוה, נאלצתי להרים ידיים. כמובן שלא היתה לי התנגדות להתקנת אמצעי התאורה, החימום והסניטציה המודרניים, אולם בה בעת תהיתי מדוע אי אפשר לייצר אותם תוך יתר התחשבות והתאמה למנהגינו ולסגנון חיינו.

ג'ונאיצ'ירו טניזקי (1886 – 1965), מגדולי הסופרים היפנים המודרניים.

 

היה מועמד לפרס נובל וכתביו תורגמו לשפות רבות. ביצירתו העשירה יש חיפוש אחרי המוזר והחריג. הוא הרבה לכתוב על קונפליקטים ביחסים בין נשים וגברים ועל הקונפליקטים שבין התרבות היפנית המסורתית לבין התרבות המערבית המודרנית. לעברית תורגמו: "המפתח" ו"יש המעדיפים סרפדים".

X