בני לוריאן, המפלה של מספר 5 | לרכישה באינדיבוק
בני לוריאן, המפלה של מספר 5

בני לוריאן, המפלה של מספר 5

שנת הוצאה: 03/2014
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53.1
- 39

כשמצאתי את האחרים, חשבתי  שהכול עומד להשתנות. שנפסיק לברוח. שנילחם במוגדוריאנים. שננצח. אבל טעיתי. למרות שהתאחדנו, בקושי הצלחנו להימלט בחיים מהמוגדוריאנים. ועכשיו אנחנו במקום מסתור, מנסים להבין מה  יהיה  הצעד הבא שלנו. אנחנו שישה בעלי עוצמה, אבל עדיין לא מספיק חזקים להתמודד מול כל הצבא שלהם. הזמן אוזל, ורק דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: אם לא נמצא מהר את מספר חמש, הם ימצאו אותו. הם תפסו את מספר אחת במלזיה.את מספר שתיים באנגליה. את מספר שלוש בקניה. אני מספר ארבע. הייתי אמור להיות הבא בתור.הקרב הזה רחוק מסיומו. מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים-עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע. נפילתו של מספר חמש הוא ספר פעולה עתידני, הרביעי בסדרת בני לוריאן, שספריה הם רבי מכר בינלאומיים. קדמו לו עלייתו של מספר תשע, כוחה של מספר שש, והספר הראשון בסדרה, אני מספר ארבע, שזכה לעיבוד קולנועי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בני לוריאן, המפלה של מספר 5”

בקרוב…

הלילה מככבת שש בפנטזיית הבריחה שלי. ערב־רב של מוֹגָדוֹריאנים עומד בינה לבין התא שלי, מה שבעצם אינו מציאותי. לָרוב המוגים בכלל לא מקדישים כוח אדם כדי לשמור עלי, אבל זה חלום, אז מה זה משנה. הלוחמים המוגדוריאנים שולפים את הפגיונות שלהם מהנדנים ומסתערים קדימה בשאגות. בתגובה שש מעיפה את שׂערה לאחור והופכת לבלתי נראית. אני צופה מבין סורגי התא שלי בזמן שהיא משספת את המוגים, מתגלה לעין ונעלמת ברפרופים, משתמשת בנשק שלהם כנגדם. היא עושה את דרכה בפיתולים דרך ענן האפר ההולך ומתעצם, ועד מהרה המוגים ממוגרים עד האחרון שבהם.
"זה היה די מגניב," אני אומר לה, כשהיא מגיעה לדלת התא שלי. היא מחייכת בשאננות.
"מוכן לצאת?" היא שואלת.
וזה השלב שבו אני מתעורר. או מתנער מהחלום בהקיץ. לפעמים קשה לי לדעת אם אני ישן או ער; כשמחזיקים אותך בבידוד במשך שבועות, כל דקה שחולפת נראית דומה ומנומנמת באותה המידה. נראה לי שעברו לפחות שבועות. קשה לעקוב אחר הזמן, כי אין חלונות בתא שלי. הדבר היחיד שאני ממש בטוח בו זה שדמיונות הבריחה שלי אינם אמיתיים. לפעמים זה כמו הערב, ושש מגיעה להציל אותי, ולפעמים זה ג'ון, ולפעמים אני מפתח מורשות משל עצמי ועף החוצה מהתא שלי, בוטש מוגדוריאנים תוך כדי כך.
הכול פנטזיה. סתם שיטה של המוח החרד שלי להעביר את הזמן.
המזרן ספוג הזיעה עם הקפיצים השבורים שננעצים לי בגב? זה אמיתי. התכווצויות השרירים ברגליים שלי וכאב הגב? גם הם אמיתיים.
אני שולח יד לקחת את דלי המים שעל הרצפה לידי. שומר מביא את הדלי פעם ביום עם כריך גבינה. זה לא בדיוק שירות חדרים, אם כי עד כמה שאני יכול לדעת, אני האסיר היחיד שמוחזק באגף הזה — יש פה שורות על גבי שורות של תאים ריקים שמחוברים במעברי פלדה, ואני פה לבדי.
השומר תמיד מניח את הדלי ליד שירותי המתכת של התא שלי, ואני תמיד גורר את הדלי אל קרבת המיטה שלי, וזה הדבר הכי קרוב להתעמלות שיוצא לי לעשות. את הכריך אני אוכל מיד, כמובן. אני לא זוכר איך ההרגשה לא לרעוב.
גבינה מעובדת על לחם עבש, שירותים ללא מושב ובידוד מוחלט. אלה החיים שלי לאחרונה.
כשרק הגעתי לכאן, ניסיתי לעקוב אחר מספר הפעמים שהשומר מגיע, כדי לדעת כמה ימים עוברים, אבל לפעמים נדמה לי שהם שוכחים ממני. או מתעלמים ממני בכוונה. הפחד הכי גדול שלי הוא שהם פשוט יעזבו אותי פה, שאני פשוט אתעלף מהתייבשות, ואפילו לא אדע שאני חי את הרגע האחרון שלי. הייתי מעדיף בהרבה למות חופשי, כשאני נלחם במוגדוריאנים.
או מה שהכי טוב, לא למות בכלל.
אני לוקח לגימה ארוכה מהמים החמימים בטעם חלודה. זה מגעיל, אבל ככה אני מסוגל להחזיר מעט לחות לפה שלי. אני מותח את הזרועות מעל הראש, והמפרקים שלי מתפוקקים במחאה. מדקרות כאב מגיעות מכיוון מפרקי כף היד שלי, שכן ההתמתחות מותחת את רקמות הצלקת שנמצאות שם, שעודן טריות. ואז המוח שלי שוב מתחיל לנדוד — הפעם לא אל מחוזות הפנטזיה, אלא אל מחוזות הזיכרון.
אני חושב על מערב וירג'יניה מדי יום. אני חי אותה מחדש.
אני זוכר שרצתי במהירות בתוך המנהרות ההן, לופת את האבן האדומה שתשע השאיל לי, והארתי את האור החייזרי שלה על עשרות דלתות תאים. בכל אחד מהם קיוויתי למצוא את אבי, ובכל פעם התאכזבתי.
ואז הגיעו המוגים וניתקו אותי מג'ון ומתשע. אני זוכר את הפחד שהתעורר בי מזה כשהפרידו אותי מהאחרים — אולי הם היו מסוגלים להילחם בכל כך הרבה מוגים ופּיקֶנים עם המורשות שלהם. לרוע המזל, כל מה שהיה לי זה רובה מוגי גנוב.
עשיתי כמיטב יכולתי, יריתי בכל מוג שהתקרב מדי, וכל הזמן הזה ניסיתי למצוא את הדרך חזרה אל ג'ון ותשע.
למרות המולת הקרב יכולתי לשמוע את ג'ון צועק את השם שלי. הוא היה קרוב, אלא שהפרידו בינינו המוני מפלצות חייזריות.
זנב של מפלצת הצליף ברגלי, והן קרסו תחתי. איבדתי את האחיזה באבן של תשע וצנחתי על הקרקע. נפלתי על הפנים ונחתכתי מעל הגבה. דם התחיל לזלוג מיד לתוך העיניים שלי. עיוור למחצה, זחלתי לתפוס מחסה.
כמובן, בהתחשב ברצף המזל שהיה לי מאז שהגעתי למערב וירג'יניה, זה לא כל כך מפתיע שמצאתי את עצמי ממש ליד רגליים של לוחם מוגדוריאני. הוא כיוון אלי את הרובה, ויכול היה להרוג אותי שם ואז, אבל שקל מחדש לפני שלחץ על ההדק. במקום לירות בי הוא הלם ברקה שלי בקת הרובה שלו.
הכול השחיר.
התעוררתי תלוי מהתקרה בשרשראות עבות. עדיין במערה, אבל איכשהו ידעתי שהם לקחו אותי עמוק יותר, לאזור יותר מאובטח. לבי צנח כשהבנתי שהמערה עוד קיימת בכלל, ושאני מוחזק שם כאסיר — מה זה אומר לגבי ג'ון ותשע? האם הם הצליחו לצאת?
לא היה הרבה כוח באיברַי, אבל בכל זאת ניסיתי למשוך בשרשראות. הן לא זזו מילימטר. הרגשתי נואש וקלאוסטרופובי. כבר הייתי על סף בכי כשמוגדוריאני ענקי נכנס לחדר. הכי גדול שראיתי מעולם, עם צלקת סגולה מכוערת על הצוואר, ושרביט זהוב משונה למראה לפות באחת מידיו העצומות. הוא היה זוועתי לחלוטין, כמו סיוט, אבל לא יכולתי להסיט ממנו את המבט. איכשהו העיניים השחורות הריקות שלו מיגנטו את מבטי.
"שלום, סמיואל," הוא אמר כשהתקדם לכיווני. "אתה יודע מי אני?"
נדתי בראשי, ולפתע הפה שלי נעשה יבש בטירוף.
"אני הוא סֶטְרָקוּס רָא. המפקד העליון של האימפריה המוגדוריאנית, אדריכל ההתפשטות הגדולה, מנהיג אהוב." הוא חשף את שיניו במה שהבנתי שאמור להיות חיוך. "וכן הלאה."
המוח מאחורי רצח העם בחלל החיצון וההוגה של הפלישה המתוכננת לכדור הארץ פנה אלי בשמי. ניסיתי לחשוב מה ג'ון היה עושה במצב כזה — הוא לעולם לא היה ממצמץ בפני האויב הגדול ביותר שלו. אני, לעומת זאת, התחלתי לרעוד, והשרשראות סביב מפרקי ידי נקשו זאת בזאת.
יכולתי לראות שסטרקוס אומד את הפחד שלי. "זה יכול להיות נטול כאב, סמיואל. אתה בחרת בצד הלא נכון, אבל אם מישהו ניחן בסלחנות, זה אני. תגיד לי מה שאני רוצה לדעת, ואני אשחרר אותך."
"לעולם לא," גימגמתי ורעדתי אפילו יותר, מפני שצפיתי מה יהיה השלב הבא.
שמעתי צליל לוחש מלמעלה והרמתי מבט לראות חומר צמיגי שחור גועלי זולג במורד השרשראות שלי. היה לו ריח כימי חריף, כמו פלסטיק נשרף. יכולתי להישבע שהרפש הזה משאיר סימני חלודה על השרשראות בזמן שהלך והתקרב לעברי, ודי מהר הוא התחיל לצפות את מפרקי הידיים שלי. צרחתי. הכאב היה מייסר, ולחומר היתה דביקות שהחמירה את המצב, כאילו המפרקים שלי מכוסים בשרף עצים רותח.
עמדתי להתעלף מכאב כשסטרקוס נגע בצווארי בשרביט שלו והרים בו את הסנטר שלי. חוסר תחושה קפוא זרם בגוף שלי, והכאב במפרקי הידיים הוקל רגעית. זאת היתה הקלה מסוג מעוות; חוסר תחושה דמוי מוות שנבע מהשרביט של סטרקוס, כאילו הגפיים שלי התרוקנו מדם.
"פשוט תענה על השאלות שלי," רטן סטרקוס, "וזה ייגמר."
השאלות הראשונות שלו היו על ג'ון ותשע — לאן הם עשויים ללכת, מה הדבר הבא שיעשו. הרגשתי הקלה לדעת שהם נמלטו, ויתר הקלה מכך שלא היה לו שמץ של מושג איפה הם מתחבאים. אני זה ששמר את הוראות ההגעה של שש, מה שאומר שג'ון ותשע יצטרכו להגות תוכנית חדשה, שאותה לא אוכל להסגיר כשיענו אותי. הנייר נעלם בשלב זה, כך שמן הסתם המוגים ערכו עלי חיפוש בזמן שהייתי מחוסר הכרה והחרימו את הכתובת. יש לקוות ששש תתקרב לשם בזהירות.
"לאן שהם לא יגיעו, לא יעבור הרבה זמן עד שהם יחזרו לפה לכסח אותך," אמרתי לסטרקוס. וזה היה הרגע היחיד שבו הפגנתי גבורה וקשיחות, מפני שהמנהיג המוגדוריאני נחר בבוז ומיד ניתק ממני את השרביט שלו. הכאב במפרקי ידי חזר — כאילו הגועל המוגדוריאני מכרסם בבשרי עד העצם.
בפעם הבאה שסטרקוס נגע בי בשרביט שלו והעניק לי הפוגה בעונש, התנשפתי בכבדות ובכיתי. רוח הקרב, שמלכתחילה היתה מועטה בי, התנדפה ממני לחלוטין.
"מה בנוגע לספרד?" הוא שאל. "מה אתה יכול להגיד לי על זה?"
"שש…" מילמלתי והתחרטתי על כך. הייתי צריך לסתום את הפה.
השאלות המשיכו. אחרי ספרד היתה הודו, ואז שאלות בנוגע למקומן של אבני הלוֹרָלַייט, שעליהן אפילו לא שמעתי. בסוף הוא שאל אותי על ה"עשירית", משהו שנראה שסטרקוס מגלה בו עניין של ממש. זכרתי שבמכתב האחרון שלו לג'ון, הנרי כתב על עשר, ועל כך שהגארד האחרון לא הצליח לצאת מלוריאן. כשאמרתי את זה לסטרקוס — מידע שקיוויתי שאיכשהו לא יפגע בחברי הגארד הנותרים — הוא רתח מכעס.
"אתה משקר לי, סמיואל. אני יודע שהיא פה. תגלה לי איפה."
"אני לא יודע," חזרתי ואמרתי שוב ושוב, וקולי רעד יותר ויותר. עם כל תשובה או הימנעות ממנה סטרקוס משך לאחור את השרביט שלו והניח לי להרגיש שוב את הכאב הצורב.
בסופו של דבר הוא ויתר ורק הביט בי בגועל. בשלב הזה התחלתי להזות. החומר השחור התחיל לזחול בחזרה במעלה השרשראות כמו היה לו רצון משל עצמו, ונעלם לתוך הגומחות האפלות שמהן הגיח.
"אתה חסר תועלת, סמיואל," הוא אמר בזלזול. "נראה שהלורים מעריכים אותך רק כשׂה לקורבן, גורם מסיח שאפשר להשאיר מאחור כשעליהם להימלט במהירות."
סטרקוס יצא בזעף, ואחרי שהייתי תלוי שם זמן־מה, מתנדנד בין הכרה לחוסר הכרה, כמה מהחיילים שלו חזרו לקחת אותי. הם זרקו אותי לתוך תא אפל, שבו הייתי בטוח שישאירו אותי למות.
ימים לאחר מכן המוגדוריאנים גררו אותי החוצה מהתא ומסרו אותי לשני בחורים עם תספורות צבאיות וחליפות כהות ואקדחים בנרתיקים מתחת לז'קטים שלהם. בני אנוש. הם נראו כמו אֶף־בּי־אַיי או סי־אַיי־אֵי או משהו כזה. אין לי מושג למה ירצה בן אדם כלשהו לעבוד עם המוגים. המחשבה שהסוכנים האלה בוגדים באנושות פשוט מרתיחה לי את הדם. ולמרות זאת, הסוכנים היו יותר עדינים מהמוגדוריאנים, ואחד מהם אפילו מילמל התנצלות כשהידק זוג אזיקים על מפרקי הידיים הבוערים שלי. אז הם הלבישו לי ברדס על הראש, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.
הסיעו אותי ללא עצירה יומיים לפחות, כשאני כבול בירכתיה של מסחרית. אחרי זה דחפו אותי לתוך תא אחר — התא הזה, הבית החדש שלי — חלק מאגף שלם באיזה בסיס גדול שבו אני האסיר היחיד.
כשאני חושב על סטרקוס רא אני רועד, ואני לא מסוגל שלא להיזכר בו בכל פעם שאני רואה את השלפוחיות המסרבות להיעלם ואת הצלקות על מפרקי הידיים שלי. ניסיתי להדחיק את המפגש הנוראי ההוא מראשי ואמרתי לעצמי שמה שהוא אמר לא נכון. אני יודע שג'ון לא השתמש בי כדי לחפות על הבריחה שלו, ואני יודע שאני לא חסר תועלת. אני יכול לעזור לג'ון ולחברי הגארד האחרים בדיוק כפי שאבי עשה לפני שנעלם. אני יודע שיש לי תפקיד כלשהו למלא, גם אם לא ברור מה בדיוק הוא הולך להיות.
כשאצא מפה — אם אי־פעם אצא מפה — המטרה החדשה שלי בחיים תהיה להוכיח שסטרקוס רא טעה.
אני כל כך מתוסכל, שאני הולם במזרן שתחתי. ברגע שאני עושה את זה, שכבה של אבק משתחררת מהתקרה, ורעם קלוש חולף ברצפה. כמעט כאילו האגרוף שלי שלח גל הלם דרך התא כולו.
אני מביט ביד שלי ביראה. אולי החלומות בהקיץ האלה על פיתוח מורשות משלי לא כל כך מנותקים מהמציאות. אני מנסה להיזכר בימים ההם בחצר האחורית של ג'ון בעֵדן, כשהנרי היה מטיף לו על מיקוד הכוח שלו. אני מכווץ את העיניים בחוזקה ומאגרף את היד בכוח.
למרות שההרגשה קצת מטורפת ומביכה, אני שוב מכניס אגרוף למזרן, רק כדי לראות מה קורה.
כלום. רק כאב בזרועות שנובע מכך שלא השתמשתי בשרירים האלה במשך ימים שלמים. אני לא מפתח מורשות. זה בלתי אפשרי עבור בן אנוש, ואני מודע לכך. אני פשוט נעשה נואש. ואולי קצת מטורף.
"בסדר, סאם," אני אומר לעצמי בקול צרוד. "אל תתחיל לרדת מהפסים."
ברגע שאני חוזר לשכב ונכנע לגורל של עוד מִרווח זמן אינסופי לבדי עם המחשבות שלי, עובר ברצפה גל זעזוע שני. הוא הרבה יותר חזק מהקודם; אני יכול להרגיש אותו בעצמות. עוד טיח נושר מהתקרה. הוא מכסה את פני ונכנס לי לפה, והטעם שלו מריר וגירי. רגעים מעטים אחרי כן אני שומע מִקצב מעומעם של יריות.
זה כלל איננו חלום. אני יכול לשמוע במרחק רעשים של קרב ממקום כלשהו עמוק בבסיס. הרצפה רועדת שוב — עוד פיצוץ. בכל הזמן שהייתי פה, הם לא ערכו שום אימונים או תרגילים. על מה אני מדבר? הדבר היחיד ששמעתי היה הצעדים המהדהדים של השומר שמביא לי אוכל. ועכשיו הפעילות הפתאומית הזאת? מה קורה?
בפעם הראשונה זה ימים? שבועות? אני מרשה לעצמי לקוות. אלה חברי הגארד. חייב להיות. הם באו להציל אותי.
"הגיע הרגע, סאם," אני אומר לעצמי ומשכנע את עצמי לנוע.
אני נעמד וזז מתנודד אל דלת התא שלי. הרגליים שלי כמו ג'לי. לא היתה לי שום סיבה מיוחדת להשתמש בהן מאז שהביאו אותי לכאן. אפילו חציית המרחק הקצר בתא, מהמיטה עד הדלת, גורמת לי לסחרחורת. אני מצמיד את המצח למתכת הצוננת של הסורגים ומחכה שהסחרחורת תעבור. אני מרגיש רעידות של הקרב למטה עוברות דרך הסורגים, מתחזקות ומתעצמות.
"ג'ון!" אני צועק בגרון חרוך. "שש! מישהו! אני פה! אני פה!"
חלק בי חושב שזה מטופש לצעוק, כאילו חברי הגארד יכולים לשמוע את הזעקות שלי עם הרעש של הקרב הרציני שנשמע שהם מנהלים. זה אותו חלק בי שרצה להיכנע, פשוט להצטנף בתא שלי ולחכות לְמה שהועיד לי הגורל. זה אותו חלק בי שחושב שחברי הגארד יהיו מספיק טיפשים לנסות להציל אותי.
זה החלק בי שהאמין לסטרקוס רא. אני לא יכול להיכנע לתחושת הייאוש הזאת. אני חייב להוכיח לו שהוא טעה.
אני צריך לעשות רעש.
"ג'ון!" אני צורח שוב. "אני כאן, ג'ון!"
חלש ככל שאני מרגיש, אני הולם באגרופי בסורגי הפלדה בכל כוחי. הצליל מהדהד ברחבי האגף הריק שלי, אבל אין סיכוי שחברי הגארד יוכלו לשמוע אותו עם צליל היריות המעומעם שעובר דרך הקירות. בגלל הרעש ההולך ומתגבר של הקרב קשה לדעת בדיוק, אבל נדמה לי שאני שומע צעדים נוקשים במעבר המתכת שמחבר בין התאים. חבל שאני לא יכול לראות דבר מעבר למטר־שניים שלפני התא שלי. אם יש פה מישהו איתי, אני חייב להסב את תשומת לבו ולהתפלל שזה לא שומר מוגי.
אני הולך אל המיטה, מרים את דלי המים ושופך את מה שנותר מהאספקה היומית שלי. התוכנית שלי — הטובה ביותר שיש לי — היא לדפוק עם הדלי על סורגי התא.
כשאני מסתובב בחזרה, מישהו עומד מהצד השני של דלת התא.

מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע.

ואולי פיטקוס לור הוא שם העט המשותף של ג'יימס פריי וג'ובי האגהס. איש אינו יודע…

X