במהירות הצל | לרכישה באינדיבוק
במהירות הצל

במהירות הצל

שנת הוצאה: 2003
מס' עמודים: 21
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20

"אני חוזרת ואומרת לך," היא חוזרת ואומרת לי, "אני לא הייתי ממשיכה לקרוא ספר שמתחיל בבדיחה". כך נפתח ספרה של רונית גלעד במהירות הצל, בו היא ממשיכה לפתח את יכולתה לתאר גיבורים שמודעותם העצמית סוגרת עליהם ומובילה אותם למצבים פיזיים ונפשיים קיצוניים.

קיי, סופרת בהווה ומתכנתת בעבר, אשה יפה ונמוכה, היא שבויה של עולמה האינטליגנטי והמצחיק; האם תצליח קיי לברוח מהשבי שיצרה לעצמה במו ידיה, או שתגווע בו אט אט? ההומור הסרקסטי והשפה המדוברת יוצרים מלאכת מחשבת משעשעת המתארת תפיסת מציאות מעוותת. ואולי העיוות הוא במציאות עצמה? במהירות הצל הוא ספר העוסק בנושאים הכי כואבים שיש בצורה הכי מצחיקה שאפשר.

ספרה הראשון של רונית גלעד, סיפורים רעים לפני השינה יצא לאור בפרוזה 1999, במהירות הצל הוא ספרה השני.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אאאאאא

  2. :

    דגכ

הוסף חוות דעת

בקרוב…

איבדתי

"אני חוזרת ואומרת לך," היא חוזרת ואומרת לי, "אני לא הייתי ממשיכה לקרוא ספר שמתחיל בבדיחה. אולי זו כתיבה אבל זו לא ספרות. ואת יודעת שאני אומרת לך את זה מתוך חברות, את מכירה אותי מספיק זמן כדי להאמין שאני רוצה רק בטובתך."

מתוך חברות היא מדברת איתי עכשיו, על המקצועיות ויתרה מזמן. סופרת מתוסכלת שהחליטה שזה הזמן ללמד אותי מאיפה משתין הסופר. הדבר היחיד שגרוע יותר מעורך שהוא סופר, הוא מבקר.

אבל היא רק ממליצה, בחום או בקור, ואני מקבלת או דוחה. כך מתווה משחק התפקידים שלנו את הדרך לספרי השלישי.

"תירגעי," אני אומרת לה, "את לוקחת את החיים יותר מדי ברצינות, זה רק ספר. הכלל היחיד שצריך לשמור עליו בכתיבה הוא שיתקיימו יחסים בין המילים כך שתיוולד להן משמעות. כל השאר הם זיוני מוח. אולי את היית מכנה זאת משכב גלים. אבל הביטוי "זיוני מוח" נהיר יותר, לא?

עכשיו תשמעי סיפור:

השכן שלי, מר לוי, קפץ מקומה חמישים ואחת של בניין דירות גבוה בעיר. בקומה העשרים ואחת שירבב אחד השכנים את ראשו מבעד לחלון ושאל אותו, 'הֵי, תגיד, מה קורה איתך?' ומר לוי ענה: 'בינתיים אני בסדר.' כמה שברירי שנייה אחר-כך הוא נמרח על אוטו זבל ועבר שבוע עד שגילו את הגופה שלו על גג המשאית."

היא לא הגיבה.

"זה נשמע לך כמו סיפור או בדיחה?" שאלתי אותה. היא הביטה בי מיואשת ואמרה שנדבר על כך בפעם אחרת. "עכשיו אני צריכה ללכת לאסוף את החתולה שלי מהווטרינר. היא שוב נפלה מהגג."

אני לא קפצתי מאף קומה ולא נפלתי משום גג, רק איבדתי את המכונית של אבא שלי.

אבא שלי לא יאהב את זה, חשבתי לעצמי ובוודאי יקפיא אותי במבט שאומר: "מהיכן הגיעה זו?!"

אחר-כך יכסה את עיניו העייפות בשתי אצבעותיו וישאל: "אז מה את חושבת לעשות בנידון?"

אמי ואני נהגנו לכנות זאת "חינוך מודרך". אבל אני לא חושבת לעשות דבר בנידון, אני לא בחרתי להגיע.

שכחתי היכן החניתי את המכונית בלילה הקודם. הסתובבתי שעות, חקרתי את סביבת ביתי הקרובה והרחוקה ולא מצאתי. לבסוף הרהבתי עוז, התגברתי על ביישנותי, ושאלתי את יוסי המכולתניק השכונתי אם ראה או שמע משהו, כי הוא יודע את כל המתיישן והמתחדש בשכונה, אבל הוא רק צחק עלי ושאל, "ילדונת, מתי ניקית בפעם האחרונה את המשקפיים, הא?"

בנערותי הייתי מרוצה ממידותי. לאחר צאתו לדרך של גיל ההתבגרות נהגתי לעצור את נשימתי כמה פעמים ביום על מנת לעכב את גדילתי. צמיחה חיצונית הסתמנה אצלי כצמיחה פנימית. התכסיס עבד. מאז כיתה ז' כמעט שלא גדלתי, חוץ מהחזה שתפח לממדים נאים, כנראה בגלל פתק שהטמנתי בכותל ובו ביקשתי מאלוהים שיגדיל לי אותו.

היום אני כבר לא בלונדינית אווילית כי אם שטנית בהירה עם משקפיים, שבהם תליתי תקוות שישוו לי סוף-סוף מראה בוגר.

במקום לשקוע בייאוש מוחלט החלטתי למות מוות קליני לכמה ימים עד שתמצא המכונית את דרכה חזרה. למזלי אבא שלי לא בארץ כרגע ויחזור, בעזרת השם, רק בעוד שבועיים.

רוני אסף אותי בשעות הצהריים. הוא הגיח לארץ לביקור קצרצר מאמסטרדם, שם הוא שוהה כעת לרגל החיים. כהרגלנו בשנים האחרונות נסענו לטייל במושב, להשלים את חללי הזמן שנפערו בינינו.

במושב לא השתנה דבר. אולם "בית העם" עדיין ניצב על תילו, מטעי הבננות מניבים פרי, והאיכרים עדיין חורשים את אדמתם, רכובים על גבי טרקטורים כחולים, חובשים כובעי קש מרופטים ונראים כדחלילים המרכיבים משקפי-שמש. רק המבטא של הפועלים הקוטפים את הפלפלים בשדות השתנה מבי"ת לרי"ש. איז'ו הזקן עדיין מנהל את הצרכנייה ומסרב להחזיק מוצרים שיוצרו בגרמניה ובשוויץ, וכמובן פפסי. נקמתו הקרה של איש זקן.

איז'ו הזקן הבחין בנו פוסעים לתוך הצרכנייה וחיוך געגועים שטף את פניו. הוא יצא מאחורי דלפק החטיפים, ניגב ידיו בסינורו המוכתם, הושיט יד רועדת ונגע בעדינות בלחיי.

"נוּ קטנטונת, הפעמונים כבר מצלצלים?" שאל וקרץ לי ולרוני.

רק לאיז'ו הזקן אני מרשה לשאול את השאלה הזאת, כי אני יודעת שכוונותיו טהורות. הוא תמיד אמר שאם היו לו בנים לא היה נותן לי להסתובב לבדי שם בחוץ.

"החיים זה לא קיבוץ, קר שם בחוץ," היה אומר, מוכיח לי שעל אף גילו המתקדם הוא מתמצא לא רע במוזיקה העכשווית. אבל למזלי לאיז'ו אין בנים ואף לא בנות. "פעם אחת," נהג לומר, "מספיקה לכל החיים."

מאז ומעולם היה איז'ו זקן. גם כשהיה צעיר, נראה תמיד כבן שבעים ושלוש לפחות. נצולת שׂערו שזורה לבן, עורו כמוש והליכתו בין שפופה למושפלת. מתאמץ לתפוס כמה שפחות נפח.

איז'ו הזקן ואחיו התאום, פסח הקטן, ניהלו את הצרכנייה של המושב מאז ומעולם.

פסח הקטן כונה כך על שום ממדי גופו הקטנים וכיוון שנולד בראש השנה. בכפר שלהם, סיפר לי פעם, חגגו את חגי היהודים במועדים שונים מהרגיל על מנת שהגויים לא יגלו שהם יהודים ויתעמרו בהם.

לפעמים נדמה לי שהצרכנייה היתה כאן עוד לפני שהוקם המושב, ולפי הוופלים מתוצרת "הלוחם היהודי האמיץ" נראה לי ששכנה כאן עוד לפני שהיהודים הוגלו לבבל.

בילדותנו, בעיקר בקיץ, היה איז'ו הזקן, שהיה צעיר אז, אני מניחה, משתגע ואוסר את הכניסה לצרכנייה על אנשים שענו להגדרה – "אני לא רוצה אותם פה". כאלה היו הפועלים בעלי הקעקועים. לקח זמן רב עד שהגיע המערב למושב, אבל לעובדים הזרים שבאו מ-"חוצלארץ" לקטוף במטעים, היו לא מעט קעקועים שהעידו שהבלונדינים השזופים הללו כבר ראו עולם. עוגנים, בחורות ערומות, לבבות ושושנים, הנצחה רומנטית של זכרונות שעוררה אצל איז'ו הזקן התקפי טירוף. עיניו השחורות היו מתכווצות ומתרוצצות בחוריהן, וקצף רירי היה מגיח מבין שפתיו הקמוצות.

אז, כשהיינו קטנים ורצינו להרגיז אותו, היינו מדביקים על עצמנו, באמצעות רוק, קעקועי מסטיקים זמניים ונכנסים לצרכנייה. בזמן התשלום העמדנו פנים כמביטים בשעון וחשפנו קעקוע כבדרך אגב. בדרך כלל היה זה קעקוע של מיקי מאוס או של גוּפִי, אבל איז'ו הזקן התעלם מכך שגוּפִּי שווה הרבה יותר ממיקי מאוס והיה מקלל קללות נמרצות ברוסית, אף שכולם ידעו שנולד בגרמניה.

"יוֹפּטְפוֹיוֹמָט!" צעק ורדף אחרינו. "אתם עושים לי את זה בכוונה, אתם גרועים יותר מהמנוולים ההם!"

בכיתה ו' נסעתי עם הכיתה לטיול ב"יד ושם", שם מעורר צמרמורת לאתר הנצחה המוכיח שאסור ליותר מדי אנשים ציניים לגור יחד באותו מקום. באחת התמונות היה נדמה לי שאני מזהה את איז'ו הזקן.

גם אז, בזמן שצולמה התמונה, הוא נראה זקן. תחושה של חוסר נעימות הציפה את גופי ועוד באותו יום כשחזרתי למושב, התנצלתי בפניו על כל התעלולים שהייתי שותפה להם.

איזו' הביט בי, רגע אחד כועס, ורגע אחרי אמר בחיוך: "אני יודע שאתם רק ילדים וסתם משתובבים לכם, אבל אם רק הייתם יודעים מה באמת קרה שם. גם כשעוצמים עיניים זה לא נעלם." הוא כמעט בכה ואני זוכרת שהרגשתי מקולקלת. רציתי להחזיר את הזמן לאחור ולבטל את כל ההשתובבויות המרושעות אבל אז עוד לא היו לי כוחות מיוחדים, לכן רק החזקתי לו את היד ואמרתי לו בקולי המתוק ומעורר הרחמים שאני משתמשת בו עד היום כשאני הולכת לאיבוד במבוכי הבירוקרטיה האפלים, "איז'ו, אני באמת מצטערת, אני בסך הכול ילדה קטנה, מה אני מבינה בכלל?"

"זה בסדר," הרגיע אותי, מוטרד מכך שפתאום נעשיתי עצובה, "אני לא מתרגז באמת, אני רק משחק אתכם קצת, את מבינה?" לחש לי וקרץ, "אתם כמו הילדים שלי, את יודעת, ואת קטנה, במיוחד," אמר וחיבק אותי בנועם, נזהר שלא למחוץ אותי.

אני חושבת שאז גיליתי לראשונה את כמויות אי-הנעימות שזורמות בביבי החיים.

וכך, מן היום ההוא, בכל פעם שעיצבנו אותו בעזרת תואמי הקעקועים שלנו והוא נופף נגדנו באלה ששמר מתחת למדף בדלפק שלו, היה קורץ לי, ואני ראיתי בכך אות שאין פגיעה באופק וברחתי מהצרכנייה עם שאר הילדים תוך כדי גלגולי צחוק אינדיאניים.

גם אחרי שעזבנו את המושב , הקפיד איז'ו לשלוח לי ברכת שנה טובה בכל חודש ניסן ולדרוש בשלומי. מסיבה לא ברורה הוא אוהב אותי מאוד. אבל גם אני די מחבבת אותו ולכן כל אימת שמתאפשר לי אני משתדלת לבקר אצלו, כי הוא לעולם לא עוזב את "חממת אלוהים הקטנה שלו", כך הוא קורא למושב. "כאן אני מרגיש מוגן," אמר לי פעם, "אני לא זז מפה עד סוף הצד, זה קטע נהדר."

סיפרתי לאיז'ו שנעלם לי האוטו והוא אמר שבמקרה כזה יש שתי אפשרויות: או שהוא נגנב או שהוא נגרר ובכל מקרה, כדאי לי להתקשר למשטרה לברר, כי הם יידעו בוודאי.

הייתי נבוכה. לפני כמה שנים החלטתי להפחית את מנת המשכל הגבוהה שלי כדי שאוכל להתבולל בחברה. תקופה ארוכה התנזרתי מקריאה (בעיקר שירה), משימוש במילים גבוהות (בעיקר שייקספיר), ודפקתי ראשי בקיר לפחות שלוש פעמים ביום (לצלילי האדג'יו של אלבינוני). הפסקתי לאחר שגיליתי שהתוצאות היחידות הן כאבי ראש וסימנים כחולים. אבל הירידות החדות בבינתי הטבעית בזמן האחרון, מדאיגות אותי. הן לא מכוּונות. תחושה שהמידע לכוד מתחת לאחד האייקונים אבל החוט של העכבר קצר מדי.

רוני הזמין אותי לברד בטעם קולה, החידוש המרענן היחיד שמצאנו מאז הפעם האחרונה שביקרנו כאן, ויצאנו אל שדה החמניות אשר מאחורי המוסך של קוג'יקרו.

סיפרתי לרוני שגלעד ביקר אותי לפני כמה שבועות והודיע לי שהחליט לעשות סרט על חיי המרתקים. בהתחלה סירבתי בנחרצות אבל הוא הזכיר את שנות החברות הרבות השזורות בינינו, התחנן והתרפס, ממש ליקק את הריצפה. שוב סירבתי. אז הוא שלף מכיסו את רשימת המעשים הטובים שעשה בשבילי בעבר, איך הצחיק אותי תמיד, עשה לי מטוסים מנייר, לימד אותי לשרוק בעזרת שתי אצבעות ביד אחת ולהרים גבה, ושאף פעם אבל באמת אף פעם לא ביקש ממני דבר בתמורה ופעם אחת אני יכולה לעשות משהו בשבילו כי הוא נורא אוהב אותי, ולוּ היה המצב הפוך, היה מוכן לעשות הכול למעני.

"עדיין סירבתי, אבל אני מודה שהצהרותיו התחילו לרגש אותי."

"ובקיצור," האיץ בי רוני בחוסר סבלנות.

"בקיצור, הוא גילגל לנו ג'וינט. ניסיתי לשכנע אותו, לשווא, שזה יהיה סתם סרט משעמם ומה בכלל מעניין בי או בחיים שלי, אבל בסוף, אתה יודע איך זה, נכנעתי – הוא הבטיח לי שאם ארצה הוא ירשה לי להתפשט ואתה יודע שהיום כבר מעט מאוד אנשים מוכנים לזה."

רוני זיכה אותי בפרצוף מזלזל.

"אז מה, גלעד עושה סרטים עכשיו? יפה," אמר רוני והשתתק.

"יקראו לו עלייתה ונפילתה של ליה ואן-דורף, מה אתה אומר?" רוני לא הגיב.

רוני לא צריך לומר הרבה כדי שתיווצר בינינו תקשורת. המבטים שלו אומרים הכול. עכשיו היה לו המבט שאומר, "נו, מה אני אעשה איתך, הא?" אבל הוא לא אמר דבר ואני הייתי צריכה לעשות את רוב העבודה ולמלא את האוויר במילים שצירופן יחד ייצור משמעות. נראה שהמשמעות שהתגבשה אצלי לא רוותה שמחה שכן לבסוף אמר לי רוני שאף שהוא אוהב אותי ובוודאי תמיד יאהב, כבר אין לו כוח אלי והגיע הזמן שאתאוורר קצת מרחמי העצמיים.

"הדיכאון מנוון," אמר, "וכדאי שתתחילי להסתכל על הצד החיובי של החיים."

מאז שביקר בהודו הוא כל-כך מלא בעצמו שלא נשאר מקום לאחרים, גם לא לקטנה כמוני. ואני לא הזכרתי זאת אפילו פעם אחת במשך כל שיחתנו.

כנראה הוא עדיין זוכר שכשאני לא סותמת את הפה ומדברת בלי הפסקה, פרצופם של הדברים אינו חייכני כפי שאני מתעקשת לציירם. החלטתי לשנות נושא וסיפרתי לו על סִפרי השלישי שעומד לקראת סיום עריכה והרביעי שעדיין לא קיים ממש, אבל אני כבר יודעת שאקרא לו "רב מכר".

רוני הביע שמחה מסויגת בשמחתי המדומה.

"אולי בסוף ייצא ממני משהו," אמרתי לו והוא הביט בי כאומר: "את בעצמך משהו."

נעלבתי כי הייתי בטוחה שהוא מזלזל בי אבל אז הוא אמר, "עוד לא הבנת שלא נועדת להוכיח שום דבר לאף אחד?"

 הובכתי. "אתה יודע," אמרתי לו, "שלושה חברים יצאו לדרך בִּים בָּם בּוֹם," אבל הוא לא הבין. מאז שהיה בהודו הוא לא מבין כלום ונראה לי שכבר אין עם מי לדבר. כל החיים הוא משתנה לי בין הידיים ואני לא מצליחה לתפוס אותו בשביל ליצוק תבנית.

"את יודעת, אני כבר לא יודע אם את באמת מנותקת כל-כך או שאת רק עושה את עצמך. אולי תנסי לקחת את החיים האלה באופן אישי יותר, תנסי להירגע קצת, לזרום. שום קולות לא קוראים לך לבוא, ז'אן."

המשכנו ללכת, שותקים זה לצד זה כשאני מתעקשת לחרוש מחדש את התלמים.

"אפשר ללמוד הרבה מההודים האלה," אמר לפתע.

"אם רק רוצים," מילמלתי, והתחלתי להתאושש.

"לפני כמה שבועות ביקרתי בטאג' מאהל. את יודעת שזו אנדרטה שמוקדשת כולה לאהבה?"

"לא," עניתי נכלמת בבורותי ומייד שאלתי אותו אם ביקר במקדש העכברושים, מפגינה שלפעמים גם אני רואה ערוץ שמונה.

"במשך עשרים ושתיים שנים," המשיך רוני, "יותר מאלפיים אנשים בנו את הטאג' מאהל, ארמון האהבה הגדול ביותר בעולם, ככל שידוע לי. אלפיים אנשים!" שב והדגיש. ואני ניסיתי לחשב באצבעותי כמה זה בערך.

"מדהים, לא?"

"כן," הודיתי בכנות, "בהחלט מדהים." ואחרי שסיימתי להידהם שאלתי, "תגיד, למה אתה לא הולך לגלעד?"

רוני שתק וחשק את שיניו בכוח. הבטתי בו ונזכרתי איך אני אוהבת כשהוא חורק כך בשיניו, ועצמות לחייו מתחילות לבלוט וגורמות לו להיראות מסתורי ונחשק. בייחוד עכשיו בתספורת הקצוצה, כשהזקן הצרפתי, זקן של שקרנים – כפי שמכנה זאת גלעד, מעטר את פניו השזופות.

רוני הוא גירסה מודרנית של הברווזון המכוער. הוא היה תינוק מכוער כל-כך שמספרים שאביו נתקף היסטריה כשראה אותו לראשונה בבית-החולים עד ששקל להחליפו בתינוק אחר. אך ביום ההוא היו רק בנות במחלקה והוא ויתר. במושב ידעו כולם שגבר מכוער שווה לפחות חמש בנות ושני גמלים ואם אתה לוקח פחות מזה, או שאתה מיואש או שאתה איש עסקים מחורבן. בשני המקרים – לא נעים.

אבל לקראת סיום התיכון הגיע הרגע שהתפללו לו כולם, אפילו השתטחו על קברי צדיקים. רוני גבה, גופו התרחב והוא הפסיק להסתפר. שׂערו השחור הארוך ועיניו המלוכסנות למחצה שיוו לו מראה של לוחם מונגולי מרשים. אבל אני אהבתי אותו תמיד, גם כשהיה קטן מכוער ושקוף.

"מצאתי אהבה," אמר לבסוף. "את צריכה לנסות את זה לפעמים, את יודעת, משם הכול נראה אחרת."

"למעלה או למטה?" הקנטתי אותו ותהיתי אם הוא שונא אותי. עמדנו אחד מול השני עכשיו וראיתי כיצד הוא גדל ואילו אני מצטמקת. רוני כל הזמן מחפש, אז איך לא ימצא?

"נתחרה עד האוטו?" שאלתי אותו כדי לא להיעלם לגמרי, והתחלתי לרוץ.

שמעתי אותו צועק מאחורי, "אוי, קֵיי, אין לי כוח לשטויות שלך, אולי תתבגרי?" אבל אני סירבתי להתבגר, והוא נשבר והתחיל לרוץ, מלווה אותי בקללות שהוא יודע שיפריעו לי לרוץ, "מנוולת אחת," צעק, "יימח שמך מקפצת בהרים, רמאית אחת, בת בלייעל, כלבה משתינה בקיר!"

התחלתי לצחוק וכמו תמיד הוא הגיע ראשון.

"אני רעב," הכריז רוני בהתנשפות קלה, "נלך לפלח משהו מהצרכנייה?"

 

זהו, חזרנו להיות ילדים.

שני ספריה "סיפורים רעים לפני השינה" ו – "במהירות הצל" פורסמו בהוצאת ידיעות אחרונות.

רונית גלעד מצטיינת לא רק בכתיבה נון-שלנטית שנונה וסוחפת, היוצרת מציאות נגישה מפנטזיות מטורפות. יש לה הרבה מה לומר על העולם שבו אנו חיים: על בריאות הנפש ותחלואיה, על ערכה של השפה המדוברת והכתובה שלמילים בה ערך מתכלה במהרה, על קלישותו של מושג האהבה ועל מימושיו המורבידיים.

X