בריכה כמעט אולימפית | לרכישה באינדיבוק
בריכה כמעט אולימפית

בריכה כמעט אולימפית

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39

בשמונה בערב נפגשים חברי גדוד ה' במבנה של השבט של הצופים ויוצאים בטור אל עבר חוף הים. א"ש לילה ראשון שלהם, והמדריכים מלמדים אותם את הכללים. אם מישהו רוצה פיפי זה רק בליווי מדריך, כי השמועות אומרות שיש חטיפות. המרכז של השבט צועק מדי פעם שמאל ימין שמאל, ובסוף אם יעברו את זה יקבלו תג עופרים ועניבה בצבע צהוב. ׳יש ערבי!׳ צועק פתאום המרַכֵּז, ׳ערבי!׳ הם מעבירים אחד לשני, ׳ערבי!׳ הם מזהירים, אבל מה עושה הערבי ולמה בדיוק הוא מסוכן, אף אחד לא אומר. דנית מתחילה לבכות. היא עברה אלינו מתל אביב ולא שמעה אף פעם על ערבים. פעם סיפרה שלסבתא שלה קוראים אַלָה, וכולם צחקו ואמרו שסבתא שלה ערבייה, והיא אמרה, ׳מה פתאום. היא אפילו היתה בשואה.׳ ׳אז איך קוראים לה אללה?׳ אמרו וזרקו בכוח כדור טניס על הקיר.

הסיפורים בבריכה כמעט אולימפית מתרחשים בעיר סְפר צפונית שיש בה שיכונים ובתים פרטיים, מוזיאון ובריכת שחייה, מפעל נקניקים ומרכז מסחרי חדש. היא בנויה אסבסט, הנוף שלה הוא נוף ים־תיכוני והתושבים שלה הם אנחנו. אבל בשפתה המכשפת של רוני ברודצקי המוּכָּר נעשה זר, והזר – מוּכָּר.

בין ערוּת לחלום אנחנו נודדים בעיר השקטה, הריקה־כמעט, פוגשים את אסתי־פסטי, שמאז שאמהּ מתה לא מפסיקה לגבוה; את אדי שוקרון – יש שניים כאלה בעיר שלנו, הם תאומים; את שרונה – המדריכה היפה מהמוזיאון לתולדות עירנו; ומגלים דבר־מה חדש עליהם ועלינו. אם לרגע עוטפת אותנו שלווה, מיד מופיע מישהו עם אף עורבי ועיניים ירוקות, ובחיוך של ג'וקר מסוכן־בדחן מותח קו מחבר בין דמויות שלכאורה זרות זו לזו.

בריכה כמעט אולימפית, ספר הביכורים של רוני ברודצקי, הוא ספר בשל, צבעוני, נוקב ובעל קול מיוחד במינו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בריכה כמעט אולימפית”

אתגר קרת על ההצגה "חובזה", בבימויה של רוני ברודצקי:

״ראיתי את ההצגה ׳חובזה׳ והתרגשתי מאוד… אני זוכר מעט מאוד פעמים שהתרגשתי ממשהו שקשור ליצירותי כפי שהתרגשתי מההצגה. ההצגה הזאת היתה עבורי הצצה לתוך תודעה של קוראת חכמה, עתירת דמיון. כמישהו שראה הרבה עיבודים ליצירתו, ההצגה הזאת היא אולי המרגשת מכולם. זה עיבוד חכם ויצירתי שגרם לי לראות צדדים חדשים בסיפורים שכתבתי". (ידיעות אחרונות)

צומת

 

יושבים שם שניים.
אורנייה, בת שבע־עשרה וחצי, בדרך לפגוש חברה בקניון שבקצה העיר.
יוסוף, בן חמישים ואחת, בדרך לעיר הערבית ממזרח, אבל מוכן להאריך את הנסיעה ובמקום להמשיך ישר בצומת, לפנות ימינה.
האוטו שבו הם יושבים זה פז׳ו 504 שנת 83', בצבע בז' ובלי מזגן. קרעים עדינים פורטים על שולי המושבים מאחורה ובזה שליד הנהג. במקום מזגן יש רדיו. זה היה רדיו או מזגן ויוסוף בחר רדיו, מכוון על תחנה אחת, מאה ושתיים נקודה שתיים, קול המוזיקה.
הם נפגשו בצומת. היא עמדה שם עם שלט קטן ועליו, באותיות אדומות מודגשות, כתוב ״לקניון״, וצמה אסופה ואצבע מושטת — קחו אותי. הוא עבר בדרך וחשב, אבל אני בצומת ממשיך ישר, וחשב אלה אף פעם לא עולות, וחשב אני לא יכול לאחר להצגת התיאטרון של ניז'מי, ובכל זאת דרכה הרגל על הברקס. היא ניגשה אל האוטו ושאלה, "לאן," והתחילה את עשר השניות הקריטיות שבהן היא מחליטה האם היא עולה על הטרמפ או לא, והוא אמר, "לעיר המזרחית," במבטא הכי מודגש שהיה יכול, "אבל לא אכפת לי להוריד בקניון," והיא חשבה, זה שאני לא עולה לאוטו של ערבי אומר שאני גזענית, ועוד חשבה, מה שווים כל הדיבורים היפים אם לפחד לעלות על אוטו אני מפחדת, ועוד חשבה, אשים בשלוף את הגז מדמיע ועלתה על המכונית.
יוסוף מעביר להילוך ראשון ומתחיל בנסיעה. הוא אף פעם לא עוצר לטרמפיסטים והופתע מעצמו, ועוד יותר הופתע מעצמו על הדגשת המבטא, וזה לא שאין לו מבטא, וזה לא שהוא מסתתר, אבל נוהַג היה לו לדבר עברית כראוי, ולעתים (כך אמרו לו לא אחת) היו ניגשים אליו ולוחצים את ידו ואומרים, "אח, עברית כזו כבר לא נשמעת יותר." אפילו שחום הקיץ כבר שורף את השמים, הוא לבוש מכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים לבנה מעומלנת ומעליה אפודה בצבע חום. השיער שלו מסורק ומסודר ומשקפיים גדולים מכסים את עיניו. "זה כי אני מורה," היה מסביר לה, לו שאלה. "מאוד חשוב אצלנו המעמד."
הם עוברים את חוף הים, את בית הקברות, הם כבר מריחים את הדף הריח ממפעל הנקניקים שמקבל את פני הבאים לעיר שלנו, אבל אז, צמוד למטע האבוקדו, איפה שבדיוק יש כלום, נוטה האוטו הצידה ונעמד בשוליים.
"מה אתה עושה?" שואלת אורנייה.
"האוטו התחמם," הוא אומר. "הנה תראי," ומצביע על המחוג בלוח השעונים.
"ומה זה בדיוק אומר?" שואלת אורנייה.
"זה אומר שצריך לתת לו לנוח," אומר יוסוף, "כשחם נחים," הוא אומר, אבל זה לא מצחיק אפילו אותו. היא מסתכלת סביבה. דווקא כאן נתקע האוטו, באמצע הכלום הזה והאבוקדו. עכשיו היא שמה לב שהאוטו של יוסוף הוא מהמכוניות האלה שהחלונות שלהן שחורים ושאפשר לראות דרכם רק מבפנים, ועוד היא שמה לב שידית הדלת מהצד שלה שבורה, ושהדרך היחידה שלה לפתוח את הדלת זה מבחוץ, ועוד היא שמה לב שלפתוח חלון אפשר רק אצל יוסוף, וקשה לה לנשום.
יוסוף חושב — זה בגלל שפניתי ימינה בצומת, אם הייתי ממשיך ישר, לא הייתי מסתבך, היה מתחמם לי האוטו, היו באים מהמוסך של אח שלי ממדוך, מסדרים אחת־שתיים, וחצי שעה אחר כך הייתי שותה קפה עם פתיבר בבית, ולא מאחר להצגה של ניז'מי. הוא מגביר את קול המוזיקה. השדרנית מדווחת בקול מנשק על יצירתו של מוצרט, "קונצ'רטו מס' 23", ולוחצת פליי, ככה הוא מדמיין אותם שם ברדיו, יושבים עם טייפ קסטות ענקי, מדברים ולוחצים פליי, אבל רגע אחרי לחיצת הפליי משתלט על התחנה קול בערבית. רדיו ירדן, הוא חושב. שוב חיזבאללה השתלט על התחנה, אורנייה חושבת, הוא מנסה להחזיר לתחנה הנכונה, שרק לא תחשוב שהוא ערבי שמאזין למוזיקת פופ ערבי, אבל התדר נתקע ומסרב לזוז. בלית ברירה הוא מכבה את הרדיו.
הם יושבים בשתיקה בתוך המכונית. אחת לכמה זמן עוברת מכונית בכביש השומם. היא תוהה מה עליה לעשות. קול פנימי אומר לה להראות נינוחות, להשאיר חיוך קטן, ידידותי, אך לא מתנשא, על הפנים. היא רוצה לפתוח בשיחה, אבל כל דבר נראה לה לא נכון. איפה אתה עובד — נשמע לה מסוכן, כמה ילדים יש לך — נשמע לה פסקני, האם אתה במקור מכאן — נראה לה פוליטי מדי, בוער, אז היא שותקת, מסתכלת על עצי האבוקדו ונמנעת ככל שהיא יכולה ממבטים תכופים אל עבר לוח השעונים. לביאה, אמא שלה, תמיד הזהירה אותה מטרמפים, וספציפית מטרמפים באזור העיר שלנו. לביאה היא הקב"ט של העיר וסיפורי זוועות היו לה בשפע. היא לא החמיצה אף הזדמנות לספר על המחבלים מלבנון שעברו את הגבול דרך הים ונכנסו לעיר שלנו והתחבאו במטע האבוקדו, ובלילה נכנסו לאחד הבתים בשכונה של החדשים, ושם רצחו את כל באי הבית, את האבא, וילדה מתוקה בת ארבע ואפילו שוטר הם הרגו, ורק האמא, שהסתתרה בבוידעם, וחנקה את התינוקת שלה מרוב פחד, נשארה בחיים, וכמה נורא זה היה, והאמא השתגעה לגמרי, אסון, פשוט אסון, ובסוף היא התחתנה עם הפסיכולוג שלה, ונולדה להם בת, והיא כבר גדולה ועוד רגע בתיכון, כן, בתיכון של אורנייה, ולא, היא לא תגיד לה, לאורנייה, בשום פנים ואופן מי זו, לא כל דבר היא צריכה לדעת.
זה מרגיז את אורנייה, הסיפורים של אמא שלה, ובכל זאת, היא לא יכולה שלא לתהות האם עליה לצרוח לעזרה, לרסס עם הגז מדמיע, לחטוף את המפתחות, לשבור את החלון ולצאת החוצה, או הפוך — לחטוף את המפתחות, לשבור חלון, לרסס בגז מדמיע ורק אז לצרוח, או לרסס, לשבור, לצרוח, לחטוף. תוך כדי מחשבות היא רואה בזווית העין מוט ברזל.
יוסוף מזיע. אוגוסט וחם, חם כל כך. עכשיו גם אין רדיו וגם אין מזגן. הוא מתחרט על הטרמפ הלא נחוץ, על שפנה ימינה במקום להמשיך ישר לעיר ממזרח, על הבחירה בפז׳ו 504. צדק ממדוך, אח שלו, שלעג לו על בחירת האוטו המצ'וקמק, שלעג על הבגדים, שלעג על ההתנגדות שלו לטכנולוגיה, וכמה כעס יש בו, בממדוך, על האח הזה שלו יוסוף, שתקוע, תקוע בעבר. "אוטו זה לא סוס," אמר לו יוסוף, "כל מה שצריך זה שהוא ייקח אותך ממקום למקום." "אבל אחי, אין לזה צורה ככה," אמר ממדוך, "לנסוע עם רכב כזה מעפן, אין לזה פנים, אתה עושה בושות כבר כשאתה עושה רוורס לחניה, תתקדם, אחי," אמר ממדוך. "להתקדם זה לחיות את הכאן ועכשיו," אמר יוסוף, אבל חשב שבאמת אין טעם להמשיך להתווכח על זה. הוא ואח שלו לא מסכימים על שום דבר ואף פעם לא הסכימו. בעיר המזרחית היו צוחקים איך שניים כל כך שונים הם אחים. ממדוך איש עסקים מילדות, כבר בגיל שמונה־עשרה פתח מוסך, והשנה הגדיל לעשות ופתח גם מכולת, שהפכה במהירות לקניון קטן תחת השם דְקוּאַר סנטר, על שם אביהם שנפטר לפני חודשים ספורים. ואילו יוסוף הוא מורה להיסטוריה וספרות שכותב מאמרים לעיתון המקומי וחולם על היום שיאגד אותם בספר ויפרסם, עם תמונה קטנה שלו בעמוד הפנימי. רק האף העורבי שלהם, של משפחת דְקוּאַר, והעיניים השחורות עם הקצה הירקרק, מסגירים גנטיקה משותפת. הם שומרים על קשר בגלל ניז'מי, הבת של ממדוך, האחיינית שלו, הכוכב שלו, שרוצה להיות שחקנית ומתאמנת בחוג לתיאטרון של המתנ"ס ערב־ערב. היום ההצגה שלה עולה, והוא תקוע פה בדרך.
אורנייה חושבת שחצב בטח כבר בקניון, מחכה לה, מסתובבת בין החנויות, מודדת בגדים, ואולי כמו בפעם האחרונה שהיו, מתלבשת בבגדי החנות ועומדת כמו בובת ראווה מחוצה לה כדי לבדוק את תגובות האנשים, ואיך אז חצב אמרה, "תראי אותך, התלבשת כמו ערבייה," ואורנייה אמרה, "אל תגידי את זה כי זה גזעני," וחצב אמרה, "יאללה, יפת נפש."
אולי, היא חושבת, חצב הכירה מישהו, איזה בחור חדש. תמיד קיוו שבקניון יכירו מישהו ויוכלו לחזור ולספר, פגשתי מישהו, חייל, מהקריות, ולהישמע בוגרות ומתוחכמות הרבה־הרבה יותר ממה שהיו באמת. חם, היא רואה, גם ליוסוף, מה הוא מתכנן שם, היא תוהה לעצמה, כמה זמן לוקח לאוטו להתקרר, איך נתקעתי עם הטרנטה הזאת. יוסוף מזיע בתוך האפודה, מי באוגוסט הולך עם אפודה, אורנייה חושבת, ומשהו בגוף שלו נראה לה מרובע מדי.
יוסוף מסתכל בשעון, כבר עשר דקות הם לא זזים, בעוד רגע ינסה להתניע את האוטו ולראות מה מצב המנוע. הוא חושב על ניז'מי, האחיינית שלו, עולה עם התלבושת שאמא שלו, אימאן, תפרה בלילות, "לילה־לילה ישבתי ליד המנורה ותפרתי חוט־חוט, כפתור־כפתור," אמרה הסבתא בקולי קולות בכל ארוחה משפחתית, וניז'מי התאפקה שלא לצחוק כשאמרה, "תמיד הדברים האמיתיים קורים בלילה־לילה." ואימאן אמרה שכל חלום שנגזל ממנה בלילה היה שווה את זה, כי ככה היא יכולה לראות את הנכדה שלה בבגד הזה צומחת כמו גבעול, "אם תמשיכי לגדול ככה, נצטרך לחזור לבתים שלנו בג'בסיה," אמרה, "כמה גבוהים הם היו, התקרה בכוכבים, הגג נוגע בצמרות העצים, הלימונים שהיו בחצר כמה גדולים היו, התרנגולות שהסתובבו הטילו ביצים נפוחות, הרוח היתה נושבת גם בקיץ, גם באוגוסט, ככה ממלאה את הריאות לכולם." "זה רק קילומטר מפה," יוסוף תיקן, "הרוח היא אותה רוח." "אח, אתה בני, לא מכבד את זיכרונות אבא־אמא שלך," כעסה אימאן.
אורנייה מסתכלת על לוח השעונים באוטו ועל מטע האבוקדו. כל כך חם לה, אבל לפתוח חלון אי אפשר וגם לא דלת, היא רואה שיוסוף מחייך לעצמו וחושבת על היומן שכתבה הילדה ההיא שנהרגה בפיגוע ושפורסם ב"מעריב לנוער", ואם היתה יושבת וכותבת משהו בכל המחברות שאמא שלה נתנה לה בימי ההולדת, ולא רק דוחקת אותן במגירה התחתונה בארון, היתה נשארת ממנה מזכרת. היא רואה את מוט הברזל שליד הרגל שלה וחושבת, זה כדי לנעול את האוטו שלא יגנבו, מנעול נוסף כמו שיש לאמא שלה. אבל מי יגנוב אוטו ישן כמו זה? לא, זה למשהו אחר. והיא מרגישה איך היא, יוסוף והמוט ברזל נוזלים כמו כספית מותכת.
יוסוף מזיע בתוך האפודה, הוא מחפש את הסיגריות שלו ומדליק אחת בתוך האוטו. "זה לא מפריע לך, נכון?" הוא אומר, ועשן ממלא את האוטו. "סיגריה אחרונה," הוא מחייך אליה. ומתכוון לקופסה הריקה.
כל הגוף שלו מתחת לאפודה הזאת נראה כמו קופסת סיגריות ריקה, חושבת אורנייה. היא נעולה בתוך קופסה רותחת וחושבת, גם זו דרך למות, ואז חושבת, מספיק עם הדרמות. אמא שלה טוענת תמיד שהכי חשוב זה לנקוט אמצעי זהירות ושאובר דרמה לא הרגה אף אחד. "הילדה שלי למשל, מייצרת תרחישים שלמים משום דבר," היתה מספרת בגאווה, כאילו היכולת לדאוג ולראות שחורות היא גאווה גנטית אימהית, ואף שגאוות אמה מכעיסה אותה היא לא מצליחה להיגמל מהמנהג הזה.
יוסוף מסתכל עליה וחושב, זאת בגיל של ניז'מי, אבל אלה נראות כבר נשים קטנות, וככה תופסת טרמפים. הרי יכולתי לעשות לה עכשיו משהו, כל משהו, ואף אחד לא היה יודע. הוא מסתכל על הטרנינג האפור של אורנייה, שמחליק לה מתחת לקו המותן וחושף את התחתונים. הוא מסתכל על הגופייה הלבנה שגדולה מספיק בשביל שהחזייה השחורה תציץ ממנה. ילדה־אישה, הוא חושב, ומסכימה ככה להוציא את הגוף שלה. ואז הוא חושב על ניז'מי, הכוכב שלו, שבאותו גיל בטח כמו זאת, וחושב, צריך שיהיה לך מזל להיוולד במקום הנכון, וזאת, זאת אין לה את המזל הזה, ונאנח. אורנייה מסתכלת מהחלון החוצה. היא בוהה בעצי האבוקדו, אבל הגוף שלה מרגיש את העיניים הבוחנות של יוסוף, "כולם שם בעיר המזרחית סוטי מין," אמרה לה אמא שלה, "דווקא אלה שאסור להם, הם הכי מסוכנים," והיא מרגישה שהגוף שלה אדום מהחום ומהתסכול.
יוסוף מתניע את האוטו. "עוד חם," הוא אומר, ואז מסובב את האוטו בבת אחת בין שני הנתיבים בלי להסתכל ימינה ושמאלה, פשוט חותך, עד שהגלגלים שלו חורקים.
אורנייה אומרת, "מה אתה עושה?" ויוסוף אומר, "לעיר ממזרח, לאח שלי ממדוך, הוא כבר יֵדע איך לטפל בזה." "אבל אמרת לקניון!", "האוטו נשרף ואת אומרת לקניון." "תן לי לרדת," אומרת אורנייה, ועוד לפני שיוסוף מספיק להגיד, "אקפיץ אותך אחר כך," או, "אלוהים גדול, יהיה בסדר, נשתה תה ופתיבר," ואפילו לא, "לניז'מי יש היום הצגה," הוא חוטף ישירות לחזה את לום מנעול האוטו, ואחר כך חוטף אותו בראש ומריח תרסיס גז מדמיע ושומע צליל מפתחות, דלת נפתחת וצרחה אדירה עד לעצימת עיניו.

עשר דקות לפני עלייה לבמה. ניז'מי מציצה מהמסך האדום. היא חוזרת על הטקסט, על הצעדים, חוזרת על רשימת האביזרים שהיא צריכה להעביר ממקום למקום, הכול עליה. הערב הם יעלו לראשונה את "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט. כל הקיץ ערכו חזרות לקראת ההצגה, ועכשיו, שבוע לפני תחילת הלימודים, הם מעלים אותה בפני המשפחות ובפני תושבי העיר. היבא וג'ואיינה מצחקקות ליד. היא מסתכלת עליהן וחושבת כמה מוזר לראות את השחקנית בתפקיד אשת המושל הגרוזינית עם חיג׳אב על הראש, ובמזל היא הצליחה לשכנע את נאוול המנהלת לוותר לה. אשרף עובר ליד, הוא נראה עצבני ומתוח.
"תהיו מקצוענים!" צעק עליהם שעתיים קודם, "תיאטרון זה לא צחוק והביתה, אנחנו עושים פה משהו רציני, אז אחד מכם שעושה שלום להורים מהבמה, שעושה צחוקים לחבר'ה, ששוכח משהו מהתפקיד שלו מסולק מהחוג, אתם מבינים?!"
ניז'מי מבינה, בטח שמבינה. אשרף הוא די־ג'יי ושחקן. הוא למד משחק שלוש שנים בחיפה, והתקבל לקבוצת שחקנים יוקרתית בצרפת.
"אני כאן זמני," הוא אמר להם, "בקרוב אני עף מפה, פריז, לונדון, לוס אנג'לס, הם צריכים אותי," הוא אמר להם. "תמיד חסרים תפקידים לפלסטינים." הוא מגדל שיער ומעשן סיגריות ברצף ומסתכל עליהם בבוז. "אני לא אבזבז את הזמן על מי שלא ברמה שלי," אמר ונעץ מבט בניז'מי. הוא בונה עליה, היא יודעת. מכל חבורת האפסים הזאת, היא היחידה שיש לה סיכוי. "היום כולן רוצות להיות כוכבות קולנוע מצרי, אבל את היחידה שיש בה משהו, משהו מיוחד," אמר לה אחרי השיעור הראשון.
נאוול המנהלת היא זו שהזמינה את אשרף ללמד בחוג תיאטרון מטעם בית הספר אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של ניז'מי. בקלות יותר משחשבה נאספו התלמידים. בדיוק יצא הסרט "איסמעליה הלוך ושוב" וכולם העריצו את חנאן טורק ורצו להידמות לה. מהר מאוד המשמעת הנוקשה של אשרף הנשירה מחצית מהתלמידים.
"ככה זה בתחום הזה," אמר אשרף, "החזק שורד."
לשיעורים היו חייבים לבוא בבגדים שחורים בלבד, ובלי איפור ותכשיטים. בתחילת השיעור היה עושה להם חימום אינטנסיבי ועומד וצופה בהם, שותה בירה ומעשן סיגריה.
"רק אחרי שהגוף חם הלב פתוח," היה אומר. אחר כך היה מבקש מהם לזחול על הרצפה. "תתחברו לעוּבָּר שהייתם!" היה צועק עליהם, "בלי להבין שוב את כאבי הלידה, לא תבינו כאב אנושי מהו!" הוא אהב לראות אותם מתפתלים על הרצפה וצועקים, מייבבים, חסרי גוף וצורה. בסוף היה עושה להם תרגילים על כיסא. אימפרוביזציות. יושב ומחכה שיבכו. "אתם צריכים להרגיש. הכינור הוא הכלי של הנגן. הלב הוא הכלי שלנו," אמר.
הגיעו לנאוול תלונות מההורים. טענו שאשרף לוקח את החוג קשה מדי. שזה רק חוג והילדים שלנו ממילא יהיו רופאים ועורכי דין או אחיות ועובדות סוציאליות, או קבלנים או מצילים או משהו שאפשר להתפרנס ממנו, כמה אפשר בארץ הזאת להיות חולמים, ותיאטרון זה טוב ויפה, אין מה להגיד, ובכל זאת זה רק חוג. רק חוג. וגם, שהילדים חוזרים הביתה מותשים, ויש סימנים כחולים על הירכיים, ופחד מוות מהמורה, ומה צריך את כל זה?
נאוול לקחה את אשרף לשיחה ואמרה שהיא מאמינה בו ושמחה לראות כמה שהוא לוקח את החוג ברצינות, לא היה מזיק אם היו בבית הספר הזה עוד כמה מורים כמוהו, ובכל זאת כדאי לשים לב, אולי, רק אולי, הוא קצת מגזים — בכל זאת פה זה לא הוליווד.
אשרף אמר, "למה אצלנו אף פעם לא מתייחסים לשום דבר כמו שצריך," ואמר, "החובבנות הזאת זה מה שהורג את המגזר שלנו," ואמר, "תני לי להראות לך מה תיאטרון אמיתי וטוב יכול לעשות לאנשים, זה יכול לשנות את החיים, לשנות את המציאות, ובכלל," הוא אמר תוך כדי שעישן סיגריה שלישית, "הוליווד זה של סרטים, ותיאטרון כמו שצריך יש באמריקה אבל אין כמו באנגליה."
"בסדר," אמרה נאוול, "בסדר, אם ככה אתה חושב, לא צריך לצעוק. בסדר, בוא נעשה הצגה ונראה." ומיד דאגה לו לאולם של המתנ"ס, ודאגה לפרסום, והזמינה אפילו את הכתב של העיתון המקומי שיעשה ריאיון עם אשרף וישים תמונה של בית הספר.
"אנשים יֵצאו מההצגה אחרת מאיך שהם נכנסו אליה, עוד תראי," אמר אשרף, "תיאטרון זה דבר שיכול לשנות חיים. יש לך הרבה אחריות על הכתפיים, ניז'מי," אמר לה אשרף. "אני בונה עלייך."
היא יודעת את זה. בתרגילים שהוא עשה להם במתנ"ס הוא העלה תמיד את ניז'מי ראשונה.
"אני רוצה שתלמדו מה זה קונפליקט," הוא אמר, "אמיתי, סוער. אַת, ניז'מי, יש לך קונפליקט רציני בחיים?"
"בטח שיש," אמרה ניז'מי.
"ספרי לי על זה," אמר אשרף, כולם ישבו מסביב והסתכלו.
"אני חושבת שעם אבא שלי, ממדוך."
"מה עם אבא שלך?" שאל אשרף, והעיניים שלו בוערות.
"הוא רוצה שאני אשקיע יותר בלימודים, במתמטיקה."
"ו־?" שאל אשרף.
"ואני רוצה להיות שחקנית," אמרה ניז'מי והרגישה איך הלחיים שלה בוערות, אפילו שישבה בדיוק מול המזגן.
"זה לא קונפליקט," אמר אשרף, "הבמה חיה מהדברים הסוערים באמת," אמר אשרף, "מהשטויות שלך במתמטיקה, שייקספיר לא כתב את המחזות שלו. עכשיו תדמייני שנאנסת," הוא אמר, "לא יודע, מסיבה, יצאת החוצה, תופסים אותך שניים־שלושה, לא יודע," הוא אמר, "וספרי לי על זה. שאאמין לך!" הוא צעק אחרי שהיא התחילה.
ניז'מי עצמה את העיניים ודמיינה: שניים־שלושה בחניה של הבריכה הכמעט אולימפית בעיר היהודית. הקול שלה רעד.
"יופי," אמר אשרף, "עכשיו," הוא אמר, "כשאני מוחא כף, ספרי שזכית בלוטו, שישה מתוך שישה וזכית. את בדרך לספר למשפחה. אבא שלך מובטל, ובדיוק באו מכונס נכסים לקחת מכם את הכול."
אז ניז'מי הרימה את הקול, היא חייכה וצחקה, "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה שזה קורה לי!" היא אמרה והרגישה איך הלב שלה פועם.
"יופי, יופי, ניז'מי," אמר אשרף, "אני מוחא כף ואת נאנסת."
אז ניז'מי הרעידה את הקול, השפילה מבט.
"שאני אאמין, ניז'מי!" הוא צווח, וניז'מי התכווצה, כופפה את הכתפיים והרגישה איך חולשה מרעידה לה את הברכיים, מביאה לה בחילה.
"כן, מצוין, ניז'מי, עכשיו כף וזכית בלוטו. כף ואת נאנסת, כף לוטו, כף נאנסת. נאנסת אמרתי! לוטו! נאנסת! לוטו! נאנסת!"
בסוף השיעור, במסדרון, הוא אמר לה, "היית מצוינת, ניז'מי, ורק חסרות לי הדמעות שלך. אם היית בוכה הייתי לוקח אותך לשחק בפרסומות בתל אביב," אמר ונעץ מבט בעיניים השחורות עם הקצה הירקרק, "אם רק היית בוכה."
היבא מחרחרת מהתרגשות כשהיא רואה את המשפחה שלה נכנסת לאולם, ומנופפת להם לשלום מהצד השני של המסך האדום.
"תפסיקי עם זה," עוצרת אותה ניז'מי, "אשרף יהרוג אותך."
אשרף משחק גם את סימון חאחאווה וגם את אצדק השופט וניז'מי משחקת את התפקיד הראשי — גרושה. היבא אומרת שזאת ההוכחה לכמה שאשרף מנופח מעצמו, ושאיך בתור הבמאי של החוג הוא לוקח לעצמו את התפקידים הטובים, אבל ניז'מי חושבת שבאמנות, עדיף שישחק את הדמות מי שהכי מוכשר לזה.
"עדיף תתאמני על הטקסט," אומרת ניז'מי להיבא.
אז היבא מדקלמת את השורות של התמונה השנייה במערכה הראשונה של המחזה, וניז'מי עושה בשבילה את כל התפקידים של כולם עד הרגע שבו היא עצמה נכנסת, בתפקיד גרושה, ואפילו שהיבא כבר לא מדברת שם, היא ממשיכה כדי להתאמן על הרגע שבו היא בוחרת לאמץ את התינוק העזוב. היבא מושפעת מסרטים מצריים ומביעה כל מילה בקול ובכאב עצום ולא משנה כמה אשרף ניסה להוריד אותה מזה, הוא לא הצליח. היא מעריצה את השחקנית חנאן טורק ומנסה להידמות לה, שמה שחור מסביב לעין, וצללית כהה.
"חנאן בסרטים שלה לא מופיעה עם חיג׳אב," אומרת ניז'מי.
"עד עכשיו לא, אבל תראי שבסוף תשים," עונה לה היבא. גם ניז'מי אוהבת את חנאן טורק, אבל מעדיפה את הסרטים האמריקאיים.
"אל תשכחי מאיפה את באה," אומרת לה היבא.
"יאללה שיתחיל," לוחשת לעצמה ניז'מי, "אני עוד רגע מתפוצצת פה." היא מציצה דרך המסך, שתי דקות ל־ והאולם עדיין ברובו ריק.
"למה בחיים אי אפשר להתחיל משהו בזמן בעיר הזאת?!" רוטן אשרף והולך הלוך ושוב.
כשנרשמה ניז'מי לחוג התיאטרון אמר לה ממדוך, אבא שלה, שנכון שאף פעם הוא לא מנע ממנה כלום ושהיא אדם חופשי, אבל התיאטרון הזה הוא קשקוש אחד גדול.
הדוד שלה יוסוף אמר, "תניח לילדה, היא בגיל של החולמים. מי שלא חולם בגיל הנעורים אין לו לב."
"ומי שחולם בבגרותו אין לו שכל," אמר ממדוך. "תחלמי, ילדה שלי, אבל אל תשכחי את המציאות שאנחנו נמצאים בה, שבה צריך לחם לאכול ובגד ללבוש ומכונית ודלק כדי לנסוע, ואת — שלא תהיי טפילה ושלא תחיי על חשבון אף אחד."
"בחיים צריך גם פרח, לא רק לחם," אמר לו יוסוף.
שני אחים עם אותו האף העורבי ואותן עיניים שחורות עם קצה ירקרק, ובכל זאת לא דומים בכלום. לפעמים נדמה לה, לניז'מי, שהיא המניע הבוער ביותר לריבים שלהם. אף פעם לא הסכימו על שום דבר, מאז שהיו ילדים, אבל כשנושאי הוויכוח היו היא ועתידה, אז הריבים היו מרקיעים לשמים.
"הם הולכים מכות בבית הזה כשמדברים על רעיונות ואידיאולוגיה," היו צוחקים השכנים. "מכות צריך ללכת כשרעבים, אבל אצל דְקוּאַר כשחושבים." עד שסבתא שלה אימאן לא היתה מפייסת, ועד שניז'מי לא היתה מבטיחה שבינתיים זה רק תחביב ולא צריך כל כך להתלהט, עד אז האחים לא היו נרגעים.
"יותר מדי נתתי לה לבלות עם יוסוף כשהיתה קטנה," שמעה ניז'מי את אביה מתלונן בפני סבתה. "מאז שמתה אמא שלה הייתי שקוע בעבודה יותר מדי, והוא רק שטויות הכניס לה לראש. אבל מי דאג לאוכל ולניקיון ולתחושה של בית? לכל זה לא היה לו זמן כשכתב את המאמרים שלו," אמר. "אני לא אוהב את איך שהוא מנכס אותה לעצמו, מכניס לה רעיונות לראש שיגרמו לה לשכוח מי אבא שלה."
"אהבת אב ואהבת דוד זה לא אותו הדבר," ניסתה אימאן להרגיע אותו, "הילדים שלנו חופשיים לאהוב את מי שהם רוצים. על האהבה שלהם אנחנו לא יכולים לשלוט."
"לא בגיל הזה," רתח ממדוך. "כל דבר משפיע עליה."
כשהחזרות הלכו והתארכו אל תוך הערב המאוחר, היה יושב ממדוך בסלון ומחכה לה.
"ההצגה הזאת זה שטויות," אמר ממדוך לניז'מי. "את צריכה לחשוב על מקצוע עם עתיד. היום אישה צריכה לעבוד ולפרנס אם היא רוצה להיות עצמאית. לא יכולה להיות טפיל רק בשביל להגשים את החלומות שלה."
"אני בגיל של החולמים."
"מחלומות, ילדה שלי, נדרסים. הולכים ברחוב וחושבים על דברים אחרים, ובמקום להגיע הביתה בשלום, ובמקום להסתכל ימינה ושמאלה בכביש, חושבים על שטויות ונדרסים."
"תמיד אתה והחרדות שלך."
"אולי. אבל ניז'מי, את היחידה שלי ואני אבא שלך, לא חבר שלך. והתפקיד שלי כאן הוא להראות לך את הדרך, אז אל תצפי ממני לכבות את האור כשיש תהום."
ככל שהתקרב מועד ההצגה אמר לה, "זה מסוכן, ניז'מי, את שוקעת בחלומות ועתיד לא יהיה לך מזה. את תצטרכי לבחור," אמר לה, "החלומות האלו צריכים להיגמר. עכשיו תעשי את ההצגה הזאת, אבל אחר כך לחיים עצמם. האמנות היא לא מעל החיים," אמר. "אין שום ערך לאמנות אם בסוף את לא נהנית מהחביתה שלך בבוקר, מהירקות שחתכת. מפרי שגדל על עץ."
"אני רוצה להיות שחקנית."
"הפרח בחיים מגיע אחרי הלחם, ניז'מי, ואת צריכה להתחיל להתבגר."
"אתה לא מאמין שאני מוכשרת מספיק."
"יש אנשים שהם מוצרט, אני לא אומר. אבל את כזאת, ניז'מי?"
"אשרף חושב שכן. אולי אני כן כזאת."
"אולי. רק אולי. ובשביל האולי הזה את רוצה להרוס את עצמך?"
"אני לא הורסת."
"אין לך הרבה אפשרויות, ניז'מי. את בוחרת מתוך מעט מאוד. והבחירה הזאת שלך היא טעות."
"תפסיק לריב איתי כאילו אני אח שלך," אמרה לו.
"אח שלי הוא גבר שחי לבד, בלי ילדים ובלי אישה. ככה את רוצה?"
"זאת לא הדרך היחידה."
"נכון. אבל זאת הדרך של מי שעושה טעות, ואת נמצאת רגע לפני הטעות, ניז'מי."
"אני אוהבת את זה, אבא."
"את כבר בגיל שאת צריכה לקחת אחריות על החיים. להגיד אני אוהבת, זה לא יכול להיות הטיעון היחיד."
עכשיו היא חייבת להראות לו שהיא יכולה. היא חייבת להראות לו שהיא מוצרט, שיש בה את הדבר הייחודי, הנדיר, החד־פעמי. היא מדמיינת את מחיאות הכפיים קוראות לה, נושאות אותה לבמה פעם שנייה ושלישית. היא ואשרף ביחד וזרי פרחים נזרקים אל הבמה. היא זורחת מהתרגשות, גם אשרף, ובקהל, אבא שלה ממדוך ודוד שלה יוסוף וסבתא שלה אימאן, עוטפים זה את זרועו של זה, מחובקים ובוכים.
"אני בטוח שיש בך כישרון, ילדה שלי," אמר לה ממדוך בבוקר ההצגה. הוא הכין לה ארוחת בוקר וישב איתה בזמן שאכלה. "אבל החיים קשים יותר ממה שנדמה. מי מחפש פה שחקניות ערביות?" אמר, וליטף לה את הראש. "נגיע בערב כולנו. גם יוסוף," הוסיף ונישק אותה לפני שיצאה מהבית.
כל הלילה היא עברה על הטקסט וחזרה על הפרטים הקטנים, אבל עכשיו, חמש דקות לפני, היא מרגישה על סף שכחת הכול, ואם לא יתחילו בעוד רגע היא פשוט תאבד את זה. היא הולכת להציץ בקהל. בקושי עשרים איש. "יושבים בחוץ ואוכלים אבטיח," מתעצבן אשרף. "זה תיאטרון או מתנ"ס?" הוא שואל. ניז'מי הולכת אל מאחורי המסך האחורי של הבמה, איפה שהתפאורה מאורגנת בסדר על פי מה שנכנס קודם. היא מסתכלת על כל הדברים, ומתחילה לדקלם את הטקסט. היא משחקת לבד את הסצנה. היא עושה את עצמה, ואז את אשרף, ואז את היבא ושוב את אשרף, ואז את עצמה. בהתחלה זה טכני בשביל להיזכר, טקסט ופעולות, אבל פתאום היא מרגישה שהמילים מתגלות אליה, שהיא שומעת את הטקסט בפעם הראשונה. כן, פתאום היא מרגישה שהיא מוצאת את זה, מוצאת את "גרושה" שלה, והיא מרגישה איך הלב שלה נפתח, איך זורמת בה האהבה ואיך המילים של ברכט נשמעות לה סבירות מאוד, כאילו הוא דובר ישירות אל ניז'מי, ואפילו שהיא מכירה את ההצגה בעל פה, היא מופתעת מהטקסט, ומופתעת מהמילים שיוצאות מהגרון כאילו נולדו שם, מופתעת מהדמעות שזולגות לה מהעיניים ומציפות את המילים, ואת התפאורה, ומסתירות לה את התנועה באולם, את התנועה מאחורי הקלעים, את החיפוש אחריה.
אשרף הוא זה שמוצא אותה בסוף.
"ניז'מי!" הוא קורא לה, ובעיניים כעס שחור, "ניז'מי! איפה את? כל העולם מחפש אותך! ואת תקועה פה מאחורי הקלעים!" הוא צועק ופותח פחית בירה. "זה דוד שלך יוסוף, הוא נרצח, איזה טרוריסט יהודי הכניס לו לום בראש, יש פה משטרה ובלגן ומה לא?!" אומר אשרף ושותה את הפחית בשלוק אחד. "ולנו נדפקה ההצגה. כל המאמץ הזה, ובסוף נדפקה לנו ההצגה!"

"רצח על רקע לאומני בצומת," אומרים בחדשות. "גבר ערבי, מורה מהעיר המזרחית, נמצא מוטל מת ברכבו מפגיעה, ככל הנראה בלום ברזל. סיגריה, שהיתה דלוקה בפיו, הבעירה את הריפוד הפרום של הרכב וכמעט וגרמה לשרפה במטע האבוקדו. ממשלת ישראל מסכימה לקבור אותו בבית הקברות החדש, היכן שלטענת אמו — אימאן דְקוּאַר — היה פעם הכפר שלהם, ג'בסיה. כמה גבוהים היו הבתים בג'בסיה, ואיזה תפוזים, ותרנגולות, והרוח, הרוח של ג'בסיה. כן, תודה רבה לאימאן דְקוּאַר שהסכימה לדבר, אנחנו משתתפים בצערך. ממשלת ישראל מביעה את תנחומיה ומבטיחה שלא תנוח עד שתמצא את הרוצח. תנחומינו למשפחת דְקוּאַר, אנחנו לא ננוח, אל תדאגו, לא ננוח עד שנמצא."

לביאה פורטל נוסעת עם הטנדר של העירייה ברחבי העיר ומדווחת ברמקול: "תרגיל, תרגיל! פיקוד העורף מבקש להיכנס למקלטים, תרגיל, תרגיל, נא לרדת למקלטים." ברמקול של המגפון היא שומעת איך הקול שלה נשמע מבוגר ומחוספס, כל כך שונה מאיך שהיא שומעת את עצמה מבפנים. "אם היו שומעים אותי מבפנים היו מבינים שאני זמרת אופרה ולא קב"ט," היא מצחקקת לעצמה ומנגבת את הזיעה. השן האחורית שלה קורעת לה את החך, מכה בה גלים־גלים של כאב. "תרגיל־תרגיל!" היא קוראת במגפון ועוברת ברחוב עמק הבכא המרכזי עם הנחל הזורם לאורכו, והמוזיקה העדינה הנשמעת מהרמקולים הפזורים, וריח הנקניקים שרובץ על הכול. היא מתמהמהת בצומת, מפנה את המגפון לארבעה כיווני אוויר, שכולם יֵדעו שתרגיל עכשיו, שכולם ידעו שהיא כאן בשבילם, שביום של מלחמה, ויום כזה יגיע בוודאי בקרוב, היא תיסע ובאופן מיומן כל כך תיידע את כולם על קטיושות או על כניסת מחבלים או כל צרה שלא תבוא. היא מקפידה לערוך תרגילים כאלה אחת לחודשיים, ובסקר שנעשה על איכות החיים בעיר שלנו ציינו אותה כמעט כולם לטובה. "אנחנו בטוחים בלב שלם," אמרו, "כי בעת צרה לביאה תהיה שם ותסייע בידינו ולא יהיה אדם בעיר שיפספס זאת." אחרי סיבוב כזה לביאה נוהגת להתקשר לכמה מהדמויות המרכזיות בעירנו כדי לברר האם שמעו, האם הגיעה אליהם הידיעה שהיה תרגיל ושהיה עליהם להיכנס למקלטים. חשוב לה לדעת, כי אם נניח ברחוב צדדי זה או אחר פיספסו את הידיעה, תהיה זו אחריותה האישית ביום האמת, והיא רוצה להיות ערוכה לכך. לביאה תמיד בוחרת בקפידה את האנשים שאליהם תתקשר, אנשים שיהיו ערניים, שיענו לשאלותיה בסבלנות, שישתפו פעולה עם המצב הביטחוני ולא יזלזלו. וגם, אם אפשר, כאלה שיבקרו למחרת בבית המאפה ההונגרי ויספרו איך הקב"ט של העיר משקיעה בתושבים ושאין שנייה לה. היא עושה סיבוב שני ושלישי ומודיעה, "תרגיל, רבותי, תרגיל, להיכנס למקלטים בבקשה." בעקבות הסקר האחרון קרא לה ראש העיר של עשרים השנים האחרונות ובירך אותה גם בעל פה וגם על גבי העיתון המקומי, ונתן לה עיטור של כבוד מטעם העירייה וטפיחה חמה על השכם. המגע שלו היה רך ונעים ונטול כל סמכותיות שלביאה היתה מצפה מאדם במעמדו. מרבה הוא לגעת בעובדיו, ותמיד מגעו מלווה אצלה בתחושה לא נוחה, מביכה משהו, כלפי האדם הנבחר. פעם ניסתה להגיד לו זאת סמוך לבחירות האחרונות, שישים לב כשהוא מושיט יד לתושב זה או אחר, שייגע בסמכותיות, בחוזקה, כמפקד ולא כילדה מתפנקת, אבל הוא היסה אותה בחיוך ואמר, "לביאה שלנו," כך אמר, "שכל אחד יתעסק בענייניו," וניגש ונישק אותה על הלחי והשאיר שאריות רוק, מספיק בשביל לאלץ אותה לקפוץ לשירותים הציבוריים ולנקות את פניה כמה דקות עם הסבון האפרורי שהיה שם. "ובכל זאת," אמר ראש העיר באותו המעמד, "כדאי לשים לב, לצד תוצאות הסקר החיוביות נשמע עוד קול, שהולך ומתגבר כאן בעיר שלנו, קומץ של אנשים — ודאי סהרוריים משהו, טוענים כי התרגילים התכופים, בניית המקלטים הציבוריים הנמרצת, חפירת תעלות המסתור בצדי הכבישים וכיוצא בזה, כל אלו זורעים תחושת פאניקה בציבור, מעין תזכורת יומיומית למצב הביטחוני ולאדמה הרועדת תחתינו, וכל זה טוב ויפה לימי מלחמה, אבל הזמן הוא זמן שקט ואנשים מעדיפים — באמת שכך — ללגום כוס קפה בבית המאפה ההונגרי ולשוחח שיחות של מה בכך. יש לשים לב לזה," אמר ראש העיר, "גם מבחינת היקף הפעילות וגם להיערך בתקציבים, אבל מעבר לכך ח"ח וכל הכבוד, ועבודה נהדרת," ונשיקה רטובה ועיטור של כבוד והכול.
הבוּרות של האנשים מטריפה אותי, חושבת לביאה. מחבל יכול לדפוק להם בדלת ביתם, והם יגידו, סליחה לא עכשיו, עכשיו כוס קפה, עכשיו משהו מעניין בטלוויזיה, עכשיו שנת צהריים, אז בזמן אחר בבקשה, והיא מגבירה את עוצמת הווליום במגפון וממשיכה בקריאות. מולה מופיעה הבת שלה, אורנייה. היא מצפצפת לה לשלום אבל אורנייה לא שומעת, העיניים שלה תקועות במדרכה כשהיא הולכת. הילדה הזאת תיתקע בעמוד ולא תרגיש. נו, ממילא נתראה בבית, בגיל הזה, עדיף להתראות בבית. עכשיו היא מחליטה לנסוע גם על הכביש שבין העיר שלנו לכפר הערבי ממזרח, כבר לא כפר אלא עיר של ממש, אבל קב"ט אין שם, רק מסגד, ושוק בשבת, ובירוקרטיה מעוקמת. אלו מפנים כלפינו את הרמקולים של המואזין, ואנחנו מפנים כלפיהם את הרמקולים של הביטחון, היא חושבת, תמיד היינו מוסריים יותר. הכאב בחך קורע אותה והיא עוברת ליד מרפאת השיניים הגדולה של ד״ר סלים. החניה הסמוכה מלאה עד אפס מקום, והיא מסתובבת בכיכר המרכזית ובכל הרחובות הקטנים. השעה חמש אז היא מדליקה את הרדיו לשמוע מה חדש. אי־אמון בממשלה, פרשת שחיתות בבנק לאומי ורצח בגליל המערבי. היא לא יכולה להסביר את זה, אבל תמיד כשמציינים את הגליל המערבי ברדיו היא מתמלאת בתחושת גאווה, כמו לשמוע בקולנוע הוליוודי שאומרים חנוכה או הבה נגילה. היא מגבירה: "גבר ערבי נמצא מת במכונית, חשד לרקע לאומני." נו באמת, היא חושבת. לאומני. הרי אלה רוצחים אחד את השני, ככה ייפתרו הבעיות כאן במרחב, לא יישאר מהם כלום.
הכאב בחך קורע אותה, אבל היא לא תלך לד״ר סלים. רופא השיניים שהיה בעירנו ברח למוסקבה אחרי שהרס את שיני כל תושבי העיר. כעת עברו כל שיני העיר לד״ר סלים, שאומרים שהוא מומחה ולא משחק משחקים. מחדלים רבים נעשו בשיני התושבים בעיר ועכשיו הזמן לתקן, והוא שם לכולם צינורית בפה ושואב את הרוק תוך כדי שהוא מסביר בסבלנות ובאריכות על מחלות השיניים הנפוצות והצרה בנסיגת החניכיים, ומדגים בעזרת תרשימים שתלויים על קירות החדר. "ההוא היה רמאי," אומרים על רופא השיניים שברח למוסקבה. "אמר שש סתימות מגיעות לנו, ובעצם כלום, אמר השיניים שוחקות זו את זו, אמר צריך לנקות וסתם ליכלך את השיניים שלנו, ועכשיו סלים יתקן. סלים לוקח כסף אבל לא גונב, מתפרנס בכבוד ועושה את העבודה, בנה לו יופי של מקום בעיר הערבית ממזרח, ועכשיו הוא זה שמטפל בנו."
לביאה רואה את כמות המכוניות החונות לצד מרפאתו של סלים. "נעים שם בפנים," אומרים, "ולחכות בתור זה לא כל כך נורא, יש טלוויזיה וגיליונות שונים של העיתון המקומי עם המדור הסוער 'מכתבים למערכת'. אשתו של סלים גם מגיעה, ומגישה לנו קפה שחור אבל בלי סוכר וכמובן בלי בקלאווה, אמנם ערבים, אבל כאן זה בכל זאת רופא שיניים, ולעתים מפטפטת איתנו על נושאים של יום־יום, לא, מה פתאום, לא על פוליטיקה, על נושאים כאלה עדיף להימנע מלדבר, למה לחמם את האווירה? אז מדברים על תחרות היופי ששודרה בטלוויזיה אמש, פריחת השקדייה לפני המועד או המרכז המסחרי החדש שעומדים לפתוח בעיר, דברים מסוג זה, אבל על פוליטיקה — בשום פנים ואופן. אצל דוקטור סלים אנחנו לא אוהבים לריב, בועה ביקום היא הקליניקה של דוקטור סלים, מטפלים בשיניים ולא מתווכחים. אין מה להגיד, שם זה כמונו, כמעט לגמרי, והכול שם נקי ומצוחצח ומריח מאקונומיקה. בקיצור תענוג."
כואב לה החך, ללביאה, אבל היא לא נכנסת. מעיקרון. לא מוצא חן בעיניה שנותנים להם יותר מדי כוח, בטח לא אחרי שזרקו אבנים שם בצומת, והיו שאמרו שאלו בכלל נערים מהגדה שבאו במיוחד לאזור שלנו לזרוק אבנים, ויש שאמרו אלו יהודים מהעיר, אבל לביאה יודעת, זה מפה, מהעיר הערבית ממזרח, זה הסכין בגב שמחכה לנו, ברגע שנהיה נחמדים מדי זה מה שיקרה, אלה רק מחכים לזה, ולא, היא לא מוכנה ללכת לסלים, ולא לדְקוּאַר סנטר — הסופר הזול בהרבה, ולא לבריכה הכמעט אולימפית עם חמודי המציל. איפה שהם, היא לא תהיה. נקודה.
אבל כואב לה. רופא השיניים הסמוך נמצא במרחק שעה וחצי נסיעה. לביאה לא מעיזה — בפירוש כך — להיעלם לזמן ממושך כל כך מהעיר, הרי בכל רגע צפוי לקרות אירוע, עלולה להתרחש איזו תקרית, והיא לא יכולה להיות נטולת גישה במשך שעה וחצי פלוס שעה טיפול פלוס שעה־שעתיים הרדמה פלוס שעה וחצי נסיעה בחזור. העיר כולה יכולה להישרף כליל, ולא, לביאה לא מוכנה להיות האחראית לכך. היא שוקלת מה לעשות, "תרגיל, תרגיל," היא מכריזה במגפון, אבל כואב לה בחך. ומכאיבים לה המלעיזים. בדם לבה היא מגינה על העיר שלנו, אבל אלו שאננים, אלה רוצים כוס קפה, אלה יושבים אצל ד״ר סלים כאילו כלום. ומה אם חומר ההרדמה שלו הוא חומר משתק? אומרים שאצלנו הסיכוי להידבק בסרטן הוא גבוה. מה אם הוא מחדיר בטיפוליו החדשניים חומרים שנעלמים מיד בגוף ולא משאירים ראיות ובכל זאת משמידים, פשוט כך, את הגוף מבפנים? הרבה השערות יש לה, ללביאה.
הערב יורד. זה סוף הקיץ והימים מתחילים להתקצר. שמונה בערב, ונראה כאילו העיר לוקחת הפוגה מהעולם. איש־איש בביתו עם מכשיר הטלוויזיה שלו. גם לביאה עוד רגע תגיע לביתה, אבל השן, השן קורעת. היא עוברת שוב דרך המרפאה ורואה, מכונית מסוג מיצובישי סופר לאנסר נותרה שם. קרוב לוודאי שזו של ד״ר סלים. היא מהססת רגע ואז מחנה את האוטו, ויושבת עוד עשר דקות בתוך האוטו, לא מצליחה להחליט האם נכון להיכנס, כן או לא. האם אפשר לתת אמון או שאלה יתקעו מיד סכין בגב. ברדיו מוזיקה שקטה של ערב פיגוע. לפחות השירים יפים, היא נאנחת. דפיקה נשמעת על חלון המכונית. זה ד״ר סלים.
"צריכה משהו, לביאה?" הוא שואל אותה בקול רך.
מאיפה הוא יודע את שמה, היא לא יודעת.
"את נראית נפוחה לגמרי," הוא מוסיף. "בואי, תיכנסי," הוא אומר ופותח את הדלת כמו ג'נטלמן בסרט אמריקאי ונותן לה לצאת.
היא נועלת היטב את האוטו, גם עם מנעול אקסטרה שמונח לרגלי המושב וגם עם אזעקה, כי היא לא לוקחת סיכונים עם רכב עירייה, ושמה על עצמה את הז'קט עם העיטור ומכשיר קשר בהיכון.
"בואי, היכנסי," אומר סלים, "השומרת שלנו," ומשכיב אותה בעדינות במיטת המטופלים, "מה לך?" הוא שואל.
"החך כואב לי," אומרת לביאה בזמן שד״ר סלים מלטף לה בעדינות את השיער ואשתו מפעילה רדיו, שירה ערבית מתוקה בליווי גיטרה.
"כן, כואבת השן," הוא אומר, "תני לי לבחון," ונוגע בה בעדינות, לביאה מרגישה איך במגעו נעלם אט־אט הכאב. "שמעתָ?" היא אומרת, "הרצח ברדיו."
"כן, מורה מהעיר שלנו," אומר סלים, "איש טוב."
"כנראה הסתבך בסמים," היא אומרת, "חבל, חבל כל כך. מה יהיה איתכם, אה?" ופותחת את הפה גדול כדי שיהיה נוח לצינורית לשאוב את הרוק שבתוך הלוע שלה. "מתי יהיה שקט באזור שלנו?" היא שואלת את סלים, ופיה מתיז רוק.
"כל זמן שיש אדמה וכל זמן שיש מי שיריב עליה לא צפוי שקט," אומר סלים, אחר כך הוא ממשיך בתיאור מפורט מדוע נסיגת חניכיים נפוצה בקרב יוצאי צפון אפריקה לעומת יוצאי מזרח אירופה, וחומר ההרדמה מתחיל להשפיע.
שלווה מתפזרת בגופה העייף והכאוב של לביאה.

בשמונה בערב נפגשים ילדי גדוד ה' במבנה השבט של הצופים ויוצאים בטור אל עבר חוף הים. א"ש לילה ראשון שלהם, והמדריכים מלמדים אותם את הכללים. כל אחד מקבל מספר, והם זוכרים אותו ומחכים לתורם כשאומרים מספר ברזל. פזצט"א זה להישכב על הרצפה, שיבולת זה להתפזר לימין ולשמאל לסירוגין על הרצפה. ללכת בשקט הכי טוב כשעקב לפני אגודל. המדים של הצופים עוזרים להסתוות ואי אפשר לראות אותם בחושך. הם הולכים על החוף אל עבר בית הקברות. מדי פעם יש להם משימות שהם צריכים לבצע, כמו ללכת בהליכת זיקית על חבל מתוח, או לזחול זחילה אינדיאנית מתחת לחבלים שמתחו שם קודם. אם מישהו רוצה פיפי זה רק בליווי מדריך, כי השמועות אומרות שיש חטיפות. ארנון הדר, המרכז של השבט, צועק מדי פעם שמאל ימין שמאל, ובסוף אם יעברו את זה יקבלו תג עופרים ועניבה בצבע צהוב.
"יש ערבי!" צועק פתאום ארנון המרכז, "ערבי!" הם מעבירים אחד לשני, "ערבי!" הם מזהירים, אבל מה עושה הערבי, ולמה בדיוק הוא מסוכן, אף אחד לא אומר. דנית מתחילה לבכות. היא עברה אלינו מתל אביב ולא שמעה אף פעם על ערבים. פעם סיפרה שלסבתא שלה קוראים אַלָה, וכולם צחקו ואמרו שסבתא שלה ערבייה, והיא אמרה מה פתאום, היא אפילו היתה בשואה.
"אז איך קוראים לה אללה?" אמרו וזרקו בכוח את כדור הטניס על הקיר.
"אמרתי אַלָה," אמרה דנית, ו"מה זה אללה?"
"איך את לא יודעת מה זה אללה?" צחקו הילדים וזרקו עוד יותר בכוח את הכדור על הקיר והרימו את הרגל ופסלו אותה.
אחר כך מירי המחנכת ישבה בפרצוף מודאג מאוד מול דנית וההורים שלה, ואמרה ש"בכל מה שקשור לחומר הלימודי אין שום בעיה, אבל לעומת זאת היא בפיגור גדול בכל מה שקשור לידע כללי וידע ספציפי בנוגע לשכנינו המוסלמים." אז עכשיו דנית יודעת, כשאומרים ערבי היא בוכה, וככה לא תופסים אותה בפיגור גדול.
"ערבי!" הם מתלחשים, "תהיו מוכנים."
"פזצט"א!" ארנון המרכז צועק, וכולם נשכבים. "קדימה, עקב בצד אגודל," וכולם מתרוממים חרש ומתחילים לצעוד בזהירות ובערנות כמו שלימדו אותם בפעולות. אחר כך ארנון דורש "מספרי ברזל!" "אחת!" אומרת שני, "שתיים!" אומר קינן, "שלוש!" אומרת נופר, "ארבע!" אומר גונן, "שש!" אומרת ניצן, "שבע!" אומר אופק.
"איפה חמש?" שואל ארנון, "איפה חמש?" הוא צועק.
"חמש זאת דנית," אומרת שני, "חטפו אותה!"
"ערבי חטף אותה!" אומר קינן, "ראיתי בעצמי!" ובהלה גדולה ניצתת בגדוד ה' שנקרא גם גדוד צוקרמן, על שם מנהיג מרד גטו ורשה.
"להסתוות!" צועק ארנון, "שיבולת!" הוא צווח, "תהיו בשקט, מי שלא יהיה בשקט שלא יתפלא למה הוא לא מקבל עניבה!"
אחר כך במעגל סביב המדורה עם השיפודים של המרשמלו, אומרת אורנייה, הרשג"דית של הגדוד, "עבדנו עליכם, לא היה ערבי, והנה דנית," ודנית יוצאת עם חיוך מנצח וקרטיב קופיקו.
"אבל תגידו לי בבקשה," אומרת הרשג"דית, "למה צרחתם? רק כי אמרנו ערבי? תגידו לי, שמישהו יגיד לי למה?"
ואופק אומר, "כי הפחדתם אותנו," ושני אומרת, "כי חושך," וקינן אומר, "כי דנית נעלמה," אבל אורנייה, הרשג"דית של גדוד ה', אומרת, "פחדתם כי אתם חושבים שערבים הם מפחידים. פחדתם כי יש לכם דעה קדומה, פחדתם וצרחתם ואיבדתם את זה, וזה, בדיוק זה מה שנקרא גזענות," היא אומרת, והעיניים שלה נוצצות בתחושת שליחות ובחילה.
"שמעתם על הרצח בצומת?" שואל ארנון. "מישהו יהודי שסבא וסבתא שלו אולי היו בשואה בא והרג ערבי סתם. זאת גזענות," אומר ארנון, ואופק ושני וקינן וניצן ודנית, כן, גם דנית, מהנהנים בהסכמה.
אורנייה, הרשג"דית של גדוד ה', מחלקת לכולם בד ערבי לבן ואטום, וביחד הם כותבים בצבעים שזולגים מוורוד לאדום ומכחול לירוק: "לא לגזענות". אחר כך הם מדליקים כתובת אש: "גדוד צוקרמן אלופים", ומקבלים תג עופרים אחד־אחד על פי תור.

"אימאן דְקוּאַר קברה את הילד שלה בג'בסיה," אמרו בעיר המזרחית.
אחרים אמרו, "אימאן דְקוּאַר קברה את הילד שלה כמו יהודי. מתביישת בבתי הקברות שלנו."
"מה רע לך, אימאן? לא יאה לו, ליוסוף, להיות קבור איפה שאחיו המוסלמים קבורים? לא מספיק שרצח אותו מתנחל יהודי, גם לקבור אותו בין יהודים?"
"אימאן דְקוּאַר, את בושה בקהילה שלנו שככה מתביישת."
"יוסוף היה מורה טוב," אומרים. "היו לו דעות משונות," אומרים. "היה אוהב לשבת בבית ולשמוע מוזיקה," אומרים. "מוצרט."
"לא, איזה מוצרט? אהב אנדלוסית."
"לא, אהב את אום כולתום."
"לא. אהב מה שיש. אהב, אהב את המוזיקה עצמה."
"איש קדוש, יוסוף, מורה. איש טוב. עוזר לאחרים. האמין בצדק."
"לא, הוא היה לוחם, הוא לחם למען הצדק."
"מהפכן. לא ראה בעיניים כשצריך."
"מסכנה משפחת דְקוּאַר, כמה חטפה."
"מסכנה אימאן, מסכן ממדוך. ככה שילם יוסוף בגוף שלו למען הצדק, הצדק של כולנו."
"נקים לו גן זיכרון."
"נשים תמונת זיכרון בבית ספר. הוא והאף העורבי והעיניים השחורות עם הגוון הירקרק."
"נקים לו אנדרטה על גבעות ג'בסיה, שם הבתים היו גבוהים, התקרה בכוכבים, הגג נוגע בצמרות העצים, הלימונים שהיו בחצר כמה גדולים היו, התרנגולות שהסתובבו הטילו ביצים נפוחות, הרוח היתה נושבת גם בקיץ, גם באוגוסט, ככה ממלאה את הריאות לכולם. שמה יהיה יוסוף שלנו, צדיק בדורו."
"צריך שכולם יזכרו, שהצעירים שלנו ילמדו ממנו, שיהיה דוגמה ומופת למגזר, שיזכרו עד שהצדק ישרור שוב. עד שסוף־סוף הצדק ישרור שוב."

"לניז'מי יש הצגה הערב," חושב יוסוף כשהוא מגיע לצומת. הוא רואה שם טרמפיסטית ומתחילות אצלו עשר השניות הקריטיות שבהן הוא מחליט האם לבו רחב היום או לא. היא בת — נקודה לטובתה, בגיל של ניז'מי שלו, ויש בה משהו נזקק. הן אף פעם לא עולות לרכבים של ערבים, חשב, עוצרות את הטרמפ אבל אז מלאות בתירוצים. אם יגיד לכאן יגידו בעצם לשם. אם יגיד לאן שתרצו, הן יגידו שכחתי משהו, תמיד יש להן מה להגיד. הוא רוצה לעזור להן אבל הן מפנות לו עורף בגלל האף העורבי שלו והשחור העמוק של העיניים. הוא רואה איך הן מסתכלות עליו בחשדנות, סוקרות אותו ובוחנות שלל תרחישים מדממים: האם יעצור בצדי הדרך ויפשיט אותן, האם יוציא סכין ויתקע בין שני עיגולי החזה היפים שלהן, האם יסתובב וייסע במהירות צפונה ויזרוק אותן — כן, כך — מעבר לגבול לבנון. התרחישים האלו מגוחכים בעיניו, ובכל זאת הוא רואה אותם. לא, הוא לא עוצר להן יותר, לא רוצה לקבל את שריקת הבוז למראה הטרנטה שלו — כולן מעדיפות לעלות על רכבים עשירים יותר, עם רדיו משוכלל יותר, יש להן דרישות, לטרמפיסטיות האלה, גם מבקשות עזרה אבל גם באות בדרישות, מושיטות אצבע לטרמפ ולוקחות את כל היד, וזה מכעיס אותו. מה כבר רוצה יוסוף? להגיד שלום, לשמוע מוזיקה ברדיו, לשוחח איזו שיחה קלה. זה, זה, השלום האמיתי, היכולת להושיט עזרה בלי להיות מואשם בשום דבר. עשר שניות כמעט חולפות, הוא לא יעצור, הוא ימשיך לנסוע ולא יעזרו המבט הרך והפנים המאירות של הנערה, כן, בגיל של ניז'מי, שתקועה פה בצומת וצריכה בסך הכול עזרה, והעיניים שלה פתוחות ומחייכות כלפיו.

רוני ברודצקי גדלה בכפר ורדים שבגליל המערבי, בוגרת בית הספר לאומניות הבמה בסמינר הקיבוצים והתוכנית הבינתחומית באומניות לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. היא במאית וכותבת לתיאטרון, מלמדת בבית הספר  לאומנויות "מנור־כברי" ובסמינר הקיבוצים.

בריכה כמעט אולימפית הוא ספרה הראשון.

X