בית השמחה | לרכישה באינדיבוק
בית השמחה

בית השמחה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 382
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

"מדובר ביצירת מופת". אריק גלסנר, ידיעות אחרונות.

 

 

לילי בארט היפהפייה, שהוריה איבדו את כספם באחת והיא הועברה לחסותה של קרובת משפחה, יודעת שעליה למצוא בעל עשיר כדי להמשיך לחיות בחברה הגבוהה שבוחנת כל צעד שלה בשבע עיניים. אך מה בעצם מוביל אותה לחבל במאמציה שלה, ולשלם על כך את המחיר הגבוה ביותר? סיפורה של לילי בארט, שלבה לא נשמע לה, הוא מופת של חדות האבחנה ועוצמת הכתיבה של אידית וורטון.

"החברה הסגורה שלילי בארט מפלסת בה את דרכה מתגלה לאורך הרומן כגרסה מלוטשת של משחק הסולמות והנחשים," נכתב בפתח הדבר לספר זה. "אפשר לעלות בה במהירות בסולם כל עוד אוחזים בסממנים הנכונים של מראה, ייחוס או ממון, אך במהירות רבה עוד יותר אפשר להחליק למטה והחוצה על גב הנחש. ונחשים כאלה ניתן למצוא בשפע בבית השמחה."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית השמחה”

סֶלדֶן עצר על עומדו בפתיעה. בשעת הדוחק ששררה אחר הצהריים בתחנת הרכבת גְרַנְד סֶנְטְרָל הייתה העלמה לילי בּארט מראה משובב נפש.

 

היה זה יום שני בתחילת ספטמבר, והוא שב לעבודתו מבילוי קצרצר מחוץ לעיר, אבל מה עושה העלמה בּארט בעיר בעונה הזאת? אילו עמדה לעלות על רכבת, היה מסיק שנתקל בה בעת המעבר מאחוזה כפרית אחת לבאה בתור בשורת האחוזות שהתחרו על נוכחותה אחרי תום העונה בנְיוּפּוֹרְט, אבל היא נראתה אובדת עצות ולכן התפלא. היא עמדה מובדלת מקהל הנוסעים והניחה להם לחלוף על פניה בדרך אל הרציף או אל הרחוב, ולבשה ארשת מתלבטת שעשויה להסוות, כפי שהניח, תכלית מוגדרת מאוד. האפשרות שהיא מחכה למישהו אמנם צצה במוחו מיד, אבל הוא התקשה להבין מדוע הרעיון הזה ריתק אותו למקומו. בלילי בּארט לא היה שום דבר חדש, ואף על פי כן, בכל פעם כשראה אותה, התעורר בו זיע קל של עניין: היא, מטבעה, עוררה תמיד ניחושים סביבה, וגם הפשוטים במעשיה נראו כמתוכננים היטב לטווח ארוך.

 

יצר הסקרנות הסיט אותו ממסלולו הישיר אל היציאה, כדי לעבור לידה. הוא ידע שאם לא תרצה להיראות, היא תמציא את הדרך לחמוק ממנו, והרעיון לבחון את מומחיותה שעשע אותו.

 

"מר סֶלדֶן – איזה מזל!"

 

היא באה לקראתו בחיוך, בהחלטה כמעט נלהבת לעצור אותו בדרכו. אדם או שניים שחלפו בסמוך להם האטו כדי להסתכל, כי העלמה בּארט הייתה בדיוק הדמות שעשויה לרתק למקומו אפילו את הנוסע מהפרברים הנחפז להגיע אל הרכבת האחרונה שלו.

 

סֶלדֶן מעודו לא ראה אותה קורנת יותר. ראשה שפע חיוניות שהתבלטה על רקע הגוונים העמומים של הקהל ומשכה אליה תשומת לב רבה יותר מאשר באולם נשפים, ומתחת לצבעם הכהה של הכובע והרדיד המצל על הפנים שבה אליה חלקת הנעורים, זוך הגְוֶון שהחלה לאבד אחרי אחת עשרה שנים של איחור בנשף וריקודים ללא ליאות. באמת עברו כבר אחת עשרה שנים? השתומם סֶלדֶן, והיא אכן הגיעה ליום הולדתה העשרים ותשעה כפי שטוענות יריבותיה?

 

"איזה מזל!" חזרה ואמרה. "כמה יפה מצדך שבאת להושיע אותי!"

 

הוא השיב בעליצות שהוא רואה בזה את שליחות חייו, ושאל באיזו צורה תתבטא הישועה.

 

"הצורה לא חשובה – אפילו לשבת על ספסל ולשוחח איתי. אם אפשר לשבת ולחכות שיסתיים ריקוד הקוֹטיליוֹן, למה אי-אפשר לשבת ולחכות לרכבת? הרי לא חם כאן יותר מאשר בחדר-החממה של הגברת ואן אוֹסבֶּרג, חלק מהנשים הרי לא מכוערות יותר."

 

היא קטעה את דבריה ואגב צחוק הסבירה שהיא הגיעה מטַקסידוֹ העירה בדרכה אל אחוזת משפחת טְרֶנוֹר בבֶּלוֹמוֹנט, אבל החמיצה את הרכבת של שלוש ורבע לרַיינְבֶּק.

 

"ועד חמש וחצי אין רכבת." היא הציצה בשעון משובץ אבנים טובות שנחבא בין התחרים. "רק שעתיים לחכות. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. המשרתת שלי באה הנה הבוקר לערוך בשבילי קניות והייתה אמורה לנסוע לבֶּלוֹמוֹנט באחת, הבית של דודתי סגור, ואני לא מכירה בעיר אף נפש חיה." היא העיפה מבט נוגה בתחנה. "אבל בכל זאת חם פה יותר מאשר אצל הגברת ואן אוֹסבֶּרג. אם יש לך זמן, בוא קח אותי לאיזה מקום לנשום אוויר."

 

הוא הצהיר שכל-כולו עומד לרשותה: ההרפתקה נראתה לו מבדרת. כצופה מן הצד הוא נהנה למראה לילי בּארט מאז ומתמיד, ומכיוון שהמסלול שלו היה מרוחק כל כך מהחוג שהיא נעה בו, הוא נהנה להימשֵך לרגע אל הקרבה הפתאומית שהשתמעה מהצעתה.

 

"נלך לשתות תה ב’שֶרי’ז’?"

 

היא חייכה בהסכמה ואחר עיוותה קלות את פניה.

 

"ביום שני באים העירה הרבה מאוד אנשים – אי-אפשר שלא לפגוש שם המון טרחנים. נכון שאני כבר עתיקת-יומין וזה לא צריך להפריע לי, אבל גם אם אני כבר זקנה, אתה עדיין לא," התנגדה ברוח טובה. "אני מתה לשתות תה – אבל אין מקום שקט יותר?"

 

הוא נענה לחיוך הערני שנח עליו. התחשבותה במוסכמות עניינה אותו כמעט כמו התעלמותה מהן: הוא היה משוכנע לגמרי שזו כמו זו הן חלק מאותה תוכנית ששוכללה בקפדנות. כששפט את העלמה בּארט הוא תמיד השתמש במושג "הנימוק על פי התכנון."[1]

 

"המבחר שמציעה ניו יורק די דל," אמר, "אבל קודם כול אמצא כרכרה, ואחר כך נמציא משהו." הוא הוביל אותה בין המוני השבים מהחופשה, ליד נערות צהבהבות-פנים בכובעים מגוחכים, ונשים שטוחות חזה שנאבקו בצרורות עטופים בנייר ובמניפות עשויות מקלעת כפות דקלים. האומנם היא שייכת לאותו הגזע? האפרוריות, החספוס של הפלח הממוצע הזה של המין הנשי הבהירו לו עד כמה היא מיוחדת במינה.

 

מטר קצרצר צינן את האוויר, ועננים עדיין ריחפו מעל הרחוב הלח ורעננו אותו.

 

"כמה נעים! בוא נלך קצת ברגל," אמרה כשיצאו מהתחנה.

 

הם פנו לשדרת מדיסון והחלו ללכת בנחת צפונה. היא פסעה לצדו בצעד ארוך וקל, וסֶלדֶן שם לב שהוא מתמוגג מהנאה מעצם קרבתה: ממבנה אוזנה הקטנה, מהגל המתעגל מעלה בקפידה של שערה – האם הובהר קמעה ביד אומן? – ומצמיחתם העבותה של ריסיה השחורים והישרים. הכול בה היה חיוני ומרהיב, חזק ומעודן בד בבד. הייתה לו תחושה עמומה שההשקעה ביצירתה גבתה ודאי מחיר כבד, שבדרך עלומה הרבה מאוד בני אדם מכוערים ומשעממים הוקרבו ודאי כדי לייצר אותה. לא נעלם ממנו שהסגולות שהבחינו בינה ובין המוני בנות מינה הן בעיקרן חיצוניות, כאילו נמשח זיגוג עדין של יופי ואנינות על חרס פשוט לגמרי. אך ההשוואה לא השביעה את רצונו, כי חומר גס לא ייענה לגימור משובח, ועם זאת, האם לא ייתכן שהחומר משובח, אך הנסיבות עיצבו ממנו כלי ריק?

 

כשהגיע למקום הזה בהתחבטויותיו יצאה השמש, והשמשייה המורמת שלה קטעה את הנאתו. כעבור רגע או שניים היא נעצרה באנחה.

 

"אח, באמת, אני מתה מחום ומצמא – ואיזה מקום נורא היא ניו יורק!" היא הסתכלה בייאוש לשני עבריה של השדרה העגמומית. "ערים אחרות לובשות בקיץ את הבגדים היפים ביותר, אבל ניו יורק יושבת לה בכותונת פשוטה." עיניה נדדו אל אחד הרחובות הצדדיים. "הנה, מישהו בכל זאת גילה אנושיות ושתל שם כמה עצים. בוא נעבור לצל."

 

"אני מרוצה שהרחוב שלי מסב לך קורת רוח," אמר סֶלדֶן כשפנו בפינת הרחוב.

 

"הרחוב שלך? אתה גר כאן?"

 

היא סקרה בעניין את החזיתות החדשות של הבתים, שהיו עשויות לבֵנים וסיד ושונות זו מזו להפליא בצייתנותן לכמיהה האמריקאית לחידושים, אך רעננות ומזמינות בזכות הסוככים והאדניות שקישטו אותן.

 

"כן – ודאי: ‘הבֶּנֶדיק’. איזה בניין יפה! אני לא חושבת שראיתי אותו אי פעם." היא הסתכלה על בניין הדירות, שהייתה לו אכסדרת שיש וחזית בסגנון ג’ורג’יאני. "איפה החלונות שלך? אלה עם הסוכך הפתוח?"

 

"בקומה העליונה – כן."

 

"והמרפסת הקטנה הזאת שלך? כמה קריר נראה שם למעלה!"

 

הוא נעצר רגע. "בואי ותראי," הציע. "אני יכול להציע לך בן רגע כוס תה – ולא תפגשי שום טיפוסיים טרחניים."

 

אדמומית פניה כהתה – היא עדיין שלטה באומנות ההסמקה ברגע הנכון – אבל היא קיבלה את ההצעה באותה הקלילות שהוצעה.

 

"למה לא? זה בהחלט מפתה – אני מוכנה להסתכן," הכריזה.

 

"אבל אני לא מסוכן," אמר באותו הטון. למען האמת, היא עוד אף פעם לא מצאה חן בעיניו כמו באותו הרגע. הוא ידע שהיא נענתה בלי לחשוב פעמיים: הוא לעולם לא ייכלל כגורם בתוכניותיה, והספונטניות של הסכמתה הייתה מפתיעה, כמעט מרעננת.

 

על הסף הוא עמד לרגע לחפש את המפתח.

 

"אין כאן אף אחד, אבל יש לי משרת שאמור לבוא בבקרים, וייתכן שהוא ערך שולחן לתה ודאג לעוגה."

 

הוא הזמין אותה להיכנס למסדרון צר שהדפסים ישנים היו תלויים בו. היא שמה לב למכתבים ולהודעות שנערמו על השולחן בין הכפפות והמקלות שלו. אחר כך מצאה את עצמה בספרייה קטנה, אפלולית אבל מרנינה, שהיו בה כותלי ספרים, שטיח טורקי שדהה בחן, מכתבה עמוסת חפצים, וכפי שצפה, מגש ערוך לתה על שולחן נמוך ליד החלון. רוח קלה ניעורה, העיפה פנימה את וילונות המוסלין ונשאה ניחוח רענן של פריחת רִכְפָּה ריחנית ופטוניה מאדנית הפרחים שבמרפסת.

 

לילי צנחה באנחה על אחד מכיסאות העור המרופטים.

 

"כמה נהדר לגור לבד בדירה כזאת! איזה מצב אומלל זה להיות אישה." היא התרווחה בכיסא בהתמרמרות מתפנקת.

 

סֶלדֶן הפך את הארון בחיפושיו אחרי עוגה.

 

"אבל כבר היו דברים מעולם," אמר," נשים שנהנות מהזכות לגור בדירה משלהן."

 

"כן, מטפלות – או אלמנות. אבל לא בחורות צעירות – לא בחורות עניות ומסכנות שיכולות להתחתן!"

 

"אני מכיר גם בחורה צעירה שגרה בדירה משלה."

 

היא הזדקפה מופתעת. "באמת?"

 

"באמת," אישר והגיח מן הארון עם העוגה המבוקשת.

 

"אה, אני יודעת – אתה מתכוון לגֶרטי פארִיש." היא חייכה בזלזול קליל. "אבל אני אמרתי שיכולות להתחתן – וחוץ מזה, יש לה דירה קטנה וזוועתית, אין לה משרתת, והיא אוכלת מאכלים מוזרים. הטבחית שלה גם מכבסת, ולאוכל יש טעם של סבון. אתה יודע שלא הייתי מסוגלת לסבול את זה."

 

"אז אל תאכלי איתה בימי כביסה," אמר סֶלדֶן שפרס את העוגה.

 

שניהם צחקו, והוא כרע ברך ליד השולחן כדי להדליק את העששית[2] מתחת לקומקום, בעוד היא מכניסה כמות מדודה של עלי תה לתיון מזוגג בירוק. כשהסתכל על ידה הממורקת כפיסת שנהב נושנה, על הציפורניים הוורודות והצרות ועל צמיד הספיר המחליק על פרק כף ידה, התחוור לו באחת עד כמה אירונית הייתה הצעתו, שהיא תחיה חיים דומים לאלה שבחרה לה בת דודתו גֶרטרוּד פאריש. היא הייתה קורבן מובהק כל כך של התרבות שהולידה אותה, עד כי חוליות הצמיד שענדה נראו כאזיקים הכובלים אותה לגורלה.

 

נראה שהיא קראה את מחשבותיו. "מכוער מצדי לדבר ככה על גֶרטי," אמרה בחרטה מצודדת. "שכחתי שהיא בת דודתך. אבל אתה יודע שאנחנו שונות מאוד: היא רוצה להיות טובה, ואני רוצה להיות מאושרת. וחוץ מזה, היא חופשייה, ואני לא. אילו הייתי, אני מניחה שהייתי מצליחה להיות מאושרת אפילו בדירה שלה. הייתי נהנית הנאה צרופה לסדר את הרהיטים כמו שאני רוצה ולמסור את כל החפצים המכוערים לאיש שמפנה את האשפה. אילו רק ניתן לי לרהט מחדש את הטרקלין בבית של דודתי, אני יודעת שהייתי נעשית אישה טובה יותר."

 

"מצבו רע עד כדי כך?" שאל בהבנה.

 

היא חייכה אליו מעבר לתיון, שהרימה כדי שימלא אותו.

 

"זאת ההוכחה שאתה בא לשם לעתים רחוקות מדי. למה אתה לא בא יותר?"

 

"כשאני בא, זה לא בשביל להסתכל על הרהיטים של הגברת פֶּניסטוֹן."

 

"שטויות," אמרה. "אתה לא בא בכלל – והרי אנחנו מסתדרים מצוין כשאנחנו נפגשים."

 

"אז אולי זאת הסיבה," מיהר להשיב. "צר לי, אבל אין לי שמנת לתה – אולי את רוצה במקום זה פרוסת לימון?"

 

"אני אפילו מעדיפה לימון." היא חיכתה עד שפרס את הלימון ושם פרוסה דקה בתוך הספל שלה. "אבל לא זאת הסיבה," התעקשה.

 

"סיבה למה?"

 

"שאתה אף פעם לא בא." היא גחנה לפנים, ובעיניה המקסימות בצבץ צל של מבוכה. "הייתי רוצה לדעת – הייתי רוצה להבין אותך. אני כמובן יודעת שיש גברים שאני לא מוצאת חן בעיניהם – די במבט אחד כדי לדעת את זה. וגברים אחרים פוחדים ממני: הם חושבים שאני רוצה להתחתן איתם." היא חייכה אליו חיוך כן. "אבל אני לא חושבת שאתה סולד ממני – ולא ייתכן שאתה חושב שאני רוצה להתחתן איתך."

 

"לא – אני מזכה אותך מאשמה זו," הסכים.

 

"אם כן, למה?"

 

הוא לקח את הספל שלו אל האח, וכעת עמד שעון על הכרכוב והביט בה בהנאה נִרפָּה – הוא לא שיער שהיא תבזבז את התחמושת שלה על משחק פעוט כזה, אבל אולי היא רק מתאמנת כדי לא להחליד, ואולי אין לבחורה מסוגה נושאים לשיחה חוץ משיחות אישיות. מכל מקום, היא הייתה יפה להפליא, והוא הזמין אותה לתה ועליו לעמוד במחויבות שקיבל על עצמו.

 

"אם ככה," אמר וזינק למים," אולי זאת הסיבה."

 

"מה?"

 

"העובדה שאת לא רוצה להתחתן איתי. אולי משום כך הפיתוי לבוא לבקר אותך לא חזק במיוחד." הוא הרגיש רטט קל בעמוד השדרה בשל דבריו הנועזים, אבל צחוקה הרגיע אותו.

 

"מר סֶלדֶן היקר, לא נאה לך לדבר ככה. טיפשי מצדך לעגוב עלי, ולא מתאים לך לנהוג בטיפשות." היא נשענה לאחור ולגמה מן התה בארשת מפוכחת שהייתה מצודדת כל כך, עד שאילו ישבו בטרקלין של דודתה, לא מן הנמנע שהיה מנסה לסתור את מסקנתה.

 

"אתה לא מבין," המשיכה, "שלא חסרים לי גברים שיגידו לי דברים נעימים, ושאני רוצה ידיד שלא יפחד להגיד לי דברים לא נעימים כשאני זקוקה להם? לפעמים אני חושבת שהיית יכול להיות הידיד הזה – אני לא יודעת למה, חוץ מזה שאתה לא מתחסד ולא מושחת, ושאני לא אצטרך להעמיד פנים איתך ולא להישמר מפניך." קולה הנמיך לטון רציני, והיא ישבה והתבוננה בו בכובד ראש נסער של ילדה.

 

"אין לך מושג עד כמה אני זקוקה לידיד כזה," אמרה. "דודתי מלאה בעקרונות מהספרים, אבל כולם מתאימים להתנהגות שהייתה מקובלת בתחילת שנות החמישים. נדמה לי תמיד שכדי לעמוד בהם, אני צריכה ללבוש בגדי מוסלין עבים עם שרוולים רחבים וחפתים צמודים. והנשים האחרות – הידידות הטובות שלי – מנצלות אותי, או מבזות אותי. אבל לא אכפת להן בכלל מה קורה לי. אני מסתובבת בשטח כבר יותר מדי זמן – אני מתחילה להימאס על האנשים, הם מתחילים לדבר על זה שאני כבר צריכה להתחתן."

 

לרגע השתררה שתיקה, ובינתיים שקל סֶלדֶן תשובה או שתיים שעשויות לתבל את השיחה בקורט של לצון. אך הוא דחה אותן לטובת השאלה הפשוטה: "אז למה את לא מתחתנת?"

 

היא הסמיקה וצחקה. "אה, אני רואה שאתה בכל זאת ידיד, וזה אחד הדברים הלא-נעימים שביקשתי."

 

"לא התכוונתי לשאול שאלה לא נעימה," השיב בלבביות. "אבל הנישואים הם לא הייעוד שלך? לא לזה חינכו את כולכן?"

 

היא נאנחה. "אני מניחה שכן. מה יש חוץ מזה?"

 

"בדיוק. אז למה את לא קופצת למים וגמרנו?"

 

היא משכה בכתפיה. "לפי מה שאתה אומר, הייתי צריכה להתחתן עם הגבר הראשון שהזדמן לי."

 

"לא התכוונתי לרמוז שמצבך נואש עד כדי כך. אבל ודאי יש מישהו שעומד בדרישות."

 

היא נענעה בראשה בליאות. "בזבזתי הזדמנות טובה או שתיים כשרק התחלתי לצאת בחברה – אני מניחה שזה קורה לכל נערה; ואתה יודע שאני ענייה להחריד – אבל יקרה מאוד. אני זקוקה להרבה כסף."

 

סֶלדֶן הושיט יד כדי לקחת קופסת סיגריות מכרכוב האח.

 

"מה קרה עם דילווֹרת’?" שאל.

 

"אימא שלו נבהלה. היא פחדה שאמסור את כל תכשיטי המשפחה לשיבוץ מחדש. והיא רצתה שאבטיח לא לרהט מחדש את הטרקלין."

 

"והרי בדיוק בשביל זה אתן מתחתנות!"

 

"בדיוק. לכן היא שלחה אותו להודו."

 

"מזל ביש – אבל את יכולה למצוא משהו מוצלח יותר מדילווֹרת’."

 

הוא הושיט לה את הקופסה והיא הוציאה שלוש או ארבע סיגריות, שמה אחת בין השפתיים והכניסה את האחרות לתוך קופסה מוזהבת קטנה שהייתה מחוברת למחרוזת הפנינים הארוכה שענדה.

אדית וורטון הייתה סופרת אמריקאית, מחברת רומנים וסיפורים קצרים.

 

אדית ניובולד ג'ונס נולדה ב-24 בינואר 1862, לעושר ומותרות. הוריה היו ג'ורג' פרדריק ג'ונס ולוקרציה סטיבנס רינלאנדר. היו לה שני אחים: פרדריק רינלאנדר והנרי אדוארד.

 

ב-1885, בגיל 23, התחתנה עם אדוארד (טדי) רובינס וורטון, שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנים. אדוארד, בא ממשפחה מבוססת בבוסטון, בן למעמד החברתי של אדית, חובבספורט וג'נטלמן, שותף לאהבתה לנסיעות ולטיולים. במרוצת השנים התגלו אצל אדוארד וורטון סימני התערערות נפשית, שהלכו והחמירו. ב-1913, אחרי שוורטון עבר התמוטטות עצבים, אובחן כחולה נפש ואושפז בבית חולים, התגרשו אדית ואדוארד לאחר 28 שנות נישואים.

 

ב-1901 בנתה וורטון את אחוזת "ההר" (The Mount) בלנוקס, מסצ'וסטס, שם כתבה כמה מספריה, כמו "בית השמחה" (1905), הראשון העוסק בעלילות "החברה הגבוהה", אצולת הממון של ניו יורק במאה ה-19, ואירחה כמה מחשובי האישים בעולם הספרות של אמריקה, כולל חברה הקרוב, הנרי ג'יימס.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה חילקה וורטון את זמנה בין פריז לפרובאנס, שם סיימה את "עידן התמימות" ב-1920. ב-1921 זכה "עידן התמימות" בפרס פוליצר לספרות. וורטון הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס. היא דיברה צרפתית שוטפת והרבה מספריה פורסמו גם באנגלית וגם בצרפתית.

 

בכתיבתה מיזגה וורטון התבוננות בוחנת ומעמיקה במעמדות באמריקה עם שנינות טבעית. שילוב מוצלח זה שירת אותה היטב בבואה לכתוב רומנים וסיפורים קצרים, עוקצנים והומוריסטים. בין ידידיה היו רבים מן האינטלקטואלים ידועי השם של אותה תקופה, כמו הנרי ג'יימססינקלר לואיסז'אן קוקטו ואנדרה ז'יד. פגישתה עם הסופר פרנסיס סקוט פיצג'רלד תוארה בידי העורכים של מכתביה כ"אחת הפגישות הכושלות ביותר בעולם הספרות האמריקאית". גם תאודור רוזוולט נמנה עם ידידיה.

 

בשנות מלחמת העולם הראשונה השקיעה את כל מרצה בעבודת צדקה למען פליטים, וב-1916 הוענק לה אות אבירת לגיון הכבוד הצרפתי כהוקרה על מחויבותה לעקורים. עבודת הרווחה שעסקה בה כללה הקמת סדניאות לנשים צרפתיות מובטלות, ארגון קונצרטים כדי לספק עבודה לנגנים, פתיחת בתי חולים לשחפנים והקמת "אכסניות אמריקאיות" לפליטים בלגים. בשנת 1916 ערכה וורטון את "ספר חסרי הבית", שהיה מורכב מכתבים, עבודות אמנות, ארוטיקה ופרטיטורות, שליצירתו תרמו כמעט כל האמנים החשובים בני התקופה באירופה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-11918, נטשה את בית העיר האופנתי שלה ועברה ל"פאביון קולומב" בסאן-ברי-סו-פורה הסמוכה, להתענג שם על מנעמי הכפר.

 

לצד כתיבתה הספרותית, הייתה וורטון אדריכלית נוף ומעצבת פנים מוערכת מאוד בזמנה. בתחום עיסוקה זה כתבה מספר ספרים רבי השפעה, בהם הספר הראשון שלה שיצא לאור, "עיצוב בתים".

 

וורטון המשיכה לכתוב עד מותה ב-11 באוגוסט 1937 בגיל 75 בצרפת. הרומן האחרון של וורטון "האריסטוקרטים", לא היה גמור כאשר נפטרה.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X