בני לוריאן, אני מספר ארבע | לרכישה באינדיבוק
בני לוריאן, אני מספר ארבע

בני לוריאן, אני מספר ארבע

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 219
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.40
- 25

הספר הראשון בסדרת בני לוֹרִיאֶן. אנחנו נראים כמוכם, אנחנו מדברים כמוכם. אנחנו חיים ביניכם. אנחנו מסוגלים לעשות דברים שהייתם רוצים לעשות. יש לנו כוחות שאתם חולמים שיהיו לכם. אנחנו חזקים ומהירים. אנחנו אותם גיבורי-על שאתם סוגדים להם בסרטים ובחוברות קומיקס. אבל אנחנו אמיתיים. התוכנית שלנו הייתה להתאמן ולהתחזק כדי להתאחד ולהילחם בבני מוגדור. אבל הם מצאו אותנו והתחילו לצוד אותנו אחד אחד. עכשיו אנחנו מסתתרים, אנחנו בורחים, מעבירים את חיינו בין הצללים, במקומות שבהם איש לא יחשוב לחפש אותנו. תשעה מאיתנו הגיעו לכאן. שלושה כבר נתפסו. אני מספר ארבע. אני הבא בתור.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בני לוריאן, אני מספר ארבע”

בקרוב…

בתחילה היינו תשעה. עזבנו כשהיינו צעירים, כמעט צעירים מכדי לזכור.
כמעט.
סיפרו לי שהאדמה רעדה, שהשמים התמלאו באור ובפיצוצים. זו היתה אותה תקופה בשנה שבה במשך שבועיים שני הירחים תלויים משני צדי האופק. זאת היתה תקופה של חגיגות, ובתחילה טעו וחשבו שהפיצוצים הם זיקוקים. אלה לא היו זיקוקים. היה חמים, רוח קלה נשבה מכיוון המים. תמיד מספרים לי על מזג האוויר: היה חמים. רוח קלה נשבה. מעולם לא הבנתי למה זה חשוב.
מה שאני זוכר באופן הכי מוחשי זה איך סבתא שלי נראתה באותו יום. היא היתה נסערת ועצובה. היו לה דמעות בעיניים. סבא שלי עמד צמוד לכתפה. אני זוכר איך האור מהשמים השתקף במשקפיים שלו. היו חיבוקים. כל אחד מהם אמר דברים. אני לא זוכר מה אמרו. זה הדבר שהכי מטריד אותי.
נדרשה שנה להגיע לפה. הייתי בן חמש כשהגענו. היינו אמורים להיטמע בתרבות המקומית לפני שנחזור לכוכב לוֹריאֶן, כשהוא שוב יוכל לקיים חיים. כל התשעה היו אמורים להתפזר וללכת כל אחד בדרכו. איש לא ידע לכמה זמן. איש מהם לא יודע איפה אני, ואני לא יודע איפה הם או איך הם נראים עכשיו. כך אנחנו מגינים על עצמנו, בגלל הלחש שהטילו עלינו כשעזבנו, לחש שמוודא שיהיה ניתן להרוג אותנו רק על פי סדר המספרים שלנו, כל עוד אנחנו לא יחד. אם אנחנו מתאחדים, הלחש מבוטל.
כשמוצאים והורגים אחד מאיתנו, צלקת עגולה מתהדקת סביב הקרסול הימני של אלה שעדיין חיים. ועל קרסול שמאל שלנו יש צלקת קטנה שנוצרה כשהכשף הלורי הוטל לראשונה, והיא זהה לקמע שכל אחד מאיתנו עונד. הצלקות העגולות הן עוד חלק מהלחש. זאת מערכת אזהרה שמודיעה לנו איפה אנחנו עומדים לעומת האחרים, וכדי שנדע מתי אנחנו הבאים בתור שהם יבואו לחפש. הצלקת הראשונה הגיעה כשהייתי בן תשע. היא העירה אותי מהשינה כששרפה את עצמה בבשרי. גרנו אז באריזונה, בעיירת גבול קטנה ליד מקסיקו. התעוררתי בצרחות באמצע הלילה, בייסורים, מבועת כשהצלקת צרבה את עצמה בבשרי. זה היה הסימן הראשון לכך שהמוֹגָדוֹריאָנים הצליחו למצוא אותנו על פני כדור ארץ, והסימן הראשון שאנחנו נתונים בסכנה. עד שהופיעה הצלקת, כמעט שיכנעתי את עצמי שהזיכרונות שלי שגויים, שמה שהנרי אמר לי היה טעות. רציתי להיות ילד רגיל שחי חיים רגילים, אבל אז ידעתי מעבר לכל ספק או פקפוק, שאני לא. יום למחרת עברנו למינסוטה.
הצלקת השנייה הופיעה כשהייתי בן שתים־עשרה. הייתי בבית ספר בקולורדו והשתתפתי בתחרות איות. ברגע שהתחיל הכאב ידעתי מה קורה, מה קרה למספר שתיים. הכאב היה נורא, אבל הפעם גם נסבל. הייתי נשאר על הבמה, אבל החום הצית את הגרב שלי. המורה שניהל את התחרות התיז עלי במטף לכיבוי אש ולקח אותי במהירות לבית החולים. הרופא במיון מצא את הצלקת הראשונה וקרא למשטרה. כשהנרי הגיע, הם איימו לעצור אותו על התעללות בילד. אבל מכיוון שהיה הרחק ממני כשהופיעה הצלקת השנייה, הם נאלצו לשחרר אותו. נכנסנו למכונית ונסענו משם, הפעם למֵיין. השארנו מאחור את כל מה שהיה לנו מלבד את השידה הלורית שהנרי לקח איתנו לכל מקום שעברנו אליו. עשרים ואחד מקומות, נכון להיום.
הצלקת השלישית הופיעה לפני שעה. ישבתי בסירה גדולה ששייכת להורים של הילד הכי פופולרי בבית ספר שלי, והוא ערך בה מסיבה ללא ידיעתם. זאת היתה הפעם הראשונה שהזמינו אותי למסיבה. תמיד התרחקתי מחֶברָה, כי ידעתי שאנחנו עשויים לעזוב בכל רגע. אבל במשך שנתיים היה שקט. הנרי לא ראה בחדשות משהו שיוביל את המוֹגָדוֹריאָנים אל אחד מאיתנו או שיעיד על נוכחותם. אז התחברתי עם כמה בנים. ואחד מהם הכיר לי את הילד שעשה את המסיבה. כולם נפגשו במעגן. היו שם שלוש צידניות, קצת מוזיקה וכמה בנות שהערצתי מרחוק אבל מעולם לא דיברתי איתן, למרות שרציתי. יצאנו מהמעגן והפלגנו קילומטר לתוך מפרץ מקסיקו. ישבתי על קצה הסירה עם הרגליים במים ודיברתי עם בחורה חמודה כחולת עיניים וכהת שיער ששמה טארה. ואז הרגשתי את זה מגיע. המים סביב הרגל שלי התחילו לרתוח, והחלק התחתון של הרגל שלי התחיל לזהור במקום שבו הצלקת הטביעה את עצמה. הסימן הלורי השלישי, האזהרה השלישית. טארה התחילה לצרוח, וכולם התאספו סביבי. ידעתי שאין לי איך להסביר את זה. וידעתי שנצטרך לעזוב מיד.
עכשיו הסיכון גדול הרבה יותר. הם מצאו את מספר שלוש, מי שהוא או היא היו, ומספר שלוש מת. אז הרגעתי את טארה ונישקתי אותה על הלחי ואמרתי לה ששמחתי להכיר אותה ושאני מקווה שיהיו לה חיים ארוכים ויפים. קפצתי מהסירה והתחלתי לשחות במהירות ונשארתי מתחת למים לכל אורך הדרך, מלבד פעם אחת שעליתי לנשום באמצע, עד שהגעתי לחוף. רצתי לצד הכביש המהיר, מוסתר על ידי שורת עצים, במהירות שווה לזאת של המכוניות. כשהגעתי הביתה, מצאתי את הנרי ליד עמדת הסורקים והמסכים שבהם השתמש כדי לבדוק חדשות מרחבי העולם ופעילות משטרתית באזור שלנו. הוא ידע מבלי שאוציא מילה, אך בכל זאת הרים את המכנסיים הספוגים במים שלי כדי לראות את הצלקות.

***

בהתחלה היינו קבוצה של תשעה.
שלושה נעלמו, מתו.
נשארו שישה מאיתנו.
הם צדים אותנו, והם לא יפסיקו עד שיהרגו את כולנו.
אני מספר ארבע.
אני יודע שאני הבא בתור.

מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע.

ואולי פיטקוס לור הוא שם העט המשותף של ג'יימס פריי וג'ובי האגהס. איש אינו יודע…

X