בין מטאטא לשוקת | לרכישה באינדיבוק
בין מטאטא לשוקת

בין מטאטא לשוקת

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 107
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

הספר "בין מטאטא ושוקת" הוא ספר שהוא גם אלבום, המשקף את מדינת ישראל בשנים 1957-2007 באמצעות סיפורי מקום והגיגים של חכם סיני ותלמידיו.

המיוחד בו, הוא שיחד עם סיפורי המקום הרבים שבו, הוא מלווה בסיפור מסגרת בדיוני, בו מתווכחים המטאטא (קפדן ויבשושי) והשוקת (צעירה, טרנדית ועכשווית) למי שייך דיוקן הקיבוץ. הם מגייסים לעזרתם חכם סיני ותלמידיו, אך למרות חכמתם של אלה הוויכוח נשאר פתוח – ילד צעיר מגלגל אותו אל העתיד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בין מטאטא לשוקת”

ביקורות נבחרות

לבלוג של שלומית רפפורט-מירון באתר סלונה

 

המלצת קורא על הספר

במפגש הראשון בין המטאטא לשוקת המתח היה קשה מנשוא.

המטאטא ניצב בפינת החדר השמאלית, סמוך לחלון והשקיף החוצה בדממה. הנוף, מרהיב ככל שיהיה, לא ממש ענין אותו. כל מעיניו היו מרוכזים בבוז שחש כלפי השוקת. הגב שהפנה אליה אמר הכל.

השוקת, עמדה במקום טוב באמצע, כמתחוי זרוע מדלת הארון הפתוחה. לאחר שחייכה בשביעות רצון אל בבואתה המשתקפת במראה הצמודה אל צידה הפנימי של הדלת, החלה לחטט בקדחתנות בנבכי הארון.

גבו של המטאטא, הפגין ניכור, אך אוזניו היו כרויות לצלילי מעשיה של השוקת.

– באיזו זכות את מחטטת בארון – תבע לדעת

– בזכות אבות – חרצה לשון השוקת ממשיכה בעיסוקה.

– חוצפנית! – קרא המטאטא – מה לך ולזכות אבות? – הוא עדיין לא פנה אליה, אך חושיו הסולדים ממהותה, התחדדו והלכו.

– מצאתי! – הכריזה השוקת

קולות המשיכה והשליפה שעלו מהארון, כמעט גרמו למטאטא להסתובב אך בשיקול דעת מהיר הכריע לטובת הפגנת הניכור.

– מצאתי מצאתי – צהלה השוקת – ניחשתי שחינו סר והוא טמון אי שם עם שאריות טכסטיל שעבר זמנם.

– מצאת מה? – לא התאפק המטאטא וזרק את שאלתו בחירוק שינים.

– את "דיוקנו של קיבוץ" כמובן – ענתה – ועכשיו הוא שלי.

– בשום אופן לא! – קרא תיגר המטאטא – הוא שלי. כולו. למי אם לא לי זכות היוצרים עליו.

– הוא בפירוש קניין רוחני שלי – בתפנית חדה הסתובב המטאטא אל השוקת ושלח ידיו אל "דיוקנו של קיבוץ" – כולו שלי – קרא בקול גדול.

– טוב, אם אתה דוקא מתעקש – התחנחנה השוקת – בוא נסכים שחציו שלך וחציו שלי.

– אין פשרות – צעק המטאטא – כולו שלי.

– אתה לא מסכים לפשרה? או.קי., אני יודעת להתעקש לא פחות,. כולו שלי !! – צעקה ברוח קרב.

ומיד מבלי לתת את הדעת היו השניים שקועים במשיכה ובמריטה, בסחיבה ובחטיפה.

– הרגעו חביבי – נשמע לואט לו קול בעל מבטא זר. – שניכם תובעים בעלות על "דיוקנו של קיבוץ" ומרוב להיטות אתם מסכנים אותו. עוד רגע קט והייתם קורעים אותו לגזרים.

השנים נפנו אל הדובר וראו לפניהם זקן סיני מן הסתם חכם, מדבר אליהם. לצידו עמדו שני תלמידיו. השנים הצמידו את כפות ידיהם לאפם והחוו קידה בזה אחרי זה בפני המטאטא והשוקת.

– אני קומ-קוטו – אמר הראשון

– אני קק-טו-סו – אמר השני

המטאטא והשוקת המופתעים קדו גם הם והוסיפו מנוד ראש מברך לחכם הסיני.

– איך הגעתם לכאן – שאלו

– התשובה היא האם נועיל לכם – אמר המורה הזקן.

– תועילו לנו? במה?

– במציאת פתרון לשאלה, למי שייך "דיוקנו של קיבוץ" – אמרו השלושה

– כולו שלי – אמר המטאטא – אין כאן ויכוח

– רק חציו שלך – הצטחקה השוקת

– מדוע שלא נשאל אותו בעצמו – הציע המורה

– איך – אמרו המטאטא והשוקת – אפילו להשמיע קול אינו יכול. עבר עליו הכלח – הוסיף המטאטא בקול חנוק מדמעות.

– אינו יכול – פסקה השוקת – אין לו זכות להביע דעה. הוא כל כך מיושן וארכאי. תראו איך הוא נראה. יבש, עבש וללא רוח חיים.

– ואם נצליח לעורר אותו, תסכימי לשמוע מה יש לו להגיד – שאל קומ-קוטו

– תצליחו לעורר אותו – שמח המטאטא – איך? כל הנסיונות שלי לעוררו רק הביאו לגסיסתו – השלים ביבבה.

– אל תדאג – אמר קק-טו-סו – המאסטר שלנו מומחה גדול. – תנו לו להתרכז ובעוד רגע תראו ותשמעו איך החיים חוזרים אל דיוקנו של קיבוץ.

מתוך כבוד גדול הרכינו המטאטא והשוקת את ראשיהם בפני הסיני הזקן. לא עבר רגע והם שמעו שירה סוערת :…"

שלומית מירון לבית רפפורט נולדה בחיפה, גדלה בתל אביב, ומשנת 1957 היא חברה בקיבוץ בית ניר. בקיבוץ שלומית עסקה בעיקר בחינוך ובהוראה.

שלומית נשואה לישראל מירון וחלק מספרייה נעשים בצוותא איתו, כאשר שלומית אמונה תמיד על חלק הכתיבה. לזוג בן ובת ונכדים.

שלומית למדה בסמינר הקיבוצים, והיא בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה הפתוחה.

בשנת 1978 עברה שלומית תאונת דרכים שבעקבותיה נזקקה לשיקום ממושך בבית לוינשטין. גם כיום מוגבלת שלומית ביכולת הניידות.

X