בית חמשת החושים | לרכישה באינדיבוק
בית חמשת החושים

בית חמשת החושים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 376
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.3
- 39

מרקוס קוֹלדוול הוא אלמן אנגלי קשיש שהתאסלם בצעירותו כדי לשאת לאישה את אהובתו, רופאה אפגנית בעלת נפש מרדנית. הוא גר לבדו בבית קסום שבמרתפו מפעל נטוש לבשמים, למרגלות הרי טורה בורה שבאפגניסטן.

לארה הרוסייה באה אל ביתו של מרקוס כדי לנסות לברר מה עלה בגורלו של אחיה החייל, שנעלם בזמן הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. עד מהרה נשבית לארה בקסמו של הבית המיוחד, שבנה צייר אפגני במאה התשע-עשרה כדי לכבוש את לבה של אהובתו.

כל חדר בבית מוקדש לאחד החושים. החדר השישי, בקומה העליונה, הוא חדר האהבה, הפלא האנושי המוחלט. בעוד לארה מתאוששת מהמסע הארוך, מגיעים אל הבית עוד ועוד אנשים. כל אחד מהם מחפש משהו, או מישהו. אט-אט מתגלים סיפוריהם של המבקרים ומשתלבים זה בזה, ובד בבד חושפים את ההיסטוריה העקובה מדם והאכזרית של אפגניסטן.

כולם כאחד מבינים בסופו של דבר כי האהבה תוסיף ותלבלב חרף החרבות הנשלפות, החוקים הנוקשים והאכזריות הרצחנית שנוקטים כדי להכחיד אותה.

זהו ספר מרגש וסוחף, המביא את סיפורה הבלתי אפשרי של אפגניסטן, מדינה שמאבדת את עצמה לדעת בעזרתן האדיבה של המעצמות הגדולות, שרואות בה מגרש משחקים ומגלות לעתים אכזריות לא פחותה מזו של המוסלמים הקיצונים אשר מחריבים אותה מבית.

"ספר מלא בתובנות פסיכולוגיות ופוליטיות ובחמלה. אסלאם מתגלה כאחד הסופרים הבריטים המרתקים והרציניים שכותבים בימינו."                                                                                                                                     קולם טויבין, גרדיאן – רשימת הספרים הטובים של השנה

"חוויית הקריאה העשירה ביותר שחוויתי השנה… מכתב אהבה לאפגניסטן וקינה לקורבנותיה האנושיים והתרבותיים."  אדם מרס-ג'ונס, אובזרבר – רשימת הספרים הטובים של השנה

"הספר האהוב עלי השנה, ובעצם, הספר האהוב עלי, נקודה… הצצה שוברת לב אל חורבותיה של ההיסטוריה…"    טהמינה אנאם, ניו סטייטסמן – רשימת הספרים הטובים של השנה

"מדהים… ספר יפהפה ואכזרי."                                                                                                                    מוחמד חאניף, אינדיפנדנט

"בית חמשת החושים הוא ספר שאפתני ופוקח עיניים, שמזכיר לנו כי פרוזה יכולה להשפיע במקומות שדיווח עיתונאי נכשל."                                                                                                                                             פיטר פרקר, סאנדיי טיימס

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית חמשת החושים”

בקרוב…

1

הבודהה הגדול

 

נפשה היא בית רדוף רוחות.
האישה ששמה לארה מרימה את מבטה לשמע רעש מדומה. היא נעה לעבר החלון הגבוה המשקיף אל הגן בעודה מקפלת את המכתב שבו שבה וקראה. שמי השחר נמלאים הרחק באור, אם כי אפשר עדיין לראות מעט כוכבים אחרונים.
היא פונה משם אחרי זמן־מה והולכת לעבר המראה העגולה הנשענת אל הקיר המרוחק. היא מביאה את המראה למרכז החדר ומניחה אותה על הרצפה כשפניה למעלה. היא עושה זאת חרש ובעדינות, מתוך התחשבות במארח שלה הישן בחדר הסמוך. היא מתעלמת מדמותה שלה במראה ובוחנת במקום זאת את השתקפות התקרה המוארת באור ראשון חיוור.
המראה גדולה — אילו היו אלה מים, היתה יכולה לצלול לתוכם ולהיעלם בלי לגעת בשוליים. התקרה הרחבה מכוסה מאות ספרים, שכל אחד מהם מוצמד אליה במסמר ברזל. יתד נעוצה בדפי ההיסטוריה, יתד נעוצה בדפי האהבה, יתד נעוצה בקדוּשה. היא כורעת על הרצפה המאובקת ליד המראה ומנסה לקרוא את שמות הספרים. המילים הפוכות, אך כך קל יותר מאשר להסתכל למעלה במשך דקות ארוכות.
קול לא נשמע פרט לנשימתה האטית, ולרוח הקלה המשיטה בחוץ את אדוות גלימותיה בין צמחי הגן הגדלים פרא.
היא מזיזה את המראה על־פני הרצפה כאילו עברה אל מחלקה אחרת בספרייה.
הספרים כולם שם למעלה, גם הגדולים וגם אלה שעוביים אינו עולה על עובי של דופן הלב. לעתים נשמט אחד מהם מעצמו לתוך החדר כי אחיזתו נחלשה, או שהוא מוּרד לפי דרישה בטפיחה שקוּלה של מוט במבוק.
מה ארוך המסע שעשתה מעיר הולדתה סנקט־פטרבורג כדי להגיע הנה, לארץ שאלכסנדר הגדול עבר דרכה על החד־קרן שלו, חבל ארץ מכוסה בוסתנים אגדיים ויערות סבוכים של עצי תות ושל רימונים המופיעים בעיטורי השוליים של כתבים פרסיים, שנכתבו לפני אלף שנים.
המארח שלה הוא מרקוס קוֹלדְוֶול, אנגלי ששהה רוב שנות חייו כאן, באפגניסטן, לאחר שנשא אישה אפגנית. הוא בן שבעים וזקנו הלבן ותנועותיו המחושבות מזכירים דמות של נביא, נביא בחורבנו. רק לפני ימים ספורים הגיעה, ולכן היא עדיין נוהגת היסוס ביחס לידו השמאלית החסרה של מרקוס. הגביע שיצרו כפות ידיו כשהיה מצמיד אותן זו לזו נבקע לשניים, ונותרה ממנו רק המחצית. היא שאלה על כך בעדינות בשעה מאוחרת באחד הערבים, אך התרשמה שהוא לא שש להרחיב בנושא. בכל מקרה, בארץ הזאת אין צורך בהסברים. לא תהיה בכך משום הפתעה אם העצים והגפנים של אפגניסטן ישעו את צמיחתם יום אחד מחשש ששורשיהם המתארכים עלולים לבוא במגע עם מוקש שנקבר בסמוך.
היא מרימה את ידה אל פניה ושואפת את ריח האלגוֹם שדבק באצבעותיה מן המגע עם מסגרת המראה. לעץ האלגום החי אין ריח משלו, כך אמר מרקוס באחד הימים, הניחוח מתהווה רק לאחר כריתת העץ.
כמו הנשמה העוזבת את הגוף לאחר המוות, היא חושבת.

מרקוס ער לנוכחותה בכל מקום בבית. היא חלתה כמעט מיד עם הגיעה לפני ארבעה ימים, לאחר ששלל המרכיבים המתישים במסע עד אליו הכריעו אותה. הוא טיפל בה מאז, בעוד שלפני־כן היה חודשים רבים לגמרי לבדו. מן התיאורים ששמעה, כך סיפרה כשקדחה מחום ביום הראשון, היא ציפתה לפגוש מתבודד סגפן לבוש בקליפת עץ ועלים ומלוּוה בצבי מיערות הפרא.

 

היא סיפרה שלפני רבע מאה נכנס אחיה לאפגניסטן כחייל בצבא הסובייטי, וכי היה אחד מאלה שלא שבו הביתה. במשך עשרות השנים שחלפו מאז היא ביקרה באפגניסטן פעמיים, אך לא מצאה שום הוכחה לכך שהוא בחיים, וגם לא לכך שמת. אך עתה אולי השתנה המצב. היא נמצאת כאן הפעם מפני שנודע לה שבתו של מרקוס אולי הכירה את הצעיר הסובייטי.
הוא סיפר לה שבתו, זאמין, כבר אינה בחיים.
"היא אמרה אי־פעם משהו בקשר לאחי?" היא שאלה.
"היא נלקחה מהבית הזה ב־1980, כשהיתה בת שבע־עשרה. לא ראיתי אותה מאז."
"מישהו אחר ראה אותה מאז?"
"אני חושב שהיא מתה ב־1986. היא כבר היתה אז אמא לילד קטן שנעלם בערך בתקופה שבה היא מתה. היו לה קשרי אהבה עם גבר אמריקני. אני יודע את כל זה ממנו."
זה קרה ביום הראשון לבואה. אחר־כך נשאבה לתוך שינה ארוכה.
הוא רקח משחה מצמחים שונים בגן כדי למרוח על הפצע העמוק בבסיס צווארה. עורה היה כמעט שחור מעל לכתף הימנית, כאילו משהו מאפֵלת העולם ניסה לחדור אליה דרך שם. הוא הצטער שאין זאת עונת הרימונים, כי המיץ שלהם הוא חומר חיטוי מצוין. היא סיפרה שכאשר התקלקל האוטובוס במהלך הנסיעה, ירדו ממנו כל הנוסעים והיא נרדמה בצד הדרך. ואז חשה שלוש חבטות יורדות על גופה בזו אחר זו, חבטות שמקורן במוט ברזל המשמש לתיקון תקרים. היא צרחה מרוב תדהמה וכאב. התברר ששכבה כשרגליה מכוונות מערבה, לעבר מֶכּה הקדושה, מרחק אלף ושש מאות קילומטרים משם. היה זה מעשה של חילול הקודש שהיא לא היתה מודעת לו, ואחד מן הנוסעים החליט להעמיד אותה על טעותה ולהעניש אותה.
טעות של ממש עשתה כשבחרה לנסוע בדרכים עטופה כאחת מנשות הארץ. היא חשבה שכך תהיה בטוחה יותר. אולי אם היו פניה נחשפים מעט, אילו נִגלה צבע שערה, היו סולחים לה משום שהיא זרה. לעומת זאת, כל אחד רשאי ללמד לקח אישה אפגנית לא־חכמה, אפילו ילד שצעיר דיו להיות בנה.
מרקוס פותח ספר. אור ראשון של בוקר נכנס בעד החלון בזווית שטוחה. סיבי הדף מטילים את צלליהם המוארכים על־פני המילים, עד כי קשה לקרוא את הכתוב. הוא מלכסן את הדף כדי שיקלוט כולו את האור, ומרקם הנייר נעלם מן העין.
הוא מוצא בין הדפים עלה קטן, מיובש, שלם מלבד פיסה זעירה שחסרה במרכזו, כאילו כרסמה אותה תולעת משי. החור נמשך וחודר גם אל הדפים, בנקודה שבה חלץ את מסמר הברזל כדי להגיע אל המילים.
כשהיתה צמאה הוא נתן לה רק מים טהורים. הארץ הזאת תמיד היתה צומת מרכזי לדברים שנעו מנקודה אחת על המצפן לאחרת. דתות ומיתוסים, יצירות אמנות, שיירות של גלילי משי סיני חולפות ועוברות על־פני גמלים עמוסים בזכוכית מרומא העתיקה או פנינים מן המפרץ. המפלצת שפעולותיה יצרו את אחד ממדבריות אפגניסטן, נשחטה בידי אריסטו. מסוקי קומנְצ'י מביאים עתה תיבות גדולות מלאות בקבוקי מים למען הכוחות האמריקניים המיוחדים הפועלים באזור. המרדף אחר הטרוריסטים עדיין נמשך אי־שם. המים האלה נפרקים בגבעות ובמדבריות במקומות מסתור מוסכמים, אך לפני שני חורפים נקרעה כנראה הרשת שעטפה את אחד המשלוחים — והמארז כולו נפל מן השמים והתפרק סמוך לביתו של מרקוס בקול התפוצצות רועם שבלבו היו מים ולא אש, והרעש שלח את מרקוס אל החלון, שם גילה שצדו של הבית נוטף מים ומאות בקבוקים שקופים צפים באגם שלפניו. רגע לאחר־מכן נחתה באגם חבילה נוספת קשורה בחבלים, שקעה ונעלמה מן העין. אולי היא התפרקה ושחררה את הבקבוקים, או שאולי נתפסה במשהו על הקרקעית והיא עדיין לכודה שם? מים טמונים בתוך מים. הוא אסף מפני המים בקבוקים רבים, לפני שיתפזרו, ומצא נוספים בימים ובשבועות שלאחר־מכן, מבוקעים או שלמים, מפוזרים על־פני העשב הגבוה בבוסתנו המוזנח.
הוא משפיל את עיני התכלת שלו אל הספר.
זהו דיוואן של משורר, שבו הנושאים האציליים ביותר מטופלים במילים האציליות ביותר. כתמיד, שני העמודים הראשונים של השירה תחומים בשולי רקמה זוהרת וסבוכה, מצוירת בדיו. אמש היא גזזה את ציפורניו, שאותן הוא בדרך כלל משייף על כל משטח מחוספס שנקרה בדרכו. כשתעזוב, עליה לקחת איתה ספר מן הספרייה המשופדת. אולי כל מי שבא לכאן צריך לקבל ספר כזה, כך שבכל מקום שבו יהיו בעולם, יוכלו אורחיו לזהות זה את זה. שארי בשר. חברוּת במועדון הפגועים. בדידותם כאן עצומה. הבית עומד על שפת אגם קטן, ואף־על־פי שניזוק במלחמות, הוא עדיין יוצר את הרושם שעוצב בעידון, שהוא חסר משקל. הגן והבוסתן שגדלו פרא יוצרים מאחור חצי עיגול. מוקדים משתנים של שירת ציפורים, של ניחוחות. שביל תחום בעצי לילך פרסי, מתעקל ומתרחק מן העין, הענפים עדיין נושאים את פירות השנה שעברה. הציפורים נמנעות מאכילתם משום שהם רעילים.
הקרקע מתחילה להתרומם בהדרגה מאחורי הבית, עד שהיא מגיעה אל השמים. קו הגיר הרחב המתווה את השלג הנצחי שם למעלה, בגובה ארבעת אלפים מטרים, מסמן את שרשרת ההרים הכבירה המכילה את מבוכי המערות של טוֹרָה בּוֹרָה.
בחזית הבית, לאורך כקילומטר וחצי של שפת האגם, שוכנת העיירה שנקראת על שם האגם. אוּשָה. דִמעה. הלאה משם, במרחק כחמישים קילומטרים, נמצאת העיר ג'לאלאבּאד. מאחר שלארה היא רוסייה, החשש הראשוני של מרקוס בנוגע למחלתה היה שהרעילו אותה בשעות שבהן המתינה לו באושה, שכן פלישתה של רוסיה ב־1979 האיצה את חורבנה של אפגניסטן.
באחד הלילות, קצת לאחר השעה ארבע, קמה לארה בחשכה ממיטתה. לאור נר שנטלה עמה נכנסה לתוך חדרים שונים בבית, נעה מתחת לסכך הספרים. היא נזקקה לתנועה לאחר אינספור השעות שבהן שכבה דוממת. היא הקפידה לא להיכנס לחדרו של מרקוס, אך נכנסה לחדרים אחרים והתבוננה, מוקפת בהילת האור הצהוב שהפיץ הנר שבידה. אי־שם, רחוק מאוד, החל מואזין לקרוא לתפילת השחר, שמועדה נקבע באיסלם לפי הרגע שבו אפשר להבחין בין חוט שחור לחוט לבן ללא תאורה מלאכותית.
כשהחל לחדור אל הבית די אור, היא הניחה מראות על הרצפה כדי להתבונן בספרים שמעל לראשה. לא כולם הוצמדו לתקרה כשכותרותיהם פונות למטה, ולא מעטים נכתבו בשפות שלא הכירה.
לפני שנים, כשהטליבאן היו עלולים לפשוט על הבית בכל יום, אשתו של מרקוס מִסמרה את הספרים אל התקרה בחדרים האלה ובמסדרונות. חשיבה מקורית היתה בבחינת כפירה בעיני הטליבאן, והם היו שורפים את הספרים אילו מצאו אותם. הצבתם של הספרים מחוץ לטווח ידיים מזיקות היתה הדרך היחידה להצילם. היא עלתה בדעתה כשזו כבר השתבשה.
לארה דמיינה את עצמה מותחת בחדר רשת דייגים בגובה המותניים, אחר־כך עולה אל החדר שנמצא ממש מעל, ואז רוקעת ברגליה על הרצפה עד שכל הספרים יינתקו מאחיזתם ויילכדו ברשת ללא כל נזק נוסף. מרקוס אמר שבשנת 2001, כשהחלו להפציץ את טורה בורה יומם ולילה, הרעם המתגלגל שהשמיעו מטוסי ה־B52 זעזע ושחרר כל ספר בצד אחד של המסדרון. גשם הספרים המקוטע התעצם ברחבי הבית במשך אותם שבועות.
האנגלי סיפר שקנה את הבית לפני יותר מארבעים שנים, זמן קצר לפני שנשא לאישה את קטרינה, שהיתה רופאה, כמוהו. "נהגתי לומר שהיא הביאה לי את אפגניסטן כנדוניה," אמר. הבית נבנה בידי צייר וקליגרף רב־אמן בשנים האחרונות של המאה התשע־עשרה. הוא השתייך לדור האחרון כמעט של אמנים מוסלמים שהתמחו בסגנונו היחיד והמיוחד של בּיהְזָאד. כשהושלמה בניית הבית בן ששת החדרים, הביא אליו הרב־אמן — שצייר תמונות על הקירות של כל חדר וחדר — את האישה שקיווה להפוך לחברתו לחיים. מסע החיזור החל בקומת הקרקע, וכל אחד מחמשת החדרים הראשונים הוקדש לאחד מחמשת החושים. ככל שהתפתח הקשר בשבועות הבאים, עבר הזוג מחדר אחד לבא אחריו.
החדר הראשון הוקדש לחוש הראייה, ובין השאר צוירה על אחד הקירות דמותה המיתולוגית של סוּבּהָה כשהיא מגישה את עינה לנוכל ביער בתנועת ריקוד.
"אללה ברא בדיבור", הכריזה הכתובת שמעל הדלת לחדר שהוקדש לחוש השמע. כאן הציגו הקירות זמרים ואירועים מוזיקליים, כלִי מיתר שציפור שיר יושבת על צווארו — אולי מלמדת אותו נגינה, אולי לומדת ממנו.
משם עברו אל חוש הריח, שבחדר המוקדש לו צוירו מלאכים גוחנים אל רגליהם של בני־אנוש, כדי לבדוק על־פי הריח אם הרגליים פסעו אי־פעם לעבר מסגד. מלאכים אחרים רכנו אל בטניהם של אנשים כדי לבדוק אם קיימו את צום חודש הרמדאן הקדוש.
בחדר שהוקדש לחוש המישוש נראתה דמותו של מוחמד כשידו טמונה בכד. מוחמד נמנע מללחוץ ידי נשים. לכן, כדי לחתום חוזה בלחיצת יד היה מכניס את ידו לכלי מלא מים, ואחרי שהוציא את ידו מן הכלי היתה האישה מכניסה לתוכו את ידה.
אחר־כך הגיעו אל חוש הטעם, ומן החדר ההוא הם עלו אל המקום הגבוה ביותר בבית: הוא הכיל שילוב של כל החדרים שעברו בהם לפני־כן — חדר שהוקדש לאהבה, לפלא האנושי המוחלט, ושם היא אמרה לו כן.

הדמויות עדיין היו על הקירות, אך בשל הפחד מפני הטליבאן מרח מרקוס בוץ על כל הציורים של היצורים החיים. אפילו נמלה על אבן כוסתה בבוץ. נדמה היה כאילו כל יצור חי שב לעפר. אפשר היה למצוא נחמה מסוימת בעובדה שרוב חלקיהם החשופים של הציורים שׂרדו — הפרטים הדוממים, העצים והשמים, הפלגים. ומאז חיסול משטר הטליבאן החל מרקוס להסיר לאט את מעגלי הבוץ המרוח. קירותיו של החדר הגבוה ביותר ניצבו עתה גלויים לחלוטין.
מרקוס לקח את לארה לפינה אחת והצביע על העלווה המצוירת. כשהביטה מקרוב ראתה זיקית יושבת שם, מוסווית לגמרי על עלה. היא גחנה קרוב יותר אל היצירה החמודה ונגעה בה. "הטליבאן היו שורפים אפילו מכתב משפחתי יקר מפני שעל הבול נראה פרפר," אמר מרקוס. "אבל אני פספסתי את הזיקית הזאת, וגם הם."
בשיטוטה הלילי בבית, צלליתה רוטטת בתואם עם שלהבת הנר, נכנסה לארה לחדר העילי. צבעם המקורי של הקירות היה זהב עמום ומעודן, והם כוסו בציורי אוהבים חבוקים או קרבים זה אל זה במעבה יער או באחו. הם ניזוקו קשות מפגיעות כדורים. כשהטליבאן נכנסו אל הבית הם פנו להשחית בפנים כל דבר שנחשב לאנטי־איסלמי. מה ששמעו על החדר הזה הצית את זעמם יותר מכול. את החדר הזה הם רצו לפוצץ, אף־על־פי שהנאהבים הועלמו בידי מרקוס מאחורי מסך של בוץ.
עיניה של לארה נעו על־פני ציפוי הקירות המנותץ. שלהבת הנר חשפה פה ושם רמזים של זהב. הארץ הזאת היתה לאחת הטרגדיות הגדולות בעידן הזה. היא שוסעה לגזרים בידיים רבות שלחמו עליה, בשלל מיני השנאות והכישלונות שבעולם. שני מיליון מתים בתוך רבע מאה. אחדים מן הנאהבים שעל הקירות היו לבדם בגלל הכדורים שמחקו קטעים שלמים מן הציור, כך שלא נותר אלא פצע עמוק או קרע נורא במקום שבו היו בעבר בן או בת הזוג. איבר קטוע, עין אבודה.

 

קול שבקע מאחד החדרים האחרים הבהיל אותה במקום עומדה ולבה האיץ לנוכח האפשרויות למקורו.
זה לא גנב, היא הרגיעה את עצמה, גם לא לוחם של ארגון הטליבאן שמחפש מחבוא. זה גם לא טרוריסט ערבי, פקיסטני, אוּזבֶּקי, צ'צ'ני או אינדונזי — זרע שנבט מן האדמות ספוגות הדם של אחת המדינות האיסלמיות. ארגון אל־קעידה, הנמצא במנוסה מאז סתיו 2001, התארגן מחדש כדי לחטוף זרים, ליזום פיגועי התאבדות ולערוף את ראשיהם של אלה שראה בהם בוגדים, אלה שנחשדו כמודיעים של האמריקנים.
"מי הטיפש שצייר את זה?" דרש פעם הצאר לדעת, כשראה שרטוט של מצודה שצוירה בשגגה ללא שערים בידי סטודנט באקדמיה הצבאית להנדסה בסנקט־פטרבורג. הצעיר היה פיודור דוסטוייבסקי, ולארה ייחלה שגם הבית הזה יהיה נטול כניסות כאותה מצודה בעת שהתקדמה לאט לאורך המסדרון, טיפות השעווה הנמסה מחליקות במורד הנר האדום שבידה.
איש לא מתקרב אל הבית, סיפר לה מרקוס, בגלל השמועה שבסביבת האגם מתגוררים הג'ינים — השדים והרוחות. משבי הרוח באגם, בהר ובבוסתן מתנגשים זה בזה, אבל לפי אמונת המוסלמים, האוויר מלא תמיד גם באוכלוסי תבל הבלתי נראים, הטובים וגם הרעים. ואם לא די בכך, תושבי האזור סיפרו שרוח הרפאים של זאמין, בתו של מרקוס, הופיעה באחד החדרים ביום בואם של הטליבאן והבריחה
אותם.
אחרי שהקול נדם נעשתה לארה ערה לדממה המוחלטת של הלילה.
אולי מרקוס גישש באפֵלה והפיל חפץ כלשהו. המילה "צולע" מתארת מה שקורה לאדם שרגלו חסרה או ניזוקה, אך היא לא הצליחה לחשוב על מונח המתאר מצב שבו אי־אפשר להשתמש ביד או בזרוע, אף־על־פי שהגוף מאבד את יציבותו באותה מידה.
היא נכנסה לאחד החדרים ועצרה כשראתה את הספר שניתק מן התקרה ונפל בחבטה, החבטה ששמעה. האבק שהתרומם מן הרצפה אחרי הנפילה עדיין נע סביב הספר.
היא הרימה את הספר, ואחרי שהניחה את הנר על הרצפה חילצה את המסמר מן הדפים. היא פתחה את הספר על הרצפה והחלה לקרוא כשהיא יושבת לידו וסנטרה נתמך בברכיה.

"אִמרו לשודדי הארץ
שיחדלו לנטוע בוסתנים של מוות
מתחת לכוכבנו זה האחד
שמא יטרוף אותם הפרי."

מרקוס פוקח את עיניו בגן וחש כאילו מישהו קרב אליו וחוסם את אור השמש, אך אין שם איש. אנשים שעזבו שולחים מכתבים והודעות, מגיעים לביקור. ולכן, לעתים, למשך שבריר שנייה, אין זה מוזר לצפות למשהו מעין זה מאלה שכבר מתו. זה נמשך זמן קצר ביותר ואחר־כך התודעה זוכרת את העובדות, זוכרת שיש היעדרויות מוחלטות מאחרות.
בחשכת הלילה, ב־1980, חבורה של חיילים סובייטים פרצה לתוך הבית וחטפה את זאמין. מרקוס התעורר ממגעו הקר של רובה צמוד לרקתו. האפֵלה מלאה שתי וערב של אלומות אור כסופות שבאו מפנסי כיס אחדים. קטרינה התעוררה לצדו מקולות הבלבול שהשמיע. באותם רגעים ראשונים של מבוכה גדולה היא חשבה שאולי זהו אירוע דומה למה שקרה שבוע קודם־לכן, כשחולה הובא אל הבית באמצע הלילה, קורבן של נשק כימי סובייטי שנפגע יום קודם. גופו כבר היה רקוב כשהתגלה בשדה שעה לאחר ההתקפה ואצבעותיו לפותות במחרוזת תפילה. הוא התייסר כנראה בכאב שלא יתואר, ואף־על־פי שלא היה מסוגל לדבר, מבטו היה עז כל־כך עד כי היה כמעט הקול
עצמו.
הזוג לא הורשה להדליק את האור, אך כנראה היו שם כעשרה חיילים. מרקוס הבין מקולותיהם שהם בני־עשרֶה, או בתחילת שנות העשרים לחייהם. הוא תהה אם הם עריקים, נערים מפוחדים הבורחים מן הצבא הסובייטי. אנשים ממזרח גרמניה, ואפילו מקובה הרחוקה, הגיעו לקאבּוּל ואחר־כך ערקו למערב. הוא התנער משרעפיו כשהם שאלו על בתו ונקבו בשמה.
אחיזתה של קטרינה התהדקה על זרועו. היו ידיעות על חיילים סובייטים שנחתו במסוקים כדי לחטוף נערה והתעופפו איתה משם. הורים ואהובים יצאו אחרי העקבות שסימנו בגדיה על הארץ, ולבסוף הגיעו אל גופתה העירומה, שעצמותיה קרעו את בשרה, מכיוון שהושלכה מן המסוק אחרי שהגברים השביעו את רעבונם.
שניים מן החיילים דיברו פַּאשְטוֹ רצוצה ודרשו את זאמין בלי להסביר איך הכירו אותה או מדוע באו לקחתה. אחר־כך באו זעם מרושע ואלימות שהופנו כלפי מרקוס וקטרינה. הגברים ערכו חיפוש בבית לפני שהעירו אותם ולא הצליחו לאתר את הנערה.
חייל אחד נשאר עמם בעוד שהאחרים התפזרו בבית פעם נוספת. הם הקפידו לדבר בקולות מהוסים: זאת היתה עת מלחמה והיה עליהם להיות דרוכים תמיד לקראת נוכחות אפשרית של מורדים בקרבת מקום. אחדים חיפשו בגן ובבוסתן, ואחרים חיפשו במפעל הבשמים של מרקוס שעמד מחוץ לגן, וממנו עלה מדי פעם קולו של מי מהם. הם הקרינו בהילוּת גדולה, ומרקוס חשב על הלילה שבו נכנס הצבא הסובייטי לקאבול, כשנה קודם־לכן, וחיילי הקומנדו, ה"סְפֶּצְנָאז", רצו לאורך המסדרונות של ארמון הנשיאות לחפש את הנשיא והוציאו אותו להורג מיד כשמצאו אותו.
מרקוס וקטרינה הצליחו לפתוח בשיחה עם החייל דובר הפאשטו.
"הבת שלכם תומכת בהתקוממות. השם שלה היה ברשימה שנתן לנו מישהו מבפנים."
"בטח יש לכם טעות," אמר מרקוס למרות פיו הפצוע.
"אז איפה היא בשעה כזאת? באנו הנה במסגרת פעולה גדולה שאנחנו מבצעים באוּשָה הלילה, כדי ללכוד את אלה שתקפו את בית־הספר בתחילת החודש. הם עוד ישלמו על חיי העשרים ושבעה שאיבדנו."
השמש החלה לעלות בחוץ, ומישהו נכנס ואמר שזאמין נתפסה.
אבן הלאפּיס לאזוּלי של ארצם תמיד היתה מושא תשוקתו של העולם. קליאופטרה משחה את הצבע על עפעפיה, מיכלאנג'לו השתמש בו לציור הכחולים בתקרת הקאפּלה הסיסטינית, ולנוכח המראה שנשקף מחלקים שונים של השמים שנפרשו מעל מרקוס וקטרינה כשיצאו אל הגן, היה אפשר לחשוב שחוצבים את הלאפיס לאזולי מפסגותיה של אפגניסטן ולא ממעמקי אדמתה.
הזוג חיפש בסביבותיו ואחר־כך נסע לאושה כדי לנסות להבין מה קרה.
כעבור שעות, כשירדו הדמדומים, עמדה קטרינה ליד עץ שיטה, אוחזת בידה את חבל הכביסה הכרוך סביב העץ. מרקוס חשב שהיא עושה זאת כדי לא ליפול, אך אז ראה שחלק מן החבל שבין ידיה נצבע בכחול, במקום שבו נטף הצבע מאחת השמלות של זאמין, מן הסתם השמלה שלבשה כשנחטפה, מפני שהיא לא נמצאה בחדרה.
הוא הוליך את קטרינה בחזרה אל הבית ובושם השיטה דבק בה.

הג'ינים, כך אומרים, חיים בניחוח של פריחת השיטה, והם נִגלים רק לעיני הצעירים כדי ללכוד אותם באהבה בעולמות אחרים.

 

נאדים אַסלאם הוא מחברם של הספרים מפות לאוהבים אבודים ועונת ציפורי הגשם, שראו אף הם אור בהוצאת "מטר". אַסלאם נולד בפקיסטן בשנת 1966 וחי כיום באנגליה. ספריו תורגמו לשפות רבות, זכו לשבחי הביקורת ולפרסים רבים והיו לרבי מכר.

X