בכוונה תחילה | לרכישה באינדיבוק
בכוונה תחילה

בכוונה תחילה

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 78
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49
- 30
- 30

חמישה סיפורי רצח חוקרים את השאלה כיצד מתהווה דחף שאינו בר כיבוש לרצוח, ותחת איזו השפעה. כיצד מתחולל הדבר  הזה שגורם לאנשים רגילים לגמרי, "נורמטיביים", לשפוך דם אדם? מהו הקול החיצוני, ההופך להיות קול פנימי, שמפיח רוח חיים בהחלטה לקום ולהרוג,  במוחותיהם של ילד בן חמש, נער בן קיבוץ, צעיר בן התנחלות, אופה ישר דרך או פרופסור לספרות?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בכוונה תחילה”

בקרוב…

קוּקָרְיוֹת

 

אני לא גומר את המילקי ואני רץ מהר החוצה כי אני כבר רוצה לראות את יפת ולתת לו את הסוכרייה שחיבאתי בכיס, והקול שצועק: "אלוני! בוא הנה! לא גמרת את המילקי!" זה הקול של אמא. מתי ששומעים קול של איש או של אישה יודעים של מי הקול הזה ואם כועסים עליי או לא, אבל אני לא עונה. אני רץ לאחורי הבית לחפש את יפת. ופעם באחורי הבית נשפכו מים מסריחים מהעיגול והאיש עם הבגדים הכחולים בא ופתח את זה ואמר "הבריכה נסתמה." אבל עכשיו אני כבר לא מפחד מהמים האלה. אבל העיניים של יפת קצת דומות לחיפושיות ויש לו שחור על הפנים והידיים וזה לא יורד, אבל בתוך הידיים אין לו שחור ומתי שהוא מסתכל עליי הוא כאילו רוצה לשאול אותי משהו והוא עוד לא בן שלוש אבל יעשו לו יום הולדת ואני יהיה מחר בן חמש ויעשו לי יום הולדת בעוד שלוש חודשים.

אני נותן ליפת את הסוכרייה ועושה לו ככה, ככה עם האצבע על התלתלים והוא מוצץ את הסוכרייה וכאילו חושב. ואחות שלו שמשגיחה עליו יושבת על המדרגה ולא זזה והיא כבר כמו אישה אז איך היא יכולה להיות אחות שלו? אז אני עושה כאילו יפת הוא מהרעים ואני רוצה לרוץ הביתה להביא את החרב ואת המסכה האדומה עם השיניים אבל אני לא רוצה שאמא לא תרשה לי להוציא את החרב והמסכה מהבית אז אני מוצא ענף וזה כאילו החרב־אש. ואני עושה קול מפחיד אבל קצת כואב לי בגרון מזה, אז אני עושה תנועות בלי קול, ואחות של יפת אומרת לי: "אלוני, תיזהר, הענף עוד עלול לפגוע ליפת בעין," אבל אני לא מפסיק כי אני וִי אַר ויפת מהרעים ואחות שלו רצה אחריי לתפוס את הענף ולקחת לי אותו ואני בורח מהר ורואה את עידן ועושה לו אש מהחרב־אש ואומר לו: "אני אֶקְס־מַן! הרעים רוצים להרוג אותנו!" ועידן אומר: "מהר! מוכרחים להרוג אותם! איפה החללית?" ואחות של יפת נכנסה לרגע הביתה, אז אני מרים את יפת על הידיים ואומר: "תפסתי אותם!" אבל הוא כבד אז אני מוריד אותו. ויפת מרים יד ואומר: "קוקריה! קוקריה!" ועידן ואני אומרים: "קוקריה! קוקריה!" וצוחקים.

ואני אומר לעידן: "בוא אליי הביתה, יאללה?" והוא אומר: "יאללה!" ופתאום שומעים את האוטו־גלידה מנגן, ואני מבקש מאמא שתקנה לי ארטיק וגם לעידן, והיא אומרת: "בשום פנים ואופן לא! זללת מספיק ממתקים היום!" ואני בוכה וצועק אז בסוף היא הולכת לאוטו־גלידה וקונה לנו ארטיקים־מסטיק. ואני מוצץ את הארטיק־מסטיק ואומר לעידן: "חלמתי בלילה שהיית מת ואחר כך קמת ונהיית רע ורצית להרוג אותי. למה רצית להרוג אותי?" ועידן אומר: "לא נכון, לא נהייתי רע." ואני אומר: "כן נהיית רע, ורצית להרוג אותי, תגיד לי: למה? למה רצית להרוג אותי?" ועידן אומר: "לא רציתי להרוג אותך." ואני אומר: "די, אני כבר לא רוצה את הארטיק שלי. אתה רוצה לגמור לי אותו?" ועידן אומר: "כן," ולוקח לי את הארטיק ויש לו חוּם על הפה וקצת לבן על האף וגם הלשון שלו חומה והידיים שלי נדבקות. אני לא אוהב שהם ככה נדבקות ואני מנגב אותם על החולצה. בהתחלה שאוכלים ארטיק מרגישים טוב טוב, ממש טוב, אבל אחר כך זה מגעיל, אז איך זה יכול להיות? וגם קקי זה מגעיל ויש לו ריח רע, בגללו, בגלל שהוא רע, בגלל שהוא רוצה שאני ירצה להקיא, אבל הקקי שלי לא מגעיל. ואני אומר: "אמא! אני רוצה להקיא!" ואמא אומרת: "אמרתי לך שלא תאכל כל כך הרבה ממתקים! בוא, תשתה מים," אבל אני לא רוצה לשתות ואמא אומרת לי: "תשתה! תשתה!" ואני אומר: "די, אני כבר לא רוצה להקיא." ואמא אומרת: "אלוני, תשחק עם עידן ותפסיק לבלבל לי את המוח." בגלל שמוח יכול לפעמים להתבלבל.

אחר כך פתאום אני רואה את ניסים מהבית ממול נכנס הביתה שלו עם בגדים של חייל וכובע של חייל ורובה אמיתי, ואני שואל את אמא: "אמא, למה ניסים נכנס הביתה עם בגדים של חייל?" ואני שואל אותה: "מה, הרובה שלו אמיתי?" אבל אני שואל סתם. אני יודע שהוא אמיתי, ואמא אומרת לי: "הוא כבר גדול. הוא כבר בצבא." ואני אומר: "מה, בצבא האמיתי? של ישראל?" והיא מחייכת ואומרת: "כן, בצבא האמיתי של ישראל."

ואחר כך, מתי שיש קצת פחות שמש, אני רואה את ניסים יוצא מהבית שלו עם בגדים לא של חייל אבל עם הרובה ביד ואתו יחד יוצא עוד אחד, גם כן גדול, שאני לא מכיר, וגם לשני יש רובה אמיתי ביד, בדיוק כמו הרובה של ניסים, ואמא נרדמה עם העיתון ואני יוצא והולך אחריהם והם הולכים לחורשה ואני הולך אחריהם והרבה כוכבים כאלה של שמש, שעושים כואב בעיניים, זזים בעלים של העצים למעלה. ופתאום בא כלב קטן מלוכלך עם חוט קשור לצוואר וגם הוא הולך אחריהם וקצת קופץ ומזיז את הזנב מהר מהר כמו שמוציאים דג מקְוַארִיוּם. הכלב מריח בערימה של הדברים שכבר לא צריכים שכל השכנים זורקים לערימה הזאתי וגם אמא זרקה לי לערימה הזאתי את הצעצועים שכבר לא הצטרכתי אבל גם ניסים מחפש בערימה הזאתי וגם הָאֲנָש שבא עם ניסים מחפש אבל הכלב כבר לא מריח ויושב על הערימה בשקט. אבל איך זה יכול להיות שפעם הייתי צריך את הצעצועים האלה ופתאום כבר לא הייתי צריך אותם? מה, הם עוד בערימה, הצעצועים האלה? ופתאום ניסים מוציא מהערימה קופסה כזאתי של מלפפונים חמוצים שצריך להיזהר מתי שפותחים כי יכולים לקבל פצע וניסים שם את הקופסה על יד עץ והכלב נח על הערימה ומסתכל על הקופסה וניסים והשני מדברים בשקט והולכים רחוק מהקופסה של המלפפונים חמוצים ופתאום ניסים מסתכל עליי ואומר לי: "אלוני, מה אתה עושה פה? לך הביתה!" והשני מסתכל עליי ומחייך אז אני הולך ומתחבא מאחורי עץ וניסים מרים את הרובה ומחזיק אותו ישר ומכופף את הראש כמו שראיתי פעם בהלוחמים בלאגונה הגדולה ופתאום שומעים 'בָּם' חזק שקוראים לו ירייה והכלב קם ומרים את האוזניים וניסים אומר "שִיט!" ומיישר את הראש, ואז השני גם כן מרים ככה את הרובה שלו ומכופף את הראש ושומעים עוד 'בם' כזה והכלב מרים את האוזניים ופתאום הקופסה של המלפפונים חמוצים קופצת קצת והאנש שהחזיק ככה את הרובה צועק "יש!" ואז הכלב קם ויורד מהערימה והולך להריח את הקופסת מלפפונים חמוצים שכבר שוכבת על הצד קצת קרועה וניסים אומר לאנש השני: "סלק אותו משמה!" וההוא הולך אל הכלב והכלב מריח לו את המכנסיים ופתאום קופץ ומחזיק לו את הרגל עם הידיים ועושה תנועות כאלה עם הטוסיק קדימה ואחורה קדימה ואחורה, אבל לכלב אין באמת ידיים, אבל לתרנגולת יש. ניסים צוחק וצוחק ומתכופף ונותן לעצמו מכה על החלק של הרגל למעלה ולא מפסיק לצחוק והשני דוחף את הכלב עם הרגל וצועק: "יאללה! עוף מפה!" ואז ניסים בא קרוב אל השני והם מדברים בשקט וצוחקים ופתאום השני תופס את החוט של הכלב ומושך אותו חזק וקושר אותו לענף והכלב מיילל והוא כבר חצי תלוי באוויר ומנסה לברוח אבל הוא לא מצליח בגלל החוט, וניסים והשני הולכים לאיפה שהם עמדו מקודם ושוב פעם ניסים מחזיק את הרובה שלו ככה ישר ומכופף את הראש וגם השני מחזיק את הרובה שלו ישר ומכופף את הראש ושומעים עוד פעם 'בם בם' והכלב צועק ובוכה וקופץ ומנסה לברוח אבל לא מצליח בגלל החוט וניסים אומר: "צלפים כבר לא נהיה." אבל הכלב צועק כאילו הוא לא מבין למה הם עושים לו את זה ופעם עידן זרק אותי מהסולם של המגלצ'ה בגן כי שימי אמר לו לזרוק אותי ואני בָכָהתי ולא יָכַלתי לדבר כי לא יכלתי להבין איך זה יכול להיות שהחבר הכי טוב שלי שגר על ידי עשה לי דבר כזה בגלל ששימי אמר לו. אבל אז עוד פעם שומעים 'בם בם בם' ופתאום הכלב צורח צריחה במין קול כזה לא כמו של כלב ופתאום רואים לו עיגול אדום גדול על הבטן וניסים אומר "בול" אבל העיגול על הבטן של הכלב לא דומה לבול ששמים על מכתב והכלב צורח וצורח וְזָז וזז. מה, הוא צורח כי הוא מפחד או הוא צורח כי כואב לו? ועוד פעם 'בם בם בם' ופתאום יש לכלב פצע ענקי על הצוואר ופתאום הוא מפסיק לצרוח ואז ניסים והאנש הולכים אליו וניסים קורע את החוט וניסים מושך את החוט והכלב נסחב על האדמה ועלים זזים ורואים שביל בחול וצבע שחור בחול ונסים זורק את הכלב על הערימה והוא והאנש השני הולכים.

אני יוצא מאחורי העץ ובא קרוב אל הכלב ומסתכל עליו. הראש שלו מסובב הצידה אבל אף פעם לא ראיתי כלב שהראש שלו מסובב ככה הצידה והוא עכשיו בטח מת.

אבל אחר כך בגן, שעידן משחק עם שימי ואבישי שהם כאילו הורגים את הרעים אבל הם לא משתפים אותי, כי עידן מסכים להיות חבר שלי בבית אבל לא מסכים להיות חבר שלי בגן, אז אני אומר לעידן בהפסקת אוכל: "אני לא יראה לך מה שראיתי." ועידן אומר: "למה?" אז אני אומר: "ככה, אני לא יראה לך." אז עידן אומר: "למה?" אז אני אומר: "ככה, כי זה סוד." אז עידן אומר: "אז אני לא יזמין אותך ליום הולדת שלי." אז אני אומר: "אם אתה ואבישי ושימי תשתפו אותי אז אני כן יראה לך." אז עידן אומר: "טוב, אז נשתף אותך. אבל אתה תהיה הרע." אז אני אומר: "טוב." אבל אחר כך מתי שכבר אין גן אז אני הולך עם עידן לחורשה ואומר לו: "הנה, זה פה." אבל הכלב כבר התנפח כמו בלון ומרגישים ריח רע, שעושה שאני ירצה להקיא, והפצעים שלו כבר נהיו שחורים. ואני אומר לעידן: "אתה יודע שמתי שיורים שומעים שתי פיצוצים, לא רק אחד, אחד חזק והשני יותר חלש?" ועידן שואל: "מה, הוא מת?" ואני אומר: "כן, כי הוא לא זז לבד. הוא זז רק מתי שמזיזים אותו."

ועידן לוקח ענף ומנסה להזיז אותו והוא זז קצת ואחר כך נופל בחזרה לאיפה שהוא שכב קדם.

אחר כך אנחנו הולכים הביתה ורואים את יפת יושב על המדרגות בלי האחות שלו ונוזל לו מהאף. ואני אומר לעידן: "צריך לקחת אותו לחורשה כי שמה זה הכוכב של הרעים. אתה מביא את החללית?" ועידן אומר: "בטח." אז אני אומר ליפת: "בוא אתנו, אנחנו הולכים למקום שיש שמה המון המון קוקריות," ואני לוקח ליפת יד אחת ועידן יד שניה ואנחנו קופצים ככה לאט כאילו אנחנו עפים בחלל. ואז בחורשה אני מראה לעידן את הקופסת מלפפונים חמוצים שנשארה על יד העץ ואומר לו: "אתה תכין בקופסה רעל־קסם שיהפוך אותו לטוב ואני יהיה אקס־מן ויילחם אתו עד שהוא ייכנע." ואז עידן הולך ושופך לתוך הקופסה חול ועלים וענפים קטנים ואני אומר ליפת: "תשכב ותעצום עיניים ופתאום תרגיש איך המון קוקריות נורא מתוקות נכנסות לך לפה." אז יפת נשכב על הגב ועוצם עיניים ופותח את הפה ואני מתיישב עליו ומחזיק לו את הידיים ואומר לעידן: "עכשיו תשפוך לו את הרעל־קסם לתוך הפה וזה יהפוך אותו לטוב." אז עידן שופך ליפת את הרעל־קסם לפה ויפת מתחיל להשתולל ולהשתעל ולירוק ולנחור בקול צרוד ואני אומר לעידן: "הוא עוד עושה קולות של רע. צריך להכניס לו לפה גם מקלות קסם." ועידן לוקח ענפים קטנים ומכניס ליפת לפה ויפת נוחר ומשתולל ואני מחזיק אותו חזק ועושה תנועות עם הטוסיק כמו שהכלב עשה לאנש ההוא על הרגל ואומר בקול של מכונה: "אני בא מכוכב המכונות. אל תפחדו מהרעים. אנחנו המכונות יותר גיבורים ממה שהם. אנחנו הכי גיבורים מכל כל העולמים." והפרצוף של יפת נהיה אדום וכחול ואני מחזיק אותו עוד יותר חזק ופתאום הוא רועד נורא חזק בכל הגוף ופתאום הוא מפסיק לרעוד ושוכב בשקט. ואני אומר לעידן: "הרעל־קסם פעל. עכשיו הוא מת ואחר כך מתי שהוא יקום הוא ייהפך לטוב." ועידן אומר: "בוא נראה אם הוא זז לבד או רק מתי שמזיזים אותו." אז אני יורד מיפת ואנחנו מזיזים אותו והגוף שלו חוזר לאיך שהוא שכב קודם. ויש לו חול בעיניים והעיניים שלו מסתכלות ככה, מסתכלות, בלי לזוז, ועידן אומר: "הוא נהפך לרוח רפאים." ואני אומר: "עכשיו צריך לקחת אותו ולשים אותו על הערימה ולכסות אותו בדברים ואחר כך נִילֵך הביתה ואני יכין תרופה ואחר כך נבוא וניתן לו את התרופה ואז הוא יקום וייהפך לטוב." ועידן אומר: "הוא כבר לא ייהפך לטוב כי עכשיו הוא כבר רוח רפאים." ואנחנו הולכים הביתה, ואני הולך למטבח להכין תרופה, אבל אמא מכינה אוכל במטבח ופתאום אני חושב שהיא בטח מכינה רעל ואני בורח לחדר ומתחבא בארון. אבל אמא מחפשת אותי ולא מוצאת אותי וקוראת לי אבל אני מפחד לצאת ואני גם מפחד לגלות לה שאני בארון. ושומעים את הנעליים שלה הולכות ואת הרעש של הסדינים של המיטה ואת הקול שלה צועק "אלוני, אלוני," ופתאום היא פותחת את הדלת של הארון ואני רואה את החלק של הרגליים שלה ואחר כך את הפנים ואני חושב שזה קְרוּאֶלָה ושהיא רק הלבישה את הפנים של אמא שלי ואני מהר מתחבא מאחורי מעיל בארון אבל היא רואה אותי ותופסת לי את היד ומוציאה אותי בכוח מהארון ואני צועק: "לא! לא!" ואמא כועסת וגם כן צועקת: "נמאס לי מהשטויות שלך! אי אפשר רגע אחד להיות בשקט בלי שתעשה איזה שטות!"

אחר כך כבר יש חושך ואמא משכיבה אותי במיטה ואני מתחבא מתחת לשמיכה ולא יכול להפסיק לרעוד חזק ופתאום יש אורות כחולים זזים זזים על הקיר ושומעים בחוץ צעקות ודיבורים אבל אני לא רוצה שהשוטר ייקח אותי אז אני מתחבא מתחת למיטה. ושומעים עוד אזעקה של אוטו משטרה ועוד אורות כחולים והרבה אנשים מדברים וצועקים ופתאום מישהו דופק חזק על הדלת ואני נכנס עוד יותר בפנים מתחת למיטה ואבק נכנס לי לפה ולאף ופתאום אני מוצא שם את הדובי מפעם שהיה לי מתי שעוד הצטרכתי צעצועים כאלה אבל אמא שכחה לזרוק אותו לערימה, אבל אני לא רוצה לחשוב על הערימה אז אני זורק את הדובי הצידה ומתקפל ושם את הידיים בין הרגליים ואני שומע את הקול של אמא מדברת עם מישהו בלחש. אבל אסור לקחת ילדים לבית סוהר. אם אני יהיה בבית סוהר אז איך יעשו לי יום הולדת? מה, מרשים לעשות יום הולדת בבית סוהר? ואז סוגרים את הדלת ויש שקט ואמא מתחילה ללכת ואני מפחד שהיא תמצא אותי מתחת למיטה אז אני מהר קופץ למיטה ומתכסה ועושה את עצמי יושן ואמא נכנסת ובודקת שאני מכוסה ומתי שהיא הולכת אני מתקפל כמו ברלה מתחת לשמיכה.

אחר כך בגן מתי שאני מסתכל על עידן הוא מזיז את הראש ולא מסתכל עליי ומתי שהוא מסתכל עליי אני מזיז את הראש ולא מסתכל עליו והוא לא אומר לי שום דבר ואני לא אומר לו שום דבר. ואני צריך קקי אבל אני מפחד להיכנס לשירותים ופתאום יוצא לי המון קקי ונשפך למכנסיים ואני עומד באמצע הגן ובוכה וכל הילדים צוחקים ואומרים: "אלוני עשה במכנסיים, אלוני עשה במכנסיים, איזה מגעיל!"

ד"ר שלמה אריאל הוא בלשן, פסיכולוג  קליני ומטפל משפחתי, המתמקד בין השאר בטיפול בילדים באמצעות משחק ובטיפול רגיש להבדלי תרבות. הוא מכשיר מטפלים בתחומי מומחיותו בישראל, באירופה ובארה"ב. הוא מחברם של סיפורים ושירים לילדים, וגם כותב ומבצע שירים במסגרת להקות שונות.
ספרו משחקי דמיון של ילדים, ביקור בארץ הפלאות  יצא לאחרונה לאור בהוצאת אח.

X