בית הברזל | לרכישה באינדיבוק
בית הברזל

בית הברזל

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 464
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

בית הברזל היה בית היתומים שבו גדלו צמד אחים. מייקל הבכור הפך ליד ימינו של ראש המאפיה, וג´וליאן אומץ על ידי אשת סנאטור אמריקאי.
עשרים שנה פעל מייקל בשירות המאפיה, אבל כעת מצא טעם חדש לחייו בדמות אלנה והעתיד שהיא מאפשרת לו. מייקל רוצה להקים את המשפחה שלא הייתה לו, אבל ראש המאפיה גוסס וקרבות הירושה מסמנים אותו כמטרה.
מייקל נמלט לעתיד טוב יותר עם אהובתו אבל הוא חייב לבדוק מה קרה לג´וליאן, כי זאת ההזדמנות האחרונה לפני שייעלם בזהות בדויה.
הוא מגיע למשפחתו המאמצת של אחיו הצעיר רק כדי לגלות כי עליו לשוב עוד פעם אחת למקום שאליו נשבע לא לחזור — בית הברזל.
ג´ון הארט למד משפטים אך עזב את התחום לטובת כתיבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית הברזל”

פרק 1

מייקל התעורר והושיט את ידו אל הרובה שכבר לא החביא מתחת למיטה. אצבעותיו החליקו על פני עץ חשוף, והוא התיישב ובן־רגע כבר היה ער, עורו חלקלק מזיעה ומזיכרון של קרח. שום תנועה לא נרשמה בדירה, לא נשמעו קולות מעבר לאלה שעלו מהרחוב. האישה שלצדו רישרשה בתוך סבך הסדינים החמים שלהם, וידה מצאה את הקימור הנוקשה של כתפו. "אתה בסדר, מותק?"

אור חלש הסתנן מבעד לווילונות, לחלון הפתוח, והוא הקפיד להפנות את גופו כדי שלא תוכל לראות את הילד שלא מש מתוך עיניו, את כתם הכאב שהיה עמוק עד כדי כך שעדיין לא מצאה אותו. "חלום רע, מתוקה." אצבעותיו מצאו את תלולית מותנהּ. "תחזרי לישון."

"בטוח?" הכרית עימעמה את קולה.

"בטח."

"אני אוהבת אותך," היא אמרה ונעלמה.

מייקל התבונן בה מתפוגגת, והניח את כפות רגליו על הרצפה. הוא נגע בצלקות ישנות שכוויות קור הותירו, בנקודות המתות בכפות ידיו ובקצות שלוש אצבעותיו. הוא שיפשף את כפות ידיו זו בזו, ואז הטה אותן אל האור. הכפות היו רחבות, האצבעות ארוכות וצורתן מחודדת.

אצבעות של פסנתרן, אמרה אלנה לא פעם.

עבות ומצולקות. הוא היה מניד בראשו.

ידיים של אמן…

היא אהבה לומר דברים כאלה, דיבורים של חולמת אופטימית. מייקל מתח את אצבעותיו ושמע את מילותיה בתודעתו, את מקצב המבטא שלה, ולמשך אותו הרגע התבייש בעצמו. דברים רבים הניב השימוש בכפות ידיו, אך יצירתיות לא היתה אחת מהם. הוא קם וגילגל את כתפיו למול ניו יורק שהתגבשה סביבו: הדירה של אלנה, הריח הטרי של הגשם על המדרכה החמה. הוא לבש ג'ינס והביט מן החלון הפתוח. הלילה היה כמו כף יד אפלה על העיר, שהאפור עדיין לא הכתים את עורה. הוא הביט בפניה של אלנה, והן נראו לו חיוורות באפלולית, רכות וקמוטות משינה. היא שכבה ללא ניע במיטה שחלקו, וכתפה היתה חמימה למגע כשהניח עליה שתי אצבעות. העיר שבחוץ נעשתה חשוכה ודוממת יותר מאי־פעם, ההפוגה השקטה שבאמצע הנשימה. הוא הסיט שערות מפניה, ועל רקתה ראה את חוט חייה איתן וחזק. הוא רצה לגעת בדופק הזה, להבטיח לעצמו שהוא חזק ועמיד. איש זקן עמד למות, וכשהוא ימות, הם יבואו לחפש את מייקל; והם יבואו לחפש אותה כדי להכאיב למייקל. אלנה לא ידעה דבר מכל זה, לא את הדברים שהוא מסוגל להם, ולא את הסכנות שהביא אל פתח דלתה, אבל מייקל יגיע עד לגיהינום כדי שאלנה לא תיפגע.

עד לגיהינום.

ויחזור שרוף.

זו האמת. זה אמיתי.

הוא בחן את פניה באור העמום, את העור החלק והשפתיים המלאות הפשוקות, את השיער השחור שגלש בגלים אל כתפיה, ושם התנפץ. היא זעה בשנתה, ולרגע חש מייקל מערבולת של קדְרות, תחושת ודאות מוכרת שהמצב יחמיר לפני שישתפר. מאז היה ילד, האלימות עקבה אחריו כמו שובל של ריח. כעת היא איתרה אותו. לרגע אחד הוא חשב שוב שעליו לעזוב אותה, פשוט לקחת את הבעיות שלו ולהיעלם. הוא כבר ניסה בעבר, כמובן, לא פעם אחת אלא מאה. ולמרות זאת, עם כל ניסיון כושל תחושת הוודאות רק העצימה.

הוא לא יוכל לחיות בלעדיה.

הוא יכול לסדר את זה.

מייקל העביר אצבעות בשערו, ושוב תהה איך הגיע למצב הנוכחי. איך הידרדר עמוק כל כך, במהירות רבה כל כך?

הוא נע לעבר החלון והסיט קלות את הווילון כדי שיוכל להשקיף אל הסמטה שלמטה. המכונית עדיין היתה שם, כהה ונמוכה בין הצללים הרחוקים. אור פנסים רחוק ניצנץ על השמשה הקדמית, כך שלא היה יכול לראות מבעד לזכוכית, אך הוא הכיר לפחות אחד מהאנשים שישבו בפנים. נוכחותו היתה איום, ומייקל לא הצליח לבטא במילים עד כמה היא הכעיסה אותו. הוא עשה עסקה עם הזקֵן וציפה שתכובד. מילים עדיין היו דבר חשוב בעיניו של מייקל.

הבטחות.

כללי התנהגות.

הוא זרק מבט אחרון אל אלנה, ואז שלף בשקט שני אקדחי 0.38 עם משתיקי קול מהמקום שבו החביא אותם. הם היו קרירים למגע, כפות ידיו הכירו אותם. הוא בדק את המחסניות, ופניו התכרכמו כשהפנה את גבו לאישה שאהב. הוא היה אמור להיות מעבר לזה, להיות חופשי. הוא חשב עוד פעם על האיש במכונית השחורה.

לפני שמונה ימים הם היו אחים.

כשמייקל כבר היה ליד הדלת, כמעט בחוץ, אלנה קראה בשמו. הוא עצר לרגע, ואז הניח את האקדחים וחזר לחדר השינה. היא התהפכה על גבה, ואחת מזרועותיה היתה חצי מורמת. "מייקל…"

השם היה חיוך על שפתיה, והוא תהה אם היא חולמת. היא זעה במקומה, וניחוח של מיטה חמה התפשט בחדר. הוא נשא עמו את ריח עורה ושערה הנקי. זה היה ריח של בית ושל עתיד, של הבטחה לחיים אחרים. מייקל היסס, ואז אחז בידה כשאמרה, "תחזור למיטה."

הוא הביט אל המטבח, שבו השאיר את האקדחים ליד פחית צבע צהוב. קולה נשמע כלחישה, והוא ידע שאם ילך, היא תגלוש בחזרה אל תוך השינה ולא תזכור. הוא יוכל לחמוק החוצה ולעשות את מה שהצטיין בו. הריגתם תסלים כנראה את המצב, ואחרים יתפסו ללא ספק את מקומם; אך אולי המסר ישיג את מטרתו.

ואולי לא.

מבטו נדד מאלנה אל החלון. הלילה שבחוץ היה שחור לא פחות, עורו מתוח. המכונית עדיין היתה שם, כפי שהיתה ערב קודם לכן ובערב שלפניו. הם לא יפעלו נגדו עד שהזקן ימות, אך הם רצו לטלטל אותו. הם רצו לדחוף, וכל נים בגופו של מייקל רצה לדחוף בחזרה. הוא נשם עמוק וחשב על האיש שרצה להיות. אלנה כאן, לצדו, ולאלימות לא היה מקום בעולם שרצו לברוא. אך יותר מכול, הוא היה מציאותי, ולכן כשאצבעותיה נמתחו על אצבעותיו, עלו בו לא רק מחשבות של תקווה, אלא גם של נקמה והרתעה. שיר ישן צץ ועלה במוחו.

שתי דרכים התפצלו ביער צהוב…

מייקל עמד בצומת דרכים, והכול התמצה בבחירה אחת. לחזור למיטה או לקחת את האקדחים. אלנה או הסמטה. העתיד או העבר.

אלנה לחצה שוב את ידו בחוזקה. "תאהב אותי, מותק," היא אמרה, וזה מה שבחר.

החיים על פני המוות.

הדרך שהלכו בה פחות.

שחר יוקד מחום עלה על ניו יורק. האקדחים הוחבאו, ואלנה עדיין ישנה. מייקל ישב, רגליו נחות על אדן החלון, ומבטו נעוץ בסמטה הריקה. הם נסעו בערך בחמש, יצאו מהסמטה בנסיעה לאחור וצפרו פעם אחת בצופר כשנעלמו מטווח הראייה. אם מטרתם היתה להעיר או להפחיד אותו, הם נכשלו כישלון חרוץ. הוא יצא מהמיטה כבר בשלוש והרגיש נהדר. מייקל בחן את קצות אצבעותיו, שהוכתמו בצבע צהוב.

"למה אתה מחייך, חתיך?" קולה הפתיע אותו, והוא הסתובב. אלנה התרוממה לישיבה במיטה, גופה רפוי, והסיטה את שערה הארוך השחור מפניה. הסדין נפל אל מותניה, ומייקל הניח את רגליו על הרצפה, נבוך מכך שנתפס ברגע של אושר גלוי כל כך.

"סתם חושב על משהו," הוא אמר.

"עלי?"

"ברור."

"שקרן."

היא חייכה, עורה עדיין קמוט. גווה התקמר כשהתמתחה, וכפות ידיה הקטנות נקפצו לאגרופים עד שהלבינו. "רוצה קפה?" שאל מייקל.

היא קרסה על הכריות, השמיעה קול של שביעות רצון ואמרה, "אתה יצור מופלא."

"תני לי דקה." במטבח מזג מייקל חלב חם לתוך ספל, ואחר כך קפה. חצי־חצי, כמו שאהבה. קפה או־לה. כמה צרפתי. כשחזר, מצא אותה לבושה באחת מחולצותיו, כשהשרוולים מופשלים ברפיון על זרועותיה הדקות. הוא הגיש לה את הקפה. "חלומות טובים?"

היא הינהנה, ובעיניה הבזיק ניצוץ. "היה אחד שהרגיש אמיתי במיוחד."

"באמת?"

היא שקעה במיטה והשמיעה את אותה המיית שביעות רצון. "יום אחד אני עוד אתעורר לפניך."

מייקל התיישב על קצה המיטה והניח את ידו על קשת כף רגלה. "אין לי ספק, מותק." אלנה נהגה לישון עד מאוחר, ומייקל בקושי הצליח לגרד יותר מחמש שעות שינה בלילה. האפשרות שתצא מהמיטה לפניו היתה כמעט מופרכת. הוא התבונן בה לוגמת מהקפה, והזכיר לעצמו לשים לב לדברים הקטנים בה: ללק השקוף שאהבה על ציפורניה, לאורך רגליה, לצלקת הקטנטנה על לֶחייה שהיתה הפגם היחיד בעורה. היו לה גבות שחורות, עיניים חומות שבאור מסוים נראו בגון הדבש. היא היתה גמישה וחזקה, אישה יפה מכל בחינה שהיא; אך זה לא היה הדבר שמייקל אהב בה יותר מכול. אלנה ידעה להתענג על הזוטות הקטנות ביותר: התחושה הזאת כשנכנסים אל בין סדינים קרירים ונעימים, או הטעם של מאכלים חדשים; רגע הציפייה בכל פעם שפתחה את הדלת כדי לצאת החוצה. היא האמינה בכל לבה שכל רגע יתעלה על קודמו. היא האמינה שבני אדם הם טובים, וזה הפך אותה לנתז של צבע בעולם שנשטף בלבן.

היא לגמה שוב, ומייקל ראה בדיוק את הרגע שבו הבחינה בצבע על ידיו. קמט קטן הופיע בין גבותיה. הספל נפרד משפתיה. "כבר צבעת אותו?"

היא ניסתה להישמע כועסת, אך לשווא; וכשענה על השאלה במשיכת כתף, לא הצליח למנוע מהחיוך להתפשט לכל נקודה בפניו. היא דימתה בעיני רוחה איך יצבעו אותו יחד — צחוק, צבע נשפך — אבל מייקל לא הצליח להתאפק. "התרגשתי מדי," הוא אמר וחשב על הצבע הצהוב על קירות החדר הקטנטן. הם קראו לו חדר שינה נוסף, אבל הוא לא היה גדול בהרבה מחדר ארונות. חלון גבוה וצר עם שמשה מזכוכית גלית. באור של אחר הצהריים ינצוץ הצהוב כמו זהב.

היא הניחה את הקפה ונשענה על הקיר החשוף שמאחוריה. ברכיה נעמדו כאוהל מעל הסדין, והיא אמרה, "תחזור למיטה. אני אכין לך ארוחת בוקר."

"מאוחר מדי." מייקל קם וחזר למטבח. הוא הניח פרחים באגרטל קטן. הפירות כבר היו חתוכים, המיץ נמזג. הוא הוסיף מאפה טרי ויצא עם המגש.

"ארוחת בוקר במיטה?"

מייקל היסס, כמעט הלוּם. "יום האם שמח," הצליח לומר לבסוף.

"זה לא…" היא עצרה לרגע, ואז הבינה.

אתמול סיפרה לו שהיא בהיריון.

אחד־עשר שבועות.

הם נשארו במיטה רוב הבוקר — קוראים, מדברים, ואז ליווה את אלנה ברגל לעבודה כדי שתספיק להתכונן לקראת היוצאים להפסקת הצהריים. היא לבשה שמלה שחורה קטנה שהדגישה את עורה השזוף ואת עיניה הכהות. על עקבים היא התנשאה לגובה מטר ושבעים ונעה כמו רקדנית, כל כך אלגנטית שמייקל נראה לידה נוקשה ומחוספס, לא שייך, במכנסי הג'ינס שלו, הנעליים הכבדות וחולצת הטריקו הבלויה. אבל ככה אלנה הכירה אותו: מחוספס ועני, סטודנט שלימודיו נקטעו, ועדיין מקווה שימצא דרך לחזור אליהם.

זה היה השקר שהתחיל הכול.

הם נפגשו לפני שבעה חודשים בפינת רחוב ליד אוניברסיטת ניו יורק. מייקל התלבש כך שייטמע בסביבה והיה חמוש עד צוואר, הוא היה בעיצומה של משימה, ולא היה אמור לדבר עם בחורות יפות; אבל כשהרוח אחזה בצעיפה, הוא תפס אותו מתוך אינסטינקט והחזיר לה אותו בתנועה ראוותנית שהפתיעה אותו. אפילו עכשיו לא היה לו מושג מאין היא הגיעה, הקלילות הפתאומית הזאת; אבל הרגע הזה הצחיק אותה, וכששאל, היא אמרה לו את שמה.

כרמן אלנה דֶל פּורטָל.

קרא לי אלנה.

היא אמרה את זה בשפתיים משועשעות ובעיניים רושפות. הוא זכר אצבעות יבשות והערכה כנה במבטה, מבטא ספרדי־משהו. היא תחבה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה הימנית וחיכתה בחיוך פוחז שגם מייקל יגיד את שמו. הוא כמעט הלך, אבל לא הלך. בגלל החמימות הזאת שבה, שאין בה כל פחד או ספק. וכך בשעה שתיים ורבע של יום שלישי, כנגד כל מה שלימדו אותו אי־פעם, אמר לה מייקל את שמו.

האמיתי.

הצעיף היה ממֶשי, ועל אף קלילותו נחת בכל כובד משקלו על שתי נפשות. הוא הוביל לקפה, ואז ליותר מזה, עד שהגיע הרגש, פראי, והגעתו תפסה אותו לא מוכן. עכשיו הוא היה כאן, מאוהב באישה שחשבה שהכירה אותו, אבל לא הכירה. מייקל ניסה להשתנות, אבל קל להרוג. וקשה לפרוש.

באמצע הדרך לעבודה היא אחזה בידו. "בן או בת?"

"מה?" זה היה מסוג הדברים ששואלים אנשים נורמלים, ומייקל נאלם לנוכח השאלה. הוא הפסיק ללכת, והאנשים סטו ועקפו אותו. היא הטתה את ראשה.

"אתה מקווה שזה בן או בת?"

עיניה זרחו בשביעות רצון שכמוה פגש רק בספרים; וכשהביט בה עכשיו, זה היה כמו להביט בה ביום פגישתם הראשונה, רק יותר. האוויר היה טעון באותו מטען כחול, באותה תחושה של אור ומטרה. כשמייקל דיבר, יצאו המילים ממעמקי נפשו. "תתחתני איתי?"

היא צחקה. "פשוט ככה?"

"כן."

היא הניחה כף יד על לחיו של מייקל, והצחוק דעך. "לא, מייקל. אני לא אתחתן איתך."

"כי?"

"כי אתה מבקש ממני מהסיבות הלא נכונות. וכי יש לנו זמן." היא נשקה לו. "הרבה זמן."

זו היתה הטעות שלה.

אלנה עבדה כמארחת במסעדה יקרה בשם "שֶה פַּסקָל". היא היתה יפה, דיברה שלוש שפות, ולפני שמונה ימים, לבקשתה, הסכים בעל המסעדה להעסיק את מייקל כשוטף כלים. מייקל אמר לה שפוטר מהעבודה השנייה שלו, שהוא צריך למלא את הימים עד שימצא עבודה חדשה או עד שתאושר הלוואת הסטודנט שלו; אבל לא היתה עבודה אחרת, לא היתה הלוואת סטודנט, רק עוד שני שקרים בים של אלפים. אבל מייקל היה חייב להיות שם; בו אמנם אף אחד לא יעז לגעת כל עוד הזקן נושם, אבל לצד אלנה לא עמדה ההגנה הזאת. אותה הם יהרגו בשביל הכיף.

כשהיו רחוקים שני רחובות מהמסעדה, שאל מייקל, "סיפרת למשפחה שלך?"

"שאני בהיריון?"

"כן."

"לא." רגש צבע את קולה, עצבות ומשהו אפל. מייקל ידע שלאלנה יש משפחה בספרד, אך היא כמעט אף פעם לא דיברה עליהם. לא היו לה תמונות, לא מכתבים. מישהו התקשר פעם אחת, אבל אלנה ניתקה כשמייקל הגיש לה את הטלפון. למחרת היא החליפה את המספר. מייקל מעולם לא לחץ לקבל תשובות, לא על המשפחה ולא על העבר. הם צעדו בשתיקה כמה דקות. רחוב אחד אחר כך היא אחזה בידו. "נשק אותי," היא אמרה, והוא עשה כבקשתה. לבסוף אמרה אלנה, "אתה המשפחה שלי."

בכניסה למסעדה היה סוכך כחול שסיפק צל צר. מייקל הלך מעט יותר לפנים, וכך הספיק לראות את הנזק שנגרם לדלת בדיוק בזמן כדי לסובב את אלנה לפני שתראה זאת גם. אך אפילו בגבו אל הדלת נתקעה התמונה במוחו: עץ מבוקע, רסיסים לבנים שהציצו מתוך כתם בצבע מהגוני. המקבץ היה צפוף, בגובה הראש, ארבעה חורי קליעים בתוך עיגול של שמונה סנטימטרים, ומייקל הבין איך זה קרה. מכונית שחורה ליד שפת המדרכה, אקדח מושתק. המסעדה היתה במרחק נסיעה של שש דקות מהדירה של אלנה, ולכן זה כנראה קרה קצת אחרי חמש בבוקר. רחובות ריקים. אין אף אחד באזור. קוטר צר, ניחש מייקל, משהו קל ומדויק. 0.22, אולי 0.25. הוא נשען על הדלת והרגיש שבבי עץ דרך חולצתו, זעם קר בארובות עיניו. הוא אחז בידה של אלנה ואמר, "אם הייתי מבקש ממך לעזוב את ניו יורק, היית עושה את זה?"

"העבודה שלי כאן. החיים שלנו…"

"אם הייתי חייב לנסוע," הוא ניסה שוב. "היית באה איתי?"

"זה הבית שלנו. כאן אני רוצה לגדל את הילד שלנו…" היא עצרה, והבנה התפשטה על פניה. "הרבה אנשים מגדלים תינוקות בעיר הזאת…"

היא הכירה את חשדנותו כלפי העיר, והוא הסיט את מבטו שכן עומס השקרים נעשה כבד מדי. הוא היה יכול להישאר כאן ולהסתכן במלחמה המתקרבת, או לשתף אותה בָּאמת ולאבד אותה. "תקשיבי," הוא אמר. "אני אאחר היום. תמסרי לפול בשמי." פול היה בעל המסעדה. הוא חנה בסמטה הסמוכה, וככל הנראה לא ראה את הדלת.

"אתה לא נכנס?"

"לא יכול כרגע."

"אני השגתי לך את העבודה הזאת, מייקל." ניצוץ נדיר של כעס.

מייקל הושיט את כף ידו ואמר, "אפשר לקבל את המפתחות שלך?"

באי־רצון היא נתנה לו את הצרור, שפול נתן לה לשימושה. הוא פתח את דלת המסעדה והחזיק אותה למענה. "לאן אתה הולך?" היא שאלה.

פניה הופנו מעלה, עדיין כעוסות. מייקל רצה לגעת בלֶחייה ולהגיד שהוא יהרוג או ייהרג כדי שלא יאונה לה כל רע. שהוא ישרוף את העיר. "אני אחזור," הוא אמר לה. "רק תישארי במסעדה."

"אתה מתנהג בצורה מאוד מסתורית."

"אני צריך לעשות משהו," הוא השיב. "בשביל התינוק."

"באמת?"

הוא הניח את ידו על בטנה ודמיין את הסופים האלימים הרבים שיכולים להיות ליום הזה. "באמת," הוא אמר.

וזו היתה האמת.

X