בית הקפה של נורה אפרון | לרכישה באינדיבוק
בית הקפה של נורה אפרון

בית הקפה של נורה אפרון

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

ניו יורק היא מקום טוב לאי־זוגיים. כאן אף אחד לא ישאל אותה כמה ילדים יש לה ואיך זה שבחורה בגילה עדיין בגפה. היא נכנסת לאולם הקולנוע לבד, היא יושבת לבד בבית קפה, וביום ההולדת שלה, עד כמה שזה עלול להישמע מוזר, היא מזמינה לעצמה מקום אחד במסעדה, וזה כל כך בסדר כאן להזמין Table for one.

למרות שמיום הולדת ליום הולדת היא נעשית מוטרדת.

והבדידות — הבדידות הפכה להרגל ושינתה אותה. יותר ממה שהמוות שינה אותה."

איילנד וליב הם שני ישראלים עם שמות משונים שנפגשים בניו יורק. לשניהם לב שבור, זיכרונות מרים, ושניהם מתגוררים באפר ווסט סייד. איילנד מקווה למצוא ברחובות ניו יורק אנונימיות ושִכחה, ליב מחפשת אחר הקסם והסוד של אחורי הקלעים בסצנות קולנוע המצולמות בעיר הגדולה, ושניהם, ביחד ולחוד, רודפים אחר חלום חמקמק.

הם נפגשים  לגמרי במקרה בבית קפה שכונתי, כשליב מפילה סנדוויץ' רוסטביף עסיסי ישר על המכנסיים של איילנד.

זהו ספרה השני של ורד שנבל, ספרה הראשון עכשיו אפשר להתחיל ראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשנת 2013, זכה בביקורות מצוינות והיה לרב־מכר.

״הצלילה למעמקים הופכת את הגיבורות שלה למושלמות… שנבל לא מרחמת על אף אחת מהן ובמיוחד לא על הגיבורה הראשית שלה… נדמה שהפונקציה המרכזית שהספר ממלא היא ערטול אישיותה של עמליה מכל שכבה אפשרית והצגתה במערומיה. זה מה שהופך את הרומן לסיור מודרך בנפש הנשית.״            וואלה! תרבות. אוקטובר 2013

"עכשיו אפשר להתחיל ספר חדש ומאוד מאוד מומלץ. עם הרבה תקווה והרבה רגשות והרבה אמת.״              ליאת רגב, רשת ב', יולי 2013

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מקסים, מרגש, משולל קיטש. דמויות חזקות וכתובות היטב. מעורר מחשבה מהנה ביותר. מומלץ בחום רב. כייף של ספר.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

"איילנד היקר".
זה מה שהיא כתבה. בעט כדורי שחור. באותיות עשויות, מעובות בכוונה. איילנד יכול היה לראות אותה — רוכנת מעל המעטפה, מרוכזת, מעגלת אותיות, מעבה, מדגישה, חורטת כמעט.
הוא בהה במעטפה: לבנה, דקה ומלבנית, דחוסה בכיס המושב שלפניו, נשענת על המצע הקשיח של הוראות הבטיחות למטוס בואינג 747-400. הוא שיפשף את מצחו, עצם את עיניו, שלח יד ומשך את המעטפה מכיס המושב. שעות הטיסה הרבות ואצבעותיו שחזרו ונגעו בה סימנו עליה קמטים עדינים ואוזן מקופלת זעירה.
המעטפה חיכתה לו בפתח הדירה שלו. כמעט דרך עליה כשפתח את הדלת, הרצועה של הכלב בידו והמזוודות מאחוריו. חשב להשאיר אותה שם, על הארץ. חתומה. סגורה. עם רסיסי הרוק שלה על משולש החתימה.
האוויר הדחוס. המהום המנועים המונוטוני. היובש המייסר בקצות האצבעות. הסדקים בשפתיים. הצריבה בעיניים. הגרון. הלב. דואב. הראש. שלושים אלף רגל אל תוך השמים, והקרקע מחזירה אותו אליה. מושכת. גם אחרי כמעט שתים־עשרה שעות שבהן לא קם מכיסאו, מצמח זיפי זקן ליליים. זה אוחז בו ולא מרפה. המריא איתו, וגם ינחת. ציפורני העלבון הן חדות וארוכות. ומטונפות.
הגרון שלו גירד והוא השתעל. והשתעל. שיעול חזק, טורדני. המילים הכתובות על המעטפה רטטו על ברכיו. הוא ניסה להשתלט על השיעול היבש, חש במבטי הנוסעים ננעצים בו. לשווא. השיעול רק גבר.
הוא רצה לקפל את המעטפה לכדור קטן, כזה שידקור לו בכף היד, והוא ימעך, עד שכף ידו תנצח, והכדור יתרכך, והדיו שבפנים, או אולי העופרת — כי היא אהבה בדרך כלל לכתוב בעיפרון: פתקים, רשימות או סתם לקשקש כשדיברה, נניח, בטלפון — תימרח עד שלא יהיה אפשר לקרוא כלום מהמילים שלה.
"אדוני," הדיילת רכנה לעברו. הוא היה יכול ממש להרגיש את החזה שלה מבעד לבד הנוקשה של השמלה הכחולה, והמטפחת הירוקה, כחולה או כתומה, או אולי לבנה שעל צווארה — הוא ראה מטושטש — דיגדגה את מצחו, "נא ליישר את גב המושב. אנחנו נוחתים."
מה ההבדל בינה ובין רובוט, עם חיוך סתמי ועיניים מתות ואיפור מוגזם וגרביונים מיוחדים, תומכים, שעוטפים בחוזקה את העור כדי למנוע ורידים. הוא ידע. הוא הכיר. הוא הרגיש. הוא קילף בעצמו פעמים כה רבות, מעל רגליה של איילה. "סאפּוֹרט", היא קראה לגרביונים האלה שהיתה קונה בניו יורק. וגב המושב שלו נותר מיושר מתחילת הטיסה. אפילו את חגורת הבטיחות לא התיר. לילה, לפנות בוקר, בוקר, צהריים. כאן עכשיו חמש וחצי בבוקר־כמעט שש ושם — מה אכפת לו שם. והדיילת הזאת. היא סתם. מתוכנתת. אין רגש. קופסה ריקה.
וכאילו קראה את מחשבותיו, הדיילת סבה על עקבותיה והניחה את ידה על כתפו. "והכלב, בסדר. בדקנו."
הוא דאג לסנדי מהרגע שהכניס אותו לכלוב הפלסטיק הגדול והמסורג, שעם אחד מעובדי נמל התעופה הרים והניח על המסוע שלקח את הדוג־דה־בורדו הגדול שלו, מטושטש בכדורי הרגעה, מבטו מזוגג, פיו שמוט, לא מבין מה קורה. איילנד לא חשב שזה ישפיע עליו כך, אבל כשסנדי נעלם מאחורי השסעים של וילון הגומי השחור, חש כאילו בטנו מתרוקנת.
את השם איילנד המציאו לו לפני שנים, בתיכון. וזה נדבק. כינוי שנעשה לשם.
שערו היה מלא וגלי, הגיע עד עורפו וכיסה את קצות אוזניו. הוא נהג למשוך אותו לאחור, כשהוא מפריד באצבעות בין קווצות השיער. במצחו הגבוה נחרתו סדקים של שמש ומלח.
יותר משבועיים לא היה בים.
עיניו היו מלוכסנות מעט בחלקן הפנימי ואת כל שטחן הציף גוון כחול צלול, ששיווה להן מראה של שני פנסים בוהקים. שפתו העליונה היתה דקה וכשפיו היה סגור, נבלעה וכמעט לא נראתה. אפו היה שבור מעט וסנטרו מחודד. אין הרבה מורים־גברים בחטיבת הביניים, בני ארבעים ושלוש. לא בסביבתו, לפחות. לא כאלה שנראים כמוהו, לפחות. והוא שם לב איך התלמידות שלו הביטו בו.
זה, עד שעשה מעצמו צחוק.
כן. אפשר לומר שהוא היה חתיך. נטע זר בנוף המקומי — של חטיבת ביניים ביישוב שקיבל רק לאחרונה מעמד של עיר. אולי רק לבושו התאים למקצוע שלו, אפילו כעת, חולצת כפתורים משובצת בצבעי אפור־לבן מתחת לסווטשירט כחול עם רוכסן סגור, ומעליהם ז'קט כותנה חום שאיכשהו השתלב מצוין עם יתר הפריטים. מעין לבוש מוֹרי שכזה. ועד לפני שבועיים וקצת היה על פניו חיוך קטן, בפה סגור, שליווה אותו רוב שעות היום, הבעה קבועה ושלווה. של שלמות. של סיפוק. של ביטחון.
הוא היה מורה ללשון ולהבעה בכתב, ובשנה האחרונה גם בעל פה. הוא שיכנע את מנהלת בית הספר שפעם בשבועיים ילמד את התלמידים כיצד לדבר מול קהל. שיעורי "הבעה בעל פה", כך קרא להם — נמנע בכוונה משימוש במילים רטוריקה ותורת הנאום, כדי לא להרתיע את תלמידיו. הוא עצמו זכר נאומים גדולים כמעט בעל פה וקיבץ במהלך השנים נאומים שונים שהותירו בו חותם. התלמידים אהבו את השיעורים האלה. מאוד. לא פעם התעלמו מן הצלצול ונותרו בכיתה גם בהפסקה ולא היה להם אכפת.
הוא נהג להראות לתלמידים סרטונים של נואמים וניתח את שפת הגוף שלהם, מקפיא את התנועה. מצביע על הפה. על כף היד. על המבט. הוא ציטט באוזניהם את בנג'מין פרנקלין שאמר שנואם טוב הוא אדם בעל שטף של מילים ומעט היגיון, וטען והזכיר להם שוב ושוב שנואם צריך גם גוף אמין. כי שפת הגוף חשובה לא פחות.
לעולם לא יוכל לעמוד שוב מול תלמידיו.
גוף המתכת הענקי הנמיך. שקיות אשפה עצומות המתינו, מאובטחות בארונות המטבח המוארך. "הייתי הראשונה מהקורס שקיבלה גאלי אחורי," איילה התגאתה באוזניו. והרי ידוע שגאלי אחורי זה התפקיד הכי אחראי. להאכיל מטוס מלא בנוסעים, לחתום ולקבל על עצמך את האחריות על המספר הנכון של המגשים, מנות האוכל והציוד, לארגן, לתקתק, כדי שצ'יק־צ'ק יוכלו להוריד תריסים ולהרדים את הנוסעים.
הוא ישאיר את המכתב כאן.
איילנד קיפל את המעטפה לחצי, אבל כעבור רגע פרש אותה. תנועה אחת נוספת, קדימה, ממנו והלאה, והוא קורע את משולש המעטפה, תנועה פחות נחושה וחסרת מזל והוא פוצע את האצבע. חותך אותה עם הנייר. הוא ליטף את חוד הנייר.
הוא הביט שוב במעטפה. "איילנד היקר".
לא הפליא אותו שהתחילה את המכתב על המעטפה. זה התאים לה. הפליא אותו שלא העתיקה איזשהו ציטוט מאוסף הציטוטים שלה. היא לא היתה סופרת או משוררת או משהו כזה. דיילת אוויר. רק דיילת אוויר. אישה בת שלושים ושבע שרצתה להמשיך לדייל. לא רובוטית כמו ההיא שאמרה לו שסנדי בסדר. אישה נעימה. יפה וחכמה. באמת חכמה.
תמיד, מכל טיסה, איילה היתה חוזרת רעננה וזוהרת, פותחת את המזוודה הכחולה־קשיחה והכבר שרוטה שלה, ומוציאה קודם כול את נעלי הריצה ובגדי ההתעמלות. היא תמיד רצה, בכל מקום שהגיעה אליו. אספה זיכרונות דרך כפות הרגליים והקילומטרים שגמאה.
ככה, אגב, פגש אותה. בעצם, נתקל בה. הוא יצא מהים, חושב על הנאום של דה גול שהתכוון להקריא לתלמידיו. כששחה החליט היכן יעשה זאת. יֵצאו מהכיתה — דרך החלונות — אל רחבת הדשא של בית הספר. הוא יעמוד מולם ויקריא את הנאום הזה של דה גול מ־1940 אחרי שנמלט ללונדון, הנאום ששודר ברדיו ולא נישא מול קהל.
הוא לא חשב שגם הוא יימלט.
בכל אופן, יצא מהמים וחשב על המשפט, "האם נאמרה המילה האחרונה? האם עלינו לזנוח כל תקווה? לא! צרפת אינה אבודה."
ובדיוק כשחשב שוב על "צרפת אינה אבודה", בום. היתקלות. הוא חטף ישר בסרעפת. כאב משתק, ולרגע התקשה לנשום ולא הבין מה פגע בו. וכשראה אותה, הופתע. לגמרי הופתע. כי היא היתה קלילה כל כך. עדינה. ויפה. הבחורה הכי יפה שראה. והיא אחזה בו כאילו הכירו מזמן והתנצלה. ועזרה לו להזדקף. והוא עוד התקשה לנשום. וכשהתרומם בקושי, היא חייכה, ועיניה אמרו בהלה, אבל רק לרגע, ובמקום לדבר היא הסירה את האוזניות מעל אוזניה ותקעה אותן באוזניו, העבירה מאוזן לאוזן, כאילו הם משפחה וזה מותר ככה, מפה לפה, והוא הופתע כי הוא שמע את תיסלם שרים "חצבים פורחים" ולא איזה מוזיקת ריצה קלאסית יותר, באוזניו לפחות, שהוא היה מעדיף לוּ הספורט שבחר היה אחר משחייה יומיומית בים.
"יש לי קטע כזה. אני לפעמים פשוט עוצמת עיניים. נו. עניין של אומץ. לא יודעת. אולי שיגעון. מעדיפה לעשות את זה בריצה ולא, נניח, בנהיגה," היא אמרה לו כמה רגעים אחרי, כשהם ישבו על החוף.
הוא הביט בה, הדי המכה עוד פועמים בו, והאמין שהבחורה הזאת מסוגלת לנהוג בעיניים עצומות.
היא הושיטה לו יד. "אני איילה שֶלוֹ. כן. ככה. כמו המילה 'שלו', למשל — התפוח שלו, אבל במלעיל ולא כמו שכל מי שקורא את השם שלי מהכתב אומר: 'שלו', במשמעות של רגוע. בילבלתי אותך?" היא שאלה וצחקה. היד שלה קצת רעדה והיא חייכה ואמרה, "סליחה. קצת נבהלתי מעצמי. ואני מצטערת."
איילה שֶלוֹ. השם חדר למקום שקודם היו בו נאומים של דה גול וצרפת וקצת מצ'רצ'יל — "לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל." איילה שלו.

ורד שנבל, ילידת 1973, מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים. מתגוררת ברמת השרון. ספרה  הראשון עכשיו אפשר להתחיל ראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשנת 2013, זכה בביקורות מצוינות והיה לרב־מכר.

X