בכוונת זדון | לרכישה באינדיבוק
בכוונת זדון

בכוונת זדון

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 384
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 77
- 37

בני הזוג קרטלי הינם כוח רב עוצמה בסן פרנסיסקו, מיליארדרים שריפדו כל כיס חשוב במירוץ שלהם לצמרת. לכן כשבנם, רו קרטלי, הורשע באונס וברצח לפני עשור, הונחתו מכות קשות על כל מי שסייע למצות איתו את הדין. ראש חבר המושבעים פוטר מעבודתו ונכנס לרשימה השחורה של התעשייה שלו. התובעת הראשית נזרקה מהמסלול המהיר ,וחלומותיה להתמנות לתובעת המחוזית נופצו. ובלש מחלק הרצח אייב גליצקי הועבר למחלקת השכר של המשטרה. בסופו של דבר הצליחו כל השלושה לבנות את חייהם מחדש.  ואז עורכי הדין של רו קרטלי הצליחו להשיג לו משפט חוזר, והוא שוחרר מהכלא.  בתוך עשרים וארבע שעות שרֵפה הורסת את ביתה של העדה הראשית במשפט המקורי, ושרידי גופתה המושחתים מתגלים בין ההריסות. כאשר בשרֵפה שנייה נספה אדם נוסף המעורב במקרה, אייב משוכנע: רו מחפש נקמה. אבל ללא ראיות, ואל מול תקשורת משוחדת הלהוטה להשחיר את פניו של כל מי שמפריע לרו, האם יצליח אייב לעצור את האלימות לפני שימצא את עצמו על הכוונת? מה הוא מוכן עוד להקריב כדי לשים את רו מאחורי הסורגים?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בכוונת זדון”

פֶליסיה נוּניֶיז ראתה אותו נשען על בניין מעברו השני של הרחוב כאשר החשמלית עצרה בתחנה הרגילה שלה. לבה החל הולם באוזניה, וכשדלת הקרון נפתחה, היא פנתה ממנה והתיישבה על אחד הספסלים שפניהם למרכז הקרון, בחזית מול הנהג.
כשהחשמלית שבה לנסוע וחלפה על פניו, היא הציצה בו שוב מזווית עינה.
או אולי זה היה הוא. הוא דמה לו מאוד. שׂערו היה קצת שונה, ארוך יותר, מאשר בפעם האחרונה שראתה אותו בבית המשפט, אבל אותו ביטחון ניכר ביציבה שלו. מגף אחד נשען כנגד הבניין, זרועותיו הלבנות החזקות שלובות על חזהו.
היא ידעה למה הוא שם. הוא ממתין. ממתין לה.
פעם היא היתה רואה אותו בכל מקום, גם כשידעה שהוא אינו יכול למצוא אותה. היא נכללה בתוכנית להגנת עדים. אף אחד לא ידע אפילו איפה היא גרה. כך שלא היתה כל דרך מציאותית שזה יקרה. ולמרות זאת במשך שנה או שנתיים, מדי יום, חשבה שהיא רואה אותו.
אבל היום?
היום זה הוא, בדיוק. ברוב הפעמים האחרות האדם שראתה הזכיר לה אותו — השיער, הזרועות, מבנה הגוף. אבל היום זה היה כל כולו, לא אסופה של חלקי גוף דומים, שבאֵימתה חיבר דמיונה לכדי המפלצת שהיה.
בתחנה הבאה היא יצאה אל השכונה ושמעה את דלת החשמלית נסגרת מאחוריה ואז את הבלמים משתחררים ואז את קול החריקה כשזו התקדמה והשאירה אותה לבדה בשוליים.
היא לא רצתה לבזבז עוד כסף וידעה שהיא יכולה להכין לעצמה בחינם כוס קפה בבית, אבל הוא עדיין עלול לארוב לה, ואם יראה אותה הוא עלול ל…
היא לא יכולה לדמיין.
לא. היא יכולה לדמיין.
היא נכנסה לסטארבקס והזמינה קפה — חצי שעת עבודה במכבסה שהסכימה למזלה לתת לה עבודה, אבל היא היתה מוכרחה לשבת בשקט ולחשוב, וגם לתת לו זמן לעזוב אם הוא באמת ממתין לה שם.
איך הוא מצא אותה?
היא התיישבה ליד חלון החזית, משם תוכל לראות אותו אם יופיע פתאום בין הולכי הרגל החולפים.
הלגימה הראשונה צרבה את לשונה, והכאב כמו שבר משהו בתוכה. היא הניחה את הכוס החד־פעמית מידה ומיצמצה כדי להרחיק את גל הרגשות שאיימו להציף אותה עכשיו.
בַּסטַרדוֹ! חשבה. החלאה שהרס את חייה.
בעיני רוחה היא שוב היתה בת שמונה־עשרה.
השמש מסנוורת את עיניה כשהיא עוזבת את בניין בית הספר, שם הזוגקֶרטלי הרשו לה להשתתף בשיעורי אנגלית פעמיים בשבוע ושילמו אתשכר הלימוד כחלק מהעסקה. היא עשתה את כל הדרך בשביל לעבוד אצלם, והם סיפקו לה תעודות ועזרו לה ללמוד את השפה. יום אחד היא תהיה לאזרחית בארצות הברית, שם ילדיה יגדלו, ילמדו ויהיו חופשיים.
קשה לה להאמין — אחרי העוני שסבלה בגואטמלה ואז מות אמה, שהותיר אותה יתומה בת שבע־עשרה — אבל עכשיו זה ממש קורה. היא נמצאת כאן חמישה חודשים, ולמרות פחדיה המוקדמים מפני עבדוּת וניצוּל, שום דבר רע לא קרה.
מפני הבן עם הידיים החמדניות צריך להתחמק, אבל הזוג קרטלי בדיוק מה שהם נראים — אנשים טובים, עשירים מעבר לכל דמיון, שמביאים לכאן בטוב לבם צעירות דרום אמריקניות שיעבדו בשבילם.
ומסיבה כלשהי הוביל אלוהים את האיש שלהם בגואטמלה אל פליסיה.
עכשיו היא הולכת בעיניים מושפלות מפני אור השמש. הערב הסתווי חם, והיא בשמלת כותנה לבנה וסנדלים אדומים שכל כך נוח ללכת בהם, במיוחד כאן בגבעות סן פרנסיסקו. היא נפרדת לשלום מאחרון חברי כיתתה, פונה שוב במעלה הגבעה ונכנסת לאזור המיוער שמכונה פּרֶסידיוֹ, שאותו עליה לחצות כדי להגיע לבית.
היא בחצי הדרך כשהוא צץ מולה מאחורי שיח. כאן בין העצים חשוך יותר מברחוב, אבל מואר מספיק לראות שהוא חש בטוח בעצמו ומחייך כשהוא מתקרב אליה.
"אוֹלָה," היא אומרת בחיוך מעושה קל, בתקווה שיניח לה לנפשה, והיא מנסה לעקוף אותו.
אבל הוא זז הצידה וממשיך איתה.
"אַת כל כך יפה," הוא אומר. הוא עדיין מחייך, ונושם נשימות מאומצות. הוא מניד את ראשו בתנועה שגורמת לה להשפיל את מבטה, והיא רואה שהוא הוריד את מכנסיו.
"לא, פּוֹר פאבוֹר," היא אומרת. היא חוזרת. "פור פאבור."
וכל הזמן מחייך, אף שעיניו קרות ומסוכנות. הוא פועל במהירות, שתי ידיו אוחזות במותניה, מושך אותה אליו, מצמיד אותה אליו.
"אל תילחמי," הוא פולט בצרידות. "אל תילחמי בי. אני אהרוג אותך."
היא נאבקת, והוא סוטר לפניה בכוח בלי להרפות משמלתה האחוזה בידו השנייה. עכשיו הוא אוחז בגרונה ביד הפנויה שסטרה לה. הוא צמוד לה, הוא דוחף אותה עוד ועוד אחורה עד שהיא נופלת, ואז הוא מעליה, פותח את רגליה מתחתיו, כופה את עצמו עליה ועליה ועליה ולבסוף בתוכה והיא צורחת והוא מכסה את פיה ביד אחת ואומר לה שוב שהוא יהרוג אותה והיא מאמינה לו בכל לבה. והיא סופגת את זה בשתיקה.
ואז זה נגמר והוא קם ומביט מטה אליה ומחייך, מתלבש ומסתדר, ואומר לה שהוא אוהב את הסנדלים שלה והוא שמח שהיא לא חלצה אותם — זה היה סקסי, הוא אומר, העובדה שלא הצליחה אפילו לחכות עד שתחלוץ אותם כי היא כל כך רצתה את זה — ואז הוא אומר לה שהם ייפגשו בהמשך ואולי יעשו את זה שוב.
הקפה שלה התקרר. היא יושבת שם כבר עשרים וחמש דקות. בחוץ הערפל התפשט באניצים מטושטשים.
אם הוא מחכה לה, כבר קר לו מאוד. היא תתעטף היטב במעיל ותחלוף על פני גוש הבניינים ותראה אם הוא עדיין שם, ואם כן, היא תמשיך ללכת ותחליט איפה להתחבא.
אבל כשהגיעה לשם, הוא כבר הסתלק.
היא חצתה את הרחוב והמשיכה עד לפינת הרחוב הבא. היא הקיפה את גוש הבניינים והתקרבה מן העבר השני.
הוא הסתלק.
למרות זאת היא הסתגרה בתוך מעילה, ראשה מורכן והצווארון מורם כאשר חלפה על פני בניין אחד ואז על פני הבא אחריו, מפנה מבטים מהירים אל הפתחים שהוא עלול להתחבא בהם. בגומחה של דלת הכניסה לבניין שלה היא עצרה לוודא שהדלת נעולה. כן.
היא הסתובבה והסתכנה במבט נוסף אל הרחוב. האספלט ניצנץ בגשם הקל. למראה שמה, נונייז, כתוב בבירור על תיבת הדואר בדירה מספר שש, היא ציקצקה בלשונה.
היא לא מספיק זהירה.
מאחורי הדלת היא החלה לטפס בשירוך רגליים שלוש קומות במדרגות, הגיעה לקומה העליונה ונכנסה לדירתה בבטחה — חדר שינה, חדר מגורים זעיר, מטבח.
היא סגרה את הדלת והסיטה את הבריח. היא ניגשה לחלון החזית והביטה שוב אל הרחוב הנוצץ בגשם. כשהסתובבה, תהתה אם סגרה הבוקר את דלת חדר השינה. היא לא זכרה שעשתה את זה.
אבל אז איפשרה לעצמה סוף־סוף לחייך חיוך קל. אולי זה בכלל לא היה הוא בעצם. היא נסחפה לסערת רגשות כזאת בגלל משהו שקרה לפני כל כך הרבה זמן. הפרנויה, הזיכרונות, הבעתה, הם התרחשו בעבר ויתרחשו שוב.
היא לא יכולה להניח לזה לשלוט בחייה.
היא חייבת להתגבר על זה. אולי עדיין יש לה זמן להשתנות, להפסיק לחיות בצל אותו רגע של אימה וייאוש. אנשים שרדו חוויות קשות יותר והצליחו להמשיך הלאה לדברים מדהימים.
היא פלטה נשיפה ארוכה וצעדה את שלושת הצעדים אל דלת חדר השינה. בעדינות, בעדינות היא פתחה אותה בכף רגלה.
רואה? אמרה לעצמה. אין כאן אף אחד. דלת הדירה היתה נעולה כשנכנסה. דלת הכניסה היתה נעולה למטה.
ובכלל, מה הוא יכול לרצות ממנה, מכל הנשים בעולם?
היא כבר לא היפהפייה שהיתה בגיל שמונה־עשרה. היא לא רצתה להיות יפה, ורוב הזמן עמדה בפיתוי לנסות להיות יפה.
היופי הרס את חייה.
היא נכנסה לחדר השינה.

ג'ון לסקואה הוא מחברם של עשרים מותחנים שנמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים ב–75 מדינות ברחבי העולם. הוא חי עם משפחתו בצפון קליפורניה. בזמורה–ביתן ראו אור אחד–עשר מספריו, בהם הבגידה, פרקליט משנה ומבול של סודות.

X