בין אביב לסתיו | לרכישה באינדיבוק
בין אביב לסתיו

בין אביב לסתיו

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 119
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

עופרה בריל, ילידת שנות הארבעים אשר חוותה ילדות בקיבוץ בתחילת דרכו, ראתה חשיבות בתיעוד זיכרונותיה בסיפורים. בספר בין "אביב לסתיו" מביאה עופרה מקבץ סיפורים מקיבוץ עין השופט, המגלים בפני הקורא פיסת חיים מתוך עולם שכבר איננו קיים עוד בצורה כזו.

את הספר מלווים איוריו הנפלאים של יעקב גוטרמן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בין אביב לסתיו”

ביקורות נבחרות

סיפור מתוך הספר באתר סיפורי קיבוצים

 

חבורת סוד מוחלט בהחלט

(חלק מהחומר נלקח מתוך חוברת שיצאה לכבוד פתיחת הסליק, "אם תרצו – אין זו אגדה" ב- 2009)

יום אחד מצאנו מודעה מוזרה ביותר על לוח המודעות של הקיבוץ – "נמצא הסליק המיתולוגי בחדר הכושר של הקיבוץ, חדר הכושר נסגר לכמה ימים".
כל אוהבי הכושר הסתכלו במודעה ולא האמינו, המקום שהוא כה חשוב להם נסגר בפניהם. שאר החברים לא האמינו לסיפור הגרנדיוזי של מציאת סליק ובו נשק מלפני 60 שנה. אך המציאות טפחה על פני אלה ואלה, נמצא הסליק וההתרגשות הייתה רבה.
חברנו, ברל קרן, שהוא יהודי חכם וצנוע, העובד במשך שנים במשרד המפעל, לא מחסיר יום עבודה אחד. שנים הוא שמר את סוד קיומו של הסליק עד שהרגיש שהזמן הולך ואוזל והחליט לשתף בסודו את אלישע שפירא, לא לפני שהשביע אותו שלא יגלה את דבר מיקומו.
כך נצר גם אלישע את סוד הסליק זמן רב עד שיום אחד החליט שהגיע הזמן לפתוח את הסליק. כאשר נפתחו סליקים במספר ישובים אחרים, פנה אלישע לברל כדי לשקול האם לא ראוי שנפתח גם את הסליק שלנו. ברל נעתר.
כדי לפתוח סליק נשק יש לבקש אישור מהמשטרה. למשטרה סיפר אלישע שיש בעין השופט אדם מבוגר שזוכר את מיקומו של הסליק ואולי הוא יהיה מוכן לגלות היכן הוא נמצא.

כדי למצוא את המקום המדויק של הסליק צריך היה לשתף את ישי, שהיה שנים רבות רכז בניין, ובנוסף היה בצבא קצין מודיעין חטיבתי בצנחנים ובשריון.
שותפי סוד נוספים לסליק היו עוד בשנות השלושים, כשהאנגלים שלטו בארץ, והקיבוץ עוד היה בחדרה. הבריטים חשבו לנכון לספק נשק הגנה לחלוצים הצעירים, שהתכוונו להקים קיבוץ צעיר, ונתנו להם כשלושים רובים.
באותם זמנים אירגון "ההגנה" הבין שהמצב מחמיר ויש לרכוש עוד נשק. הנשק שנרכש היה בלתי לגאלי. היהודים מצאו דרכים מאוד מקוריות כדי להבריח לארץ נשק שנקנה בארצות שונות. הבריטים ידעו שמתחת לאפם זורם נשק לא חוקי ליהודים. לעיתים הם הצליחו לתפוס את הסחורה המוברחת ולעיתים לא. בקיבוצים רבים היו מחביאים את הנשק במקומות מסתור ומעט מאוד חברים ידעו היכן בדיוק.
בעין השופט היו כעשרה יודעי סוד שהיו אנשי ביטחון או אנשים שעבדו במקומות שהחביאו בהם את הנשק.
לא רק נשק הוחבא בקיבוצנו. מתחת לאפם של הבריטים הוקם בקיבוץ מפעל לייצור נפצים. הצריף (שנקרא 'צריף רובינשטיין') היה מוסווה במטע כמחסן לשימור מוצרים שונים, והותקנו בו סידורי סליק מיוחדים ומידיים.

ברל קרן, מספר: "הטיפול החשאי בסליק הוטל עלי ועל טוביה לישנסקי. בחורשה ממזרח לשער הדיר נחפר בור באדמה ולתוכו הוכנס ארגז ברזל גדול (מטר על מטר), בתוכו הסתרנו את הנפצים המוכנים. תפקידנו היה גם להוציאם כשנדרש ולהעבירם ל"הגנה". המפעל ליצור נשק חוסל לאחר שיום אחד קרה פיצוץ בזמן העבודה, ולאחד העובדים נקטעה אצבע".

סליקים רבים נבנו בקיבוץ ובג'וערה. אחד היה בבית הקומתיים, בסככה שהפכה אחר כך לקומונה, ברפת א' ובעוד מקומות…
יום אחד הסליק שהיה במערה, בדרום מזרח גבעת ג'וערה, נשדד. בגבעה הזו היה גם בית הקברות של הכפריים שחיו בג'וערה. אחד הזקנים שבא לבקר בבית הקברות, הבחין במשהו חשוד שקורה במערה, גילה לאנשי הכנופיות וכול הנשק מהמערה נעלם. מאז הפסיקו להטמין נשק מחוץ לקיבוץ.

ברל מספר על אמצע שנות ה-40: "החלטנו לבנות סליק גדול ומסודר. חיפשנו מקום מתאים. הרבה מבנים נפסלו. בסוף בחרנו במתבן של דיר העגלות. המקום היה צדדי ומרוחק, לא הייתה בו בעיה של פירוק יסודות והוא התאים לבנייה ולהסוואה (לפנות חבילות קש ולהחזירן). המתבן היה סגור מכל עבריו, כאשר משני הצדדים דיר העגלות ומצפון שער. הייתה לו רצפת אבן, שעליה הכינו את התערובת לעגלות. התוכנית הייתה לפתוח את הרצפה ולחפור בור בעומק. לבניית הסליק החלטנו על צוות שכלל את המא"ז, אנשי הבניין, החשמלאים והמסגרים – תשעה יודעי סוד, מין חבורה שכזו. כל עבודות החפירה והבנייה נעשו בלילות. למען הסודיות נבחרו חמישה שומרים קבועים למשך שבועיים. לשומרים הודיעו שנעשית פעילות חשאית. אסור היה להם להתקרב והיה עליהם להשגיח שגם אחרים לא יתקרבו. אנשים לא שאלו שאלות.
את עבודת החפירה ביצענו בידיים – במכושים ובטוריות. להפתעתנו לא היו סלעים והחפירה התקדמה מהר. להסוואה הנחנו מעל החפירה שני משטחי פח גדולים ועליהם פיזרנו קש. את אדמת החפירה היינו מובילים למדרון שממזרח לרפת ושופכים מעבר לערימת הזבל. בבקרים לא נשאר כל סימן לעבודה שהתבצעה בלילות. תוך שני לילות השלמנו את החפירה.
אנשי הבניין הכינו תבניות עץ ליציקת הרצפה והקירות. את תערובת הבטון הכנו בידיים על משטחי הפח. שכבת הבטון הראשונה הייתה בעובי של 10 ס"מ. לאחר היציקה חיממנו זפת ומרחנו על הקירות והרצפה. בשלב הבא בנינו שכבת בטון שנייה בעובי של 20 ס"מ. הקירות הפנימיים היו קצת נמוכים מהחיצוניים ועליהם בנינו את התקרה, גם היא מבטון מזופת. מבפנים, מעל הסליק בנינו פיר בגובה של כ-80 ס"מ, דרכו נכנסנו פנימה בעזרת סולם.
כשהמבנה הושלם, התלבטנו על אופן האיורור. בסוף העברנו צינור של שלושה צול בתקרה, הוצאנו אותו החוצה ולשם הסוואה חיברנו אותו לאחד מעמודי המתבן, כך שלא יבחינו בו.
הייתה בסליק הטעייה נוספת. בתוך פיר הכניסה סידרנו מעין קופסה גדולה, למעלה מכסה ברזל,
וכ-60 ס"מ מתחתיו הנחנו לוח עץ עבה. הסידור הזה הקשה על גילוי חללים ברצפה. בנוסף על כך, החלל הקטן שנוצר בין לוח הברזל ללוח העץ שימש כתא הסוואה לאחסון נשק. שמנו בו כמה אקדחים ופגזים, כך שאם יחפשו במקום – יחשבו שזהו הסליק ולא יגיעו אל הסליק הגדול שמתחת. עם השנים דיר העגלות עבר לדרום הקיבוץ ובמקומו הוחלט לבנות מדגרה לאפרוחים. חבורת סוד מוחלט בהחלט, לא סיפרה על הימצאו של הסליק לחופרי המדגרה, אבל המתח סביב החפירה היה גדול. חבורת הסוד פחדו שבמקרה יעלו החופרים על הסליק. שומר מיוחד הועמד כדי לעקוב אחר הבנייה. הסתבר שהמזל שיחק להם והסליק יצא במקרה בחלק המרכזי של הבנייה, כאשר כל החפירה נעשתה סביבו".

ברבות השנים גם המדגרה שבקה חיים והוחלט להסב את המקום לחדר כושר, לכל אוכלוסיית הקיבוץ. אף אחד מהמתאמנים הרבים שפקדו את המקום, לא העלה בדעתו שהוא רוכב על אופני כושר ומתחת לרצפת האולם מסתתר סליק גדול ממלחמת השחרור.
כל תשעת שותפי סוד הסליק הלכו לעולמם בשיבה טובה. ברל קרן היה היחיד שנותר בחיים ושמר את הסוד בנחישות רבה. לאחר מותו של שמעון אבידן, מפקד גבעתי הנערץ, הרגיש ברל שהוא חייב לשתף עוד חבר בסוד הסליק וסיפר לאלישע שפירא. אלישע נשבע לברל שהוא לא מגלה לאף אחד, וכך נשמר הסוד שתיים עשרה שנה.
מדי כמה שנים היה אלישע מנסה לדלות מברל הסכמה לפתוח את הסליק – "אפשר לפתוח? הרי הבריטים מזמן עזבו!!". ברל אפילו לא צחק – "סוד הוא סוד, עוד לא הגיע הזמן… תפתחו אחרי שאלך לעולמי."

השנים עברו וכאשר פנינה, אשתו האהובה של ברל, הלכה לעולמה, הוא החליט שהגיע הזמן.
בידי ישי הוברמן הייתה תוכנית הבנייה של המדגרה. בעזרת המפה, בצמצום ריבוע אחר ריבוע, ובעזרת החוש של ברל נמצא פתח הסליק. ההתרגשות שאחזה את חברי הקיבוץ לא ידעה גבול. כולם רצו לחדר כושר לראות את פלא הסליק שבו. באמצע הרצפה של חדר הכושר, נפער בור גדול ומים רבים כיסו את החביות שצצו מתוך הבור. בתחילה נשאבו המים, אחר כך בעזרת חבלני המשטרה הוצאו החביות. החבלנים פירקו בזהירות את הנשק שנמצא בתוך החביות. ברל הובא בכבוד רב, כדי להציץ בסליק הריק וברובים הרבים שנמצאו בחביות. דבר אחד הדאיג אותו – איך חדרו מים לסליק?

עופרה בריל היא בת וחברת קיבוץ עין השופט. חונכה במסגרת הלינה המשותפת בקיבוץ בראשיתי.

בשנות 70 החלה לכתוב בביטאון "השבוע בקיבוץ הארצי", בנושאים שיש בהם סיפורי חיים. עם סגירת הביטאון , עברה לכתוב ב"חותם" מוסף העיתון "על המשמר", בנושאים הנוגעים בהיסטוריה של ארץ ישראל.

במשך השנים פרסמה סיפורים לילדים ב "משמר לילדים ", על חוויות ילדותה בקיבוץ, בהמשך הוציאה אותם כספר – " מטמונים ושאר סיפורים". בנוסף, כתבה מדי פעם לשבועון הקיבוץ הארצי "הדף הירוק."

עובדת שנים בתחום הארכיונאות בקיבוצה עין השופט ובמסגרת התנדבותית ערכה את עלון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית והמושבים שנקרא "מה נשמע".

ספרה "בין אביב לסתיו" הוא אוסף של הסיפורים שכבר פורסמו ב'משמר לילדים ' בתוספת של פרשיות מהעבר של קיבוץ עין השופט שנדלו כפנינים טהורות ממקום העבודה בארכיון.

פרק מיוחד הוקדש בספר לאהוביה שכבר אינם איתנו – הוריה ובנה היקר עינב. עינב הלך מאתנו כשהוא רק בן ארבעים ולו משפחה נפלאה וחברים רבים שקשתה עליהם הפרידה..

X