בית האהבות הבלתי אפשריות‏ | לרכישה באינדיבוק
בית האהבות הבלתי אפשריות‏

בית האהבות הבלתי אפשריות‏

שנת הוצאה: 12/2012
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 67
- 37

סאגה משפחתית קסומה על מלכודות התשוקה, על ייסורי האהבה ועל קשרי משפחה עבותים.

בכפר קסטיליאני בשלהי המאה ה-19 חיה צעירה יפהפייה בשם קלרה לגונה. כאשר היא מתאהבת נואשות בבעל אחוזה אנדלוסי, מזהירה אותה אמה – המכשפה שתומת העין – מפני הקללה שרובצת על בנות משפחתה: הן נידונו לשיברון לב ולהולדת בנות שעתידות לרשת את גורלן. כצפוי, עוזב בעל האחוזה האנדלוסי את קלרה ההרה והזועמת, וזו פותחת בית בושת בבית האדום שבפאתי הכפר. בבית הזה היא יולדת את מנואלה, ילדה כמושה ומכוערת.

ובעוד קלרה הופכת לזונה המבוקשת ביותר במחוז, גדלה מנואלה תחת חסותה של ברנרדה, הטבחית המזוקנת. עם השנים שנאתה כלפי אמה, והאמונה שרק אם תטהר את שמן של בנות שושלת לגונה תרפה מהן הקללה, הופכות את מנואלה לאישה פנאטית.

לאחר מותה של קלרה נוסעת מנואלה לגליסיה, ובשובה היא נושאת ברחמה בת חדשה לשושלת לגונה. הילדה, אולבידו, גדלה ליפהפייה, וכל ניסיונותיה של מנואלה לכלוא אותה בבית לא מצליחים למנוע מאסטבן, בנו של המורה, להתאהב בה.

גיבורותיו הנשיות הבלתי נשכחות, החזקות, המורכבות, הפגומות, המיוחדות, מלאות התשוקה והסתירות של רומן זה מציפות את חמשת החושים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית האהבות הבלתי אפשריות‏”

בקרוב…

1

 

ריח של אבק שרֵפה עמד בכפר הקסטיליאני, ריח דם של קורֵא וארנבת, ריח של עשן שעולה מן האח. אפופים בסתיו, התהדרו הציידים בשללם בין משבים ראשונים של רוח זהובה. בפתחי הבתים ישבו הזקנות, שורות־שורות של מטפחות אבלוּת, והתלחשו עם השכנות על הגברים שחלפו על פניהן. קולותיהן — תוצר חיים שלמים של כפור צורב, של עמידה סביב קדֵרות ושל תפילות מיסה — נמהלו בסחף העלים היבשים. הנשים הצעירות, לעומת זאת, הסתתרו מאחורי הווילונות כדי להביט בציידים מבלי להיראות, כדי לדבר עליהם מבלי לחוש בקרבתו של המוות.

 

לאורן האחרון של שעות בין הערביים, ולאחר שגיששו את ההרים בחוטמיהם עד זוב דם, היו כלבי הציד כובשים את הכיכר ומשתינים על האגן של מזרקת האבן בעלת שלושת הקנים. וכשהתחשק להם, השתינו גם על שערי הכנסייה שממגדל הפעמונים שלה נשקף נהר הדוּאֵרוֹ, או על הבתים שעל מפתניהם התנוססו סמלי אצולה. הנביחות היו מבהילות את החמורים, את ילדי האצילים ואת החתולים שהסתתרו מאחורי גזירי העץ שנערמו בחצרות. אבל מנותקים מכל ההמולה, הציידים היו מתמסרים לחמימות של בית המרזח שבכיכר, שם סייעו להם היין האדום והגדי הצלוי להתנער מן ההרים. ביציאה, שיכורים, היו מוצאים את כלביהם הלומי כוכבים.

 

הם היו פוקדים את הכפר בתקווה לצוד, נוסף על הארנבות ועל הקוראים, גם חזיר בר או אייל; ותשוקה זו היא שהובילה, בשלהי 1897, בעל אחוזה אנדלוסי צעיר אל הכפר הקסטיליאני. הוא הגיע במרכבה של אחר הצהריים, מלווה בשני משרתים ובקרון שהכיל את להקת כלבי הפּוֹדֶנקוֹ האדמוניים שלו, שחצו את עמק דֶספֶּניָיפֶּרוֹס ואת הרמה בעקבותיו. הוא שכר שלושה חדרים בפונדק הטוב ביותר בנמצא, וכן מכלאה שלמה בשביל כלבי הפודנקו האדמוניים שלו. אולם למחרת עם שחר, כשיצא לטייל, נמחו קרני האייל שנשקפו מאישוני הזית שלו באחת, כאשר נתקל באחת הסמטאות בזוג עיני ענבר, בעיניה של קלָרָה לָגוּנָה.

 

"אפשר לחשוב שהן מזהב, ילדונת, כמה שאת יפה." הוא אחז בזרועה.

 

היא ניסתה להיחלץ, והמים נשפכו מכד החרס שהיה שעון על מותניה. המים התפתלו על אבני הסמטה כמו נחש.

 

"אני אמלא לך אותו מחדש בבאר."

 

"אני יכולה לבד." קלרה חמקה לכיוון הכיכר, אבל הוא צחק והלך בעקבותיה.

 

בעונה ההיא כיסה ערפל מתכתי את הכיכר לפנות בוקר. בעל האחוזה האנדלוסי ראה כיצד שוקעת בו צלליתה של הנערה ונעלמת. הוא עצר במקומו. רוח קפואה הצליפה בפניו ופרעה את התלתלים השמנוניים שעל עורפו. לפתע פתאום העולם הִתעבּה והשרה עליו עיוורון שמנע ממנו לעקוב אחר הנערה. הוא רצה לקרוא לה, אבל הערפל היה זְמם של קרח. עלה בו זכר אחוזתו הנעימה, זכרם של עצי התפוז הפוקעים מניחוח הדרים ברוח הקלילה, עד שלבסוף קראו פעמוני הכנסייה לתפילת הנשמות, והזיכרון התפוגג לאיטו עם הערפל. אחרי צלצול המתים הופיעה קלרה לגונה ליד הבאר ומילאה את כדה במים.

 

"אתה חיוור," אמרה לו בשעה שהתקרב אליה תוך סירוק תלתליו. "מגיע לך, על שהתעקשת להציק לי."

 

"זה בגלל מזג האוויר הקסטיליאני הזה; קשה להתרגל אליו."

 

"אם הוא לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לחזור למקום שבאת ממנו."

 

הוא נשען על שפת הבאר, מחייך אליה. על מגפי הרכיבה שלו ניצת ברק אחרון של זריחה.

 

"בחיי שאת יפה, ילדונת. ובחיי שאת קשוחה."

 

"אולי יעניין אותך לדעת, למשל, שהערפל הסמיך הזה מופיע בכיכר רק לקראת יום המתים."

 

"אני מעדיף לדעת את שמך, כדי לקשט בו את עינייך."

 

"הגינונים האביריים שלך לא ישכיחו ממני את העובדה שרק לפני כמה דקות היית חיוור מפחד."

 

"בסדר, ילדונת, אני מודה שנבהלתי, אבל לא בגלל הערפל או בגלל הצלצול העצוב של הפעמונים. נבהלתי כי פתאום לא ראיתי אותך עוד, הייתי בטוח שאיבדתי אותך רגע אחרי שמצאתי; נבהלתי כי נעלמת כמו שאחר כך נעלם הערפל השׂטני הזה, ולא אכפת לי מנין הוא מגיע או לאן הוא הולך, אותי מעניין רק להסתכל עלייך."

 

קלרה התבוננה בברק בעיניו.

 

"בימים האחרונים של חודש אוקטובר אסור להיכנס לכיכר לפנות בוקר, לפני צלצול הפעמונים. נשמות האבירים שקבורים בכנסייה יוצאות מהקברים, חוצות את השערים ומייצרות את הערפל הזה ואת הרוח. הן נידונו להילחם ביניהן, עם השריונים ועם חרבות הרפאים שלהן, עד שיצליחו לכפר על החטאים שלהן. אבל אחרי הצלצול שקורא לתפילת הנשמות, הן חוזרות לקברים, ותושבי הכפר מתפללים למנוחתן עדן. אתה מבין את מה שאני אומרת לך? לכל הציידים החדשים שמגיעים לפה מסבירים יפה־יפה, שעד צלצול הפעמונים הכיכר שייכת לאבירים המתים, ומי שמסרב לכבד את המסורת יצטרך לשאת בתוצאות."

 

"ומה איתך, ילדונת? את נכנסת לכיכר ונעלמת."

 

"בכפר הזה אני מעדיפה את המתים על החיים. אני מסתדרת איתם יותר טוב."

 

"נראה שאת בחורה פיקחית."

 

"ובגלל זה אני אומרת לך לעזוב אותי בשקט וללכת לצוד."

 

"הגעתי לכאן בתקווה לצוד אייל, אבל נראה שמצאתי משהו יפה בהרבה."

 

קלרה העבירה את ידה בשערה הארוך הערמוני.

 

"אני לא חיה, אדוני."

 

"בסדר, אבל תני לי לפחות לשאת בשבילך את הכד עד הבית, בתור התנצלות. אני לא רוצה שמותנייך היפים יכרעו תחת העומס."

 

"מותני היפים באים לשאוב מים מהבאר מדי יום ואחר כך מתקפלים בשדה העגבניות שלי, כך שאין לך מה לדאוג להם. ולא כדאי לך להתקרב לבית שלי; דע לך שאמי מכשפה. היא הכינה לי את הקמע הזה, ששומר עלי מגברים כמוך." קלרה שלפה את עצם הארנבת העטופה בנוצות שהיתה תלויה בחוט על צווארה.

 

"אני בסך הכול אביר שמנסה לעזור לך."

 

"האבירים היחידים בכפר הזה קבורים בכנסייה… או מה שנשאר מהם, לפחות."

 

"אני לא אביר קסטיליאני, הגעתי מאנדלוסיה."

 

"ואיפה זה?"

 

"בדרום, היכן שהשמש מחממת לפנות ערב ומזכירה את העיניים שלך."

 

"דע לך שהעיניים שלי דומות לעמקים במחוז שנקרא לָה מַנצָ'ה ושירשתי אותן מאבי, שהיה בן המקום. זה מה שאמי תמיד אמרה לי."

 

היא הידקה את הכד לעיקול במותניה ופתחה בצעדה לכיוון אחד הרחובות הצרים שיצאו מהכיכר. בשמים הצטברו קרעי עננים אפורים. שעת הזריחה חלפה עברה לה. ניחוח קותלי חזיר ולחם טרי קיבל את פני הנערה בסמטה. שערי החצרות היו פתוחים, ואפשר היה לראות מבעדם את ערמות העצים המבהיקות מהטל, את החמורים הרתומים העמוסים כבר באריחים או בצמר, את כלבי השמירה זקורי האוזניים. קלרה הפנתה את ראשה ומצאה את הצעיר במרחק־מה ממנה. הוא הלך בגֵו זקוף מאוד במכנסי הרכיבה שלו.

 

"תגידי לי את שמך."

 

"קלרה, שמי קלרה לגונה, ואני גאה בו מאוד."

 

בקצה הסמטה הופיעו שתי נשים בגיל העמידה, לבושות במעילי בד עבים ובצווארוני פרווה, וחבושות בכובעי הבוקר הקטנים שלהן המעוטרים בנוצת פסיון. קלרה הושיטה את הכד לצעיר. כשקרבו הנשים היא מתחה את פלג גופה העליון, ובפעם הראשונה חייכה אליו חיוך מלבב. למראה זה אחזה אחת הנשים בזרועה של רעותה ומילמלה משהו באוזנה. בעל האחוזה האנדלוסי פינה להן את הדרך, והגברות הודו לו על כך בהרכנת ראש קלה.

 

"יש לך חיוך מקסים, גם אם בפועל לא הקדשת אותו לי, אלא לגברות ההן."

 

"עכשיו אתה יכול ללכת לצוד ולעזוב אותי בשקט." קלרה חטפה מידו את הכד ושוב השעינה אותו על מותניה.

 

אבל היא הניחה לצעיר ללוותה לביתה שבפאתי הכפר, שם התחלף ריצוף השבילים בעפר, והעוני יצר מרחק בין הבתים. רעפי הבית היו דהויים מלחות והזנחה, ואת החזית כיסתה ירוקת עד. סביב הבית שוטטו כלבים מורעבים שניערו בזנבותיהם את מערבולות העלים הרוחשות. הבית עמד, מט לנפול, על שפתו של ערוץ יבש שבו שתלה הנערה שדה עגבניות. מאחורי הבית עמדה מכלאה ובה ארבע תרנגולות ועז. ואחריה השתרע יער אורנים שחצה אותו שביל העפר שהוביל אל הכפר השכן. הנערה גרה עם אמה, אישה מזדקנת שרקחה כישופים לריפוי או להרחקת עין הרע, הכינה קמעות להצלחת הציד, תפרה קרומי בתולים וניבאה את העתיד באמצעות שלד חתול שעליו שמרה כעל בבת עינה, בתוך שק קשיח, כשהוא מרוח בתערובת של שרף ותמצית חבצלות.

 

קלרה נעצרה מול הכניסה. אפפו אותה ניחוח האורנים הלחים מן הטל הסתווי וריח האדמה רווית הפטריות. מתוך הבית עלו נחירות האם, שבילתה את הלילה האחרון בניבוי העתיד לאשתו ולבנותיו של הרוקח באמצעות עצמות החתול.

 

"מחר בשעה הזאת אני אבוא לקחת אותך לטיול."

 

"תעשה מה שמתחשק לך."

 

היא סגרה את הדלת, אבל נחפזה להציץ מבעד לאחד החלונות. היא ראתה אותו מתרחק, וידיו נצורות תחת גלימתו.

 

אולי הוא לא יחזור, חשבה קלרה לגונה בעודה מקרצפת את קדֵרות השיקויים של אמה; אולי הוא לא יחזור, חשבה כשיצאה להאכיל את התרנגולות במכלאה; אולי הוא לא יחזור, חשבה בשעה שחלבה את העז; אולי הוא לא יחזור, בשעות הצהריים, אחרי שהתעוררה האם והשתיים התיישבו לאכול לחם עם נקניק; אולי הוא לא יחזור, אחר הצהריים, בעודה שותלת שיח עגבניות חדש; אולי הוא לא יחזור, כאשר שקעה השמש בין צמרותיהם האדומות של האורנים; אולי הוא לא יחזור, בעודה מכינה את החוטים ואת סמֵי הפרחים כדי להרדים את בתו של ראש כפר לקראת התפירה של קרום הבתולים שלה; אולי הוא לא יחזור, סביב נזיד הירקות והשום שאכלה לארוחת הערב; אולי הוא לא יחזור, בעודה חולמת על עיניו. אבל למחרת בבוקר, כשחזרה מהכיכר עם הכד, עטופה בצעיף החגיגי שלה, חיכה לה בעל האחוזה האנדלוסי למרגלות הערוץ היבש, רכוב על סוס ברוד.

 

"באתי לאסוף אותך," אמר לה וירד.

 

"לחינם טרחת."

 

לבה הלם בחוזקה על כד החרס, והיא הסתגרה בביתה.

 

ערפילים צפו בבוקר האחרון של חודש אוקטובר. הצעיר ניגש אל אחד החלונות, השעין את מרפקו על אדן החלון המאובק ופצח בשיר, שכן נוסף על הציד היה חובב שירי קוֹפּלָה והתברך בקול זמיר.

 

"אתה מנסה להבהיל את התרנגולות שלי?" פתחה קלרה את הדלת.

 

מאחורי הנערה הבחין בעל האחוזה באישה ששׂער השיבה שלה אסוף ועינה השמאלית שתומה.

 

"לכבוד הוא לי, גברתי, ואני מתנצל אם הערתי אותך."

 

"בוקר טוב, בחור," אמרה לו האישה בקול סלעי. "מה מביא אותך לזמר במחוזותינו בשעה מוקדמת כל כך?"

 

"התואילי לומר לי אם את אמה של קלרה?" שאל, מתאמץ לא להביט באישון האפרפר היבש של העין השתומה.

 

"כן, אני אמה. קשה להאמין, אני יודעת, אבל פעם גם אני הייתי יפה כמותה."

 

"אם כן, הייתי רוצה לבקש את רשותך או את רשותו של אביה לצאת לטיול עם בתכם."

 

האישה פרצה בצחוק.

 

"אתה תצטרך לעשות דרך ארוכה כדי לבקש את רשותו של האב. בבית הזה אני ורק אני נותנת אישורים, ולפני נתנה אותם אמי, שנרקבת לה עכשיו עמוק באדמה, אני מקווה." האישון השחור רטט בעינה הימנית. "אתה צייד."

 

"בהחלט."

 

"אז כדאי שתקנה ממני קמע."

 

האישה נעלמה בתוך הבית, אבל תכף ומיד חזרה כשבידה שן של חזיר בר עטופה בנוצות קורא.

 

"אני מבטיחה לך, בחור, שזה יגרום לבעלי החיים לצאת לקראתך בהרים. אתה לא תחטיא."

 

בעל האחוזה האנדלוסי הושיט לה כמה מטבעות.

 

"אתה יכול לצאת לטיול עם קלרה. הבת שלי כבר עושה מה שמתחשק לה, אבל אם לשפוט לפי השמלה והצעיף שהיא לובשת, אני מניחה שהיא תסכים."

 

"אמא, אל תדברי שטויות, בסך הכול התלבשתי כדי ללכת לכיכר."

 

בעל האחוזה עלה על הסוס הברוד ואחר עזר לקלרה לעלות מאחור.

 

"לא רחוק מכאן יש חורשת אלונים, אם אתה רוצה, אני יכולה להראות לך אותה."

 

הצעיר נשמע להוראותיה של הנערה, כיוון את הסוס לחורשת האלונים ונכנס אליה, מתרחק מנתיב העפר שבו נסעו כרכרות ומרכבות. הבוקר הקים סבך קפוא של רוחות שנשאו עמן את שאון הירי של הציידים שהסתתרו בהרים.

 

"תעשה שידהר, תעשה שידהר."

 

"זה עלול להיות מסוכן בין האורנים."

 

"אל תהיה פחדן," התעקשה קלרה, ופניה לחות.

 

הצעיר טילטל את המושכות, והסוס פתח בדהרה. לבה של קלרה הלם בחוזקה בעוד הפרסות של בעל החיים טופפות על האדמה עטורת העשב והשרכים הצהובים. כשהיא מחבקת את מותניו, קלרה חשה את שרירי גבו ושאפה את ניחוח הזיתים שעלה משערו. היא מעולם לא דהרה כך, וזכר הדהרה ההיא לא ירפה ממנה לעולם: זכר הזרועות המתוחות שאחזו במושכות, מתמרנות בין העצים והסלעים שהזדקרו ביניהם; זכר העיטים שדאו בערפל; צהלת הסוס כאשר החליקה פרסתו על מצע מחטים; וניחוח התפוזים שעלה מזיעתו של בעל האחוזה. מטר ניתך עליהם, ירכי הצעיר נלחצו אל בשר הסוס וירכיה של קלרה נלחצו אל ירכיו, וכשהגיעו אל האורנים האחרונים שהיו פזורים למרגלות הגבעה, פרצה הסערה לבסוף.

 

"הסוס הזה זקוק למנוחה."

 

"אנחנו כבר קרובים לחורשה."

 

בשעה שטיפס הסוס במעלה הגבעה, הרפתה קלרה ממותני הצעיר וחשה את הכאב בזרועותיה. ממעל הגיחה צלליתו של עמק ששקעו בו צמרותיהם של אלוני הענק. הגשם ניתך בחוזקה, ברק האיר את האדמה שהפכה אדמדמה ובוצית. מתחת לגלימה הרטובה הצעיר נרעד. היא נצמדה אל גבו כדי לחמם אותו בחזהּ.

 

כשהגיעו לחורשת האלונים התפוגג הערפל, וגם הברקים והרעמים נדמו; השמים נפתחו ופינו את מקומם לגשם זך. לפני שירדה מהסוס, תלשה קלרה לגונה את הקמע מעל צווארה ושמרה אותו בכיס שמלתה. הרוח נחלשה.

 

בלב החורשה זרם נהר שמימיו יצרו שלוליות ומערבולות. קלרה חסתה בצלו של אלון שנח על גדתו, מדולדל מחמת המאות שחלפו; היא נשענה על גזעו המשחיר וחיכתה שהצעיר יטפל בסוס. המים כמו ליחששו אגדות. עד מהרה טיילו אצבעותיו על צווארה עד שהגיעו לחלל הענוג, מִשכּנו הקודם של הקמע שעתה התמלא במי גשם. ארשת פניו היתה רצינית. קלרה נטלה את ידו; האחיזה במושכות קרעה את עורו.

 

"נפצעת."

 

הצעיר לא אמר דבר. הוא הרים את סנטרו, ובטרם יישק לה חש בעיני הענבר ובריח הכשפים הלחים שנדף משׂערה.

 

לקראת ארוחת הצהריים חזר בעל האחוזה לפונדק. המשרת שקיבל את פניו הוליך את הסוס הברוד, המתנשף, לאורווה. אחד ממשרתיו עזר לו לחלוץ את מגפיו ולפשוט את הבגדים הרטובים שלו והדליק אש באח. הוא אכל מול הלהבות, מרק קסטיליאני וקוראים ממולאים, בלוויית יין אדום שגרם לו לנמנם על אחת הכורסאות עד לפנות ערב. כשהתעורר, הוא ירד לבדוק במכלאות מה שלום כלבי הציד האדמוניים שלו. הכלבים קיבלו את פניו בחוטמים עצבניים, שכן לא יצאו מהמכלאה מאז הגיעו אל הכפר.

 

"בקרוב, בקרוב מאוד נצא להרים."

 

אחרי הסערה של הבוקר התבהרו השמים, אבל הערב היורד צבע אותם אט־אט בחשכה זרועת כוכבים. הרחובות הוצפו בניחוחות תבשילים, ולא נותר בהם זכר לזקנות שישבו לצפות בתהלוכת הציידים. בעל האחוזה האנדלוסי כיוון את פעמיו לבית המרזח שבכיכר. רחש המזרקה בעלת שלושת הקנים הצית בו את זכרה של קלרה לגונה. אפילו שנת הצהריים לא הצליחה להשקיט את הלהיטות שהיא עוררה בו. הוא הבטיח לצאת איתה לטיול נוסף בבוקר למחרת, ועתה השתוקק שהלילה יחלוף במהרה ויביא עמו את השחר.

 

בית המרזח עלה על גדותיו מעשן סיגרים וסיגריות. על הקירות המסוידים היו תלויים ראשי איילים מפוחלצים. את בעל האחוזה הרשים הראש בעל הקרניים הענקיות שהיה תלוי מעל אח האבן. לפני שנקרתה קלרה לגונה בדרכו, הוא חלם לצוד אייל כזה. הצעיר חיכה שיתפנה שולחן עבורו, ובינתיים ניגש לבר. כשראו אותו מתקרב, הודיעו על בואו שני כפריים ששתו יין בכוסות רחבות למנהלת המקום, אישה אדמונית בת ארבעים ומשהו שבדיוק ניגבה את הכוסות במטלית. האישה, שזכתה לכינוי "הסמוּקה", בחנה את בעל האחוזה בעיניה הבהירות, השקופות כמעט.

 

"תרצה לאכול, אדוני?"

 

"כן, גדי צלוי, אם אפשר."

 

"בית המרזח מלא. אם זה לא מפריע לך, אתה יכול לשבת עם הבחורים ההם, שהגיעו ממדריד." האישה הצביעה על שלושה צעירים שניהלו שיחה סביב אחד השולחנות הסמוכים לאח. "גם הם ציידים, והם חברותיים מאוד."

 

"אם זה לא מפריע להם."

 

במהלך הארוחה נוכח בעל האחוזה שהאישה צדקה. הוא בילה ערב עליז במחיצתם סביב הגדי הצלוי, בעודם מכלים ארבעה בקבוקי יין ומחליפים רשמים מן התחביב המשותף שלהם.

 

בבית המרזח צף ריח של גברים והרים, ריח של בדלי סיגרים ושיהוקי יין, כאשר נפרד בעל האחוזה מחבריו. המנהלת, שבאותה שעה ניקתה את אחד השולחנות, ניגשה אליו בצאתו.

 

"בילית יפה?"

 

"מאוד. נתת לי שירות מצוין, תודה."

 

"הרשה לי, אם כן, להזהיר אותך, אדוני. ואנא, אל תחשוב אותי לחצופה, אלא לאישה שמתריעה בפניך מעומק הלב מפני סכנה. אנשים אומרים שראו אותך מסתובב יותר מפעם בחברת הבת של המכשפה. אתה יודע למי אני מתכוונת, לנערה עם עיני החיטה."

 

הצעיר חש כיצד התשוקה שבה אליו ומציפה את לבו כמו רעל. הסמוקה טילטלה אותו קלות בזרועו.

 

"דע לך שקלרה מקוללת, ולא חשוב כמה היא יפה. היא מקוללת כל כולה, כמו כל הנשים במשפחתה, אני נשבעת לך בבתולה." היא נישקה את שתי אצבעותיה בלהט הווידוי.

 

"אני לא מבין." היין ביעבע במוחו.

 

"מה, במקום שאתה בא ממנו לא שמעתם על קללות?"

 

"גם בני ארצי לא חפים מאמונות תפלות, גברתי."

 

"הדבר הזה שאתה קורא לו אמונות תפלות, נחשב פה לקללה בגודל של גללי פרה, ובעיקר במקרה של הנשים לגונה, ובפרט של קלרה, הנקבה האחרונה בשושלת. דע לך שהקללה הזאת שורה על הנשים בשושלת לגונה מהיום שהכפר הזה קיים."

 

"אז אני מבין שעל הגברים במשפחה היא פוסחת."

 

"גברים!" הסמוקה חבטה על ירכה בהנאה. "על איזה גברים אתה מדבר? שום רחם בשושלת לגונה לא נשא מעולם בן זכר, ואף אחת מהן גם לא נישאה. הן נידונו לחיות חיים של חרפה וללדת נקבות רווקות שיישאו את הגורל הזה לעד."

 

"ושום גבר לא…?"

 

"לא, אדוני," קטעה אותו, "שום גבר לא מעז להפר את הקללה. תביא בחשבון שצופים צרות צרורות למי שיחליט לעשות את הצעד."

 

"צרות מאיזה סוג?"

 

"לא ידוע בוודאות. מספרים שלפני שנים המכשפה לגונה, זה הכינוי שלה, ניסתה להטיל כישוף על מישהו בעזרת השיקויים שלה, אבל זה לא עבד, ואז היא איבדה את אחת מעיניה."

 

למחרת בבוקר, עם הקיצו, נזכר בעל האחוזה האנדלוסי בבחור הגברתן שליווה אותו עד הפונדק משום שהפריז בשתייה ואמר לו:

 

"אני מבין אותך, אותך ואת כל התושבים הזכרים של הכפר. אם לא היתה רובצת קללה כזאת על הילדה לגונה זהובת העין…"

 

זה היה יום המתים, ועל הכפר כולו שרתה אווירת חג. אחרי צלצול שחרית של פעמוני הכנסייה נמוג הערפל והתושבים יצאו לרחובות, לבושים בגדי צמר חגיגיים, כדי ללכת להעלות את זכר מתיהם. בכל פינה מפינות הכיכר עמד דוכן פרחים. נשים בבגדי אבלות מכרו פרחי ציפורן לבנים ואדומים, חינניות ופה ושם גם ורדים לעשירים. לצד הכנסייה השתרך שביל מרוצף שטיפס במעלה הגבעה, ואחרי הבתים האחרונים בכפר הפך השביל הזה לדרך עפר ושיחים שהתנגשה בשערי בית הקברות. מצונפת מול אחד השערים במעלה הגבעה, המכשפה לגונה מכרה חבצלות ספוגות בשיקוי שהבטיח את הישארות הרוחות של המתים בקברים. על פניה חלפו עשרות תחתוניות לוחשות ומעליהן כובעי הינומה, וגם כומתות ומתחתיהן מכנסי קורדרוי. כשהן חומקות ממבטי השכנים, נשים רבות קנו ממנה את החבצלות ההן, שהיו צפויות לפטור אותן מביקורים של רוחות קרוביהן.

 

בית הקברות היה מוקף בחומת ברושים. חצי תריסר מאוזוליאומים התהדרו בסמלי האצולה שהתנוססו גם על בתי האצילים. השאר היה מורכב מערבוביה של קברים. כאשר נכנס ההמון לבית הקברות, קיבלו את פניו צווחות וכנפיים מבהיקות של עקעקים. לתפילות ולהנחת הפרחים קדם טקס ניקוי המצבות. הנשים שלפו את הסחבות וקירצפו את התצלומים הסגלגלים ואת האותיות הזהובות של כתובות המצבה, הגברים ניכשו את העשבים השוטים סביבן. קרובי המתים שהיו קבורים במאוזוליאומים היו מביאים את משרתיהם כדי שאלה ינקו אותם בידיהם האדומות. בצהריים הצחין בית הקברות מחומרי ניקוי רצפות.

 

בעל האחוזה העביר את הבוקר בחדרו, שותה קפה לריפוי החמרמורת ומהרהר בדברי האזהרה של מנהלת בית המרזח בנוגע לקללה ששרתה על הנשים במשפחת לגונה. בינתיים חיכתה לו קלרה בביתה כדי לצאת לרכיבה נוספת. אחרי ארוחת הצהריים הוא יצא להרים בחברת הציידים ממדריד. להקת כלבי הפודנקו האדמוניים שלו עלו על עקבותיהם של כמה איילים, אבל בכל פעם שהבחין באייל נסתר בין השיחים, היה בעל החיים נבהל, הרובה היה נרעד בידיו, גבו הערמוני של הטרף היה הופך לרעמתה של הנערה, ובעל החיים היה נעלם בהרים. גם את הארנבות שמצאו הכלבים הוא לא השיג; עליהם המצהיבים של עצי האשור הזכירו לו את עיניה של קלרה, מסיחים את דעתו ומשכיחים ממנו את סיבת יציאתו להרים. כשהוא ישוב על עלי השרך, ומכנסיו הולכים ונרטבים מן הלחות, שמר הרובה על שתיקה. הציידים ממדריד תהו מה קרה לידידם, שחצה את ספרד כולה כדי לצוד על אדמות קסטיליה, ושעכשיו השתרך בהן מבלי שיעלה בידו להפיק ולו ירייה אחת.

 

אחרי שבלע ההר את השמש, חזרו הציידים לכפר. הצעיר סירב להזמנתם של הציידים ממדריד לאכול בבית המרזח, התנצל וביקש שיאכפו לו את הסוס הברוד. זמן קצר אחר כך הוא נעץ את דורבנותיו בצלעות הסוס ויצא משם בדהרה.

 

ירח עמוס במתים האיר את בואו לביתה של קלרה לגונה. האם הסתובבה בכפר, נכנסת בפתחים האחוריים של הבתים עם שלד החתול ומטילה את גורלות החיים והמתים במטבחים ובחדרי אירוח קטנים. בעל האחוזה מצא אותה יושבת במדרון הערוץ היבש, ולצדה עגבניות דמויות פניני ענק. כשירד אל אדמת הטרשים, הוא מילמל: "…מה אכפת לי שהיא מקוללת, ומה אכפת לי אם זה אבוד." למראהו קמה קלרה מיד על רגליה. פניה היו מוכתמות בדמעות שהזילה בזמן שחיכתה לו. הוא כרע על ברכיו על האדמה ושר לה. כלבי הרחוב ייללו, מתאוננים על המזמור האנדלוסי שטרד את חלומותיהם. צווחו התנשמות ביער האורנים אותו ערב, שהיה חמים ביחס לערבי מתים אחרים. קלרה יידתה בו אבן שפצעה את מצחו קלות. בעל האחוזה הרגיש בנזילתו האיטית של חוט הדם ופצח בסָאֶטָה. הירח הבהיק בחוזקה כדי להאיר את ייסוריו של ישו, והנערה חדלה מיידוי האבנים. היא הביטה בשׂערו הכחלחל, במצחו המדמם, בזיתי עיניו המוארות כעיניו של קדוש מעונה. היא נשקה לו על שפתיו וניקתה את מצחו בחצאיתה. הוא הניח לה לטפל בו. אחר כך הקיף את מותניה והניף אותה באוויר עד עכוזו של הסוס הברוד.

 

הם רכבו לחורשת האלונים. הכוכבים ננעצו בעלים הקשיחים; הם ירדו, מתנשקים, דורכים על צללי החיות הפרהיסטוריות שציירו העצים על הקרקע, עד שהגיעו לשפת הנהר. הוא פשט את גלימתו, פרש אותה על האדמה האדומה שספגה את טיפות פציעתו, והיא הסירה את צעיף הצמר ואת הקמע שתלתה על צווארה. הרוח סייעה להם להתערטל מלחשי כשפים, מחגורות עמוסות בתחמושת, משמלניות וממכנסי ציד. עורם שקע במצע של טיט. קלרה לגונה חשה בנשיקות, באצבעות ידיים, בחזהו על רקע לחשם הסמוק של המים, וטעם הכאב של הפעם הראשונה היה בפיה כטעמה של ירוקת הנחל.

כריסטינה לופס בריו היא סופרת ספרדייה ילידת מדריד. זהו הרומן הראשון שלה למבוגרים.

X