נבגדת, בית הלילה 2 | לרכישה באינדיבוק
נבגדת, בית הלילה 2

נבגדת, בית הלילה 2

שנת הוצאה: 07/2011
מס' עמודים: 348
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 37

"היא גורמת לך לחשוב שהיא טובה, אבל זה לא נכון. לא כל מה שמואר הוא טוב, ולא כל מה שאפל הוא רע." אט־אט מוצאת זואי את מקומה בפנימיית בית הלילה. היא נבחרת למנהיגת "בנות האופל" ואפילו יש לה חבר… או שניים. אבל אז קורה הלא־ייאמן: נערים בני אנוש נרצחים בדם קר והאצבע המאשימה מופנית אל בית הלילה. כשסכנה מרחפת מעל חבריה האנושיים, זואי מתחילה להבין שהכוחות המיוחדים שניתנו לה עלולים לסכן את האנשים הקרובים לה ביותר. וכשהמוות מכה גם בבית הלילה עצמו, זואי חייבת להתמודד באומץ עם בגידה נוראית, שמאיימת לשבור את לבה ולקרוע את רקמת חייה החדשים. פ"ק קאסט ובתה כריסטין כתבו יחד את סדרת הספרים בית הלילה, סדרה שזכתה להצלחה מסחררת בקרב בני נוער ברחבי העולם. שתי הסופרות מעידות שהן אוהבות לעבוד יחד — פ"ק קאסט שמחה שכריסטין יכולה להתאים את השפה של גיבורי הספר לשפת הצעירים היום, וכריסטין שמחה להגיד סוף־סוף לאמא שלה שהיא טועה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נבגדת, בית הלילה 2”

בקרוב…

"שימו לב, תלמידה חדשה," אמרה שוֹני והתיישבה על הספסל שהיה גדול כמו תא במסעדה, הספסל שעליו השתלטנו בכל ארוחת צהריים שהוגשה בחדר האוכל (פירוש: הגרסה המיוחסת של קפטריית בית הספר).
"זה טרגי, אחותי, פשוט טרגי." קולה של ארין נשמע לגמרי כמו של שוני. בינה ובין שוני היה איזשהו חיבור נפשי שגרם להם להיראות דומות זו לזו איכשהו. לכן כינינו אותן "התאומות", למרות ששוני היא מקונטיקט וממוצא ג'מייקני, עם עור בצבע קפה הפוך וארין היא נערה לבנה מאוקלהומה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
"איזה מזל שהיא תהיה השותפה לחדר של שרה פריבּירד." דמיאן הינהן לעבר הילדה הקטנטונת בעלת השיער השחור מאוד שעשתה סיור בחדר האוכל לתלמידה החדשה, שנראתה אבודה. במבט אחד חטוף וחד, מבט־מבקר־האופנה שלו, הוא בחן את שתי הבנות ואת הלבוש שלהן — מחרטומי הנעליים ועד לעגילים. "כל בר דעת יכול לראות שיש לה חוש אופנתי מפותח יותר מזה של שרה, זאת על אף המתח מזה שהיא סומנה ושהיא היתה צריכה לעבור בית ספר. אולי היא תוכל לעזור לשרה בנטייה המצערת שלה לבחור נעליים מכוערות."
"דמיאן," אמרה שוני. "אתה שוב עולה לי על ה —"
"— עצבים עם הבולשיט האינסופי הזה של המילים הגבוהות שלך," ארין סיימה את המשפט במקומה.
דמיאן משך באפו, ונראה נעלב, מתנשא ויותר הומו ממה שהוא נראה בדרך כלל (אפילו שהוא בהחלט הומו). "אם אוצר המילים שלך לא היה קלוקל כל כך, לא היית צריכה לקחת איתך מילון לכל מקום כדי שתוכלי להבין אותי."
התאומות הביטו בדמיאן בעיניים מצומצמות, לקחו אוויר והתכוננו לפתוח במתקפת־נגד, אבל לשמחתי, השותפה שלי לחדר עצרה אותן בזמן. במבטא הדרומי הכבד שלה, סטיבי רֵיי אינפפה את שתי ההגדרות למילים, כאילו היא משתתפת בתחרות איות. "נטייה — העדפה טבעית למשהו. קלוקל — גרוע ממש. זהו. עכשיו אולי תפסיקו לריב ותהיו נחמדים? אתם יודעים שעוד מעט מתחיל יום ביקור ההורים, ולא כדאי שנתנהג כמו מפגרים כשההורים שלנו יגיעו."
"אוי, לעזאזל," אמרתי. "לגמרי שכחתי מזה."
דמיאן נאנק ושמט את ראשו אל השולחן, ונחבט חבטה לא־כל־כך־קלה. "גם אני שכחתי מזה לגמרי." ארבעתנו שלחנו אליו מבטי הזדהות. ההורים של דמיאן קיבלו בהבנה את העובדה שהוא סומן, שהוא עבר לבית הלילה, ואת זה שהוא התחיל את תהליך השינוי שיהפוך אותו לערפד אם הכול יהיה בסדר, או יהרוג אותו, אם הגוף שלו ידחה את השינוי. אבל הם לא קיבלו בהבנה את העובדה שהוא הומו.
ההורים של דמיאן לפחות קיבלו בהבנה חלק מהדברים בו. לעומתם, אמא שלי ובעלה הנוכחי — הדביל־החורג שלי, ג'ון הֶפֶר — פשוט לא אהבו בי שום דבר.
"ההורים שלי לא יבואו. הם באו בחודש שעבר. החודש הם עסוקים מדי."
"אחותי, זאת הוכחה נוספת לתאוֹמוּת שלנו," אמרה ארין. "ההורים שלי שלחו לי אי־מייל. גם הם לא יבואו כי הם החליטו לצאת לאיזשהו שַיט לאלסקה לכבוד חג ההודיה עם הדודים שלי, דודה איליין ודוד לַאיֵיר1 לוֹיד. לא אכפת לי." היא משכה בכתפיה — ונראה שבדיוק כמו שוני, היעדרם הצפוי של ההורים שלה לא הטריד אותה במיוחד.
1    Liar — שקרן.

"הֵי, דמיאן, אולי גם אמא ואבא שלך לא יבואו," אמרה סטיבי ריי בחיוך חטוף.
הוא נאנח. "הם יבואו. יש לי יום הולדת החודש. הם יביאו מתנות."
"זה לא נשמע לי עד כדי כך גרוע," אמרתי. "אמרת שאתה צריך מחברת סקיצות חדשה."
"הם לא יביאו לי מחברת סקיצות," הוא אמר. "בשנה שעברה ביקשתי מהם כן ציור. הם קנו לי ציוד מחנאות ועשו לי מינוי ל'ספורטס אילוסטרייטד'."
"איכס!" אמרו שוני וארין יחד, וסטיבי ריי ואני עיקמנו את האף ועשינו קולות של השתתפות בצערו.
דמיאן, שרצה לשנות נושא, פנה אלי. "זה יהיה הביקור הראשון של ההורים שלך. למה את מצפה?"
"סיוט," נאנחתי. "סיוט גמור, מוחלט ומושלם."
"זואי? חשבתי שכדאי שאכיר לך את השותפה החדשה שלי לחדר. דיאנה, זאת זואי רדבירד — מנהיגת בנות האופל."
כששמעתי את קולה המהוסס והמתוח של שרה, הרמתי את מבטי וחייכתי, שמחתי לשנות את נושא השיחה ולהפסיק לדבר על הבעיות האיומות עם ההורים שלי.
"וואו, אז זה באמת נכון!" הילדה החדשה פלטה במהירות, עוד לפני שהספקתי להגיד שלום. וכמו כולם, היא נעצה מבטים במצח שלי והסמיקה כמו עגבנייה. "זאת אומרת, אממ… מצטערת. לא התכוונתי להיות לא מנומסת או משהו כזה…" קולה דעך, והיא נראתה אומללה.
"זה בסדר. כן, זה נכון. הסימן שלי צבוע לגמרי ויש לו גם תוספת." המשכתי לחייך וניסיתי לגרום לה להרגיש בנוח, אפילו שבאמת לא אהבתי את זה שלפעמים הרגשתי כמו המופע המרכזי באיזשהו קרקס של כל מיני יצורים מוזרים. והנה זה קורה שוב.
מזל שסטיבי ריי התערבה בשיחה לפני שהמבטים של דיאנה והשתיקה שלי הפכו מביכים במיוחד.
"כן, זי קיבלה את הקעקוע הספירלי המגניב שנראה כמו תחרה ונמשך מהפנים ועד הכתפיים, אחרי שהיא הצילה את החבר לשעבר שלה מכמה רוחות רפאים ממש מפחידות של ערפדים," אמרה סטיבי ריי בעליצות.
"זה גם מה ששרה סיפרה לי," אמרה דיאנה בהיסוס. "זה פשוט נשמע כל כך לא ייאמן ש… טוב, אני אהמ…"
"שלא האמנת לזה?" שאל דמיאן, מנסה לעזור לה.
"כן. אני מצטערת," היא חזרה ואמרה כשהיא פוכרת את אצבעותיה בעצבנות.
"הי, אל תעשי מזה עניין." הצלחתי לחלץ מתוכי חיוך די אמיתי. "גם לי זה נראה די מוזר לפעמים, ואני עוד הייתי שם."
"וחיסלת אותם," אמרה סטיבי ריי.
שלחתי לעברה את מבט האת־לא־ממש־עוזרת־לי, אבל היא התעלמה ממנו. כן, אולי יום אחד אהיה הכוהנת הגדולה, אבל בכל זאת, החברים שלי לא ממש נשמעים לי.
"בכל אופן, כל המקום הזה נראה די מוזר בהתחלה. את תתרגלי," אמרתי לילדה החדשה.
"תודה," היא אמרה בלבביות אמיתית.
"טוב, כדאי שנלך כדי שאוכל להראות לדיאנה איפה מתקיים השיעור החמישי שלה," אמרה שרה. ואז היא הביכה אותי לחלוטין כי פתאום היא הרצינה ונהייתה רשמית ובירכה אותי לאות כבוד במחוות היד המסורתית של הערפדים, באגרוף קפוץ מעל ללבה וראש מורכן, והלכה.
"אני ממש לא אוהבת שהם עושים את זה," מילמלתי בעודי מנקרת בסלט שלי.
"לדעתי זה נחמד," אמרה סטיבי ריי.
"את ראויה לזה שיפגינו כבוד כלפייך," אמר דמיאן ונשמע כמו מורה. "את התלמידה היחידה מאז ומעולם שהפכה למנהיגת בנות האופל כבר בשנה ג' וגם הערפדית־בהתהוות או הערפדית היחידה בהיסטוריה שיש לה זיקה לכל חמשת היסודות."
"פשוט תשלימי עם זה, זי," אמרה שוני בעת שלעסה את הסלט שלה ונופפה לעברי במזלג.
"את מיוחדת," השלימה ארין את המשפט שלה (כרגיל).
"תלמידי שנה ג'", ככה קוראים בבית הלילה לתלמידי כיתה י' — אז תלמיד שנה ד' הוא בכיתה י"א, וכך הלאה. וכן, אני באמת התלמידה היחידה שנהייתה מנהיגת בנות האופל כבר בשנה ג'. איזה כיף לי.
"אם כבר מדברים על בנות האופל," אמרה שוני. "החלטת כבר מה יהיו תנאי הקבלה החדשים לחברות בקבוצה?"
החנקתי את החשק לצרוח, ממש לא, אני עדיין לא מאמינה שאני אחראית על הדבר הזה! אבל במקום זה רק ניענעתי בראשי, והחלטתי — במה שקיוויתי שהוא רעיון גאוני — להחזיר אליהם חלק מהלחץ.
"לא, אני לא יודעת מה צריכים להיות תנאי הקבלה החדשים. למען האמת, קיוויתי שאתם תעזרו לי. אז מה, יש לכם איזשהם רעיונות?"
כמו שתיארתי לעצמי, ארבעתם השתתקו פתאום. פתחתי את פי כדי להודות להם מקרב לב על שתיקתם, אבל אז נשמע קולה הסמכותי של הכוהנת הגדולה שלנו ממערכת הכריזה של בית הספר. לרגע שמחתי על ההפרעה, ואז קלטתי מה היא אומרת, והבטן שלי התחילה להתהפך.
"תלמידים ומורים, אנא גשו אל אולם הכניסה. הגיעה שעת ביקור ההורים החודשית."
לעזאזל.

"סטיבי ריי! סטיבי ריי! אויאלוהימאדירים כמה שהתגעגעתי אלייך!"
"אמא!" קראה סטיבי ריי וטסה לזרועותיה של אישה שנראתה בדיוק כמוה, רק שמנה יותר בעשרים קילו ומבוגרת יותר בעשרים וכמה שנים.
דמיאן ואני עמדנו נבוכים בפתח אולם הכניסה, שהתחיל להתמלא בהורים אנושיים נבוכים, כמה אחים אנושיים והמון תלמידים ערפדים בהתהוות, וגם כמה מהמורים הערפדים שלנו.
"טוב, הנה ההורים שלי," אמר דמיאן באנחה. "עדיף כבר שאגמור עם זה. להתראות."
"להתראות," מילמלתי והסתכלתי עליו כשהצטרף לשני אנשים רגילים לחלוטין שהחזיקו מתנה עטופה. אמא שלו חיבקה אותו חיבוק חטוף, ואבא שלו לחץ את ידו בגבריות מופגנת. דמיאן נראה חיוור ומתוח.
הלכתי לעבר השולחן הארוך המכוסה במפה שעמד לאורכו של אחד הקירות. הוא היה עמוס בגבינות יקרות ובמגשים של בשרים, קינוחים, קפה, תה ויין. אני נמצאת בבית הלילה כבר חודש ימים, ועדיין המומה קצת מהעובדה שמגישים כאן יין בכזאת תכיפות. אחת הסיבות שעושים את זה היא פשוטה — בית הספר בנוי על פי הדגם של בתי הלילה באירופה. מתברר שבאירופה שתיית יין עם האוכל היא כמו שתיית תה או קולה עם הארוחה כאן — לא משהו יוצא דופן. הסיבה השנייה היא עובדה גנטית — ערפדים לא יכולים להשתכר — וערפדים־בהתהוות יכולים בקושי לתפוס ראש טוב (לפחות לא מאלכוהול — אבל דם, למרבה הצער, זה כבר סיפור אחר לגמרי). ככה שיין הוא בעצם לא סיפור כזה גדול כאן, אפילו שחשבתי שיהיה מעניין לראות איך הורים מאוקלהומה יגיבו למשקאות חריפים בבית הספר.
"אמא! את חייבת לפגוש את השותפה שלי לחדר. זוכרת שסיפרתי לך עליה? זאת זואי רדבירד. זואי, תכירי אמא שלי."
"היי, גברת ג'ונסון. נעים להכיר אותך," אמרתי בנימוס.
"אוה, זואי! ממש נעים לפגוש אותך! ואויש, בחיי! הסימן שלך באמת יפה כמו שסטיבי ריי סיפרה." היא הפתיעה אותי בחיבוק אימהי ורך ולחשה, "אני שמחה שאת מטפלת בסטיבי ריי שלי. אני דואגת לה."
חיבקתי אותה בחזרה ולחשתי, "על לא דבר, גברת ג'ונסון. סטיבי ריי היא החברה הכי טובה שלי." ואפילו שזה לגמרי לא מציאותי, פתאום רציתי שאמא שלי תחבק אותי ותדאג לי כמו שגברת ג'ונסון דואגת לבת שלה.
"אמא, הבאת לי עוגיות שוקולד צ'יפס?" שאלה סטיבי ריי.
"כן, מותק, הבאתי, אבל עכשיו שמתי לב שהשארתי אותן במכונית," אינפפה אמא של סטיבי ריי במבטא דרומי, זהה בדיוק לזה של בתה. "מה דעתך להצטרף אלי ולעזור לי להביא אותן? הכנתי הפעם כמות קצת יותר גדולה, גם בשביל החברים שלך." היא חייכה אלי בחביבות. "את מוזמנת לבוא איתנו, זואי."
"זואי."
שמעתי את שמי נאמר כמו הד קפוא לחביבות ולחום שהפגינה גברת ג'ונסון, והבטתי מעבר לכתפה. ראיתי את אמא שלי ואת ג'ון נכנסים אל האולם. למה לעזאזל היא לא יכלה לבוא לבד ושנהיה רק שתינו לשם שינוי? אבל ידעתי את התשובה לכך. הוא לעולם לא היה מרשה זאת. ואם הוא לא מרשה, פירושו של דבר שהיא לא תעשה את זה. נקודה. סוף הסיפור. מאז שהיא התחתנה עם ג'ון הפר אמא שלי לא היתה צריכה לדאוג בקשר לכסף. היא גרה בבית ע־נ־ק־י בשכונה שקטה בפרוורים. היא התנדבה לוועד ההורים של בית הספר. היא היתה מאוד פעילה בכנסייה. אבל במהלך שלוש השנים של נישואיה "המושלמים" היא איבדה את עצמה באופן סופי ומוחלט.
"אני מצטערת, גברת ג'ונסון. אני רואה שההורים שלי הגיעו, אז כדאי שאלך."
"אוה, מתוקה, אני אשמח לפגוש את אמא ואבא שלך." וכאילו היינו באיזה בית ספר תיכון רגיל, גברת ג'ונסון הסתובבה וחייכה אל ההורים שלי.
סטיבי ריי הסתכלה עלי, ואני הסתכלתי עליה. מצטערת, אמרתי לה בתנועות שפתיים. זאת אומרת, לא הייתי לגמרי בטוחה שמשהו רע הולך לקרות, אבל ככל שהדביל־החורג שלי הלך והתקרב כאילו הוא איזה גנרל שופע טסטוסטרון שמוביל מצעד מוות, התחוור לי שהולכים וגדלים הסיכויים לתרחיש אימים.
אבל אז הלב שלי ניתר גבוה־גבוה והכול השתפר להפליא כשהאישה האהובה עלי בעולם הגיחה מאחורי ג'ון והושיטה אלי את ידיה.
"סבתא!"
היא כרכה את זרועותיה סביבי ועטפה אותי בניחוח הלוונדר המתוק שתמיד הולך איתה, כאילו היא לוקחת איתה לכל מקום שהיא הולכת חלק מחוות הלוונדר היפה שלה.
"אוי, זואיבירד!" היא חיבקה אותי חזק. "התגעגעתי אלייך, אוּ־וֶה־טְסִי אָה־גֶה־הוּ־טְסָה."
חייכתי מבעד לדמעותי והתענגתי על צלילה המוכר של המילה "בת" בשפת הצ'ירוקי — מבחינתי משמעותה היתה ביטחון, אהבה וקבלה ללא תנאי. אלה דברים שלא קיבלתי בבית שלי בשלוש השנים האחרונות — דברים שלפני שהגעתי לבית הלילה מצאתי רק בבית החווה של סבתא שלי.
"גם אני התגעגעתי אלייך, סבתא. אני כל כך שמחה שבאת!"
"את בטח הסבתא של זואי," אמרה גברת ג'ונסון כשניתקנו זו מזו. "כל כך נחמד להכיר אותך. יש לך ילדה נהדרת."
סבתא חייכה בחום והתחילה לענות לה, אבל ג'ון התערב בשיחה בקול הרגיל שלו, של האני־כל־כך־נעלה־עליכם.
"טוב, בעצם, זאת הילדה הנהדרת שלנו, שלה את מחלקת מחמאות."
כמו על פי תסריט של "נשים מושלמות", אמא שלי סוף־סוף הצליחה להגיד משהו. "כן, אנחנו ההורים של זואי. אני לינדה הפר. זה בעלי, ג'ון, ואמא שלי, סילביה רד —" ואז, באמצע דברי ההיכרות הכה מנומסים שלה, היא טרחה סוף־סוף להסתכל עלי, וקולה השתנק והשתתק באמצע המשפט.
הכרחתי את עצמי לחייך אבל פני היו חמות וקשות, כאילו היו עשויות גבס ועמדו בשמש הקיץ הלוהטת, עד שחישבו להישבר לחתיכות אם לא אהיה זהירה.
"היי, אמא."
"בשם אלוהים, מה עשית לסימן הזה?" אמא אמרה את המילה סימן כאילו שהיא אומרת את המילים "סרטן" או "פדופיל".
"היא הצילה את חייו של בחור צעיר וקיבלה את הזיקה של האלה ליסודות. ולכן ניקס העניקה לה כמה סימנים מיוחדים שאין לכל ערפד־בהתהוות," אמרה נֵפֵרֶט בקולה הרך והערב ונכנסה למרכז החבורה הקטנה והמשונה שלנו כשידה מושטת היישר לדביל־החורג שלי. נפרט היתה מושלמת להפליא, כמו מרבית הערפדים הבוגרים. היא היתה גבוהה, בעלת שיער ערמוני גלי וארוך ועיני שקד בורקות בצבע ירוק מעושן. היא נעה בחן ובביטחון שהיה בבירור לא־אנושי, והעור שלה היה מדהים כל כך, עד שהוא נראה כאילו מישהו הדליק אור בתוכה. היום היא לבשה חליפת משי חלקה בצבע כחול עמוק וענדה עגילי כסף בצורת ספירלה (שמסמלים את שביל האלה אבל רוב ההורים מן הסתם לא ידעו את זה). דמות האלה הכסופה שידיה מונפות כלפי מעלה היתה רקומה על החזה שלה מצד שמאל, כמו על בגדיהם של כל המורים בבית הלילה. החיוך שלה היה מהמם. "מר הפר, אני נפרט, הכוהנת הגדולה של בית הלילה, אף שאולי עדיף שתחשבו עלי כעל מנהלת בית ספר תיכון רגיל. תודה לך שבאת לערב ביקור הורים."
שמתי לב שהוא לחץ את ידה מוכנית. אני בטוחה שאם היא לא היתה מפתיעה אותו, הוא היה מסרב ללחוץ את ידה. היא לחצה את ידו במהירות ואז פנתה לאמא שלי.
"גברת הפר, לעונג לי לפגוש את אמא של זואי. אנחנו כל כך שמחים שהיא הצטרפה לבית הלילה."
"ובכן, אממ… תודה רבה!" אמרה אמא שלי ונראה שיופיה של נפרט וקסמה הרגיעו אותה.
כשנפרט בירכה את סבתא שלי, חיוכה התרחב והפך ליותר מסתם מנומס. שמתי לב שהן בירכו זו את זו בברכת הערפדים המסורתית, כשהן אוחזות זו באמת זרועה של זו.
"סילביה רדבירד, תמיד תענוג לפגוש אותך."
"נפרט, גם לבי מתמלא שמחה לראות אותך, ואני מודה לך שכיבדת את הבטחתך לטפל בנכדה שלי."
"זאת הבטחה שלא היתה לי לנטל. זואי ילדה כל כך מיוחדת." עכשיו הופנה חיוכה החם של נפרט גם אלי. ואז היא פנתה לסטיבי ריי ולאמה. "וזאת השותפה לחדר של זואי, סטיבי ריי ג'ונסון, ואמא שלה. שמעתי שממש אי אפשר להפריד ביניהן, ושאפילו החתולה של זואי התאהבה בסטיבי ריי."
"כן, זה נכון. היא אפילו התיישבה עלי כשצפינו בטלוויזיה אתמול בערב," אמרה סטיבי ריי בצחוק. "ונלה לא אוהבת אף אחד חוץ מזואי."
"חתולה? אני לא זוכר שמישהו הרשה לזואי לגדל חתול," אמר ג'ון ועשה לי חשק להקיא. אפשר לחשוב שמישהו חוץ מסבתא בכלל טרח לדבר איתי במשך כל החודש!
"אתה לא מבין, מר הפר, בבית הלילה החתולים מסתובבים חופשי. הם בוחרים את הבעלים שלהם, ולא ההפך. זואי לא היתה זקוקה לאישור כשנלה בחרה בה," אמרה נפרט בעדינות.
ג'ון פלט נחרת בוז, והוקל לי כשראיתי שכולם מתעלמים ממנה. אלוהים, הוא כזה חמור.
"אפשר להציע לכם כיבוד?" נפרט החוותה בידה בחינניות לעבר השולחן.
"אויש, אלוהים! זה מזכיר לי את העוגיות שהשארתי במכונית. סטיבי ריי ואני בדיוק התכוונו ללכת לשם. היה באמת נעים להכיר אתכם." בחיבוק זריז לי ונפנוף יד לכולם, סטיבי ריי ואמא שלה נמלטו משם, והשאירו אותי לבדי, אף שהייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר מלבד שם.
נשארתי קרוב לסבתא ושילבתי את אצבעותי באצבעותיה כשניגשנו אל שולחן הכיבוד. חשבתי כמה קל יותר היה לו רק היא היתה באה לבקר אותי. הגנבתי מבט לעבר אמא שלי. נדמה כאילו ארשת קודרת קבועה נחרתה על פניה. היא הסתכלה סביב על הילדים האחרים, ובקושי העיפה מבט לכיווני. למה באת בכלל? רציתי לצעוק עליה. למה את עושה את עצמך כאילו שבכלל אכפת לך — כאילו שאת מתגעגעת אלי — ואז מראה בצורה כל כך בולטת שאת ממש לא?
"יין, סילביה? מר וגברת הפר?" הציעה נפרט.
"תודה, יין אדום, בבקשה," אמרה סבתא.
שפתיו החשוקות של ג'ון הביעו את חוסר שביעות הרצון שלו. "לא. אנחנו לא שותים."
במאמץ על־אנושי השתדלתי לא לגלגל עיניים. ממתי הוא לא שותה? אני מוכנה להתערב על חמישים הדולרים האחרונים בחשבון החיסכון שלי שברגע זה יש שישיית בירות במקרר בבית. ואמא שלי תמיד שתתה יין אדום כמו סבתא. אפילו ראיתי אותה מעיפה בה מזווית עינה מבט של קנאה כשהיא לגמה מהיין העשיר שנפרט מזגה לה. אבל לא, הם לא שותים. לפחות לא בציבור. צבועים.
"אז, סיפרת לי קודם שהתוספת לסימן של זואי קרתה כי היא עשתה משהו מיוחד?" סבתא לחצה בחום את כף ידי. "היא אמרה לי שהיא הפכה למנהיגה של בנות האופל אבל היא לא סיפרה לי איך בדיוק זה קרה."
הרגשתי שאני נעשית מתוחה שוב. ממש לא רציתי להתמודד עכשיו עם המהומה שיקימו אמא שלי וג'ון אם יגלו שמה שקרה באמת היה שהמנהיגה לשעבר של בנות האופל הקהילה את המעגל בליל כל הקדושים (שמכונה בבית הלילה "ליל הסָאוּוֶן", הלילה שבו החיץ בין העולם שלנו לעולם הרוחות הוא דק ביותר), ושהיא זימנה כמה רוחות ערפדים מאוד־מאוד מפחידות, ואז איבדה שליטה עליהן כשהחבר לשעבר שלי, הית, הגיע לתוך המעגל כדי לחפש אותי. ואני כל כך לא רציתי שמישהו יזכיר אי־פעם את מה שרק מעטים מאוד ידעו — שהית חיפש אותי כי טעמתי את הדם שלו והוא הלך והפך מוטבע בחותמי, דבר שקורה לבני אנוש די בקלות כשהם מתאהבים בערפדים — אפילו בערפדים־בהתהוות, במקרה הזה. ואז מי שהיתה בזמנו המנהיגה של בנות האופל, אפרודיטה, איבדה שליטה לחלוטין על רוחות הרפאים והן התכוונו לאכול את הית. פשוטו כמשמעו. גרוע מזה — הן גם התנהגו כאילו שהן מתכוונות לנגוס גם בכל השאר, כולל החתיך המושלם אריק נייט, הילד־ערפד שאני יכולה לספר לכם בשמחה שהוא בהחלט לא החבר לשעבר שלי, אלא הבחור שאיתו אפשר להגיד שאני יוצאת בחודש האחרון, ככה שהוא כמעט־החבר שלי. בכל אופן, הייתי חייבת לעשות משהו בקשר לזה, אז עם קצת עזרה מסטיבי ריי, דמיאן והתאומות, הקהלתי מעגל משלי, וקיבלתי את הכוח של חמשת היסודות: רוח, אש, מים, אדמה ונשמה. כשהשתמשתי בזיקה שלי ליסודות, הצלחתי לגרש את רוחות הרפאים חזרה למקום שבו הן חיות (או מתות?). כשהן הסתלקו ראיתי את הקעקועים החדשים האלה שיש לי, סלילים עדינים בצבע כחול עמוק שנראים כמו תחרה סביב פני — דבר שעד כמה שידוע, לא קרה מעולם לאף ערפד־בהתהוות — והיו לי גם סמלים דמויי רונות שהוטבעו לאורך כתפי, משהו שמעולם לא היה לאף ערפד או ערפד־בהתהוות. ואז נחשפה אפרודיטה כמנהיגה רקובה, ונפרט הדיחה אותה מתפקידה ומינתה אותי במקומה. כתוצאה מכך, אני עכשיו עוברת הכשרה להיות הכוהנת הגדולה של ניקס, אלת הערפדים, שהיא התגלמות הלילה.
דבר מכל זה לא היה עובר בשקט מבחינת אמא וג'ון, שהם דתיים להחריד וביקורתיים להחריד.
"טוב, קרתה איזושהי תאונה קטנה. בזכות התושייה של זואי ואומץ הלב שלה אף אחד לא נפגע, ובו־זמנית היא התחברה ליכולת המיוחדת שהוענקה לה, היכולת לשאוב אנרגיה מחמשת היסודות." חיוכה של נפרט היה מלא גאווה וגל של אושר הציף אותי לשמע דברי ההערכה שלה. "הקעקועים הם פשוט סימן חיצוני לכך שהאלה מעריכה אותה."
"מה שאת אומרת זה חילול הקודש," אמר ג'ון בקול נוקשה ומתוח, שהצליח להישמע מתנשא וכועס בו־זמנית. "את מסכנת את הנשמה האלמותית שלה."
נפרט הפנתה אליו את מבטה הירוק המעושן. היא לא נראתה כועסת. למעשה, היא נראתה משועשעת.
"אני מניחה שאתה אחד מוותיקי אנשי האמונה."
החזה הציפורי שלו התנפח. "ובכן, כן, אני אחד מהם."
"אז בוא נגיע לידי הבנה מיד, מר הפר. אני לא הייתי מעיזה לבוא אל הבית שלך, או לכנסייה שלך, ולהמעיט בערכן של האמונות שלך, אף שאני חולקת עליהן עמוקות. אני גם לא מצפה ממך להאמין במה שאני מאמינה. למען האמת, לא הייתי אפילו חושבת לנסות לשכנע אותך באמונותי, אף על פי שיש לי מחויבות עמוקה ונצחית לאלה שלי. אז אני רק דורשת ממך לגלות כלפַּי אותו כבוד שלו אתה זוכה ממני. כשאתה ב'בית' שלי, תכבד את אמונותי."
עיניו של ג'ון הפכו לחריצים קטנים ומרושעים, ויכולתי לראות שהלסת שלו מתהדקת ומשתחררת שוב ושוב.
"דרך החיים שלכם היא חוטאת ורעה," הוא אמר בתקיפות.
"ואת זה אומר אדם שמאמין באלוהים שכופר בהנאות החיים, שמשפיל נשים בכך שהוא משאיר להן רק תפקידים שהם בדרגה מעט יותר גבוהה ממשרתות וממכונות רבייה, אף על פי שהן עמוד השדרה של הכנסייה שלכם, ומאמין באלוהים שמבקש לשלוט במאמיניו על ידי כך שהוא גורם להם רגשי אשמה ופחד." נפרט צחקה בעדינות, אבל צחוקה היה נטול הומור והאזהרה המרומזת שבו גרמה לשיער על זרועותי לסמור. "היזהר מלשפוט אחרים; אולי כדאי שתדאג לנקות את הבית שלך קודם."
ג'ון שאף שאיפה עמוקה, פניו האדימו, והוא פתח את פיו לומר את מה שידעתי שהולך להיות הרצאה מכוערת על כמה נכונות האמונות שלו וכמה מוטעות אמונותיהם של כל היתר, אבל לפני שהספיק להגיב נפרט עצרה בו. היא לא הרימה את קולה אבל הוא נמלא לפתע בעוצמתה של הכוהנת הגדולה, ואני רעדתי מפחד, אף שזעמה לא היה מכוון אלי.
"יש לך שתי אפשרויות. אתה יכול להתנהג כמו אורח רצוי בבית הלילה, וזה אומר שתכבד את מנהגינו ותשמור את חוסר שביעות הרצון והביקורת לעצמך. או שאתה יכול לצאת מכאן ולא לחזור אף פעם. לעולם. תחליט עכשיו." שתי המילים האחרונות צימררו את עורי והייתי צריכה להכריח את עצמי לא להתכווץ. שמתי לב שאמא שלי בהתה בעיניים פעורות ובמבט זגוגי בנפרט, ופניה חיוורות כסיד. פניו של ג'ון דווקא התכהו. עיניו התכווצו לסדקים ולחייו הסמיקו לצבע אדום מאוד לא מחמיא.
"לינדה," הוא סינן מבין שיניו. "בואי נלך." ואז הוא הסתכל עלי בגועל ובשנאה כאלה, עד שממש נאלצתי לסגת צעד אחורה. זאת אומרת, ידעתי שהוא לא מחבב אותי אבל עד אותו רגע לא הבנתי עד כמה. "המקום הזה הוא מה שמגיע לך. אמא שלך ואני לא נחזור לכאן. את ברשות עצמך עכשיו." הוא הסתובב בבת אחת והתחיל ללכת לכיוון הדלת. אמא שלי היססה, ולרגע חשבתי שהיא מתכוונת להגיד משהו נחמד — כמו כמה שהיא מתנצלת על ההתנהגות שלו — או כמה שהיא מתגעגעת אלי — או שאני לא אדאג, שהיא תחזור, לא משנה מה הוא אומר.
"זואי, אני לא מאמינה למה הכנסת את עצמך הפעם." היא ניענעה בראשה וכרגיל, הלכה בעקבותיו של ג'ון ויצאה מהחדר.
"אוי, מתוקה, אני כל כך מצטערת." סבתא עמדה לידי, ומיד חיבקה אותי ולחשה לי מילות עידוד. "אני אחזור, ציפור קטנה שלי. אני מבטיחה. ואני כל כך גאה בך!" היא אחזה בכתפַי וחייכה מבעד לדמעותיה. "גם אבותינו משבט הצ'ירוקי גאים בך. אני מרגישה את זה. האלה נגעה בך, וקיבלת את נאמנותם של חברייך הטובים," היא נשאה את מבטה אל נפרט והוסיפה, "ויש לך גם מורים חכמים. ביום מן הימים אולי אפילו תלמדי לסלוח לאמא שלך. עד אז, זכרי שאת בת־לבי, אוּ־וֶה־טְסִי אָה־גֶה־הוּ־טְסָה." היא נשקה לי. "גם אני צריכה ללכת. באתי הנה במכונית הקטנה שלך, ואשאיר לך אותה כאן, אז אני מוכרחה לחזור איתם." היא מסרה לי את המפתחות לחיפושית הישנה שלי. "אבל תזכרי תמיד שאני אוהבת אותך, זואיבירד."
"גם אני אוהבת אותך, סבתא," אמרתי ונישקתי אותה בחזרה, חיבקתי אותה חזק ושאפתי שאיפות עמוקות מהניחוח שלה, כאילו אני מסוגלת לשמור אותו בריאות שלי ולנשוף אותו באטיות במשך כל החודש הבא, בכל פעם שאתגעגע אליה.
"להתראות, מתוקה. התקשרי אלי כשתוכלי." היא נישקה אותי שוב ואז הלכה.
הסתכלתי עליה כשהלכה ולא שמתי לב שאני בוכה עד שהרגשתי את הדמעות זולגות מפני אל צווארי. בכלל שכחתי שנפרט עדיין עומדת לידי, אז קפצתי קצת בהפתעה כשהיא הושיטה לי ממחטת נייר.
"אני מצטערת על זה, זואי," היא אמרה בשקט.
"אני לא." קינחתי את האף וניגבתי את הפנים שלי ואז הסתכלתי עליה. "תודה שהתייצבת מולו."
"לא התכוונתי לסלק מכאן גם את אמא שלך."
"לא סילקת אותה. היא בחרה ללכת אחריו. בדיוק כמו שהיא עושה כבר יותר משלוש שנים." הרגשתי את חום הדמעות מאיים לחנוק את גרוני ודיברתי במהירות, מנסה לגרש אותן. "היא היתה שונה. זה טיפשי, אני יודעת, אבל אני כל הזמן מקווה שהיא תחזור להיות מה שהיתה. אבל זה אף פעם לא קורה. כאילו שהוא הרג את אמא שלי ושם מישהי זרה בתוך הגוף שלה."
נפרט הניחה את זרועה עלי. "זה מצא חן בעיני, המשפט שסבתא שלך אמרה — שאולי ביום מן הימים תוכלי למצוא בתוכך את היכולת לסלוח לאמא שלך."
נעצתי מבט בדלת שדרכה יצאו שלושתם לפני רגע. "היום הזה רחוק מאוד."
נפרט לחצה את כתפי בכף ידה לאות שהיא מבינה ללבי.
הרמתי את מבטי אליה, שמחתי כל כך שהיא נמצאת איתי כאן וחשבתי — בערך בפעם המיליון — הלוואי שהיא היתה אמא שלי. ואז נזכרתי במה שהיא סיפרה לי לפני חודש בערך, שאמא שלה מתה כשהיא היתה ילדה קטנה, ושאבא שלה התעלל בה, התעללות נפשית וגופנית, עד שהיא ניצלה כשסומנה.
"את הצלחת אי־פעם לסלוח לאבא שלך?" שאלתי בהיסוס.
נפרט השפילה את מבטה אלי ומיצמצה כמה פעמים, כאילו היא חוזרת לאִטה מתוך זיכרון שלקח אותה הרחק הרחק מכאן. "לא. לא סלחתי לו מעולם, אבל כשאני חושבת עליו עכשיו נדמה לי שאני נזכרת בחיים של מישהי אחרת. את הדברים שהוא עשה לי הוא עשה לילדה בת אנוש, לא לכוהנת גדולה ולערפדית. ועבור כוהנת גדולה וערפדית הוא לגמרי חסר חשיבות, כמו רוב בני האנוש."
דבריה נשמעו חזקים ובטוחים אבל כשהבטתי אל תוך עיניה הירוקות היפהפיות ראיתי ניצוץ של משהו ישן וכואב, ובהחלט שטרם נשכח, ותהיתי כמה היא כנה עם עצמה…

פ"ק קאסט ובתה כריסטין כתבו יחד את סיפורה של זואי, המתאר בכנות את קשייה של כל נערה להשתלב בחברה חדשה. הן יצרו את סדרת הספרים בית הלילה, סדרה שזכתה להצלחה מסחררת בקרב בני נוער ברחבי העולם. שתי הסופרות מעידות שהן אוהבות לעבוד יחד – פ"ק קאסט שמחה שכריסטין יכולה להתאים את השפה של גיבורי הספר לשפת הצעירים היום, וכריסטין שמחה להגיד סוף־סוף לאמא שלה שהיא טועה.

X