בין הקטבים | לרכישה באינדיבוק
בין הקטבים

בין הקטבים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 239
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 37

חקירת סמים בינלאומית תופסת כיוון בלתי צפוי, כאשר החוקר השאפתן והנועז, רב פקד יפתח רגב, מגלה קשר סבוך ומטריד בין דוד אמסלם, עבריין מועד, ובין אלקה הראל, אשת חברה צעירה, נשואה ומהוגנת. אמסלם הופך לעד מדינה ואילו אלקה היפה, הרגישה, חולת המאניה-דיפרסיה, מוצאת עצמה נגררת אל ספסל הנאשמים ונאלצת, כנגד כל הסיכויים, להגן על חייה וכבודה. גם בספרו השני, דן שינמן אינו חושש להתעמת עם אחד הנושאים המורכבים והמודחקים ביותר של עולם המשפט והפסיכולוגיה דהיום: הקשר שבין נפש האדם לבין אחריותו הפלילית. בבין הקטבים מנצל שינמן את ניסיונו בן עשרות השנים כסנגור פלילי להתבוננות מעמיקה בנפתולי הנפש, ופורש בסגנונו הבהיר עלילה מותחת ובה דמויות ססגוניות ומורכבות. זוהי דרמה סוערת ומעוררת מחשבה, הכורכת דילמות אנושיות ומוסריות במציאות המורכבת של ימינו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בין הקטבים”

בקרוב..

השופטים בבית משפט השלום שנאו את תורנות המעצרים. הם שנאו את האולם הדחוס, חסר השקט, שבו נערכו הדיונים, אבל בעיקר סלדו מן הצורך להחליט בלחץ זמנים בלתי נסבל, אם לעצור אדם ולשלול ממנו את חירותו.
דווקא עמית, שופט בן שלושים ושבע, דק גזרה, שעיניו השחורות בוהקות כמו שׂער ראשו המלא, אהב את התורנויות הללו, ונענה בשמחה לכל פנייה של נשיאת בית המשפט להחליף שופט בתורנות מעצרים.
היה זה בוקר עמוס במיוחד כאשר החוקרים הביאו את אמסלם להארכת מעצר. שני אנשי משטרה לבושים בג'ינס ונעולים בנעלי ספורט, חולצותיהם מחוץ למכנסיהם, חיכו באולם שעתיים עד שהגיע תורם, ורק אז העלו את אמסלם מן המרתף הענק שמתחת לבניין בית המשפט, שם מצויים חדרי המעצרים.
כשאמסלם נגרר אל תוך האולם לעבר ספסל הנאשמים נשמע שקשוק האזיקים, בעיקר אלה שעל רגליו, ורק כשהתיישב לקראת הדיון במעצרו פתח השוטר שליווהו את שני המנעולים ושיחרר אותו מן האזיקים.
ציון לוי, עורך דינו, קם מן הספסל הראשון באולם, המאוכלס בצפיפות סנגורים שהמתינו לתורם, וצעד לעבר מקומו ליד שולחן הפרקליטים. האולם היה מלא עד אפס מקום בבני משפחות העצורים, אשר חלקם נדחקו לתוכו רק לאחר שהצליחו לשכנע בקולניות את השוטר האומלל שעמד בפתח וניסה לווסת את התנועה החד־סטרית פנימה. אלה שנכנסו ניסו לתקשר עם קרובם העצור, משלחים לעברו קריאות ולחישות מקוטעות, נעזרים בתנועות ידיים ובהעוויות פנים. השוטר הממונה על הסדר היסה אותם, ולעתים גם השופט הכה באגרופו על שולחנו, כשהרעש ואי־השקט הפכו בלתי נסבלים לטעמו.
הסנגורים, אשר המתינו בקוצר רוח לתורם, ישבו בשורה הראשונה על הספסל הספרטני והנוקשה. הם יצאו מדי פעם מן האולם, ושוב חזרו אליו, והוסיפו בכך לאווירה התזזיתית ששררה במקום.
"דוד אמסלם," קרא השופט, ומאה שמונים וחמישה סנטימטרים של גוף אתלטי שחום הזדקפו. יפה תואר היה אמסלם בן השלושים ושש והדבר בלט גם עתה, למרות עייפותו הרבה, זיפי זקנו בן היומיים ושערו הסתור.
שקט מוחלט שרר באולם כשנפתחה הדלת, וראש צוות החקירה, רב־פקד יפתח רגב, נכנס לאולם. הוא קד קידה קלה, ומשך אליו את תשומת לבו של הקהל כולו. בצעדים מהירים הצטרף לשני פקודיו, שדקות ספורות קודם לכן הודיעוהו כי הדיון עומד להתחיל. החלטתו של יפתח להופיע בעצמו בפני בית המשפט העידה על החשיבות המיוחדת שהמשטרה ייחסה לפרשה.
"אני מייצג את החשוד," אמר עורך הדין ציון לוי בקומו, והושיט לשופט טופס של ייפוי כוח.
"כבודו, אנחנו מבקשים חמישה־עשר יום," אמר יפתח, מתנשף עדיין מן הדרך, בעוד השופט מעיין בבקשה שהוגשה לו זה עתה על ידי אנשי המשטרה. אחד החוקרים הניח על שולחנו של השופט את חומר החקירה שנאגד בקלסר מלא מסמכים, אשר עורך דינו של החשוד אינו רשאי לעיין בהם. לאחר שהשופט יעיין בתיק, הוא ינהל עם ראש הצח"מ דו־שיח סודי על אודות פרטי החקירה באמצעות פתקים שיחליפו ביניהם.
"יש לנו ראיות ומידע סודי, כי החשוד היה מעורב בעסקת יבוא של סמים מסוכנים בכמות גדולה. החקירה בעיצומה, ואנחנו זקוקים למלוא התקופה של חמישה־עשר יום," אמר רב־פקד יפתח רגב.
"האם החשוד בעל עבר פלילי?" שאל השופט, בעודו מדפדף בין עמודי הקלסר המונח בפניו.
"החשוד בעל עבר פלילי עשיר, כולל עברות סחר בסמים, ואני מגיש לכבוד בית המשפט את גיליון ההרשעות שלו." יפתח דיבר בקול נמוך, מונוטוני אך תקיף, ובאומרו זאת מסר לשופט גיליון מחשב ארוך, המגולל את תולדות הרשעותיו ומאסריו של אמסלם מאז היותו בן ארבע־עשרה.
ציון לוי קם ואמר: "כבודו, ראוי שחברי יציין כבר עתה בפני בית המשפט, כי זה כבר שנה שהחשוד נמצא בתוכנית שיקום."
יפתח חייך בלגלוג מופגן ואמר, "אל דאגה, אביא בפני בית המשפט את כל המידע הדרוש."
"אדוני ימתין בסבלנות," אמר השופט, "כשיגיע תורו לשאול שאלות, הוא יוכל להציג את העובדות הנחוצות לו."
"תודה," אמר ציון לוי, וכשהתיישב במקומו ראו עמיתיו את ברכיו המקפצות בעצבנות.
השופט הודיע כי הוא יוצא ללשכתו כדי לעיין בחומר שהוגש לו על ידי המשטרה, ובינתיים רחש האולם כמרקחה והיתה תנועה בלתי פוסקת של יוצאים ונכנסים, מלווה בוויכוחים עם השוטר המופקד על שמירת הסדר. עד שהשופט יחזור, איפשרו החוקרים לסנגור להסתודד עם לקוחו בתוך פרוזדור צר מאוד, המפריד בין גרם המדרגות שממנו עולים העצורים מן המרתף לבין דלת כניסת העצורים לאולם.
לאחר כעשר דקות חזר השופט למושבו בצעד נמרץ, אך האולם המשיך לגעוש. נדרשו כמה צעקות "שקט!" מאיימות של השוטר הסדרן, עד שהרוחות נרגעו והשופט פנה לסנגור.
"אדוני יכול לחקור את נציג המשטרה," אמר.
ציון לוי בן הארבעים התבלט בין סנגורי הצווארון הכחול ופקד את אולם המעצרים חדשות לבקרים. הוא אהב את הגלימה השחורה עד כדי כך, שאפילו בדיוני בית משפט השלום נשׂאהּ על גופו הדק, למרות שהכללים מחייבים זאת רק במחוזי ובעליון. עוד בהיותו ילד אהב תלבושות מיוחדות ותחפושות, ומרגע שהחל ללמוד משפטים, נהג לחבוש בקביעות כובע יווני שכיסה את שערו הדליל ושיווה לו מראה של אמן. חבוש בכובעו ועוטה גלימה, שהיתה לסמלו המסחרי, הסתובב ציון גם בהפסקות במסדרונות היכל המשפט ובמזנון, מתעלם מלגלוגם של כמה מחבריו. גם כשהסתייגו מהתיאטרליות שאפיינה אותו בבית המשפט, לא התרגש. "מצפצף עליהם, חבורה של צבועים ומרובעים," אמר לעצמו עורך הדין לוי.
"אתה יודע, אדוני, שהחשוד נמצא כבר שנה בתוכנית שיקום?" שאל ציון, מפנה את מבטו אל אמסלם. יפתח מיהר לענות בחיוך, בעומדו על דוכן העדים, גוו כפוף ומרפקיו שעונים על הדוכן: "אני יודע שכאשר החשוד השתחרר ממאסרו הקודם, הוא היה אמור להתחיל בתוכנית שיקום אשר נקבעה על ידי ועדת השחרורים בפיקוח הרשות לשיקום האסיר, אבל תמונת המצב שבידינו לא בדיוק נראית כחלק מתוכנית השתקמות."
עורך הדין ציון לוי הרים את קולו, בכעס מופגן: "אתה כבר חורץ את דינו, אתם רק התחלתם לחקור."
"כבוד השופט יוכל להחליט על פי החומר אם יש בסיס רציני לחשדות שאנחנו מייחסים לו," ענה יפתח.
"כתבתם בבקשת המעצר שהחשוד מעורב בעסקת יבוא סמים. האם תוכל לאשר לבית המשפט כי החשוד לא קיבל לידיו סמים כלשהם?"
יפתח פנה אל בית המשפט ואמר, "אבקש לכתוב את תשובתי על פתק, כי המידע חסוי וגילויו יפגע בחקירה."
"עוד לא התחלתי לשאול אותך שאלות וכבר אתה מתחיל להתכתב עם בית המשפט בפתקים סודיים…" רטן הסנגור. אחר פנה לעבר השופט עמית ואמר, "כבודו, שוב אנחנו חוזרים לפרוצדורה הבלתי נסבלת שהכול חסוי. כיצד אפשר להגן על לקוח בצורה כזאת?"
"מר לוי," אמר השופט, "האם לא נמאס לאדוני להתרעם שוב ושוב על פרוצדורה מקובלת, שהוא יודע כי אין לה תחליף? הרי גם אדוני מבין כי גילוי פרטים מן החקירה עלול לסכל אותה."
ציון הרים את קולו בדרמטיות: "כבודו, אני מתרעם על שימוש יתר בפרוצדורה הזאת, אני מוחה על חוסר המידתיות. בכל זאת אנחנו עוסקים בחופש הפרט, שהוא מיסודות המשטר ומעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והשימוש המופרז בשיטה הזאת מונע לעתים את היכולת להגן על האזרח."
"אין ברירה לאדוני אלא לסמוך בעניין זה על בית המשפט שלא יקפח את זכויות מרשו. יואיל אדוני להמשיך, אם יש לו שאלות לעד. אבל ראשית עלי לקבל בכתב את תשובת ראש הצח"מ לשאלת אדוני."
שקט השתרר באולם בעת שיפתח כתב על פתק: "כפי שאדוני ראה בחומר החקירה, הבלדרית נעצרה בנתב"ג בבדיקה שגרתית של המכס ונמצאה אצלה כמות מסחרית של רבע קילוגרם הרואין. הסם היה בתוך שקית שנמצאה בתחתית התא החיצוני של המזוודה ומעליה היתה מוצמדת ודחוסה חתיכת בד. איש המכס הכניס את ידו לתוך התא והרגיש במשהו חשוד ואז הסיר את הבד ושקית הסם התגלתה. הבחורה טוענת שלא ידעה כלום על הסם ושכנראה מישהו השתיל לה את החומר במזוודה. זו צעירה הולנדית, האומרת שבילתה את הלילה שלפני הנסיעה במלון באמסטרדם עם בחור ישראלי בשם דדי, שנתן לה את כתובתו של החשוד אמסלם ואת הטלפון שלו, כדי שתלון בדירתו כשתגיע לארץ. אותו דדי אמר לה, לדבריה, שהחשוד ימתין לה ביציאה מן הטרמינל בלוד. פנינו למשטרת הולנד ואנחנו מחכים לתשובות. אנחנו מניחים שאמסלם הגיע לשדה התעופה כדי לפגוש אותה בצאתה, וכשהבין שהיא נעצרה על ידי המכס הסתלק משם. אנחנו בודקים גם את הדבר הזה."
השופט קרא בעיון את הפתק וכתב עליו את שאלתו: "האם יש לכם פרטים מזהים על הבחור בהולנד?"
יפתח השיב בכתב: "הבחורה תיארה לנו את מראהו, אבל אין לנו מידע נוסף."
השופט המשיך בהתכתבות: "האם אתם סבורים שהבחורה שותפה לעברה, או שהיא סוכנת תמימה?"
איש המשטרה כתב: "איננו יודעים, אנחנו בתחילת החקירה. העובדה שהיא הופנתה לחשוד אמסלם מחשידה מאוד. אנחנו יודעים שבעבר אמסלם כבר היה מעורב ביבוא סמים מהולנד. כצפוי, הוא שומר על זכות השתיקה וזה לא עוזר לנו להתקדם."
בעוד יפתח והשופט מתכתבים ביניהם, המשיך ציון לוי לעמוד כשהוא נפנה מדי פעם בחיוך מריר לעבר חבריו הסנגורים הממתינים לתורם, כדי להביע את תסכולו מן הדרך שבה התנהל הדיון. אחד מהם, חברו הקרוב של ציון, הטה לעברו את ראשו בהרמת גבות, כאומר: אין מה לעשות, ציון, זו המציאות ואין ברירה אלא לחיות עמה.
"מר לוי," פנה השופט אל הסנגור, "האם יש לך שאלות נוספות לחוקר?"
"כבודו, אני תוהה אם בתנאים אלה יש טעם לשאול שאלות נוספות…" ציון לוי עצר והירהר קמעה. "אבל בכל זאת אשאל. האם נכון כי בעצם אין בידכם כרגע שום הוכחה שהחשוד קשור ליבוא הסמים?"
"שלילי חזק," פסק יפתח באמירה חד־משמעית. "אוכל לומר שלכאורה הסמים היו מיועדים לחשוד והעובדה שהוא שומר על זכות השתיקה אינה עוזרת לנו להתקדם ומטילה עליו חשד, כמעט ודאות, שהוא קשור לעברה."
"האם אדוני אומר בכך, כי בעצם לחשוד אין זכות שתיקה, שכן שמירתו על זכות השתיקה פועלת לרעתו?"
"לחשוד יש זכות שתיקה על פי החוק, אך העובדה שאינו נותן שום הסבר לכך שהבחורה הופנתה אליו פועלת מאוד לרעתו, לפחות מנקודת ראותי כחוקר."
ניכר שיפתח, כמו קציני משטרה רבים בעת הזאת, הוא בעל השכלה משפטית.
השופט עמית התערב ואמר: "רבותי, אין לי זמן ועניין לנהל כאן דיון פילוסופי על זכות השתיקה. מר לוי, אם יש לאדוני שאלות נוספות שיקדמו את נושא המעצר, בבקשה. אם אין שאלות נא להתחיל לסכם."
לציון לוי היו עדיין שאלות. "האם יש בידיכם ראיה כלשהי שמרשי ידע כי יש סם במזוודה? האם יש לכם ראיה שהוא ידע כי הוא אמור לקבל סם מסוכן כלשהו?"
"פנינו למשטרת המדינה שממנה נשלח הסם כדי לבדוק את החשדות, ומטבע הדברים זה יארך לפחות כמה ימים עד שנקבל תשובות."
יפתח כתב במהירות עוד פתק, והושיט אותו לשופט: "אני מתכוון לצאת מחרתיים בבוקר לאמסטרדם. אדוני מבין אפוא כי מדובר בחקירה בינלאומית מורכבת."
"יש לי עוד שאלה אחת," אמר הסנגור באי־נחת מופגנת לנוכח המשך ההתכתבות, "האם ידוע לך שהחשוד עובד זה שנה במוסך באזור התעשייה של יפו ומתפרנס בכבוד?"
"ידוע לנו שהוא עובד במוסך, אך אני מטיל ספק גדול אם הוא מסתפק בכך לפרנסתו. אחרת לא היינו נמצאים כאן." יפתח הפנה את ראשו לעבר חבריו ליחידה שישבו לצדו, וחייך לאות ניצחון על שהסנגור 'הרים לו להנחתה' והוא ניצל זאת לזכייה בנקודות קלות במשחק הפינג פונג המילולי אל מול השופט.
הגיעה עת הסיכומים והשופט דחק בצדדים לקצר, שהרי היה עליו לדון במקרים רבים נוספים. מיד כשסיימו, הכתיב את החלטתו הקצרה: לעצור את אמסלם לשבעה ימים נוספים, "שכן נראה לי כי החשדות אינם בעלמא ולמשטרה דרושים כמה ימים, כדי לבדוק מספר נושאים, ובכלל זה מחוץ לישראל."
בטרם לקחו החוקרים את אמסלם עמם למשרדי החקירות, הם איפשרו לו עוד פגישה קצרה עם סנגורו בפרוזדור הצר.
"אבוא לבקר אותך באבו כביר," אמר לוי ללקוחו, "בינתיים אתה ממשיך לשמור על זכות השתיקה."
אמסלם חש הקלת־מה על כך שהוא נוסע משם במכונית הטויוטה של החוקרים למשרד החקירות, ושלא יצטרך להמתין שעות במעצר במרתף בית המשפט כדי לחזור משם לאבו כביר דחוס ב'זינזנה', הלוא היא המשאית הסגורה שהבוקר הביאה אותו ואת שאר העצורים מבית המעצר כשהם צפופים להחריד.

דן שינמן, נולד בישראל בשנת 1943, להורים חלוצים, יוצאי מזרח אירופה שעלו לארץ בשנות ה-30. הוא גדל בשכונת בורוכוב, בגבעתיים, שכונה חלוצית-סוציאליסטית, במשפחה צנועה, מעמד הביניים ומטה. אמו הייתה קוסמטיקאית ולאביו הייתה סוכנות להפצת עיתוני בוקר באזור גוש דן. אנשי עבודה. שינמן הנער הסתובב בין הרפתות, הלולים והמשקים באזור, היה חניך תנועת הנוער העובד וספג רוח חלוצית של הגשמה ובניית הארץ. אולי משום כך הוא לא מסוגל לשמוע היום את התחזיות הקודרות שמפזרים נביאי זעם על אובדנה של מדינת ישראל בשל השחיתות שפשתה בה. למד משפטים כעתודאי. התמחה בפרקליטות המדינה. התגייס לפרקליטות הצבאית, שם התקדם עד לתפקיד סגן התובע הצבאי הראשי. לאחר פרישתו מהפרקליטות הקים משרד עורכי דין.

X