בעקבות בארטלבי - יצירת מופת וסדרת מדרשים | לרכישה באינדיבוק
בעקבות בארטלבי – יצירת מופת וסדרת מדרשים

בעקבות בארטלבי – יצירת מופת וסדרת מדרשים

שנת הוצאה: 1853, 2013
מס' עמודים: 96
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 18
- 18

יצירת המופת הקצרה של הרמן מלוויל, "בארטלבי הלבלר", ממשיכה להפעים, להטריד ולרגש את קוראיה שנים רבות אחרי כתיבתה. דמותו המסתורית והנוגעת ללב של הפקיד-הכתבן, המפנה עורף לחברה ולדרישותיה, נחשבת לאחת המבשרות של קפקא ושל הרגישות המודרנית. אין ספק שהיא אחת מפסגותיה של ספרות העולם.

"בארטלבי" זכתה למחוות רבות בספרות המאה העשרים, החל בג"מ קוטזי וכלה בפול אוסטר. מהדורה חדשה זו מוסיפה על מחוות אלה זווית ישראלית ואוניברסלית גם יחד. המהדורה כוללת את היצירה המלאה בתרגום מחודש של דפנה לוי, ולצדה 13 מאמרים, הערות ושירים פרי עטם של שמעון אדף, לאה איני, סיגל בן יאיר, רון דהן, יהונתן דיין, עינת יקיר, חגי ליניק, עידן לנדו, ערן צלגוב, עילי ראונר, עמיחי שלו, אודי שרבני וארז שוייצר.

 "אילו שאלני אדם שנמנע מקריאה או הגיע לכדור הארץ מהחלל החיצון, איזה סיפור, אחד, חובה שיקרא/יטעם מהאנושות, הרי זהו הסיפור" – לאה איני

 "ריטואל ההתנגדות (…) הוא השער שדרכו יכול המספר של מלוויל לחרוג מן הניתן לידיעה, לחוות מפגש עם מה שמעניק משמעות לאנושי ומצוי תמיד מחוצה לו" – שמעון אדף.

  "אין דרך להתגבר על בארטלבי" – עינת יקיר

 "בארטלבי מציב לפנינו מופת של אי-קיום כדי כדי להעיר אותנו מהתרדמה שבהתעלמות מהסבל ושבהדחקת המוות, מהתרדמה שבהבחנה בינינו ובין הזולת, מהתרדמה שבאי אהבה" – ארז שוייצר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בעקבות בארטלבי – יצירת מופת וסדרת מדרשים”

לאה איני על "בארטלבי"

(מתוך הספר)

 

ארבע פעמים העריתי לקרבי את "בארטלבי" וארבע פעמים הוּלכתי שולל. האשם כמובן, אינו במלוויל. הוא, מבחינתו, ברא טקסט. ואילו שאלני אדם שנמנע מקריאה או הגיע לכדור הארץ מהחלל החיצון, איזה סיפור, אחד, חובה שיקרא/יטעם מהאנושות, הרי זהו הסיפור.

זאת ועוד, בניית מלוויל את המשל המכונן שלו, על גיבוריו "הרגילים", המצחיקים – כולם זולת "רוח הרפאים" בארטלבי – קפדנית. במעבדה קיומית-אוניברסלית זו, לשכת פרקליט מסחרי שמשכנה בוול סטריט, נציגת "העולם החדש", שעם זאת נשלטת על ידי כתבן מסתורי, כי אז היכן שהסופר אינו רוצה שנטעה/נסטה, הוא מאיר את דרכנו בגלוי: "…עיינתי מעט בספרו של אדוארדס על הרצון ובספרו של פריסטלי על ההכרח… הגעתי להכרה שצרותי אלה, הנוגעות לכתבן, נועדו לי מששת ימי בראשית." והנה, הגם שמעולם לא נעלם מעיני המאבק הדיאלקטי שמתקיים בנובלה בין שני עמודי תווך אלו של אנושות, הרי ארבע פעמים נשביתי בהתנגדותו הטפילית של זה ש"מעדיף שלא…", וארבע פעמים החמצתי את המספר.

כתבתי פעם, ובהשראת "בארטלבי", שתפישתנו כי החירות שראשיתה ברצון – ואחת היא איזו קריאה לשינוי הסדר הקיים היא טומנת בחובה – היא בהכרח חיובית, שגויה. בשפת מלוויל, הרי זו עוד "הנחה מוקדמת" שמחליפה פיכחון בעיוורון. במקוריותה ובטוטאליות שלה אין עריצה ואנוכית מהחירות. ואכן, רק קריאתי החוזרת והלא "משוחררת" בעליל, וליתר דיוק, צבוטה בכאבי גב, היא שגרמה לי להתנתק מבארטלבי ולעקוב אחר מאמצי הפרקליט, מאמצים שעל סף המלאכיים, לשאתו. שכן, אם בתחילה נועדו מאמציו לגרום לעובדו לציית או לפחות לבצע פעולה מפעולות המשרד, בסוף הסיפר, הוא יוצא מגדרו, ובכל מובן, כדי להביאו לכדי פשרה מסוימת עם חברת בני האדם, ואף להשאירו בחיים! ועוד יש לציין, שלא הוא זה שמסגירו לידי הרשויות!

"היש ישנו והאין איננו", שנה הרקליטוס. ואני, לא מסונוורת עוד, ספרתי כשלושים ניסיונות לדיאלוג שנתקלו בקיר אטום. הפרקליט, המייצג בנובלה את החוק, התבונה והסדר, אך גם את השעבוד, נכנע (עם עובדיו) לבעל הרצון. אלא שהעניין אינו מצוי כאן בהנגדה שבין שתי מקבילות מתוחות-זיקה אלו שלעד לא תתקשרנה, אלא בריקוד התודעתי-נפשי-מצפוני שכולו תנודות חדות וחיוניות, אשר מתפשט על פני רדיוסים מתרחבים, מתגמשים ומתפתחים להפליא, לעומת תוואי הפירמידה של בארטלבי, ותנועתו החדגונית, הקפואה, מצטמצמת ומקצינה עד למותו.

            ריקוד-מאבק זה, שמעביר את המספר, שוב ושוב, מגדות של תמיהה, פחד, תסכול וזעם לגדות החמלה, הסובלנות, הקבלה, הענווה, ולגילוי אי האחווה האנושית, שלשמה אף מגייס מלוויל את הדת, הפילוסופיה והתרבות, כנגד הפוליטיקה החברתית הפולשת לזירה מהחוץ – ריקוד-מאבק זה מביא את דיון האדון והעבד שבגרעין הסיפר לכדי אבסורד. ברור שהכל משועבדים: בארטלבי לחירותו, והאדון לכורח, אך גם, ובעיקר, לבארטלבי, מה שמגלגל את שאלת הזהות המסתורית בחזרה, ובאירוניה, למלוויל. כי במחילה, מיהו "האדון" הזה שראשיתו סמכות ואחריתו צללים? מה שמו? ומדוע ידוע עליו רק כמידת בארטלבי (שלפחות זכה בשם!), עד לסיום המיסטי-כאוטי שנמשלו/שיעורו האנושי הגדול כמעט וכורך את דמותו בסופר…  

            הכאוס שולט כאן בכל. אך אין לשגות: הגם שבארטלבי, מקור בסביבת מעתיקנים, ועל כן גם בעל לשון יחידאית, מפר את הסדר, לא הוא שאחראי לכאוס. נאמר כך: במשרד משגשג שבו הכתבן טרקי, העתיר פגמים כרימון ואנגלי כחברו (ולא בכדי), יכול להחזיק את העסק רק מחצית מהיום, וניפרס את מחציתו השנייה, כשמעליהם אדון שנודע כפרקליט יציב עד מבחן בארטלבי – הכאוס כבר ממילא שורר. ועם זאת, כמה קל להאמין שמכונת הסדר הטוב המתודלקת בכסף ובשעבוד עשויה לשלוט בו. הו לא, דרושה חירות טהורה, לווייתנית-בארטלבית (כדוגמת אמנות טובה), שתקרא תיגר על השקר הזה. ואף שחירות זו לפותה באלימות, היא שמגלה בפרקליט אותה אחראיות/חירות פנימית שתאפשר גם לכל מה שאיננו הוא, להתקיים. ובכבוד. ובלשון הספרות: רק מלאך חבלה קטליזטורי כבארטלבי יגרום לגיבור האמיתי, שטובל בחיים, ובהכרח אלמוני, לבחור לרצות. לבחור לרצות מה? שנהיה בני אדם.

 

 

 

 

(…)  מדי פעם בפעם, בקדחת העבודה, אני עצמי הייתי נוהג לסייע בהשוואת כמה מסמכים קצרים ומזמן לשם כך את פקידי טרקי או ניפרס. אחת ממטרותי בהציבי את בארטלבי בקרבה כזאת אלי, מאחורי המחיצה, היתה להפיק תועלת משירותיו במקרים פשוטים שכאלה. היה זה, כמדומני, ביום השלישי להיותו עמי ובטרם עלתה נחיצות כלשהי לבדוק את כתיבתו הוא, שהזדרזתי להשלים עסק קטן שהיה בידי וקראתי פתאום לבארטלבי. בחֶפזוני ובצפייתי הטבעית להיענותו המיידית, ישבתי וראשי רכון מעל המקור שעל שולחני, ידי הימנית מושטת הצדה ומגישה בעצבנות כלשהי את ההעתק, כדי שמיד עם הופיעו מאחורי מחסהו יחטוף את הנייר מידי ויתחיל במלאכה ללא עיכוב קל שבקלים.

בתנוחה זו ממש ישבתי בשעה שקראתי לו, מציין במהירות מהו הדבר שאני רוצה ממנו – כלומר לבדוק את המסמך הקטן שבידי. תארו לעצמכם את תדהמתי – לא, את בהלתי – כאשר בלי לצאת מדלת אמותיו השיב בארטלבי בקול יציב ומתון שבמתונים, "הייתי מעדיף שלא."

הרמן מלוויל נולד ב-1819 בניו יורק למשפחה ממוצא אנגלי והולנדי. אביו היה סוחר אמיד, אבל כמה שנים לאחר הולדת בנו הרמן, הוא פשט רגל ומת. כדי לעזור בפרנסת משפחתו יצא מלוויל לעבוד כפקיד בנק כבר בגיל 13. ב-1839 הצטרף לצי הסוחר ועשה שנים אחדות בים, בין השאר במסע של ציד לוויתנים. על בסיס חוויותיו בשנים אלה כתב את "מובי דיק", הנחשב עד היום רבים לגדול הרומנים האמריקאיים ולאחת מפסגות ספרות העולם.

מלוויל כתב את יצירת המופת שלו שנים אחדות לאחר חזרתו ליבשה, למסצ'וסטס, ולאחר שכבר פירסם יצירות אחדות המבוססות על חוויותיו בים. אלא ש"מובי דיק" עצמה זכתה לתגובות פושרות למדי. כשלוש שנים לאחר אותה אכזבה, מלוויל כתב את "בארטלבי הלבלר" ופירסם אותו בעילום שם בכתב עת. מאוחר יותר עבר לניו יורק, כתב סיפורים, שירים ונובלות ועבד למחייתו כמפקח מכס. מלוויל מת ב-1891. יצירותיו זכו למלוא ההכרה הראויה רק כמה עשורים לאחר מותו.

 

 

X