ברמן | לרכישה באינדיבוק
ברמן

ברמן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 276
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 36

שיכרון החושים, המסתורין, הצבעוניות של חיי הלילה, הקסם, האשליה, ההתפכחות.

רומן סוחף ומקורי שלוקח אותנו אל תוך עולם הלילה של תל אביב, אמסטרדם וניו יורק. חיי הלילה המסחררים, המרתקים והכוזבים, מוארים מנקודת מבטו של שחקן ראשי במחזה, הברמן. מבט מהצד, ממקום טוב באמצע, מאחורי הדלפק.

סיפור על התבוננות פנימה, על עלייה ונפילה, ריקנות והצלחה, ועל החיפוש הנואש אחר ההכרה והאהבה, עד לניצחון על ההרס העצמי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ברמן”

בקרוב…

אדום עז. פסים ברווחים קטנים מקעקעים שפתיים על שולי כוס הזכוכית. בידו האחת הוא עוטף אותה, בידו השנייה, בדחיפת אגודל מעוקל, מנסה להסיר. המים זורמים, מרטיבים את ידיו, ממלאים את הכוס ונשפכים מתוכה לכיור המתכת. נירוסטה מגולוונת. עמידה לחלודה, אך לא עמידה לצלילים.

 

זה לא יורד, הוא חושב לעצמו. רעש מים זורמים חודר למוחו, מאפשר לו כמה רגעים של שקט. אלכוהול מטייל בדמו. ביטים הולמים בראשו. קולות ודיבורים מסביב. אורות עמומים מכהים את מבטי האנשים אליו. רק צלילי המים מרגיעים אותו. כמה אנשים, הוא חושב, מצטופפים, נדחסים מהר. לפני שיתפכחו, תנו להם לטבוע בכול יום מחדש, לרמות את מעגל היום-יום, לעבות עוד קצת את הוואקום, להביא את עצמם בפני קוסם. ליצנים כולם. חלקן אפילו באיפור כבד. כמה שניות של ריכוז רוחני. שום דבר חוץ מהמים, האוזניים והזרימה במתכת. זה השקט שלו עכשיו. זה הלילה שלו למולם.

 

"לא שכחת אותי נכון?" היא קוראת לו שוב מצדו הימיני. ראשו מורכן מעט לכיור הצדדי, אך כל כמה שניות הוא מרים אותו כדי להביט בהם. הוא רואה את מה שהם רואים, אבל אחרת. הוא מביט בתנועות, במבטים, חושיו מחודדים כל כך, עיניו מרוכזות, תנועותיו חדות כמו סמוראי המנופף חרבות. הוא יודע, הוא יודע מתי ואיך ומה הרבה לפני שמישהו מהם מבקש. הוא הכול עכשיו.

 

הוא זוקף את גבו ומסתובב אל הקול שכבר פנה אליו קודם. הוא שוב מתעורר. מרוכז במשחק, זו ההיא שרוצה שוב את אותו המשקה שמזג לה.

 

"לא, לא, אל תדאגי לא שכחתי אותך," הוא עונה. שוב היא מביטה בו, מחייכת חיוך רחב, עגילי חישוק זהב, אף זעיר ועיני דבש גדולות. וזה חזק ממנו. הוא כבר לא מבחין, והוא בכלל לא רוצה, אבל השנים, התרגול, השפע והבדידות הובילו אותו שוב לנסות. שדיים זקופים מחפשים אותו מבעד לכתפיות שמלתה הדקה. שערה אסוף בפשטות. חיוך אדום עז. אדום שצובע את שפתיה. הוא מוכן להישבע שהוא ראה אותה כאן כבר כמה פעמים, שהוא יודע עליה הכול, אך עד שתחזיר לו את כוס הזכוכית הבאה ריקה, אפילו את שמה הוא לא יֵדע. מבלי לשים לב אך מדויק להפליא הוא רוכן מעליה מעט, הרי היא ישובה למולו כנועה לתנועותיו ולתזמונו, אם כי הוא זה שמשרת אותה. התרחשות חזקה שקורית לו כל לילה: הוא המשרת שלה אך ידו על העליונה. משרת-שליט כל-יכול שכזה. מגע ידו השמאלית הקרירה והלחה מעט לאחר שניגב אותה במטלית ממי הברז הקרים, העביר בה צמרמורת. לשתי שניות נחה ידו על שתי ידיה הקמוצות האחת בתוך השנייה, שעונות ויוצרות מעין משולש עם שני מרפקיה על דלפק עץ האלון שתמך בכולם, שבנה להם דמויות ותפקידים, שהפריד בין הטיפש לשאר הטיפשים. "כבר מגיע אלייך מותק."

 

קצת קשה אבל אין לחץ. לפני חודשיים ושלושה עשר יום (ושבע שעות אם לדייק) מלאו לה עשרים ותשע. החבר האחרון שהיה לה באותו הזמן, מת. הוא לא באמת מת, אבל היא הרגה אותו מהזיכרון. היא לא ידעה לוותר והוא היה ילדותי. ארבע שנים של עליות ומורדות, וזהו. הוא מעבר לים היא מעבר אליו. הכול טוב. חוץ מהעבוֹדה שלוקחת לה את רוב הזמן ושעות השינה הלא מסודרות, היא בהחלט מאושרת. טוב לה עם הדרך שלה. ובכלל, הזרות בעיר הגדולה מאפשרת לה להרגיש שייכת. שלושים ושבעה זוגות נעליים. היא נועלת את כולם, אבל חָסַר לה רק עוד זוג אחד, זה שיאפשר לשינה הלא מסודרת, לעבודה שקצת מתישה, לאהבה שהיא לא מחפשת, לזיכרון שהוביל אותה לכיליון, להר הגעש שהיא קוראת לו חיים ושהיא כל כך אוהבת, הזוג האחד הזה שיאפשר להכול להיעלם. עקב דק ועור ירקרק יהפכו אותה לבובה סקסית. ירכיה יזדקפו ושוקיה יבריקו כיהלומים. אוי הנעל. אפשר ללחוץ עצור! נגמרה הספירה היומית לאחור בשעון העצר. נקישות העקבים כשירדה שתי קומות במדרגות הבניין שבו היא גרה ניגנו לכוכבנית הכול כך תובענית שבתוכה. מלאה בעצמה עד קצי-קצות נפשה, היא חמושה בכל מה שצריך כדי להתעורר למחר.

 

כשנכנסה, הוא קלט את עגילי הזהב שלה מיד, והיא התיישבה לבדה על הבר, ביקשה לשמור לה כמה דקות את הכיסא הריק שלידה, המתינה בהססנות עד שהטלפון שלה צלצל.

 

"א-י-פ-ה א-ת????" היא צעקה בקולי-קולות אל תוך הנייד שלה. "כבר רבע שעה אני מחכה פה לבד!" הצעקה שלה הדהדה מעל רעש האנשים, ריח השיכר והמוסיקה.

 

"את על יד הדלת? אז תיכנסי עד הסוף! כבר תראי אותי… א-נ-י ע-ל ה-ב-ר!"

 

מבטים, מבטים, ולאן. האחת מולו והשנייה מפלסת דרכה, מחפשת את מקומה בין כל האנשים, צועדת לכיוון חברתה. כבר כמה חודשים הן כך, כתף לכתף בכיסא הריק שהמתין לה, פוּקח ונשמר בדריכות, שיישאר פנוי עד שיישבו ביחד.

 

"יפה אחת! סליחה-סליחה שאיחרתי." זאת שהגיעה מחבקת ומנשקת את פניה של חברתה ומתיישבת על ידה.

 

"לא נורא לא נורא… לא הזמנתי כלום כי חיכיתי לך."

 

"ערב טוב," הוא פונה אליהן, מחייך כאילו נבוך, משקר מרגע זה והלאה בכל מהלך. מניח שתי מפיות קוקטייל לבנות. רוצה לומר בפשטות – ראיתי אתכן, אני יודע שאתן כאן.

 

"אני רוצה כוס שמפניה." אמרה זו שאיחרה, ופשטה את הז'קט שלבשה.

 

"ואני רוצה… משהו מתוק בלי הרבה אלכוהול."

 

תוך כמה שניות הונחה כוס שמפניה ריקה מול הראשונה, ובידו בקבוק שמפניה פתוח. הוא מוזג לאט כדי שבועות התסיסה המתנפצות על שולי הכוס הגבוהה לא יעלו על גדותיה. "איזה פירות את אוהבת?" הוא שואל את השנייה תוך כדי המזיגה שהרוויחה לו זמן לחשוב על המשקה שיכין לה.

 

"תותים."

 

הוא סיים למזוג את השמפניה. סוגר את הבקבוק ומשיבו למקומו במקרר. עכשיו הוא כבר יודע מה למזוג לה. הוא מניח מולה כוס גבוהה ורחבה, זורק לתוכה שלושה תותים טריים, מועך אותם מעט, מוסיף רום, מעט וודקה ומיץ לימון ממותק. ממלא בקרח ומניח על כוס הזכוכית שייקר נירוסטה ארוך, מכה בו מעט, מהדק אותו ונועל את הכול. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. היא כבר יודעת שזה ינעם לגרונה. עוד תנועות, למעלה למטה, קרח מרעיש, והנה הוא מוזג משקה אדמדם סמיך לזכוכית מעוצבת, מבריקה ועומדת על מפית קוקטייל לבנה.

 

"בבקשה," אמר. והיא כבר אוחזת במשקה שלה, טועמת ומחייכת, והוא מחייך חזרה ומיד מתפנה אל השאר.

 

כל כך הרבה דמויות, כל אחד הוא הגיבור הראשי של עצמו הלילה. זה בסדר, ככה זה כשהם יוצאים לבלות. הם רואים את עצמם בלבד אך מביטים רק בו, הם בטוחים שגם הוא מביט רק בהם וזוכר רק אותם, אבל הוא רואה את כולם, הוא רואה את כל הדמויות, את כל הסיפורים, זוכר פרצופים, בקשות. כל אחד ועולמו כל אחד ומיקומו.

 

קצב. זמן. מילים. אינספור משפטים. אינספור אנשים. בתחילת הערב עדיין יש ערימות של צבעים אך הציור עוד לא צויר. מעניין מה יצייר לו הלילה.

 

הוא עדיין נהנה מהבחירה כל עוד הוא שם. שונא שזה מתחיל, נהנה כשזה קורה ומפחד כשזה נגמר. היום הוא שוב בחר להיות דמות, או שהדמות בחרה אותו.

 

היא סיימה את הקוקטייל הראשון שהכין לה, ומיד ביקשה אחד נוסף. שוב חלף על פניהן במהירות, כמו בתנועת ריקוד הוא שולח ידו. מאלץ את עצמו לקסם אישי. כמו גנב, אוסף בידו הימנית את הכוס הריקה, מטונפת בשוליה בנשיות מרהיבה. שפתיה דבקו בזכוכית בכל לגימה, השאירו חותם. אדום עז.

שי עמית, קול רענן בספרות הישראלית העכשווית. מעניק חוויה ייחודית, כנה ואמיתית.

"ברמן" הוא ספרו השני.

ספרו הראשון "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" יצא לאור בשנת 2003.

"ברמן" תורגם ועובד לאנגלית, ויצא לאור בשנת 2013 תחת הכותרת TENDER.

X