בעיני ילדה בת שתים עשרה | לרכישה באינדיבוק
בעיני ילדה בת שתים עשרה

בעיני ילדה בת שתים עשרה

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 151
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 30

"בעיניה של ילדה בת 12, זה שם המסמך המצמרר הזה שראה אור לראשונה ב־1946 והיה לאחד המסמכים הייחודיים ביותר שפורסמו לאחר השואה. ומשום מה רק עכשיו, שבעים שנה אחרי, היומן של ינינה השלס־אלטמן רואה אור לראשונה בעברית."
(אילנה דיין, גלי צה"ל , 18 בדצמבר 2014)

"הספר הזה מעורר עניין רב משום שנכתב ב־ 1943 כאשר המחברת הייתה בת 12, ופורסם לראשונה ב־1946 … הוא חייב להיקרא בבתי ספר, במכללות ובאוניברסיטאות, משום שזיכרון העבר עשוי לשמש כחיסון נגד התפרצות הפשיזם, שנאת האסלאם ושנאת זרים ועניים ונגד עליית הימין הקיצוני באירופה."
(Sal-lus Herrero, El Punt Avui (Cultura), Barcelona, 1.5.2013)

"…הדיווח הקצר של ינינה הוא אחד המסמכים המרתקים על הכחדת יהדות אירופה… ירוסלב חריצ'ק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לבוב (עכשיו לביב) טוען בצדק: 'הדפים האלה קשים לקריאה, אבל לא יעלה על הדעת לא לקרוא אותם…' התרבות היא במידה רבה ניסיון לשמר את זיכרון החיים, דבר שמאפיין אותנו כבני המין האנושי."
(Enric Sòria, El Pais , Madrid, 12.11.2012)

"לצדן של דמויות שקנו לעצמן מקום בהיסטוריה, גיבורים של מאבק מחתרתי, יש בזיכרונות הללו אנשים רבים, ובכל זאת לא רבים דיים — גיבורים וגיבורות של ההיסטוריה, אשר איננו מסוגלים לספר עליהם: חברים למשחק ילדים, אסירות, שכנות חסרות מנוחה מהדרגשים בצריף. ינינה השלס רושמת בקפדנות את שמותיהם וייתכן מאוד שהיומן הזה הוא המקום היחידי שהם מוזכרים בו, כאילו הילדה הקטנה הזו ידעה, הבינה, שהסיפור בכללותו אפשרי רק כאשר ניתן לשמר כל ניסיון, כל עקבה, כל ניצוץ ורסיס…"
(פיוטר לסקובסקי, מתוך ההקדמה למהדורה החדשה בפולנית, 2015)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בעיני ילדה בת שתים עשרה”

בקרוב…

פרק ראשון

אבא חוזר הביתה

זה היה רגע נפלא. מישהו ניסה להעיר אותי בנשיקות. הדפתי אותו מעליי. "אני רוצה לישון, סבא", לחשתי. אבל האיש לא חדל. התפלאתי. הרי לא הייתי רגילה לפינוקים וסבא לא נהג לנשק. אני משפשפת עיניים ורואה שהאיש הרכון מעליי הוא לא סבא. אני מתרגזת. אבא יכול להופיע רק בחלום, הוא הרי רחוק, בסיביר. האיש מחבק אותי וממשיך לנשק. אני רואה איש זקן ומלוכלך, עוטה סחבות. אני מאמצת את המבט ומבחינה בתווי פניו היקרות, שפעמים רבות בכיתי מרוב געגועים אליהן. אמא ניצבת חיוורת ונכלמת, מתבוננת בנו. כולנו מתקשים להאמין. טאטוש (אבא) לא מאמין שהוא כאן, ליד אשתו ובתו, בחדר מרוהט שרצפתו מבריקה.

הלילה הראשון עבר עלינו בשתיקה.

מאז שהוציאו אותנו מהדירה שלנו ועברנו לגור אצל סבא וסבתא, אני חייבת לקום כל בוקר בשעה חמש. בית הספר הפולני שאני לומדת בו, רחוק. עד שאני קולעת את צמותיי, השעה כבר חמש וחצי, ולא נותר לי זמן לארוחת הבוקר. אנחנו חוצים על קצות האצבעות את החדר שסבא וסבתא ישנים בו, כדי לא להעיר אותם. אני יוצאת יחד עם אמא, היא לעבודה בבית החולים ואני לבית הספר, ואבא מלווה אותנו עד לחשמלית ונפרד מאתנו בנשיקה. העבודה של אמא והלימודים שלי מתחילים בשבע בבוקר. בשעה 12 אני יוצאת מבית הספר והולכת לאמא לבית החולים. שם אני מכינה שיעורים ואוכלת ארוחת צהריים. אחר כך אני נוסעת לתיאטרון לבית הספר לבלט, ובשש חוזרת הביתה. אני תמיד מוצאת את אבא שוכב על הספה, בחדר אפוף עשן סיגריות. אני מכבה את האור ונשכבת לצדו. אמא חוזרת בעשר מפני שאחרי העבודה היא חייבת להשתתף בקורס על תולדות המפלגה. שלושתנו אוכלים יחד את ארוחת הערב ואז נשכבים במיטה, אני באמצע. זו השעה הנפלאה ביותר ביממה. אחר כך אני עוברת לספה. אבא עדיין שר לי לפני השינה. בית הסוהר החליש מאוד את העצבים שלו, הוא לא יכול לישון בלילות. הוא עובר מהמיטה של אמא לספה שלי ומעשן סיגריות ללא הפסק. הוא לא מצליח למצוא עבודה. הוא נסע לטרוסקבייץ, אבל חזר כעבור יומיים.

בימי ראשון אמא עושה ניקיון יסודי בחדר. באותו זמן אני ואבא יוצאים מהבית. אנחנו הולכים לקונדיטוריה זאלבסקי לאכול גלידה, או משוטטים בעיר. מכרים לא רוצים להתקרב אלינו, הם חוששים כי אבא ישב בבית הסוהר. הם תמיד מעמידים פנים שלא ראו אותנו. אפילו בת דודה של אבא, זאת שהבטיחה לו שתדאג לנו בהיעדרו, התעלמה מאתנו כשראתה אותנו לראשונה ברחוב.

לאבא היו שלושה ידידים: רוטפלד, יולס וברטיגר. לפני המלחמה ד"ר קורצרוק נהג לפנות לאבא עם מאמרים כלשהם. עכשיו הוא ממלא מקום של דיקאן בית הספר לרפואה, ואבא התכוון לפנות אליו בקשר לעבודה.

אבל באופן בלתי צפוי, המלחמה פרצה.

ינינה השלס־אלטמן, ילידת העיר לבוב בפולין, היא סופרת ודוקטור לכימיה.

 

היא פרסמה עד כה שישה ספרים, בכללם הוורד הלבן העוסק בהתנגדות למשטר הנאצי והרומן הם עוד חיים, זוכה פרס אקו"ם.

 

היא מתגוררת בחיפה.

X