בני לוריאן, נקמתה של מספר 7 | לרכישה באינדיבוק
בני לוריאן, נקמתה של מספר 7

בני לוריאן, נקמתה של מספר 7

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 189
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 39

הנורא מכול היה אמור להיות מאחורינו. התאחדנו אחרי עשר שנים שבהן כל אחד שרד לבדו. גילינו את האמת על העבר שלנו. התאמנו והתחזקנו מיום ליום. אפילו היינו מאושרים… לא ציפינו שהמוגדוריאנים יסיתו אחד מאיתנו נגדנו. ועכשיו מספר שמונה אבד לעד. הייתי עושה הכול כדי להחזיר אותו, אבל זה בלתי אפשרי.  נותרה לנו רק ברירה אחת – להשמיד את אלה שרודפים אותנו, עד האחרון. כל חיי הסתתרתי מפניהם, והם לקחו ממני הכול. עכשיו זה נגמר. הקרבות עוברים למגרש שלהם.  יש לנו בן ברית חדש שמכיר את החולשות שלהם. ולי סוף־סוף יש כוח להשיב מלחמה. הם תפסו את מספר אחת במלזיה, את מספר שתיים באנגליה, את מספר שלוש בקניה ואת מספר שמונה בפלורידה. הם הרגו את כולם. אני מספר שבע. ואני מבטיחה לכם שהם ישלמו על זה. מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע. נקמתה של מספר שבע הוא ספר פעולה עתידני, החמישי בסדרת בני לוריאן, שספריה הם רבי מכר בינלאומיים. קדמו לו המפלה של מספר חמש, עלייתו של מספר תשע, כוחה של מספר שש, והספר הראשון בסדרה, אני מספר ארבע, שזכה לעיבוד קולנועי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בני לוריאן, נקמתה של מספר 7”

בקרוב…

הסיוט הסתיים. כשאני פוקחת את העיניים, יש רק חשכה.
אני במיטה, את זה אני מצליחה להבין, אבל זאת לא המיטה שלי. המזרון עצום, איכשהו הוא מתאים את עצמו לגוף שלי באופן מושלם, ולרגע אני תוהה אם החברים שלי הזיזו אותי אל אחת המיטות היותר גדולות בפנטהאוז של תשע. אני מותחת את הידיים והרגליים כמה שאני רק יכולה, ועדיין לא מוצאת את הקצוות. הסדין שמכסה אותי יותר חלקלק מרך, כמעט כמו יריעת פלסטיק, והוא פולט חום. לא רק חום, אני מבינה, אלא גם רטט קבוע שמרגיע את השרירים הכואבים שלי.
כמה זמן ישנתי, ואיפה אני לכל הרוחות?
אני מנסה להיזכר מה קרה לי, אבל הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא החיזיון האחרון שהיה לי. נראה שהייתי שרויה בסיוט ההוא במשך ימים שלמים. אני עדיין מריחה את הסירחון דמוי הגומי השרוף של ענני הערפיח שריחפו מעל וושינגטון הבירה, תזכורת לקרב שהתקיים שם. או יותר נכון, הקרב שיתקיים שם, אם החיזיון שלי אכן יתממש.
החזיונות. האם הם חלק מהמורשת החדשה שלי? לאף אחד מהאחרים אין מורשות שמותירות אותו מוכה טראומה בבוקר. האם אלה נבואות? איומים שסֶטְרָקוּס רָא שלח, כמו החלומות שהיו לג'ון ולשמונה? האם אלה אזהרות?
מה שזה לא יהיה, הלוואי שזה ייפסק.
אני לוקחת כמה נשימות עמוקות כדי לנקות את הריח של וושינגטון מהנחיריים שלי, למרות שאני יודעת שהכול אצלי בראש. גרועה מהריח היא העובדה שאני מסוגלת לזכור כל פרט קטן, עד למבט המבועת על פניו של ג'ון, כשראה אותי על הבמה ההיא עם סטרקוס רא, כשהטיל גזר דין מוות על שש. גם הוא היה לכוד בחיזיון, בדיוק כמוני. אני הייתי חסרת אונים למעלה על הבמה, תקועה בין סטרקוס רא, שהכתיר את עצמו לשליט כדור הארץ, ובין…
חמש. הוא עובד עם המוגדוריאנים! אני חייבת להזהיר את האחרים. אני מתיישבת בבת אחת במיטה — מהר מדי, מוקדם מדי — וראשי מסתחרר; כתמים בגון החלודה צפים מול עיני. אני מסלקת אותם במצמוץ, יש לי תחושה שהעיניים שלי דביקות, הפה שלי יבש והגרון ניחר.
זה בהחלט לא הפנטהאוז.
התנועה שלי כנראה הפעילה חיישן סמוך, כי לאט־לאט אורות החדר נעשים בהירים יותר. הם נדלקים בהדרגה, ובסופו של דבר, החדר שטוף בנוגה אדום בהיר. אני מביטה סביבי בחיפוש אחר מקור האור ומגלה שהוא פועם מעורקים השזורים בלוחות הכרום של הקירות. צינה עוברת בי כשאני מבחינה כמה מדויק החדר נראה, סגפני, נעדר כל קישוט. החום מהשמיכה מתגבר, כמעט כאילו היא רוצה שאני אחזור להתכרבל מתחתיה. אני דוחפת אותה מעלי.
זה מבנה מוגדוריאני.
אני זוחלת על פני המיטה הענקית — היא יותר גדולה מרכב שטח, מספיק גדולה כדי שדיקטטור מוגדוריאני בגובה שלושה מטרים ירגיש בה בנוח — עד שרגלי היחפות משתלשלות מעל רצפת המתכת. אני לבושה בכתונת לילה ארוכה אפורה, שרקומים בה מטפסים שחורים קוצניים. אני רועדת כשאני חושבת עליהם מלבישים אותי בכתונת הזאת ומשכיבים אותי פה לנוח. הם יכלו להרוג אותי וזהו, ובמקום זה הלבישו אותי בפיג'מה? בחיזיון ישבתי ליד סטרקוס רא. הוא קרא לי היורשת שלו. מה זה אומר בכלל? האם זאת הסיבה שאני עדיין חיה?
זה לא משנה. העובדה הפשוטה ביותר היא זאת: נפלתי בשבי. אני יודעת את זה. עכשיו השאלה היא מה אני מתכוונת לעשות בנוגע לזה.
אני מניחה שהמוגדוריאנים העבירו אותי לאחד הבסיסים שלהם. אלא שהחדר הזה אינו כמו אותם תאים זוועתיים זעירים שתשע ושש תיארו מתקופת השבי שלהם. לא, נראה שזה מה שמוגדוריאנים רואים בו הכנסת אורחים בדרכם המעוותת. הם מנסים לטפל בי יפה.
סטרקוס רא רוצה שיתנהגו אלי כמו אל אורחת יותר מאשר כמו אל אסירה. כי באחד הימים הוא רוצה שאני אשלוט לצדו. אני עדיין לא מבינה למה בדיוק, אבל כרגע זה הדבר היחיד שבזכותו אני חיה.
אוי לא… אם אני פה, מה קרה לאחרים בשיקגו?
הידיים שלי מתחילות לרעוד, ודמעות צורבות את עיני. אני חייבת לצאת מפה. ואני חייבת לעשות את זה לבדי.
אני מדחיקה את הפחד. אני מדחיקה את החזיונות המתמשכים של וושינגטון החרבה. אני מדחיקה את הדאגה שלי לחברים שלי. אני מדחיקה הכול. אני חייבת להיות לוח חלק, כמו שהייתי כשנלחמתי לראשונה בסטרקוס רא בניו מקסיקו, כמו שהייתי בזמן האימונים שלי עם האחרים. הכי קל לי להיות אמיצה כשאני פשוט לא חושבת על זה. אם אפעל על פי האינסטינקטים, אצליח לעשות את זה.
רוצי, אני מדמיינת את קרייטון אומר. רוצי עד שהם יהיו עייפים מכדי לרדוף אחרייך.
אני צריכה משהו שאוכל להילחם בהם באמצעותו. אני מביטה סביבי בחדר בחיפוש אחר משהו שיוכל לשמש נשק. ליד המיטה יש שידת מתכת, הרהיט היחיד מלבד המיטה. המוגים השאירו לי כוס מים, אבל אני לא מספיק מטומטמת לשתות מהם, למרות שאני צמאה בטירוף. לצד הכוס יש ספר בעובי של מילון עם כריכת עור נחש שמנונית. הדיו על העטיפה נראית צרובה, והמילים מוטבעות ומחוספסות בשוליהן, כאילו השתמשו בחומצה במקום בדיו.
קוראים לזה הספר הגדול של הקִדמה המוגדוריאנית, ולמרבה ההפתעה, הכותרת באנגלית. מתחתיה יש כמה משבצות זוויתיות וקווים אלכסוניים, ואני מניחה שזה כתב מוגדוריאני.
אני לוקחת את הספר ופותחת אותו. כל עמוד מחולק לחצי, אנגלית בצד אחד ומוגדוריאנית בצד השני. אני תוהה אם אני אמורה לקרוא את הדבר הזה.
אני סוגרת את הספר בחבטה. העיקר שהוא כבד ושאני יכולה להניף אותו. אמנם אני לא אהפוך ככה שום שומר מוגדוריאני לענן אפר, אבל זה עדיף על כלום.
אני יורדת מהמיטה והולכת אל מה שלדעתי הוא הדלת. זה לוח מלבני שחתוך לתוך הקיר המצופה בלוחות, אבל אין שם ידיות או כפתורים.
בעוד אני מתקרבת על קצות האצבעות ותוהה איך אפתח את הדבר הזה, נשמע זמזום מכני מתוך הקיר. זה בטח חיישן תנועה, כמו עם האורות, כי ברגע שאני קרובה, הדלת מתרוממת בלחישה ונעלמת לתוך התקרה.
אני לא עוצרת לשאול את עצמי למה אני לא נעולה. אני לופתת את הספר המוגדוריאני ויוצאת למסדרון קר ומתכתי בדיוק כמו החדר שלי.
"אה," אומר קול של אישה, "התעוררת."
במקום שומרים, אישה מוגדוריאנית יושבת על שרפרף מחוץ לחדר שלי, וניכר שהיא חיכתה לי. אני לא בטוחה שאי־פעם ראיתי מוגית, ובוודאי לא מישהי כמוה. היא בגיל המעבר, עם קמטים בעור החיוור סביב עיניה, ונראית לא מאיימת באופן מפתיע. היא לובשת שמלה שמגיעה עד הרצפה עם צווארון גבוה, כמו משהו שמישהי מהאחיות במנזר סנטה תרזה היתה לובשת. הראש שלה מגולח, מלבד שתי צמות ארוכות שחורות באחורי גולגולתה, ושאר הקרקפת שלה מכוסה בקעקוע מורכב. במקום להיות גועלית ומרושעת, כמו המוגים שנלחמתי בהם בעבר, זאת שלפני כמעט אלגנטית.
אני נעמדת מולה, לא בטוחה מה לעשות.
המוגית מביטה בספר שבידי ומחייכת.
"אני רואה שאת גם מוכנה להתחיל בלימודים שלך," היא אומרת וקמה. היא גבוהה, דקיקה וקצת מזכירה עכביש. היא נעמדת מולי ומתכופפת בקידה מורכבת. "הגברת אלה, אני אהיה המדריכה שלך בזמן…"
כשהיא מנמיכה את הראש שלה מספיק, אני חובטת בפניה עם הספר בכל כוחי.
היא לא מצפה לזה, וזה די משונה בעיני, כי כל המוגים שפגשתי היו מוכנים להילחם. זאת משמיעה גניחה קצרה ונופלת על הרצפה ברפרוף של בד השמלה המהודרת שלה.
אני לא עוצרת לבדוק אם עילפתי אותה או אם היא שולפת תותח מאיזה חלק סמוי של השמלה. אני בוחרת כיוון באופן אקראי ורצה לעברו, שועטת במסדרון מהר ככל שאני יכולה. רצפת המתכת צורבת את רגלי היחפות, והשרירים שלי מתחילים לכאוב, אבל אני מתעלמת מכל זה. אני חייבת לצאת מפה.
חבל שאין בבסיסים הסודיים האלה של המוגדוריאנים שלטי יציאה.
אני פונה פעם ופעמיים ורצה במהירות במסדרונות שנראים זהים למדי. עכשיו, משנמלטתי, אני בטוחה שבכל רגע תישמע אזעקה, אבל זה לא קורה. גם לא נשמעים צעדים כבדים של מוגדוריאנים שרודפים אחרי.
בדיוק כשאני מתחילה להיות קצרת נשימה וחושבת להאט, נפתחת מימיני דלת ושני מוגדוריאנים יוצאים דרכה. הם כבר יותר דומים לאלה שאני רגילה אליהם — מוצקים, לבושים במדי הקרב השחורים, עיניהם הצרות יוקדות לעברי. אני עוקפת אותם בריצה מהירה, למרות שאף אחד מהם לא מנסה לתפוס אותי. למעשה, נדמה לי שאני שומעת אחד מהם צוחק.
מה בדיוק קורה פה?
אני מרגישה את שני החיילים המוגדוריאנים מביטים בי רצה, ואז אני פונה וחומקת למסדרון הראשון שנקרה בדרכי. אני לא בטוחה שאני לא נעה במעגלים או משהו כזה. אין שום אור שמש או קולות חיצוניים, שום דבר שיעיד על כך שאני מתקרבת ליציאה. נראה שלמוגדוריאנים לא אכפת בכלל מה אני עושה, כאילו הם יודעים שאין לי סיכוי לצאת מכאן.
אני מאיטה כדי להסדיר את הנשימה, ועושה את דרכי באיטיות זהירה בעוד מסדרון סטרילי. אני עדיין לופתת את הספר — הנשק היחיד שלי — ושריר היד שלי מתחיל להתכווץ. אני מחליפה ידיים וממשיכה הלאה.
לפני נפתח מעבר מקומר גדול בשריקה הידראולית. הוא שונה מהדלתות האחרות, רחב יותר, ומהעבר האחר יש אורות שמהבהבים בצורה משונה.
אלה לא אורות מהבהבים. אלה כוכבים.
בזמן שאני עוברת מתחת למעבר המקומר, התקרות עם לוחות המתכת מתחלפות בבועת זכוכית. זה חדר רחב ידיים ופתוח, שמזכיר מאוד פלנטריום, אלא שזה מצפה כוכבים אמיתי. יש שם לוחות בקרה ומחשבים שמבצבצים מהרצפה — אולי זה איזשהו חדר בקרה — אבל אני מתעלמת מהמכשור ונמשכת אל המראה המסחרר שנשקף מבעד לחלון רחב הידיים.
חשכה. כוכבים.
כדור הארץ.
עכשיו אני מבינה למה המוגדוריאנים לא רדפו אחרי. הם יודעים שאין לי לאן ללכת.
אני בחלל החיצון.
אני מתקרבת אל הזכוכית ומצמידה אליה את הידיים. אני מרגישה את הריקנות בחוץ, את החלל האינסופי, הקר כקרח, נטול החמצן, שמפריד ביני לבין הכדור הכחול המרחף במרחק.
"מרהיב, לא?"
קולו המרעים הוא כמו דלי מים קרים שנשפך עלי. אני מסתובבת לאחור ונצמדת בגבי לזכוכית, ומרגישה כאילו הריק מאחורי עשוי להיות עדיף על פני התייצבות מולו.
סטרקוס רא עומד מאחורי אחד מלוחות הבקרה, מביט בי, ושמץ של חיוך על פניו. מיד אני שמה לב שהוא אפילו לא קרוב להיות עצום כמו שהיה כשנלחמנו בו בבסיס דולצ'ה. ובכל זאת, סטרקוס רא גבוה ומרשים, גופו הרחב עוטה מדים שחורים קודרים, המעוטרים במגוון מדליות מוגדוריאניות משוננות. הקמעות הלוריים, אלה שלקח מחברי הגארד המתים, תלויים על צווארו ונוגהים בצבע כחול קובלט מעומעם.
"אני רואה שכבר התחלת להיעזר בספר שלי," הוא אומר ומחווה על הנבוט בגודל מילון. לא שמתי לב שאני מהדקת אותו אל חזי. "אם כי לא בהכרח באופן שקיוויתי שתיעזרי בו. למרבה המזל, המפקחת שלך לא נפצעה קשות…"
לפתע הספר מתחיל לזהור בידי בצבע אדום, בדיוק כמו החלק השבור שהרמתי בבסיס דולצ'ה. אני לא יודעת איך בדיוק אני עושה את זה, או אפילו מה אני עושה.
"אה," אומר סטרקוס רא ומביט בגבה מורמת, "טוב מאוד."
"לך לעזאזל!" אני צורחת ומשליכה עליו את הספר הזוהר.
עוד לפני שהספר עובר חצי מהמרחק המתוכנן, סטרקוס רא מרים יד ענקית, והחפץ נופל באמצע המעוף. אני מביטה באדום שהנחלתי לו מתפוגג באיטיות.
"די, די," הוא מקניט אותי. "מספיק עם זה."
"מה אתה רוצה ממני?" אני צועקת, ודמעות תסכול ממלאות את עיני.
"את כבר יודעת," הוא עונה. "הראיתי לך את העתיד לבוא. בדיוק כפי שהראיתי לפיטקוס לור."
סטרקוס רא לוחץ על כמה כפתורים בלוח הבקרה שלפניו, והספינה מתחילה לנוע. כדור הארץ חולף מול העיניים שלי, רחוק במידה בלתי אפשרית ובה בעת קרוב עד כדי כך שאני כאילו מסוגלת להושיט יד ולגעת בו. אנחנו לא נעים לעברו, אלא במעגל.
"את נמצאת על סיפון הספינה אָנוּבּיס," אומר סטרקוס רא בניגון, ונימה של גאווה מופיעה בקולו הצרוד. "ספינת הדגל של הצי המוגדוריאני."
כשהספינה משלימה את הסיבוב שלה, אני משתנקת. אני שולחת את היד ומשעינה אותה על הזכוכית להיתמך בה, כי הברכיים שלי נחלשו לפתע.
בחוץ, במסלול הקפה מסביב לכדור הארץ, נע הצי המוגדוריאני. מאות ספינות — רובן ארוכות וכסופות, בערך בגודל של מטוס קטן, בדיוק כמו אלה שחברי הגארד דיווחו שנלחמו בהן בעבר. אלא שביניהן יש גם לפחות עשרים ספינות מלחמה ענקיות שמגמדות את השאר — נישאות ומאיימות, עם תותחים שמבצבצים ממסגרותיהן הזוויתיות ומכוונים ישר על כוכב הלכת התמים שמתחת.
"לא," אני לוחשת, "לא ייתכן שזה קורה."
סטרקוס רא הולך לעברי, ואני המומה מכדי לזוז לנוכח המראה חסר התקווה שנגלה לעיני. הוא מניח את ידו על כתפי בעדינות. אני מרגישה את צינת אצבעותיו החיוורות דרך הכתונת שלי.
"הגיע הזמן," הוא אומר ומשקיף איתי על הצי. "ההתרחבות הגדולה הגיעה סוף־סוף עד כדור הארץ. אנחנו נחגוג יחדיו את הקדמה המוגדוריאנית, נכדתי."

מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע.

ואולי פיטקוס לור הוא שם העט המשותף של ג'יימס פריי וג'ובי האגהס. איש אינו יודע…

X