ברלין במלחמה | לרכישה באינדיבוק
ברלין במלחמה

ברלין במלחמה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 512
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.8

העיר ברלין היתה לא רק הבימה המרכזית לשיגיונותיו של אדולף היטלר, לעלייתו של הרייך השלישי ולנפילתו; היא היתה גם מקום שחיו בו אנשים רגילים – עבדו, בילו, גידלו משפחות. את סיפורם של אלה בשנות המלחמה בא הספר ברלין במלחמה לתאר.  בין השנים 1939 ל־1945 חוו תושבי ברלין שמחת מנצחים ותוגת מובסים ומצוקה קשה. מזונם נקצב; ההאפלה גררה מעשי פשע; גברים, נערים וזקנים גויסו; הפצצות מן האוויר הטילו אימה; הכיבוש לוּוה במעשי ביזה ואונס. את כל אלה מתאר הספר, וכמובן, גם את התלאות והגזרות שהיו מנת חלקם של היהודים בעיר.  בצד בחינת התנהגותם של אזרחי ברלין מעלה מחבר הספר, ההיסטוריון רוג´ר מורהאוז, שאלות נוקבות: כמה ידעו תושבי ברלין על שואת היהודים, ועד כמה האמינו למה שנודע להם? מה היה יחסם לגסטאפו? למדינה הטוטליטרית? מהו טבעה של חברה הנתונה למשטר דיקטטורי? מה היה היקפה של ההתנגדות להיטלר ואילו צורות לבשה? היו בברלין מי שהתנגדו לנאצים והושיטו עזרה ליהודים שנותרו בעיר, עד כדי כך שיותר יהודים עברו את השואה במחתרת בברלין ונשארו בחיים, מאשר בכל מקום אחר ברייך השלישי של היטלר.  מורהאוז מסתמך בספרו על יומנים, על ספרי זיכרונות ועל ראיונות, ומתאר בכישרון ספרותי המשולב במחקר מעמיק את העיר שעברה טלטלה קשה, ואת חיי האנשים שהיו כפינה אפלה, נשכחת, בסיפור קורותיה של מלחמת העולם השנייה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ברלין במלחמה”

"פיהררווטר"
תחזית מזג האוויר ליום חמישי, 20 באפריל 1939, בישרה על מה שנקרא בגרמניה הנאצית בשם פִיהרֶרוֶוטֶר — מזג אוויר לפיהרר: יום שמש צח מעננים. בכל רחבי העיר התעוררו ברלינאים בציפייה שוקקת לקראת מה שיהיה בלי ספק אחד האירועים הגדולים של השנה. היה זה יום ההולדת החמישים של קנצלר גרמניה והפיהרר של הרייך של גרמניה רבתי, אדולף היטלר, והיום הזה צוין בשורה של אירועים, מצעדים וקבלות פנים. יום חג ציבורי הוכרז, חזיון ראווה עמד להתרחש, ותחזית מזג האוויר הנאה רק הוסיפה לאווירה החגיגית.
וכך, ברחבי הבירה כולה, התכוננו אלפי גרמנים מן השורה ליום של בילוי. ותיקי מלחמת העולם הראשונה צחצחו את עיטוריהם ותלו אותם בגאווה על חזותיהם. הנשים הקפידו לנעול נעליים חסונות ולקחת עמן מעילים ומעט צידה לדרך: אולי לחמניות עם נתחי בשר קרים. מרחיקי הראות מביניהם לקחו עמם כיסאות או שרפרפים מתקפלים. אחדים אפילו הצטיידו בפריסקופים של זוג מראות, כדי להבטיח לעצמם צפייה טובה בהתרחשויות. בה בעת לבשו בני הדור הצעיר, רובם חברים בארגוני הנוער ההיטלראיים השונים, את מדיהם המגוהצים בקפידה, צחצחו את אבזמי חגורותיהם ובדקו את שלל אותותיהם. הנערים הברישו את שערם, הנערות עשו את שערן בתלתלים או בצמות "גרמניות" קלועות למשעי. לכולם, התרגשות הבוקר ההוא היתה מוחשית.
בחוכמה עשו אלה ממשתתפי החגיגות שקראו את ההנחיות הרשמיות, אשר פורסמו בכל העיתונים, לפני צאתם למרכז העיר. ההנחיות יעצו להם שלא להתקרב יותר מדי לכלי רכב זחליליים במהלך המצעד ולשמור על מרחק מהסוסים. שׂומה עליהם לציית להוראות השוטרים ונציגי המפלגה, הזכירו להם ההנחיות, בלא דיחוי ובלא ויכוח. במצעד עצמו חל איסור מוחלט על צילום תמונות.1
ההכנות הרשמיות ליום החג היו יסודיות באותה המידה. המרכז המנהלי של העיר ייסגר לתנועה החל בשעה 07:00. תחנת הרכבת טִירגַרטן, הקרובה למסלול המצעד, תיסגר גם היא. לנוסעים למרכז ברלין כדי להשתתף בחגיגות ניתנה עצה טובה, לרדת מהרכבת קרוב ככל האפשר לאזור המוגבל ולהמשיך בדרכם רגלי. לבסוף, מכיוון שתוכנן מטס ראווה לשעות אחר הצהריים, נסגר כליל המרחב האווירי של מרכז ברלין למשך כל היום.2
רבים מהמשתתפים ומהאורחים יצטרכו ללון בבירה לילה או שניים. את רוב אנשי הצבא שישתתפו במישרין במצעד, כ־50,000 במספר, יהיה אפשר להלין בקסרקטינים בלִיכטֶרפֶלדֶה ובפּוֹטסדָם, או במחנות הצבא האחרים המקיפים את הבירה. אח"מים ואורחים מיוחדים, לעומת זאת, קיבלו חדרים בשניים מבתי המלון המשובחים של ברלין, אַדלוֹן וקַייזֶרהוֹף, שם סופק להם אפילו משמר ראש של הס"ס.3 האורחים הרגילים, אלפים רבים במספר, שהגיעו מכל קצווי הרייך ואף מחוצה לו, מצאו מגורים — אם שיחק להם מזלם — במלונות ובבתי ההארחה הפחות חשובים של ברלין, שהיו מרובים מאוד. לשפלי המעמד מביניהם, הגנים המרובים של העיר הציעו שפע של אפשרויות להקמת אוהלים.
היטלר, בינתיים, לא חסר מאומה באותו בוקר. הוא התעורר בשעה מוקדמת מהרגיל. כפי שסיפר לימים השמש האישי שלו, היינץ לִינגֶה, "הפיהרר לבש את מדי המפלגה החומים שלו… וחגר את חגורת השרד הזהובה של גנרל גרמני, כמפקד העליון של הוורמאכט. הוא עמד לפני הראי בחדר השינה שלו שעה ארוכה מאוד, הזין את עיניו בבבואתו שלו כמו טווס, והתקין בלי הרף את המקטורן שלו."4 אנשי הסגל שלו, שעמדו הכן באולמות השיש של בניין לשכת הקנצלר, היו מהודרים לא פחות. "משרתים עמדו ליד הדלתות," המשיך וסיפר לינגה,
לבושים במדי פאר עם מקלעות כסף ועיטורים על החזה… השלישים הצבאיים וקציני הקישור עמדו בשורה, יחד עם שומרי הראש של היטלר וטייסי הטייסת האישית שלו. ועוד היו חיילי הליבּשטַנדָרטֶה במדי הס"ס השחורים שלהם, עם החגורות החדשות שעוצבו כחיקוי לאלה של שומרי הראש של הקייזר וילהלם. קציני הליבשטנדרטה — בדומה לקציני הוורמאכט — ענדו מקלעות כסף וחגרו חגורות שרד.5
בשעה 08:00 באותו בוקר ערכה תזמורת הלכת של הס"ס־ליבשטנדרטה רסיטל קצר בגן לשכת הקנצלר, וניגנה את "דויטשלנד, דויטשלנד איבר אלס" ואת "שיר הורסט וסל". היטלר ניצב תחת גגון המבואה הקלסית ההדורה, האזין ברוב קשב ולבסוף הודה לנגנים וחזר פנימה, כדי לעבור על צביר ענקי של מתנות שהונחו כסדרן על שולחן הדיונים הארוך. הוא קיבל מתנות אחדות מאנשי החוג הפנימי שלו בחצות הלילה הקודם, אבל רובן הוגשו לו בבוקר זה. בהמשך השבוע כתבה מזכירתו הפרטית כריסטה שרֵדֶר לחברתה:
המספר והשווי של המתנות השנה פשוט מדהימים. תמונות (דֶפרֶגֶר, וַלדמִילֶר, לֶנבָּך, אפילו תמונה מפוארת של טִיצִיאָן), ועוד פסלי חרסינת מייסנר נפלאים, כלי כסף לשולחן, ספרים מרהיבי עין, אגרטלים, רישומים, שטיחים… דגמי מטוסים ואוניות ופריטים צבאיים דומים, שהסבו לו את ההנאה הגדולה ביותר.6
אך מלבד האוצרות הללו מאת עמיתיו הפוליטיים ומעריציו, קיבל היטלר גם מתנות צנועות יותר, רבות מספור, מגרמנים פשוטי־עם: כריות ושמיכות רקומות בצלבי קרס, עבודות־יד, עוגות ענקיות, קופסאות ממתקים ומטעמים מקומיים. "מה רבות היו מחשבותיהן של נשים קנאיות, מלאות הערצה," הרהרה שרדר, "שנארגו בעבודות־היד האלה!"7
כשעה אחר־כך, אחרי ארוחת בוקר קצרה, יצא היטלר מלשכת הקנצלר לסקור מצעד בווילהלמשטראסה, שם חלפו לפניו בסך אנשי הס"ס של יחידות הליבשטנדרטה והטוֹטנקוֹפּף וגדוד של שוצפוליציי בסדר מושלם, לצליליה הרמים של תזמורת לכת. הרחובות המקושטים בצלבי קרס, והמלאים בהמוני דורשי שלומו, בישרו באורח מרשים מאוד על העומד להתרחש.
השעה שלאחר־כן יוחדה לקבלת איחוליהם של אורחים נכבדים, משלחות ונציגים של ארצות חוץ. ראשון המשתתפים היה הנוּנציוֹ של הכס הקדוש, שהביא עמו את ברכות האפיפיור שזה־מקרוב נבחר, פִּיוּס השנים־עשר. בעקבותיו באו נשיא בוהמיה ומורביה, אמיל הָאכָה, ונשיא סלובקיה, יוזף טִיסוֹ. אחריהם קיבל היטלר את ברכותיה של ממשלת הרייך, משלחת של אנשי ורמאכט בכירים וביקור מאת ראש עיריית ברלין, ד"ר יוליוס לִיפֶּרט. נתקבלו גם מברקים, בין השאר מאת המלך ג'ורג' השישי ומאת הנרי פורד, ועוד רבים אחרים. לבסוף, ב־10:20, קיבל היטלר רשמית את אזרחות הכבוד של העיר דַנצִיג מאת הגָאוּלַייטֶר של העיר, אלברט פוֹרסטֶר.
אחר־כך, מעט לפני 11:00, נכנס היטלר שוב למרצדס טוּרֶר שלו והוסע אל בימת הכבוד שניצבה על ציר מזרח־מערב. במשך כל הנסיעה הקצרה הזאת, כשחלף על־פני הטורים הרבים מספור של חיילים ערוכים למצעד, עמד בלי ניע במכוניתו הפתוחה, זרועו הימנית מתוחה במועל־יד.
על רוב הברלינאים, שצבאו עתה על צדי מסלול המצעד לכל אורכו, עבר מן הסתם בוקר פחות תזזיתי. אולי האזינו לרדיו, ואולי ניצלו את הזדמנות החג הציבורי כדי להתענג על ארוחת בוקר ממושכת. אלה מהם שהתכוונו לצאת למרכז העיר שוחחו מן הסתם על מקומות התצפית המשובחים ביותר. אלה שהיה בדעתם להישאר בבית יכלו לשמוע את המתרחש בכורסאותיהם הנוחות, שכן האירוע כולו הועבר בשידור חי על־ידי צוות של שדרי רדיו, עם קטעי מוסיקה קלה למילוי פערים בדיווח. המאזינים חדי האוזן יכלו אפילו להבחין בפעולתה של הכוריאוגרפיה הרגילה; "מרש בָּאדֶנוַויילֶר" התוסס, לדוגמה, בישר כי הגעתו של הפיהרר צפויה בעוד רגע קט.
מהדורותיהם המיוחדות של השבועונים היו גדושות בתיאורים מלוּוי תמונות של חיי היטלר ופועלו. גם העיתונים היומיים הדפיסו מהדורות מיוחדות לציון המאורע. בכולם צוטט במלואו נאום הברכה שהשמיע יוזף גֶבֶּלס, שהכריז בערב הקודם כי "שום גרמני, בבית או בכל מקום אחר בעולם, לא יוכל שלא להפיק הנאה עמוקה ולבבית יותר מהשתתפותו. זהו יום חג לאומה, וכך נחגוג אותו."8
רוב העיתונים פרסמו גם מבחרים גדולים של מכתבי ברכה ושירים ששלחו קוראיהם. ביטאון הס"ס דָס שוָוארצֶה קוֹרפּס ציטט קוראים שהביעו "גאוות נצח" על ה"נס" הקרוי היטלר, או העלו על נס את ברלין כ"מוקד האירועים בימים הרי גורל אלה".9 עיתון אחר פרסם, באותה רוח, את הגיגיו הפיוטיים הצולעים של קורא בן שמונים שטען כי הוא "מאושר על שזכה לחוות את הזמנים האלה".10 עיתונו הברלינאי של גבלס, דֶר אַנגריף, פרסם מאמר נוטף סכרין שביטא את איחוליהם של שלושה "ברלינאים אלמונים" — שוטר, עקרת בית ואיש ס"א.11
לאלה ששינסו מותניים ויצאו למרכז העיר באותו בוקר ציפה חזיון ראווה באמת ובתמים. כל הגרמנים חויבו לתלות דגלי צלב קרס על בתיהם ביום חשוב אשר כזה, והיתה זו הוראה שלא רבים העזו להמרותה. עם זאת, ברלינאים רבים לא הסתפקו ביציאה ידי חובתם. בפרברים נראו מרפסות וחלונות רבים מספור מקושטים בדגלים, בתצלומים או בזרים מפוארים. הקישוטים במרכז העיר היו ראוותניים. באזורים המסחריים, כמעט בכל חנות או בניין משרדים נראו תצלומים או פסלים של היטלר בחלונות, בין פרחים וזרים. כל משרדי הממשלה והתאגידים הממלכתיים התחרו אלה באלה, כמובן, בהפגנת מסירותם. משרדי המפלגה הנאצית השליכו כל איפוק מאחורי גו ותלו דיוקנאות וסיסמאות ממוסגרות על קירותיהם החיצוניים. הרחובות המרכזיים של הבירה — בייחוד באזור המנהלי הראשי — שינו את פניהם לבלי הכר. וִילהֶלמשׁטרָאסֶה, לדוגמה, הרחוב שבו שכנה לשכת הקנצלר, היה ים של דגלי צלב קרס, וגם שדרת אוּנטֶר דֶן לִינדן ופרִידרִיכשטראסה עוטרו בדגלים, בנסים ובזרים חגיגיים. בית הוצאה לאור אחד, שביקש להתעלות על מתחריו, תלה דיוקן ענקי של היטלר, שמונה מטרים גובהו, מוקף בזרקורים ובדגלים, ולצדו המילים "נאמנותנו: תודתנו".
מוקד החגיגות היה הציר מזרח־מערב: שדרה שזה מקרוב נבנתה, ונמשכה לאורך שבעה קילומטרים משער בּרַנדֶנבּוּרג מערבה. לדברי עד ראייה, משני צדי הכביש ניצבו "מקדשי עץ בזעיר אנפין, לבנים־מסנוורים… מקושטים באלומות של דגלי צלב קרס אדומים, לבנים ושחורים… בנקודות מרכזיות אחרות הציגו יערות של תרנים את סמליהם של כל מחוזות גרמניה רבתי."12 העיתונאי האמריקאי ויליאם שַׁיירֶר התקשה לכבוש את התפעלותו מן המראה: "מימי לא ראיתי כל־כך הרבה דגלים, נסים, עֵיטים מוזהבים ועמודים שטופי אור זרקורים," כתב, "כשם שלא ראיתי כל־כך הרבה מדים נוצצים, או חיילים, או תותחים. או אנשים רבים כל־כך במסיבת יום הולדת."13
נקל להבין את התרגשותו של שיירר. בהתחשב בכך ש־50,000 חיילים עמדו להשתתף במצעד, ועד שני מיליון צופים התכוננו לחזות בו, היה זה האירוע הטקסי הגדול ביותר שביימו הנאצים אי־פעם. בני המזל, או בעלי הקשרים הטובים ביותר, הצליחו להשיג מושב באחד היציעים הגדולים שהקיפו את בימת הכבוד של היטלר. משני צדדיו של הציר מזרח־מערב, בקרבת בית הספר הטכני הגבוה, נבנו שתי טריבונות גדולות. הראשונה, בצדה הדרומי של השדרה, היתה פתוחה לציבור. השנייה, בצד הצפוני, כללה אזור אח"מים שהוקצה לאורחיו המיוחדים של היטלר ולנציגי הצבא והמפלגה למיניהם. כל אחד מהיציעים נועד להכיל כחמשת אלפים צופים, ובקצותיהם נקבעו עמודים ענקיים שבראשיהם עֵיטים זהובים לופתים צלבי קרס בטופריהם. אלה שהצליחו להשיג מושב היו זכאים בהחלט לשמוח במנת חלקם. הם יכלו לצפות ממושביהם בנוחות יחסית באירועי אחר הצהריים.
צופה אחד שהצליח למצוא מקום יוצא מן הכלל היה סֶגֶן צעיר בוורמאכט, אלכסנדר שטַלבֶּרג שמו. כפי שכתב בספר זיכרונותיו, תעלול פשוט אחד הספיק לו כדי לזכות במושב באחד היציעים:
נודע לי שאלפי כרטיסים הונפקו אך ורק לחברי המפלגה או לאישים בכירים, ולכן (בלי שום סמכות) לבשתי את מדי השרד החדשים שלי, התפורים לפי מידה, חגרתי את החרב של חטיבת הקוּירָסֶרים מפָּאזֶוַולק למותני ויצאתי אל [היציע]. ושם, פשוט הלכתי לפי השילוט המכוון אל קבוצות המושבים השונות ביציע. CD — הסגל הדיפלומטי — נראה לי כסיכוי הכי טוב שלי, וכהרף עין נמצאתי בין כל אותם נספחים צבאיים מהודרים וחגיגיים.14
אבל רוב הצופים לא היו בני־מזל כמוהו. הם ניצבו לאורך מסלולו של המצעד, בעומק של עשרות שורות, והמתינו. היו דחיפות ודחיקות לרוב, שכן עוד ועוד ברלינאים הצטרפו לקהל ונבלמו מאחורי שורות של אנשי ס"ס וס"א מחייכים, שלובי זרועות. כמה ילדים התאוננו על עייפות ושאלו בלי הפוגה האם הפיהרר כבר הגיע. אחרים פילסו דרך לשורה הראשונה של הקהל, כדי לצפות במתרחש מבין רגליהם של אנשי שורת המחסום המשטרתית. המתח גאה, וכמה צופים התעלפו וקיבלו את טיפולן המסור של אחיות הצלב האדום; אחדים — למרות אזהרות המשטרה ואיומיה — חירפו את נפשם ונתלו על אדני חלונות, או טיפסו על עצי הטִירגַרטן החשופים עדיין מעלים, כדי לצפות טוב יותר במתרחש. ובכל זאת, למרות המתיחות וההתרגשות, הלך רוחו של הקהל היה שפיר בדרך־כלל. ויליאם שיירר תיאר אותו כ"אווירת חג טהורה… יום הולדתו של הפיהרר היה חג לאומי, ולכן היו כל צעירי העיר בשורה הראשונה… ואילו המבוגרים, לרוב משפחות שלמות — אבא, אמא, דוד, דודה — הצטופפו מאחור."15
הקהל היה השתקפות בזעיר אנפין של גרמניה הנאצית כולה. מלבד ברלינאים היו בו נציגים מכל מחוז, נפה וגָאוּ של הרייך. נשמע שפע של מבטאים ועגות מקומיים; בני ריינלנד עמדו שכם עם שכם לצד זאקסונים, בווארים עמדו עם פְריזים וגרמנים סוּדטים עם פרוסים מזרחיים. כל סוג של מדים שאפשר להעלותו על הדעת נמצא שם, החל בסרבלים החומים־כהים של שירות התעסוקה של הרייך ובמכנסיים הקצרים של נוער היטלר וכלה במדי השרד האפורים המהודרים של הוורמאכט. בשעות שלפני החיזיון שעשע הקהל את עצמו בהאזנה למוסיקת לכת שהושמעה דרך רשת של רמקולים. אנשים סיפרו סיפורים איש לרעהו, אולי החליפו רשמים מאותן הזדמנויות שבהן זכו לראות את הפיהרר במו עיניהם, ואפשר שאף ביטאו במהוסס את חששותיהם מפני המצב הבינלאומי הרעוע. אבל רובם פשוט שמחו על שהזדמן להם להיות היכן שהיו, התענגו על אווירת החג והשתתפו מקרב לב באירוע הראוי להיזכר לעד. ואז, כשהופיע היטלר לראשונה — בדרכו אל בימת הכבוד — נפל הס לרגע בקהל, והפך מיד לשאון תשואות.
כמובן, היו בקהל גם אחדים שלא תמכו בנאצים, ובאו לטירגרטן רק כדי לחזות באירוע שציפו, בצדק, כי יירשם בהיסטוריה. ברלינאית אחת סיפרה לימים שכאשר פרץ הקהל בתשואות עם הגעתו של היטלר, חמקה עם בן־זוגה לרחוב צדדי כדי שלא יאשימו אותם בסרבנות. "מאחורינו," כתבה,
הקהל מותח זרועות ב"ברכה גרמנית". "זיג הייל! זיג הייל!" אנו שומעים את הצעקות. אלה שאינם מצדיעים במועל־יד נעצרים בידי המשטרה. ובכל זאת, כשאנו מסתכלים סביב, אנו רואים חמישה־עשר או עשרים איש שהצליחו, כמונו, להיחלץ מהקהל ולהיבלע במהירות בדממת הרחוב הצדדי. "יום נאה," אנחנו אומרים בלכתנו. "יום נאה," הם משיבים בחביבות. אחד מהם אפילו מגביה את כובעו בחיוך.16
אבל אחדים לא היו כה רכי לב והרהיבו עוז למחות. "על סולם מטבח באמצע הדוחק יושב פועל," כתבה עדת ראייה. "צנום, לא־מגולח, בסרבל כחול של מכונאי. הוא צופה במהורהר במשאיות החולפות. 'אתם מקבלים את כל זה, אבל שום בנזין,' אנו שומעים אותו רוטן, 'וזה סתם זבל.' אנשים מסביב מביטים בו בבעתה. כשהם רואים שאיש אינו מוחה, הם מעזים לחייך בהסכמה."17
אך ספק רב אם רוב הצופים היו מבחינים בכלל במחאה כזו של נפש עצמאית. רובם היו שקועים בלי ספק בלהט הרגע, שמחים על שזכו לראות את הפיהרר שלהם מקרוב וסופגים את ההתלהבות שקרנה משאר הקהל. פולחן האישיות של היטלר כבר היה מבוסס היטב ב־1939, וכל הטקסיות הנאצית היתה מבוימת עד אחרון הפרטים, ביודעין ובכוונה, באופן שיעורר בקהל הצופים פליאה והערצה. רבים מאלה שחזו באירועי היום ההוא בברלין חשו התרוממות רוח מעין זו שפוקדת את המשתתפים בחוויה דתית.
אחרי ההתרגשות הראשונית של הופעת היטלר ומסע שיירת המכוניות שלו בציר מזרח־מערב נפל הס בקהל, כשהגיע הפיהרר אל בימת הכבוד. סיפר אלכסנדר שטלברג: "אז בא הרגע הגדול, כשחתן יום ההולדת עבר לפנינו, עומד זקוף במרצדס 7 הליטרים שלו. החברה הטובה שלתוכה שרבבתי את עצמי בהצלחה שכזו קמה על רגליה, כיאה וכיאות בבוא ראש מדינה, והצדיעה דומם."18 ושם, מול בניין בית הספר הטכני הגבוה המגושם בסגנון וילהלם השני, ירד היטלר מהמרצדס שלו ועלה מדרגות אחדות אל הבימה המרכזית, שבה המתין לו כיסא מפואר, אדום וזהוב. מעליו התנוסס הנס האישי הקשיח שלו, ומאחוריו — בעורף היציע — עיט זהוב ענקי מוקף בשישה דגלים גדולים, כולם נושאי צלב הקרס. לשמאלו ישבו נציגי השטחים האחרונים שתפס — ה"מגונן" של בוהמיה ומורביה, קונסטנטין פון נוֹירַט, ונשיאו קטן־הקומה של חבל ארץ זה, אמיל האכה, שנראה גלמוד בחליפה כהה קדורנית ובמגבעת צילינדר. לימינו של היטלר ישבו הנשיא ושר החוץ של הרפובליקה הסלובקית שהוקמה זה מקרוב, לצד שר החוץ הגרמני יואכים פון רִיבֶּנטרוֹפּ. מאחוריו נערכו בשורה מפקדיהם מרובי העיטורים של כוחות הצבא הגרמניים: הרמן גֵרִינג איש הלוּפטוָואפֶה, חיל האוויר; אדמירל רֵדֶר איש חיל הים; והגנרלים בּרָאוּכִיטש וקַייטל אנשי הוורמאכט. באגף האח"מים הגדול שמאחוריהם ישבו שורות שורות קציני צבא בכירים, בגוש אחיד של מדים אפורים, משובץ פה ושם בצבע השחור של מדי חיל הים, עם הכובעים הלבנים שהתנוצצו באור השמש. מאחורי אנשי הצבא ומשני צדדיהם היה עוד מדור שהוקצה לאורחים מיוחדים אחרים, ביניהם נציגי מעצמות זרות — נספחים צבאיים, שגרירים ואנשי הסגל הקונסולרי — וכן המוני אנשי מפלגה ועובדי מדינה נמוכי דרג, עם נשותיהם לבושות המחלצות. לצופים הפשוטים שהתקהלו ביציעים משני הצדדים, או מעבר לשדרה, היה זה מראה מרשים מאין כדוגמתו.
אחרי המתנה קצרה החל הטקס במפגן של עוצמה צבאית גרמנית. הברלינאים הטו את ראשיהם כלפי מעלה כשזמזמו ממעל טייסות של מפציצי הַיינקל ומטוסי קרב מֶסֶרשמִיט במבנים הדוקים. היטלר הביע את שביעות רצונו מן המראה, בהנהון לעצמו ובחילופי דברים עם גרינג.
אחרי הפתיחה האווירית הגיע שעתו של המצעד עצמו. בראש הובילו כשלוש־מאות דגלים ונסים של כל החטיבות המשתתפות, והדגלנים פסעו בסך לצלילי מבחר נעימות של תזמורת הליבשטנדרטה. אחריהם הלכו אוגדות אנשי חי"ר ונחתים בצעדי אווז, וחלפו לפני היציע בסדר מופתי. כשהופיעו הצנחנים במבנה הדוק, בבגדי ההסוואה שלהם, נשמעו רחשים בקהל: זו היתה הפעם הראשונה שעוצבת העילית החדשה הזאת הופיעה בפרהסיה.
אחריה באו היחידות הממוכנות, תחילה הפַּנצֶר־גרֵנָדִירִים, אנשי החי"ר הממונע, במשאיות אוֹפֶּל שעברו לפני הבימה ברביעיות. אחריהם יחידות של אופנועי סירה, שלושה אנשים בכל אחד מהם, והם מסודרים בקפדנות לפי מספרי הרישוי שלהם. בהמשך באו שריוניות, ואחריהן רכבי סיור וצוותי זרקורים. כל המיכון החדיש ביותר הוצג לראווה. הפנצרים היו הבאים בתור; חלק מהטנקים נעו על זחליהם וטחנו את הכביש שנסלל זה לא כבר, אחרים על־גבי מובילים, וצוותיהם — לבושים במדים שחורים הדורים וחובשי כומתות — ישבו על המשאיות הנלוות. צופה צעיר אחד נתקף התלהבות גדולה מהרגיל. הוא חזה בחיילים ובכלי הרכב, והתפעל מרמת הדיוק של שורותיהם ומהמשמעת הכבירה שהפגינו בצעידתם בסך לפני בימת הכבוד. "זו היתה חגיגה לעיניים," סיפר, "לקול תשואות בלתי־פוסקות."19
לבסוף עברו לפני הבימה כלי ארטילריה שונים. כל הסוגים יוצגו, החל בהוביצר השדה הקטן ביותר, הרתום לסוסים, עבור בתותח הנ"מ 88 מ"מ וכלה בתותח הכביר K-3 שנגרר מאחורי זחל"ם FAMO כביר לא פחות, 18 טונות משקלו. לסיום החגיגי שבו נסי החטיבות המשתתפות להתייצב לפני הבימה ונערכו בסך לפני הפיהרר. קצין, שהחזיק מעמד בדוחק על גבו של סוס אפור עצבני, נתן את הפקודה, והדגלים הורכנו בהצדעה חגיגית.
למן תרועת החצוצרה הראשונה ועד קריאת ההידד האחרונה, המצעד נמשך כמעט חמש שעות. אילו נערכו החיילים וכלי הרכב בטור עורפי, היתה נוצרת שרשרת של יותר ממאה קילומטרים באורך.20 כמפגן של עוצמה צבאית בימות שלום, הוא היה הגדול ביותר אי־פעם. במשך כל הזמן הזה קיבל היטלר את הצדעותיהן של החטיבות והאוגדות העוברות בסך, בדרך שכבר נעשתה סימן ההיכר שלו: ידו השמאלית נחה על אבזם החגורה שלמותניו, ואילו הזרוע הימנית נמתחה קדימה במועל־יד. רק לעתים רחוקות — כשהיה הדבר אפשרי, מפאת הפוגה במהלך המצעד — התיישב לשעה קלה והחליף כמה מילים עם הסובבים אותו. אבל רוב הזמן עמד על רגליו בחומרת סבר וצפה במכונה הצבאית העוברת לפניו. היטלר התפאר ביכולתו לעמוד ולהצדיע במשך הרבה יותר זמן מאשר כל איש מעמיתיו הנאצים,21 ובאירוע הזה הוכיח שלא היתה זו יומרת סרק. כריסטה שרדר היתה אחת מאלה שהשתוממו על כוח הסבולת שלו. "הרי זה פשוט מדהים אותי, מנין הוא שואב את כוחו," כתבה. "שעות רצופות של עמידה והצדעה, הרי זה מתיש לחלוטין. אנחנו, מעצם הצפייה נעשינו עייפים עד־מוות."22
אלא שתגובת ההמון על חזיון הראווה הצבאי הזה בפירוש לא היתה תשושה. מטבע הדברים, המתנגדים לנאצים והסולדים מפני הפגנות כאלה של עוצמה לא באו שמה מלכתחילה, ומכאן שרוב רובם של הנוכחים חשו בלי ספק רק שטף של גאווה על השיקום הגלוי לעין הזה של עוצמת גרמניה — ושל כבודה, כפי שראו זאת. הם הגיבו בהתלהבות, בפליאה ומפעם לפעם בהומור. הופעת גונדות הפרשים, לדוגמה, עוררה תשואות סואנות במיוחד, בין השאר משום שהסוסים — פרועי־המבט לפעמים — הוסיפו למתרחש נופך של זוהר והפתעה לא־צפויה. בחלקים אחרים של המצעד, עצם הגודל, המורכבות או החדשנות של אמצעי הלחימה שהופגנו עוררו קריאות של השתוממות. עיתונאי אחד דיווח שהביטוי "ניייי… זוֹוָאט!", שאפשר לתרגמו בקירוב כ"בחיים לא הייתי מאמין!" נשמע לעתים תכופות מאוד.23
אין צורך לומר שהאירוע כולו נוצל היטב לצורכי תעמולה. צלמים רשמיים ניצבו לאורך המסלול ומילאו את חובתם בנאמנות, בהנצחת כל מראה ודמות בתמונות שרבות מהן היו עתידות להופיע באלבומי המזכרת שהיו פריטים של חובה על כל שולחן קפה גרמני. מלבד זאת בחר גבלס בתריסר צלמי קולנוע לתיעוד התהלוכה. משימתם היתה ברורה. נאמר להם שעליהם
להתעלות על ההווה וליצור תעודה היסטורית למען העתיד, לקלוט בצילומיהם את גדולת היום הזה למען יראוה הכול. המצעד הזה חייב להיות מופת של דיווח קולנועי. אין זה עניין פשוט של מראה עיניים — יש לקלוט גם את רוח השעה, את מלוא האווירה של משמעת ועוצמה מרוכזת. יש לקלוט כל שנייה של התרחשות בעת שהיא מתרחשת.24
הם לא הכזיבו. במשותף, הם צילמו יותר משמונה קילומטרים של סרט, והחומר הזה היה עתיד להופיע — בליווי מוסיקת הלכת המתאימה — ביומני החדשות של היום.
כשהסתיים המצעד, והיטלר חזר ללשכת הקנצלר לקבלת פנים פרטית למשלחות מארצות חוץ, החלו להתפזר ההמונים שהתגודדו לאורכו של ציר מזרח־מערב ושמילאו את היציעים. אחדים אולי עברו לאירועים חגיגיים אחרים בעיר. רבים מהוריהם של ילדים קטנים מצאו עצמם נמשכים כבחבלי קסם אל הטנקים שחנו עתה בציר מזרח־מערב, שכן צוותיהם הניחו לילדים לטפס עליהם ולהציץ פנימה בעיניים קרועות לרווחה. אבל רובם פשוט חזרו הביתה, או פנו לסעוד את לבם במסבאות ובמסעדות הומות האדם של מרכז העיר. בהכרח, המוסדות הללו התמלאו עד מעל לגדותיהם, והחוגגים גלשו לרחובות ושרו ורקדו עד צאת הלילה; רק מחסומי הס"ס והמשטרה בלמו אותם, אמנם בסבר פנים יפות, כדי למנוע את חסימתם של צירי התנועה הראשיים. רבים גמרו לחגוג רק אחרי עלות השחר.
רוחם של החוגגים היתה אופטימית. עוצמתה הצבאית והמדינית של גרמניה הופגנה במלואה ביום ההוא, והכול היה כה רחוק מההשפלות של ורסאי ומהימים המרים של שפל ושל תוהו ובוהו פוליטי בשנות העשרים. דומה היה שהיטלר עמד בדיבורו ושיקם כהלכה את יוקרת גרמניה ואת ביטחונה בעצמה. אין ספק שהמצעד הבהיר לציבור הברלינאים כי הפיהרר מימש את תחזיתו, כפי שבאה לכלל ביטוי במיין קמפף: "להיות אזרח של הרייך הזה, אפילו כמטאטא רחובות, יהיה כבוד גדול יותר מאשר להיות מלכהּ של ארץ אחרת."25 אפילו ויליאם שיירר, שלא היה מטבעו בעל־ברית לנאצים או מעריץ גדול שלהם, היה מסכים לדברים הללו. באותו יום כתב: "הרושם המתקבל מהאנשים ברחוב הוא שהם מרגישים טוב מאוד ביחסם לדברים הללו, ובפירוש מתגאים בהם. דומה שהם חשים כי הגיעו להיכן שרצו להגיע, וכי עוד צפויות להם גדולות ונצורות, כאומה."26
לא היתה זו אופטימיות שלא במקומה. באביב 1939 ניצבה גרמניה של היטלר בפסגת עוצמתה. בשבועות הקודמים נכנסו כוחות גרמניים לפראג, השתלטו על מה שנותר מצ'כוסלובקיה וסיפחו מליטא את חבל מֶמֶל השנוי במחלוקת. המאורעות הללו הטביעו כמובן חותם של דאגה ביחסים הבינלאומיים, אבל רוב רובם של הגרמנים האמינו באמונה שלמה שהיטלר מחויב לשלום, ושיצליח לפוגג את המתיחויות הללו בדרכי המשא ומתן.
גרמניה רבתי יצאה אם כן מן הכוח אל הפועל — ומה שהיה חשוב מכול לציבור הגרמני, היתה שרויה בשלום. היא השתרעה על־פני היבשת, מהים הצפוני עד אגן הדנובה וממזרח הים הבלטי עד הריין: הגדולה במדינות אירופה, ומרובת התושבים מכולן. מעבר לגבולותיה החזיקה גרמניה בהשפעה אדירה. היא נחלצה בהצלחה מתוצאותיו הגרועות ביותר של השפל הכלכלי הגדול. כלכלתה עלתה כפורחת — היא כבר הגיעה למצב של תעסוקה מלאה — ומשכה חלק ניכר מאירופה המרכזית אל "תחום ההשפעה" שלה. בה בעת, המודל הפוליטי הגרמני קסם יותר ויותר לאותן מדינות שנראו ככורעות תחת נטל הדמוקרטיה והתקשו להתמודד עם גורמים קיצוניים ועם תסיסה פוליטית. אפילו ההפגנה הבוטה של עוצמה צבאית לא הביאה, ככל הנראה, לשיכוך ההתלהבות כהוא זה. כפי שכתב אחד המשקיפים ביום ההוא, הקהל במצעד "לא עורר את הרושם של מחשבה על מלחמה, גם כאשר צפו ההמונים באנשים ובמכונות שיילחמו בה, אם תבוא".27 אולי אין להתפלא על כך שברלינאים כה רבים השקיפו לעתיד באופטימיות לא־מרוסנת.

 

רוג´ר מורהאוז הוא היסטוריון וסופר המתמחה בהיסטוריה גרמנית מודרנית. מספריו: להרוג את היטלר: הקשרים, הקושרים והרודן שהערים על המוות. מאמריו מופיעים לעתים מזומנות במגזין ההיסטוריה של ה־BBC. הוא מתגורר בברמינגהם שבאנגליה.

X