בן הארץ | לרכישה באינדיבוק
בן הארץ

בן הארץ

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 281
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64.8
- 37
בשנים האחרונות היו רשימותיו השבועיות של הסופר סייד קשוע במוסף "הארץ" מהטורים הנקראים והאהובים בעיתונות העברית. בנימה אישית מאוד ובהומור שנהפך למזוהה כל כך עם כתיבתו תיעד קשוע ברשימותיו את חייו ואת חיינו: הוא כתב על גידול ילדיו ועל הגזענות בחברה הישראלית, על יחסיו עם אשתו ועל הסכסוך היהודי-ערבי, על טירה ועל ירושלים ועל מסעותיו ברחבי העולם כסופר ערבי הכותב עברית, ואולי יותר מכול כתב על אהבתו לספרים ולספרות.
בן הארץ, מבחר הכולל רשימות שנכתבו בין השנים 2006 ל-2014, הוא כינוס ראשון של מיטב הטורים לספר, המאפשר לגלות אותם מחדש או בפעם הראשונה, ונקרא כמעין יומן אישי של אחד הסופרים הכנים והמקוריים הכותבים כיום בשפה העברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בן הארץ”

בקרוב…

חג העלייה

 

 

"אז מה תעשה היום?" שאלה אשתי כשהתעוררתי. "מה זאת אומרת?" עניתי מופתע, "כרגיל, אנסה לעבוד".
"אל תגיד לי ששכחת".
"את מה?"
"אני לא מאמינה. כבר שבוע שאני אומרת לך שיש היום חופש לילדה מבית הספר. אתה בכלל לא מקשיב. אתה יודע כמה פעמים אמרתי לך את זה?"
"איזה חופש, מה יש היום?"
"לא יודעת, בהודעה ששלחו מבית הספר רשום חג העלייה".
קצת הגזימו בבית הספר, חשבתי לעצמי. בסדר דו־לשוני, עלא ראסי, לכבד את כל הדתות, את שתי השפות, את שני הנראטיבים של שני העמים. כל זאת אני מכבד למרות ימי החופש האין־סופיים בבית הספר. אבל חג העלייה, רבאק?
"מי חוגג את יום העלייה?" צעקתי, "מה זה הציוניות יתר הזאת, מה קרה?"
"אבא", התערבה הילדה, "הגננת אמרה שזה חג של עליית ישו לשמים".
"אה, כן?" נרגעתי, "את זה חייבים לכבד".
טוב, הרבה זמן לא ביליתי לבד עם הילדה וחג העלייה יכול להיות הזדמנות נפלאה לגשר על כמה פערים. "נעשה יום כיף", אמרתי לילדה, "נחגוג את העלייה כמו שצריך". בשביל לקבל את האוטו נסענו כולנו יחד, קודם מורידים את התינוק בגן, תודה לאל הגן לא דו שום דבר וחוגגים שם לפי לוח השנה המוסלמי, ואחר כך הקפצנו את אמא למקום עבודתה.
"את רעבה?" שאלתי את הילדה כשהיינו לבד באוטו ונסעתי למסעדת הגן הבוטני בגבעת רם. "את רואה?" הסברתי לילדה, מלא גאווה על החינוך שאני מעניק לה, כשירדנו על סלט וגבינות, "הגן הזה מלא בפרחים, עצים, צמחים מכווווול העולם".
"אני רוצה להסתובב בגן, אפשר, אבא?"
"אהההה", אמרתי. המחשבה על טיול ברגל לא קסמה לי במיוחד. "לא מספיק מה שאת רואה מכאן? הנה תסתכלי, יש ברווזים באגם".
"לא, אבא, בוא נטייל קצת".
"טוב, תגמרי לאכול".
אחרי חמש דקות הליכה כבר קיללתי את עצמי על הרעיון הדבילי של לאכול בגן הבוטני. "ומה זה, אבא?" שאלה הילדה ועצרה ליד כל שלט שנשא הסבר. "לא התעייפת?" שאלתי.
"לא, ממש כיף. תראה את זה, אבא, יפה, צהוב, מה כתוב?"
"אולי נלך לקניון? אני אקנה לך גלידה".
"ישששש, גלידה".
נסענו. דווקא יש לי מה לקנות שם, אולי סוף סוף אחליף את מנורות הפלורסנט באמבטיה. כבר שנה שהן לא עובדות, העברתי לשם את מנורת הקריאה. "אבא", אמרה הילדה כשעמדתי בטור המכוניות המחכות לבדיקה, "אני יכולה לדבר ערבית עכשיו?" "מה זאת אומרת", הפניתי את ראשי אליה, "בטח. את יכולה לדבר ערבית מתי שאת רוצה איפה שאת רוצה. על מה את מדברת בכלל?"
המאבטח הסתכל מהחלון וחייכתי אליו. "מה העניינים? הכול בסדר?" הוא שאל, כדי לבדוק מבטא. לפני שהספקתי להגיד "טוב, תודה", כרגיל, שתי מילים שלא מכילות פ' ור', קפצה הילדה עם "אלחמדוללה". "תעודה בבקשה", ביקש המאבטח. "את שומעת, חמודה", הסברתי לילדה כשנכנסנו ל"קנה ובנה", "זה בסדר לדבר ערבית, בכל מקום, מתי שאת רוצה, אבל לא בכניסה לקניון, טוב, חמודה?"
קניתי מנורת פלורסנט, פח למשרד וארון נעליים. "נעשה לאמא הפתעה", אמרתי לילדה שממש התלהבה מארון הנעליים. גם היא יודעת שאמא מבקשת ארון נעליים מאז שהיא נולדה. קיבלתי קרטון גדול. המוכר אמר שזה ממש לא הבעיה, ההרכבה. לא צריך שום ציוד, הוא אמר. רק מברג מצולב. אני מקווה שיש לי באולר השווייצרי, כי זה כל ציוד העבודה שיש לי בבית.
סליחה על הצרפתית אבל קוס של האמא של "קנה ובנה" והמוכר שלהם, בני זונות הם והארון נעליים. מי צריך בכלל ארון נעליים? מיליון שנה אנחנו מסתדרים בלי, בשביל מה? אני אראה לה לאשתי מה זה. שעתיים עברו ואני נאבק עם השווייצרי שלי והברגים המחורבנים שלהם, לא מבין כלום מדף ההסברה והכול יוצא לי הפוך. אני מזיע כמו חמור ושלפוחיות מכסות לי את האצבעות. "הרכבה מאוד פשוטה" עאלק. הגב שלי תפוס ואני עצבני אש, מנסה לזכור שהילדה לידי ולא לקלל יותר מדי. ועוד לוקחים כסף על זה. אני אתבע אותם את החארות. וחג העלייה הזה, גם כן, מאיפה הקריצו אותו עכשיו?
טוב, אני צריך להירגע, להתחיל הכול מהתחלה. יש לי עוד שלוש שעות לפני שאני אוסף את אשתי מהעבודה, אני אנשום עמוק ומהתחלה, לפי הסדר. אני פורש עיתון ועליו אני מתחיל לסדר את הברגים בגדלים השונים, המסמרים, חתיכות הפלסטיק, לפי דף ההוראות, לפי המספרים. אגל זיעה נופל לי מהאף ישר למצח של אולמרט נואם בקונגרס. דווקא ראיתי אותו בטלוויזיה, היה בכל ערוצי החדשות, שידור ישיר, מרגש, מושיט יד לשלום, וכל האמריקאים נעמדים ומוחאים לו כפיים. אז מה אם באותו זמן בדיוק הוא הרג ארבעה ערבים ברמאללה. אבל מה אכפת לי אולמרט עכשיו? תתרכז בעיקר, ארון נעליים, שלוש שעות.
זה מה שיפה ביהודים, זה מה שאני אוהב אצלם, הבטחות. יודעים לדבר יפה. "חצי שעה להרכיב, מה פתאום מסובך?" בשלוש נסעתי עם הילדה לאסוף את אשתי מהעבודה. "נו, איך היה לכם, כיף?" היא שאלה. לא עניתי. "אבא הכין לך הפתעה", אמרה הילדה. "באמת, איזה?"
"סוד", ענתה הילדה.
כשהגענו הביתה היה ארון הנעליים מוכן, יפה, בצבע קוניאק, ניצב בפינה הנכונה. 100 שקל עלה לי הנגר, לרבע שעה. "אתה עשית?" שאלה אשתי, הינהנתי עם הראש לחיוב. היא הדביקה לי נשיקה. "אבל אבא", אמרה הילדה, "אמרת שאסור…" הרמתי את הילדה באוויר להשתיק אותה ולחשתי לה באוזן: "היום זה מותר, היום זה חג העלייה".
01.06.2006 

סייד קשוע, יליד 1975, הוא סופר, עיתונאי ותסריטאי, יוצר סדרת הטלוויזיה המצליחה "עבודה ערבית".

 

 

הרומנים שפרסם עד כה – "ערבים רוקדים" (2002), "ויהי בוקר" (2004), ו"גוף שני יחיד" (2010) – תורגמו לשפות רבות, היו לרבי-מכר וזיכו אותו בפרסים בישראל וברחבי העולם.

X