בן־גוריון, אפילוג | לרכישה באינדיבוק
בן־גוריון, אפילוג

בן־גוריון, אפילוג

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 284
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

"אם כי אני זקן או ישיש, אני עדיין יכול לעמוד על רגלי בלי תמיכה, ואפילו על ראשי (וזה אולי יותר חשוב מעמידה על הרגליים)", כך כתב דוד בן־גוריון באירוניה מרירה לאחר מלחמת ששת הימים, בעת שנטשו אותו תשעת חברי הכנסת של רפ"י והתמזגו בחזרה במפלגת העבודה. ללא תמיכה פוליטית, האב המייסד נחשב מאז גם מי שאיבד ממשקלו הציבורי, ובדיעבד העניין המחקרי בו הופסק משלב זה. כך הוחמץ פרק בלתי נפרד מעלילת חייו המרתקת: שנותיו האחרונות, שהוא המשיך לפעול בהן ולהעלות מחשבות ורעיונות, ואף לחוות את טראומת מלחמת יום הכיפורים.
ארבעים שנה לאחר מותו, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, ובאמצעות ראיונות חדשים עם סביבתו האינטימית, הספר בן־גוריון, אפילוג חושף את סיפור התמודדותו הנוגע ללב עם ערוב ימיו, ומאיר פרספקטיבה נדירה: כיצד הוא בחן את יצירת כפיו לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו. תוך כדי כך צפות פרשות מכריעות בתולדות הציונות, ונבחנת השקפת עולמו בנושאים מגוונים הרלוונטיים לישראל הנוכחית.

אבי שילון הוא עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני. ספרו הקודם בגין 1913-1992 (עם עובד, 2007) תורגם בשנת 2012 לאנגלית בהוצאת Yale University Press , וזכה במקום השני בקטגוריית ביוגרפיות בתחרות של ה-Jewish Book Council .

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בן־גוריון, אפילוג”

במאי 1970 הפתיע דוד בן-גוריון כשהחליט, בעקשנות אופיינית, להודיע ביובש על התפטרותו מתפקידו כחבר כנסת, חודשים ספורים בלבד לאחר שהקים מסגרת מפלגתית חדשה, "הרשימה הממלכתית", שנוסדה במסגרת קרבות המאסף שניהל "הזקן" בערוב ימיו נגד שלטון מפא"י. את זמנו הפנוי ביקש האב המייסד לנצל להתרכזות במשימה הלאומית האחרונה שלו: כתיבת זיכרונותיו. 

בגיל 84 הוא השקיע לעתים כ-15 שעות ביממה בסידור ארכיונו, איתור מסמכים רלבנטיים, וניסיונות לכתוב לפיהם את ההיסטוריה הפרטית שלו, שממילא הייתה גם לאומית. במסגרת מלאכת הבילוש שערך בארכיונו הגדוש הוא הופתע למצוא גם את מה שכינה "מציאות": מכתבים ששיגר לפולה ולילדים, ולא זכר שנשתמרו במגירותיו. 

אף שבשנה שלאחר מותה של פולה הוציא לאור, לזכרה, ספר מכתבים ששלח לבני משפחתו – היו גם לא מעטים שפסל לפרסום: האינטימיים שבהם. לאחר שקרא בהם, השיבם לארגזי הארכיון, במעין נשיקת פרידה מעברו. לאחר שנים רבות שבהן שקע בניהול ענייני היישוב והמדינה, והזניח את הטיפול בבני משפחתו, עתה כבר היה מאוחר מכדי להתרכך, להיחשף עם המכתבים ששיגר לה בצעירותו.

יום אחד ציין ביומנו בהתפעמות עוד "מציאה": מכתב ששיגר לפולה מלונדון, בספטמבר 1933. כמה רוך ואהבה הרעיף עליה בצעירותו, וכמה קשים היו חייה לאחר שנישאו. הוא הרי עקר אותה ממקומה הטבעי, נערה עירונית מניו יורק, שהפכה לאשת מהפכן בעל כורחה. 

"היה לי מזל יחיד במינו – התחתנתי באמריקה בימי גלותי עם נערה זרה ליהדות, לציונות ולארץ ישראל, ואם כי לא אעז לומר שלא הייתה אף אישה שאהבה את אישה כמוה – בניסיון חיי אני לא פגשתי, לא בספרות ולא בחיים, אהבה עמוקה, כמעט אין סופית, כזו, לא רק לאיש אלא גם לשאיפת חייו, שהייתה זרה לה לגמרי", הודה במכתב לידידו, הסופר חיים הזז. 

הם הכירו ב-1915 כשפולה, יהודייה-אמריקנית ממשפחה בורגנית לא ציונית, ואחות במקצועה, סייעה לו בקריאת וכתיבת מסמכים באנגלית בעת ששהה בספרייה. בחלוף שנתיים התחתנו אצל פקיד העירייה בניו יורק. ללא טקס וללא הדר נישאו – הוא שילם שני דולרים לשני עדים שהצהירו כי הם רווקים, ובחלוף רבע שעה נרשמו כזוג. נישואים אזרחיים. מיד לאחר החתונה, מיהר, כהרגלו, לעיסוקיו הפוליטיים. בהומור יבש שחזר בערוב ימיו את קורות יום חתונתו. "איחרתי לישיבה. כשנשאלתי מדוע איחרתי השבתי: התחתנתי" .

למעלה מחמישים שנה היו נשואים. עיקר מעייניה היו בדאגה לצרכיו, אלה שהכיר בהם ואלה שלא. היא זו שהקפידה על בריאותו, מזונו, לבושו. היא חסכה ממנו גם את הטיפול בילדיו – הוא לא תמיד ידע באיזו כיתה הם לומדים, ואת ימי הולדתם זכר רק משום שציין זאת ביומנו. בתקופת היישוב היה כה טרוד בענייניו עד שלא חש כלל במצוקה הפיננסית של משפחתו. פולה ויתרה לעתים על מזונה כדי שהוא יוכל לסעוד כראוי. לילדיה סיפרה כי אינה אוכלת משום שהיא מחכה לסעוד עם אבא, ולבן גוריון סיפרה כי אינה אוכלת משום שכבר סעדה עם ילדיה. איש לא חש ברעבונה. 

גם החלטתו, בגיל 67, להתיישב בשדה בוקר, לא הטיבה עמה. "מה הוא רוצה ממני? הוא עוקר אותי מביתי בו אני חיה עשרות שנים, מרחיקני מידידותי ומנתק אותי מילדי. הרי אין שם אפילו טלפון שיאפשר לי להתקשר עם ילדי", שטחה את מצוקותיה (רק ב-1958 הותקן קו טלפון בצריפו). כדי להפיג את בדידותה, נהגו מאבטחיו לבקש מנשות הקיבוץ והסביבה להסב עמה למשחקי פוקר מדי פעם. פעם אחת, לאחר שפרש מראשות הממשלה, הצטרף "הזקן" בעצמו למשחק. אך לרוב לא היה נוכח בשבילה. 

במכתב אפולוגטי לידיד סיפר כי כשהחליט להתיישב בשדה בוקר היה רגיש למצוקתה, ולכן הציע לה להישאר בתל אביב, לצד משפחתה וחברותיה. הוא ביקש שתמשיך ליהנות מהחיים העירוניים ולהיפגש לעתים רחוקות יותר – אך פולה, הדגיש, התעקשה להיות לצדו. 

ניהול משק הבית היה תחת אחריותה בלעדית: החל מדאגתה להתקנת גנרטור יעיל לחימום הצריף בשדה בוקר – רק בשלהי שנות השישים הותקן בו מיזוג אוויר – ועד להענקת הוראות למבקריו לחלוץ נעליים כשנכנסים הביתה, משום שצעדו על אדמה מלוכלכת.

לעתים אף סייעה לו להיחלץ ממוקשים פוליטיים. כך, למשל, בשלהי שנות החמישים, סירב בן גוריון לתלות את הדגל האדום על גג ביתם בעת אירועי האחד במאי, בניגוד לבקשת עסקני המפלגה. הוא הסביר כי הדגל מסמל את המהפכה הבולשביקית שיש להתנער ממנה לאור ההתפתחויות בברית המועצות. פולה החליטה לעשות מעשה ולמנוע ממנו עימות מיותר עם אנשי מפא"י. היא טיפסה על הגג לבדה והציבה שם את הדגל. בן גוריון, הניחה בצדק, לא ישים לב.  

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה נקטה פולה גישה עצמאית. כשסברה כי הצדק עמה – ידעה לגעור באורחיו, להעיר לעוזריו, להטרידו בעת פגישותיו. במשך שנות נישואיהם הוא נרתע לא פעם מנטייתה להעיר לאורחיו, אם כי לרוב ידע להבליג בשתיקה על התפרצויותיה, כממתין שתירגע מאליה.

לעולם לא שכח את התנהגותה בעת ביקורו של דאג האמרשלד, מזכ"ל האו"ם בשנות החמישים, בצריפו שבשדה בוקר. על רקע הטענות שרווחו בישראל באשר ליחס העוין של האו"ם, ולנוכח שמועות כי המזכ"ל הומוסקסואל, היא לא התאפקה והטיחה לעברו בעת ארוחת הצהריים: "אתה צריך להתחתן. כשתתחתן ותהיה לך אישה, היא תעשה לך צרות ואז תעזוב אותנו לנפשנו".

בתם הבכורה, גאולה, חשה כי התפרצויות מעין אלה נבעו גם מהרצון להנכיח את עצמה בקשר ביניהם. חרף אי הנעימות שנגרמה עקב הערתה, זו הייתה, למעשה, פעולה פמיניסטית בעידן שוביניסטי, ועל כך הייתה גאוותה. 

בערוב ימיו התגעגע הזקן לגילוי הלב התמידי שלה. אומנם שומריו עשו כל שביכולתם למלא את מקומה – אפילו את כוס החלב המהולה בדבש הציעו לו בשעה עשר בדיוק, כפי שנהגה פולה – אך את נוכחותה לא ניתן לשחזר. בשנות החמישים, כששהה בצריפו למשך כשבוע והיא נותרה בתל אביב, כתב ברגשנות כי "הצריף שלנו ריק וקשה בלעדייך…מתי תשובי?". לאחר מותה הותיר את חפציה בצריף על מקומם: הרדיו בחדר השינה שלה, ארון הבגדים והמקרר החשמלי שלא הפסיקה להתלונן על תכולתו. ואולם בלעדיה הם נותרו נוכחים-נפקדים. 

*** 

לא במקרה דמותה של פולה עמדה גם במוקד הדברים שכתב ביומנו לאחר פרישתו מהכנסת. הוא הכיר בימי חייו רבים וטובים שהתמסרו לרעיון, לאידיאה. אך מעטים ידעו להתמסר כך לאדם, ללא חפץ בתמורה, ללא רתיעה. הוא שב וסיפר על אודות אופיה לאזרחים שכתבו לו מכתבים, כשהוא יודע, בינו לבין עצמו, שהיו לו גם אהבות נוספות, עליהן לא אבה לספר עתה, כדי לא לפגוע בזכרה של רעייתו. 

האמת היא שאהבת חייו הכזיבה. רחל לנקין שמה, נערה יפה, בעלת עיני שקד כהות, שהייתה אמורה ללוותו בחייו. כמותו, נולדה רחל בפלונסק, חמש שנים אחריו, והייתה בין שלוש הבחורות "היפות ביותר מקרב בני העלייה השנייה", כפי שכתב פעם בהתלהבות.

ב-1906 הפליגו ארצה על אותה אונייה. בדרכם, במהלך ההפלגה האחרונה, על סיפון אונייה רוסית, החליטה אמה של רחל לישון ביניהם כדי שיקפידו על טוהר המידות. בניגוד לפולה, רחל הביישנית והשברירית התקשתה להתמודד עם כך שבלבו של בן-גוריון בער, עוד כנער, להט אחר: הלהט הציוני שגבר על האינטימי. כשעבדו יחדיו את אדמת ארץ ישראל גער בה לא פעם משום שלא השתלבה כראוי במלאכת האדמה, כמצופה מבחורה ציונית.

בתהליך מהיר ואכזרי התרחקה ממנו עד שנישאה למי שידע להתמסר אליה כראוי: יחזקאל בית הלחמי, גם הוא בן חבורתם מפלונסק. אף שהוזמן למסיבת החתונה, בן-גוריון לא נטל בה חלק. חבריו רקדו וצהלו, והוא נותר עם תחושת ההחמצה במשך שנים. 

*** 

לצד משימת הכתיבה האוטוביוגרפית שנטל על עצמו, התמודד "הזקן" בערוב ימיו גם עם מאות המכתבים שנשלחו אליו מהארץ ומהעולם. אל המכתבים התייחס ברצינות גמורה. היסטוריונים יוכלו לאתר בהם את השקפותיו, רגשותיו, מכאוביו ושמחותיו. בעידן שלפני הרשתות החברתיות בן-גוריון השיג באמצעות חלופת המכתבים אמצעי תקשורת ישיר, נטול התיווך העיתונאי שממנו היה מסויג.

והנה, במהלך הקיץ, מצא בין ערימת המעטפות גם את שמה של זו שטרם שכחה את ימי נעוריהם. רחל לנקין-בית הלחמי. 

"דוד, קשה לי הכתיבה אבל יותר קשה לי להשתלט על עצמי ולא לכתוב…האם ילדותנו הייתה חלום?", כתבה כמו לא חלפו עשרות שנים מאז היה נער חולמני מעט. גם רחל כבר לא הייתה צעירה. מבעלה, יחזקאל, כבר התאלמנה, והתגוררה לבדה בגבעתיים. חרף השנים שחלפו, מכתבה העיד כי נותרה משוכנעת בכוחה לחוש את הלמות לבו, את תווי נפשו, של בן-גוריון. היא הייתה מהבודדות שקראו לו "דוד". 

במכתבה סיפרה כי היא מודעת למשא השנים שחלפו, לאופן השונה שבו עיצבו החיים את מי שהם היו פעם, מזמן, וכי הנער שהכירה גדל למנהיג מחולל נפלאות שנמצא כבר בדמי ימיו. ובכל זאת, ביקשה, לפחות עתה, כששניהם אלמנים ושנותיהם אינן מובטחות להם, לשוב לימי נעוריהם. היא הציעה כי יסור לבקרה. לא היה במכתבה גילוי מסעיר. גם לא תוכן חדש. אך בין השורות פיעם רעד נדיר שאצר פיסות חיים שנעקדו מחייו זה מכבר. 

בן־גוריון התרגש, אך לא התפתה לנוסטלגיה הרומנטית. היו זמנים שבהם הוסיף להצטער על אובדנה. שלוש שנים לאחר שרחל נישאה, עדיין ניסה להשיבה לחיקו. "…כמה שאני רוצה לראותך. דבר זה אין אני צריך להגיד לך. את צריכה להבין זאת בעצמך. וגם אני מאמין שאת רוצה לראותני…". 

אולם עתה היה זה מאוחר. היא הרי המשיכה לזרועות אחר, והוא אומנם אהב אותה אהבה תמה בנעוריו – אך מאז התרחקו לבותיהם כפי שלא ניתן עוד לאמוד. השנים חצבו בלבו מקום לאחרת, זו שליוותה אותו לא רק בדמיון, שצעדה אחריו בארץ לא זרועה, פולה. לכן, בעיקשות אופיינית, דחק ברחל לחדול ממאמציה. 

"רחל היקרה (וזו לא מליצה!). התאוננותך מוצדקת ולא אבקש סליחה, כי אין זו אלא קשקוש מילים סתם. את צודקת בהחלט ואני מרגיש את כאבך…", כתב בתגובה, שבה נחפז להוסיף כי אף ש"אינני בטוח כלל שעוד שמורות לי הרבה שנים" עליו להקדישן לכתיבת זיכרונותיו. "אני מספר לא כדי לכפר על חטאי – החטא הוא חטא, אלא כדי שתדעי שאינני חופשי לעשות את כל מה שהייתי רוצה לעשות".

אבי שילון הוא עיתונאי, המפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתון "הארץ", בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מטעם אוניברסיטת תל אביב, ודוקטורנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, בנושא "יחסם של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית לדת".

X