ברית הבריונים | לרכישה באינדיבוק
ברית הבריונים

ברית הבריונים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 478
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 35

"ברית הבריונים" הוא רומן היסטורי, המגולל את סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי ולצדם הנשים שאיתם: פולה ויוענה. מנהיגי העם נחשפים באופן חודר ומחוצף, לא כמיתוסים וכיצורים פוליטיים, אלא כבני-אדם רדופי יצרים ורגשות; אבות, בני-זוג, מאהבים, חברים, שותפים לדרך ואחים במלחמה. זהו גם סיפורו של העם היהודי, העומד לעולם בפני הכרעות גורליות, כלוא תמיד בין תפיסות עולם מנוגדות וקיצוניוּת, המאיימת להביא עליו חורבן, אז כהיום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ברית הבריונים”

בקרוב…

וילנה, ליטא. יום שישי, 16 ביוני 1933, כ"ב בסיוון ה'תרצ"ג.

 

   הלהבה בקצה הגפרור האירה זוג אצבעות נשיות, עדינות וחפות מטיפוח ומגנדור. מלמול ברכה חרישי ליווה את דרכו של הגפרור לעבר נרות השבת. מעבר לקיר הזכוכית של המשרד המאולתר שבפינת אולם מלון וִיטַאוּטַס, עמד אמיל הירש, ראש סניף וילנה של הליגה למען ארץ ישראל העובדת, והביט ברעייתו. האור נדד מידיה, התפשט סביב הפמוטות וריחף בחלל החדר, כשהוא מגלה מעגל של נשים, וסביבן גברים ונשים נוספים, כולם גלויי ראש ולבושים בבגדי חול. החברים עמדו בשתיקה עד שכיבתה אולגה הירש את הגפרור והכריזה "שבת שלום!"

   "מי אמר שבלי שבת אין סוציאליזם?" פלט הירש בזלזול. זה עתה מלאו לו ארבעים: שׂערו הלבין ממאבקים, וידיו כבר לא היו שחוקות ובלויות כפי שהיו כשהיה סנדלר שׂכיר וסייע בהקמת איגוד פועלי החרושת היהודים.

   מזכירו, בֶּרְמַן, ישב אל שולחנו ועיין בטלגרמה שהגיעה רבע שעה קודם לכן. "ביקשו לקיים קבלת שבת," חייך ברמן אל הירש. "מה היו אומרים, אילו נודע כי במפלגת הפועלים היהודית לא מכבדים את השבת?" הוא שב לעיין בטלגרמה, ועם כל מילה שקרא, הלך ונמחק החיוך מעל פניו. המילים זלגו מפיו ללא מחשבה. "ירו בחיים ארלוזורוב על החוף בתל-אביב. הוא מת לפני שעה."

   פיו של הירש נפער, ודמותו של ברמן התערפלה לנגד עיניו. "מה?! מי הרג אותו? זה לא ייתכן!" הוא התקרב לשולחן, וחטף מברמן את הטלגרמה. "שלא תספר לאף אחד," אמר, וההלם ניכר על פניו. 

    "לשמור את זה בסוד?" נבהל ברמן, וקם ממקומו. "איך אפשר לשמור כזה סוד? איך נסתיר זאת מבן גוריון? אולי נבטל הכול?"

   "תפסיק לצעוק עליי!" הירש היה נסער, ומצוקתו ניכרה על פניו. ברמן נחרד. לנגד עיניו, הזדקן הירש בעשר שנים לפחות. כתפיו שחו ופניו האפירו. הוא לא העלה בדעתו כלל, כי האיש החזק של וילנה היהודית העובדת מסוגל בכלל לאבדן עצות כזה.

   הירש הביט בפיסת הנייר ממשרד הדואר בפעם העשירית כמי שאינו מאמין. "לא נגיד לו מיד. בן גוריון הוא אדם שמגיב בצורה רציונלית ואינו מתרגש בקלות. נטפטף לו בהדרגה. אולי יסכים לא לחזור מיד לוורשה."

   "מה אם ינסו לחסל גם אותו, פה, בווילנה?" התעקש ברמן. "איננו יכולים להגן עליו. אולי נפנה לבְּלוּם מהשומר הצעיר? יש להם שומרים מקצועיים, לחבר'ה האלה, ו…"

   "אנחנו יכולים להגן עליו!" נזף בו הירש, וניגש אל החלון. מול הכניסה למלון, ראה את נהגו מקרב את הרכב אל שׂפת המדרכה. "החבר'ה מאיגוד המסגרים ישמרו עליו. בוא נרד, האוטו כאן."

   ברמן צעד לעבר הדלת, ומלמל בחוסר רצון, "צריך להתקשר למשטרה."

  "אתה משוגע!?" מיהר אליו הירש, ואחז בידית הדלת לבל תיפתח. "בלי משטרה! רק זה חסר לנו, לערב את הליטאים. אלה רק מחפשׂים הזדמנות לסגור לנו את העסק. אני אדווח לבן גוריון על המצב בעצמי, בזמן הנכון. הישאר צמוד אליו כל הזמן, ואל תיתן לאף אחד להעלות בפניו בכלל את העניין הזה, שמעת? אם יוזכר שמו של ארלוזורוב, שנה תכף ומיד את נושא השיחה, הבנת? עכשיו בוא, ניסע לאסוף אותו."

   איזה בזבוז, חשב לעצמו ברמן במכונית בדרך אל תחנת הרכבת. כל העבודה על מסע הבחירות לקונגרס הציוני ירדה לטמיון. האמנם החלה מלחמת האחים? האמנם הכול לשווא? גייסנו מתנדבים, שלטנו בשטח: שמה של מפלגתנו הופיע בכל מקום, כמספר תמרורי הדרכים בליטא. הגענו לכל רחוב יהודי ולכל בית ומפעל. ביקרנו בכל הכפרים והיישובים היהודים, תלינו מודעות, חילקנו פמפלטים, ארגנו הפגנות והרצאות. הודות לעבודתנו, הפך ביקורו של בן גוריון, המזכיר הכללי של הסתדרות הפועלים בארץ ישראל, לאירוע השנה בווילנה היהודית. הלחץ גבר מאוד לפני כמה שבועות, עם ביקורו של זאב ז'בוטינסקי, ראש המפלגה הרֶבִיזְיוֹנִיסְטִית. ליטא, פולין, צ'כוסלובקיה… כולן הפכו לשׂדה קרב עבור שני אלה, האחד דולק בעקבות יריבו. ברמן נזכר איך חגגה וילנה ביום בואו של ז'בוטינסקי. איזה אירוע נוצץ הכינו לכבודו באולם התיאטרון הגדול. כמה מזקני העיר, שזיכרונם עוד עמד להם, השוו את ביקורו לביקורו של הרצל בשנת 1903. נו, באמת, איזו השוואה מחפירה. וילנה היא עיר של פועלים יהודים, והם לא קונים כרטיסים להצגות. הם באים להפגין ולהילחם על זכויותיהם. ואת זה עושׂים בבחירות, לא בתיאטרון.

    ז'בוטינסקי… התמלא ברמן זעם עצור. בן דודו, אליעזר, הצטרף לתנועת הנוער בית"ר לפני כשנתיים, ומאז, היה פיו מלא בז'בוטינסקי: "ז'בוטינסקי אמר כך, ז'בוטינסקי דרש כך, ז'בוטינסקי מחה כך…" מפגשים משפחתיים הידרדרו כמעט עד תגרת אגרופים. בכל פעם שהיה אליעזר מתחיל לדבר, היתה צמרמורת אוחזת בברמן. ז'בוטינסקי הרי דיקטטור ופשיסט, תמצית הרוע בעולם היהודי, בורגני שונא פועלים, איש ריב ומדון.

   מי כבר יודע כאן על רצח הדוקטור? הירש ישב במושב הקדמי והיה נתון בקדחת מחשבות. קודם כול – העיתונות. במערכות העיתונים הזרים ודאי כבר התקבלו מברקים בוערים או אפילו שיחות טלפון ישירות מהארץ. צריך להרחיק את כַּתבי העיתון מבן גוריון בכל מחיר. שנית, עלו בראשו פקידי המשרד הארצישראלי, רובם בורגנים בני המעמד הבינוני, ציונים כלליים, ויצמניסטים. הם היו רכלנים מטבעם: אילו שמעו על הרצח, היתה כבר כל וילנה היהודית כמרקחה. יהיה עליו להרחיק את בן גוריון מכולם, מכל אחד ואחת מהם. אלוהים אדירים!

   תחנת הרכבת המרכזית היתה הומה ערב רב של גברים, נשים וילדים. ביניהם צעירים רבים, לבושי חולצות כחולות ועטויי עניבות אדומות בוהקות. ברמן ראה אותם רצים גלים-גלים דרך שער בקיר האבן אל תוך התחנה. הוא הבחין בקבוצת פועלים בסרבלים מוכתמים לאחר יום עבודה, מניפים בגאווה את ידיהם המלוכלכות וקוראים קריאות עידוד לפרולטריון היהודי. כולם באו לראות את בן גוריון, מארגן הפועלים הארצישראלי המהולל.

   לא קשה היה לזהות את הרציף הנכון, מספר ארבע. יותר ממאה איש התגודדו עליו כדי לקבל את פני הרכבת אשר זה עתה נכנסה לתחנה. נהג הקטר צפר פעמיים, כדי להזהיר את מקבלי הפנים לבל יתקרבו יותר מדי אל שׂפת הרציף, אך הקהל קיבל זאת כאות לגל של מחיאות כפיים וקריאות עידוד שהדהדו מכל פינות התחנה. הירש וברמן נמנו על הבודדים שידעו מול איזה קרון להתייצב כדי לקבל את פניו של בן גוריון. שני צלמים מהירי אבחנה זיהו את הניצבים בראש הקבוצה ועקבו אחריהם, על מנת לזכות בצילום הטוב ביותר של האורח מארץ ישראל.

   הרכבת נעצרה בחריקת בלמים, וכאשר התפזרה עננה כבדה של עשן אפור שהעלתה מגלגליה, ראה ברמן דמות קטנה יוצאת מדלת קרון המסעדה. בן גוריון לא נראה בכלל כפי שהצטייר בדמיונו. את דמותו זכר מתוך תמונה ישנה של אדם צעיר, העומד על במה מאולתרת בלב מה שנראה ללא ספק כמדבר שממה, ידיו מונפות אל-על בלהט נאום שהיה ודאי חוצב להבות; בשׂערו של האיש שירד עכשיו במדרגות הקרון, כבר נזרקה שׂיבה. הוא היה גוץ ומרושל משהו במעילו הארוך, ותנועותיו היו חדות ותזזיתיות.

   בן גוריון דילג קלות אל הרציף, אוחז בידו הימנית את ידית הדלת, ובידו השׂמאלית מזוודה מרובעת קטנה וחומה, ונע במהירות מאיש לאיש. פה לוחץ יד פועלת, כאן טופח על שכם פעיל, שם עוקץ ביידיש צמד עסקנים.

   מבואת המלון היתה מלאה בעשן סיגריות והדיפה ריח וודקה. בן גוריון זיהה מיד את ניחוח המהפכה. עם היכנסו, ניגשו אליו בבת-אחת עשרה אנשים. "חבר בן גוריון! שמעת את החדשות מתל-אביב?" שאל אחד מהם.

   הירש מיהר להתערב. "זהו החבר גולד, מאיגוד עובדי הדפוס, אנחנו אסירי תודה לו על כל הפרסומים הרבים ברחבי העיר, הפמפלטים והמודעות. תודה, גולד, אני מטפל בזה." גולד נרתע מפני הירש, ומילא פיו מים.

   "לאילו חדשות מתל-אביב אתה מתכוון?" שאל בן גוריון במבט בוחן. החבר גולד העיף מבט נוסף אל הירש כמבקש עזרה, אך הירש רק התחנן במבטו שלא יפצה את פיו. "מה היה? מהומות? התקפות? מה?" תבע בן גוריון לדעת.

   "איננו יודעים עדיין בדיוק," התחמק הירש. "אולי ניגש קודם למשרד הראשי. זה ממש פה ליד," סימן לימינו.

   "לא," קטע אותו בן גוריון בתנועת יד מבטלת, וצעד במהירות אל מרכז החדר. "קודם אנצל את ההזדמנות שהחברים מכונסים פה, ואדבר אליהם."

   מוקף בפמליית מקבלי הפנים, צעד בן גוריון לעבר הפעילים הרבים שהיו עסוקים בהכנת כרזות, רשימות וחומרי הסברה למשלוח. את דלפק הקבלה כבשו כמה נערות שהשתלטו על קווי הטלפון. אט-אט משכה אליה השיירה הקטנה שעברה במרכז החדר, את תשומת לבם של הנוכחים. בן גוריון עצר, הביט סביב והרים את קולו כך שכל הנוכחים בחדר יוכלו לשמוע אותו. הוא דיבר ביידיש, שׂפת אמו. "חברות וחברים!" המתין שנייה והמשיך, "הציונות במשבר!" פתח באזהרה, כהרגלו. "כולנו פה יודעים זאת. הקונגרס הציוני קורס! זאת ראינו בעינינו ממש בקונגרס האחרון. אם ינצח ז'בוטינסקי, ואחרי הבחירות תקום בקונגרס קואליציה רביזיוניסטית – ענייננו אבוד!" רבים הפנו אליו את מבטיהם, אך רבים אחרים המשיכו בעיסוקיהם, וההמולה בחדר עוד היתה רבה.

   ליד בן גוריון עמד שולחן עץ. הוא בדק את יציבותו, והשתמש בכיסא הסמוך כבמדרגה. על השולחן הרים את קולו שוב. "חברים! האמת חייבת להיאמר! התנועה הציונית היתה ונשארה גוף מאורגן רק למחצה, חלש מכל בחינה: מעשׂית, פוליטית וכלכלית. באירופה יש קרוב לאחד-עשר מיליוני יהודים, אך התנועה שלנו מונה לא יותר מכמה אלפי פעילים כמוכם, המפוזרים מרוסיה ועד אמריקה, כאילו היתה זו אגודה חשאית במחתרת." אט-אט הפנו אליו את ראשיהם אחרוני האנשים, ושקט מוחלט השׂתרר בחדר. "אך כאן, במבואת המלון הזה, התקבצנו אנו, המאמינים בציונות האמיתית. ציונות של אומה חיה וחברה צודקת." בן גוריון הביט בפניהם של הצעירים היהודים. מיטב הנוער שלו בגולה. הם התנדבו ובאו בעשרותיהם, מכל קצות המדינה ומתוך אמונה בדרכו, לעזור לו ולחבריו להיבחר להנהלה הציונית. כעת יזכו ממנו להכרת התודה הנדרשת ולדברי העידוד האידאולוגיים ההכרחיים. "למרות מצבה," הניף בן גוריון את אצבעו באוויר, "הציונות הסוציאליסטית הנה מימושו של חלום בן אלפי שנים, והיא החזון האמיתי לשיפור מצבם של היהודים בכל מקום. אך אל תטעו, מדובר במלחמה על לבו של העם. מצד אחד, עומדים אנו, הפועלים היהודים, העושׂים את עבודת ההגשמה החלוצית האמתית בארץ ישראל. מולנו עומד ז'בוטינסקי, ולדימיר היטלר של היהודים," רחש עבר בחדר למשמע שמו של היריב, "ואתו הרביזיוניסטים, מפלגת הבורגנים, הבריונים ובעלי הבית היהודים."2

  "בוז בני היטלר! בוז!" נשמעו קריאות מאחור. "מפרי שביתה ארורים! פשיסטים!" לא היה פעיל מפלגה אחד שלא הכיר רביזיוניסט בין חבריו או אפילו בין בני משפחתו. מבטם הקשוב, המרוכז, של הנוכחים הסב לבן גוריון עונג רב, והוא התמוגג מקולו שלו הנישׂא בחדר. תן לבֵּרְל לדבר שעה מול קהל, ותראה איך כולם מקשיבים. תן לטַבֵּנְקִין לחצוב אש להבה, ותראה איך הקהל שותה בצמא את דבריו. אבל לאחרונה, במסע הבחירות הזה, גילה כי גם הוא יכול לרתק את מאזיניו.

  "כישלונם של הקפיטליסטים, מוכרי הגזוז וסרסורי הקרקעות, הוליד ייאוש. וייאושו של הקפיטליסט, בעל הבית, הרעיל את הנשימה הציונית. הפועל בודד במצוקתו ובסבלו בתוך המשבר! בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד! בודד באמונתו הציונית! כעת הגיע הרגע להבין שהעם עִמנו! קטר ההיסטוריה עמנו! נבקיע דרך לתנועה עממית רחבה בארץ ישראל! זוהי מצוות השעה הגדולה של תנועתנו הגדולה! קדימה, לעבודה!" סיים בן גוריון וירד באחת מהשולחן. הקהל השתהה רגע בציפייה לסיום מרשים יותר; אך מאחר שזה לא בא, התפזר.3

   ברמן החזיק את דלת המשרד פתוחה עבור בן גוריון, והירש ליווה אותו פנימה. הדלת נסגרה בפני שאר החברים מעברו השני של קיר הזכוכית. "אתה יודע מי מבין חברי ההנהלה הציונית גר בתל- אביב?" שאל הירש את בן גוריון, דוחה את הקץ.

  "הירש, מה אתה מנסה להגיד?" הסתובב אליו בן גוריון. "דבר כבר!" הירש נבהל, ונסוג צעד לאחור.

   "יש ידיעות מדאיגות," התנדב ברמן, ודחק בהירש במבטו. הירש שתק. מבלי לבקש רשות, שלף ברמן את הטלגרמה מכיסו והגיש אותה לבן גוריון. לבו אמר לו להישאר לידו. בן גוריון העיף מבט קצר בטלגרמה והתעלף בזרועותיו.4

  "סגור את הווילון!" עורר ברמן את הירש מקיפאונו. הירש סגר את הווילון על פניהם המבוהלות של החברים.

  מישהו צרח "ארלוזורוב נרצח!" וגל של צעקות הלם ומלמולי חרדה הציף את הלובי.

 

בריסק, פולין. יום ראשון, 2 ביולי 1933, ח' בתמוז ה'תרצ"ג.

 

   שלט הדרכים הישן, "ורשה, 54 קילומטר", רעד כולו, ואיים להתפרק מהדף המכונית אשר חלפה על פניו במהירות. במושב האחורי ישבה אישה מבוגרת, במעיל בלוי ובכובע קטיפה שחור לראשה, והחזיקה בידיה חבילת מכתבים קשורה בשׂרוך נעל ישן. דרך המראה הקדמית, הציץ בה נהג צעיר, לבוש מדי בית"ר מצוחצחים ומגוהצים, שׂערו השחור מסורק הצדה בדייקנות ועל חוטמו משקפי ראייה עגולים, שחורי מסגרת. למשמע קולו, "עוד מעט מגיעים, גברת סְטַבְסְקִי. הדרך לא תארך עוד זמן רב," הידקה את אחיזתה בצרור המכתבים שבידה, הביטה החוצה ביערות העד שסגרו על הדרך, ושקעה במחשבותיה. בשום אופן לא הצליחה להבין: מדוע עזב בנה את הבית בשביל אָבַנְטוּרַה מעבר לים? ארץ ישראל נועדה לתפילות, נהג אביו לומר, אך הנער חזר וטען בפניהם שברצונו לעלות לארץ בכל מחיר. במשך חודשים, דחתה את הקץ והטילה עליו משׂימות ותפקידים, אך בוקר אחד, לא מצאה אותו במיטתו. היא קיבלה מברק מבוקרשט, ובו רק שתי מילים: "אכתוב מפלשׂתינה".

   בנה נעצר בירושלים באשמת רצח איזה דוקטור ארלוזורוב שאת שמו לא שמעה מעולם. אמרו שהוא היה חבר בכנופיה יהודית. ברית בריונים. בראשה עמד איזה פרופסור אחימאיר. הגעגועים הפכו לייסורים, והייסורים לסיוט בהקיץ. מי ידאג לו עכשיו? מי יעמוד לצד יהודי פולני, המואשם ברצח בפלשתינה? גופה רעד בכל פעם שהמחשבה על האשמה ברצח שבה והדהדה בראשה. איך תצטרף אליו? הלא הם חסרי כול. אפילו את המסע הקצר מבריסק לוורשה עשו היא ומפקד בית"ר הצעיר במכוניתו של מזכיר ועד הקהילה היהודית המקומי. היא לא יכלה לסלק מראשה את דמות פניו המיוסרות של בנה, שאינה סרה מנגד עיניה, פקוחות או עצומות. היא פחדה שלא תזכה לראות אותו עוד בחיים. 

   המכונית חלפה על גשר ונבלעה ברחובותיה הצפופים של ורשה. היתה זו שעת לילה מאוחרת, אשר בה מתרוקנים הרחובות, מלבד הקבצנים והשיכורים. את המכונית החנה הבית"רי הצעיר מול מלון קְרַקוֹבְסְקִי, בלב השכונה היהודית. ברחוב עמדו חנויות הבגדים והבדים, אשר שלטים מזמינים באותיות עבריות ופולניות הכריזו על מרכולתן. שני חניכי בית"ר במדים ניצבו מחוץ לדלת המלון. ביציאה מן המעלית, בקומה הרביעית, ליווה הצעיר באטיות את גברת סטבסקי לעבר קצה המסדרון. ככל שהתקרבו, חש כי נשימותיה נעשות כבדות יותר וכי היא נעה באטיות יתרה. "אינני יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון כשבאתי הנה," הניחה גברת סטבסקי את ידה על שׂפתיה הרועדות.

   "את לא חייבת לעשׂות את זה," אמר הצעיר. "אשׂמח להחזיר אותך הביתה בכל רגע שתרצי. אבל דעי לך, שאם מישהו יכול לעזור, זה האיש."

   "ומה הוא יבקש ממני בתמורה?" שאלה, ומבטה התרוצץ בחלל, חסר אונים.

   "רק את ידידותך ואת נאמנותך. את כל השאר כבר נתת. הרי נתת את אברשה." הוא חיכה עד שתסדיר את נשימתה ותזדקף לקראת הבאות, והקיש על הדלת.

   הדלת נפתחה. "שלום לכם, שמי יוסף שֶכְטְמַן," הושיט האדון המעונב את ידו אל גברת סטבסקי. "אני חבר הוועד הפועל של המפלגה הרביזיוניסטית. ראש בית"ר יקבל אתכם עכשיו."

   "תל-חי," בירך אותו בעברית מפקד בית"ר הצעיר מבריסק. שכטמן הורה להם בתנועת יד להיכנס אחריו אל המשרד הפנימי. כעשרים נשים וגברים, חברי בית"ר ופעילי המפלגה הרביזיוניסטית, סידרו שׂמיכות בד, ארגזי שימורים ואביזרי מחנאות שונים לצד הקיר. השקט ששׂרר בחדר המבואה הקטן, התפוגג, והאנשים חזרו לעבודתם. עם כניסתם, שילבה גברת סטבסקי את ידיה סביב צרור המכתבים שבידה, והפנתה מבט אל הבית"רי הצעיר שליווה אותה. הוא הניח את ידו על כתפה וחייך אליה חיוך של בן משפחה. שכטמן הוביל אותם פנימה אל חדר האירוח האחורי, הצמוד לחדר השינה. מצדה הימני של הדלת, ניצב שולחן אוכל גדול שהוסב לשולחן ישיבות. מאחוריו נפתח חלון רחב אל הרחוב, ולמרגלותיו ניצבה פינת ישיבה סלונית קטנה. מצד שׂמאל, ליד הכניסה אל חדר השינה, עמד שולחן עבודה, זר לשאר הרהיטים בחדר, עמוס ומבולגן, מוצב באלכסון מרושל.5

   הבית"רי הצעיר הביט בשכטמן אשר התקרב אל השולחן, והחליף חרש כמה מילים עם היושב מאחוריו. לראשונה בחייו, עמד לפגוש את זאב ז'בוטינסקי פנים אל פנים. יותר משלוש שנים חיכה לרגע הזה. כאשר היה כבן שבע-עשרה, התגנב ערב אחד אל תוך אולם התיאטרון בבריסק, כדי לראותו לראשונה במו עיניו. הוא נזכר כיצד נדחק יחד עם עוד עשרות אנשים אל מתחת לבמה, אל המקום השמור בדרך כלל לתזמורת, וכאשר התחיל ז'בוטינסקי לשׂאת את דבריו, הרגיש התרוממות נפש כזו, שלא חווה מעולם. הוא שלח מבט אחרון אל מדיו, בדק, סירק, תיקן את עניבתו, יישר את כובעו, הזדקף ועטה ארשת רצינית.

   ז'בוטינסקי סיים לחתום על עוד מסמך, בטרם קם ופנה אל גברת סטבסקי. הוא היה לבוש חולצה לבנה חלקה ונקייה, מכופתרת ומסודרת ללא רבב, שהיתה נתונה בתוך מכנסיו החומים. הוא נראה צלול ונמרץ כבתחילתו של יום עבודה. "שלום לך, גברתי, תודה שבאתם," אמר, וסקר גם את הצעיר המתוח. שכטמן ניגש לסגור את דלת החדר, ושב לעמוד מאחוריו.

   "אני אמו של אברשה," אמרה גברת סטבסקי בקול רועד.

  "אני יודע מי את," אמר ז'בוטינסקי, ונטל את ידיה בידיו. גברת סטבסקי התכופפה לנשק את ידו, מתנשפת מהתרגשות, אך הוא הקדים אותה ונישק בעדינות את ידה. פניה האדימו, וז'בוטינסקי מיהר להפיג את המבוכה. הוא פנה אל הצעיר שעמד לצדה בדום מתוח, ולחץ את ידו. "אני רוצה להודות לך על שטרחת והסעת את הגברת סטבסקי לפגוש אותי. נסעתם דרך ארוכה. שבו." הוא פרשׂ את ידו הימנית לעבר פינת הישיבה לצד החלון. הצעיר נקש בעקביו, קד לאות כבוד, ופינה לגברת סטבסקי מעבר אל הספה. הוא עצמו נותר לעמוד לצדה בדום מתוח.

   "אנחנו נשׂיג את עורך הדין הטוב ביותר כדי שיחזיר את אברשה לידי אמו," פתח ז'בוטינסקי, והתיישב לצדה על הספה.

אוּרי אָפֶּנְצֶלֶר ירדני.

יליד תל-אביב, 1975. את לימודי התואר הראשון מאוניברסיטת ניו-יורק (2001), בקולנוע וטלוויזיה ומדעי המדינה, סיים בהצטיינות ומאז הרבה לעסוק, כיוצר סרטים וטלוויזיה, בנושאי התפר שבין עמים ותרבויות בכלל, ובין יהודים וערבים בישראל בפרט.

   בשנת 2003 יצר את הסרט התיעודי "פרויקט יפו – יומני הוידאו", אשר העניק במה לתושבי יפו, יהודים, ערבים ונוצרים. בסרט התיעודי "עג'מי – סיפורם של המשתתפים" (2009), ליווה ותיעד את הבימאים סקנדר קופטי וירון שני במהלך העבודה על סרטם "עג'מי". בתוך כך כתב, ביים  וערך עשרות סרטי תעודה, תכניות טלוויזיה בערוצים השונים, סרטי תדמית לתנועות נוער וארגונים חברתיים, פרסומות, כתבות, מערכונים, וידאו קליפים ועוד.

   במהלך העשור האחרון, הקדיש את עיקר זמנו לתחקיר היסטורי נרחב וכתיבת ספרו הראשון "ברית הבריונים – רומן היסטורי".

 

   בימים אלו עם צאת ספרו לאור, בנוסף למתן הרצאות, לומד אורי במכללת בית ברל, בתכנית להסבת אקדמאים להוראה בתיכונים, במקצועות האזרחות וההיסטוריה, ומשלים את לימודי התואר השני בהיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה.

X