בית מלקיאס | לרכישה באינדיבוק
בית מלקיאס

בית מלקיאס

שנת הוצאה: 12/2014
מס' עמודים: 277
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

חדשנית ומעמיקה, אמיתית וחושנית, כנה ומסעירה – הסופרת הברזילאית אנדראה דל פואגו ממשיכה במסורת פורצת הדרך של יוצרים דרום אמריקאים דוגמת בן ארצה ז'ורז'י אמאדו וחתן פרס נובל גבריאל גרסיה מרקס.

רכס סֵרָה מוֹרֵנָה בברזיל. ברק מכה בזוג צעיר. שלושת הילדים שבבית מתייתמים מהוריהם, וכל אחד מהם ילך בדרך משלו .אנטוניו – הילד שלא יצמח; ניקו – הבכור שיטבע בקפה; ז'וליה – ילדה במנוסה מתמדת. עולם שהמוות והחיים דרים בו בכפיפה אחת.

בית מלקיאס פונה אל לב האדם הפועם בחזהו של כל אחד מאיתנו. הכתיבה המחוספסת והפיוטית גם יחד מנותבת בסחרחרת זיכרונותיה של משפחת מלקיאס, ועם זאת היא גם מחווה אישית של הסופרת לאבות אבותיה. רומן צלול ומכשף הפונה אל הלב אך גם אל השכל. ספר חזק וייחודי שזיכה את הכותבת בפרס ז'וזה סאראמאגו לשנת 2011.

אנדראה דל פואגו, ילידת 1975, היא הסופרת הבולטת בברזיל בקרב בני דורה. בית מלקיאס זכה הן לשבחי הקוראים והמבקרים והן להצלחה מסחרית אדירה ותורגם לשלל שפות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית מלקיאס”

הוכחה שהריאליזם המאגי לא מת – רות אלמוד ב"הארץ"

רכס סֵרָה מוֹרֵנָה תלול, לח ופורה.
למרגלותיו חיים בני מָלָקִיאָס, חלון ביתם בגודל דלת, דלתם הסמכותית כולה מעץ כהה.
"קדימה, אָדוֹלְפוּ!"
דוּנָנָה קראה לבעלה. הגבר תקע את להב גרזנו בעץ וחש לעזרהּ. הכלי נצץ בתחתית הגֵב, אָדוֹלְפוּ שילשל את הכד הקשור אל קצה החבל, אחז באמצעותו את הכלי ושָׁלָה אותו, לאחר שגרר אותו בחזרה במעלה דופן הבאר. אשתו חדלה לעסוק בעבודות קשות, שברירית עצמות החלה להביא מזור לנשים עקרות. תמורת הברכות שהרעיפה על ראשיהן, קיבלה תירס, קפה וחלב. צח ואדום היה עורהּ, עדינת שפתיים היתה. פרט לבני מָלָקִיאָס היו תושבי הרכס שחומים כחיות הפרא.
הילדים יצרו מעגל מסביב לפי הגֵב, שכבת מי התהום שיקפה שלושה זוגות ידיים, כל זוג וזוג מיסגר שני חריצים מנצנצים ואף אחד: נִיקוּ היה כחול עין, בן תשע. אַנְטוֹנְיוּ, קטן, בן שש. ז'וּלְיָה, שמנמונת, בת ארבע.

 

הכול בבית הלכו לישון. הלילה היה טעון, הרוח ניענעה את החלונות. הרעפים רטטו, בכל שבריר שנייה היתה הסערה עלולה לפרוץ בתוך הבית. ההורים ישנו בחדר אחד. נִיקוּ, ז'וּלְיָה ואַנְטוֹנְיוּ בחדר אחר, שלושתם באותה מיטה, צנופים בתנוחה עוּבּרית.
חתול מתח את רגליו, הקירות התמתחו גם הם. לחץ האוויר הצמיד את הגופים למזרן, כל הבית כולו ניצת וכבה כמו מנורה באמצע העמק. שעה ארוכה נשמע הרעם עד אשר הגיע אל קצהו האחר של הרכס. האדמה שמתחת למבנה, בעלת המטען השלילי, קיבלה את מטענו החיובי של הברק מענן אנכי. המטענים הסמויים מן העין פגשו זה את זה בבית מָלָקִיאָס.
לבם של בני הזוג היה במצב סִיסְטוֹלָה, כלומר אבי העורקים שלהם התכווץ ונסגר. מכיוון שדרכו נחסמה, לא היה המטען שהשתחרר יכול לחצות אותם בדרכו אל האדמה. כאשר נחת הברק, שאפו האב והאם אוויר, ושריר הלב שספג את המהלומה, לא היה מסוגל לחזור לאיתנו. הַזיק הִלהיט את הדם לרמה של חום השמש ושרף את העץ הפנימי של מחזור דמם. הבעֵרה הפנימית גרמה ללב, סוס הרץ בכוחות עצמו, לחדול לדהור בגופם של דוּנָנָה ואָדוֹלְפוּ.
בַּילדים, בגוף שלושתם, היה הלב בדִיאַסְטוֹלָה, הנתיב המהיר — פתוח לתנועה. המַסְתֵּם נרפה ולא עמד בדרכו של זרם החשמל, והברק המשיך לאורך הסבך של אבי העורקים. האיבר עצמו לא נפגע כלל, השלושה סבלו כוויות זניחות אשר כלל לא ניתָן להבחין בהן.
נִיקוּ התעורר ואף שריר לא זע בו, מתוח ציפה ליום שיפציע. הגשם לא מנע מן הלילה להתבהר, התרנגול נאלם דום. לתוך חדרם של ההורים הסתננה השמש מבעד לרעפים שנחרבו, ואם כי בני הזוג שכבו נוקשים על המיטה, לא היה אף אחד יכול לומר כי גץ של אש חרך אותם מבפנים. המזרן וקצות הרעפים השחירו, נִיקוּ ניגש אליהם והבחין במאבק שהתחולל בין האור והבשר. אַנְטוֹנְיוּ פקח עיניים המום. ז'וּלְיָה הדרוכה לא זעה ולא הנידה עפעף, ולכן היה נִיקוּ משוכנע שהיא מתה. משום כך אחז את ידו של אַנְטוֹנְיוּ, והשניים חצו את החדר, יצאו בשביל המוביל אל גדר הכלונסאות והתיישבו מתחת לשיח.
אַנְטוֹנְיוּ הדף במרפקו את זרועו של נִיקוּ, הרעב הציק לו. נִיקוּ חזר אל הבית, אבל הצֵידה הַזמינה היחידה שמצא שם היתה גוש סוכר מוצק, והוא תחב אותו לתוך כיסו הרטוב. אז הגיע לאוזניו רעש מהחדר, היתה זו ז'וּלְיָה המבוהלת. רגע קודם לכן קמה מן המיטה, ועתה הרים אותה נִיקוּ ונשאהּ בחיקו. רגליה הארוכות ניטלטלו באוויר וטפחו על ברכיו.
אַנְטוֹנְיוּ כירסם מהגוש המתוק, אחיו ואחותו נצמדו זה לזה. פרות אחדות נראו מתקרבות בקצה השביל, ומאחוריהן פסע נער, כובע לראשו וענף בידו, ענף שנרטב מהמים הצוננים אשר טיפטפו מהכובע. האחים והאחות רעדו, שפתיים סגולות, כפות רגליים קרות.
"נִיקוּ!"
צִ'ימוֹטֵאוּ היה אחד מעובדיו של זֵ'רַלְדוּ פָּסוּס, בעל האחוזה רִיּוּ קְלָרוּ. צִ'ימוֹטֵאוּ ניגש לבית מָלָקִיאָס, נכנס לתוכו וחזר בריצה. בלי אומר ודברים הרכיב את השלושה על גב סוסו הלא־רתום שנלווה אל העדר, והמשיך בדרך. כשראה זֵ'רַלְדוּ את שלישיית האחים, הורה למשרתת הזקנה להביא קפה.
"צִ'ימוֹטֵאוּ, מחר אתה לוקח את שני הקטנים אל בית הנזירות הצרפתיות, הָעירה. הגדול נשאר איתי."
השלושה ישנו יחדיו על השטיח כסליל צר ליד מיטת צִ'ימוֹטֵאוּ. לפני שעזב את החדר, תחב נִיקוּ את שארית גוש הסוכר לתוך כיס בגדה של אחותו.
"אל תבכי, אני אחפש אתכם."
הילדה ייבשה את פניה בשולי בגדה, והגוש המתוק נפל ארצה. אַנְטוֹנְיוּ הרימו, שמר אותו בכיסו ונזף באחותו. צִ'ימוֹטֵאוּ הרכיב את אַנְטוֹנְיוּ ואת ז'וּלְיָה על גב הסוס. בתום מסע שארך שש שעות הגיעו אל העיר הקטנה.

בקרוב…

X