בידיו של הגבר הזה | לרכישה באינדיבוק
בידיו של הגבר הזה

בידיו של הגבר הזה

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 572
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 98

"שלוש…

שתיים…

אחד…

אפס בייבי…."

 

הוא חוזר!

ספר ההמשך הנחשק ל"הגבר הזה"

עוצמתו הציפה אותה, ותשוקתו עיוורה אותה, אבל ג'סי וורד חסם אותה מלגלות את סודו האפל ואת נפשו השבורה. לעזוב אותו היתה הדרך היחידה של אווה אושיי לשמור על עצמה.

היא היתה צריכה לדעת, כי מג'סי וורד אי אפשר להימלט- ועכשיו הוא חזר לחייה, נחוש להזכיר לה את התשוקה הסוערת שחלקו.

באותה מידה אווה נחרצת לגלות את האמת הטמונה מאחורי השריון של הגבר הזה. וזה דורש ממנה להתקרב בשנית ללורד האחוזה; אלא שזה בדיוק מה שג'סי רוצה- שהיא תהיה במרחק נגיעה…

 

ג'ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת'המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה, שאט אט חלחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש, ואז החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה הסתירה ג'ודי את כתביה ואת העובדה, שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 הוציאה את "הגבר הזה."

 

הטרילוגיה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה למקום ראשון ברשימת רבי המכר של 'הניו יורק טיימס' ושל ה'סאנדיי טיימס'.

 

כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכו לאש של תשוקה – שאותה היא חולקת עם קוראותיה המסורות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    מתי דיגיטאלי בבקשה דחוף

    • :

      מכירת הספר הדיגיטלי תתחיל בקרוב

  2. :

    חייבת דחוף דיגיטלייי בבקשההה מתי יהיה

    • :

      בקרוב 🙂

  3. :

    בוקר טוב רכשתי את הספר אתמול רציתי לדעת מתי הוא מגיע?

  4. :

    ברצוני לרכוש את הספר בידיו של הגבר הזה – ג׳ודי אלן מלפיס. אנא עדכנו אותי איך לבצע את הרכישה. תודה

    • :

      היי,
      בבקשה תשלחי אלי למייל- nir@indiebook.co.il את מספר הטלפון שלך ונעזור לך טלפונית.
      ניר

  5. :

    מס הטלפון הנייד 052-3476658

  6. :

    היי רכשתי את הספר אבל לא קיבלתי את הפרקים הראשונים כמו כולן אשמח מאוד לקבלם.

    • :

      שלחי אלי את המיל שלך דרך צור קשר באתר

  7. :

    מתי יוצאת הגרסה הדיגיטלית?

  8. :

    היי ברצוני לרכוש את הספר מאחורי הגבר הזה איך עושים את זה

    • :

      הייאת מוזמנת לשלוח אלינו מייל עם הטלפון שלך ונתקשר

  9. :

    אני מעוניין לרכוש את הספר איך אני מבצע את זה

    • :

      שלח מייל ל:
      adi@indiebook.co.il
      עם מספר הטלפון שלך וניצור איתך קשר בהקדם.
      תודה

  10. :

    האם יצא ספר שלישי??

    • :

      גם הספר השלישי עתיד לצאת ע"י הוצאת א(ה)בות

  11. :

    מתי ספר שלישי???

  12. :

    מתי יוצא הספר השלישי?

  13. :

    סדרת הספרים הכי טובה שקראתי-מומלץ!!!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק 1

 

אני לא יודעת מאין מצאתי את הכוחות להגיע היום לעבודה. חלפו חמישה ימים מאז שראיתי את ג'סי וורד. חמישה ימים של סבל, של ריקנות ושל בכי.

בכל פעם שאני עוצמת את העיניים הוא שם, דמותו מהבהבת ומתחלפת מתמונת הגבר היפה, הגאה והבטוח בעצמו, שכבש אותי לחלוטין, לתמונת היצור החלול, הפגוע והשתוי, שהרס אותי. בלעדיו אני מרגישה מרוקנת. אני מרגישה שחלק ממני חסר. הוא גרם לי להזדקק לו, ועכשיו הוא איננו.

אני רואה את פניו בחשכה ושומעת את קולו בדממה. לא יכולה להימלט מזה. לא מודעת כלל למתרחש סביבי, כל הקולות נשמעים כמו זמזום ברקע, כל המראות מטושטשים. אני בגיהינום. מרוקנת. אבודה. מיוסרת.

ביום ראשון שעבר עזבתי את ג'סי שיכור ומשתולל מזעם בפנטהאוז שלו. לא שמעתי ממנו מאז, מהרגע שיצאתי מדירתו והשארתי אותו צועק ומועד בצעדיו. לא היו שיחות טלפון, לא הודעות טקסט, לא פרחים… לא כלום.

סם נמצא עדיין בדירתה של קייט, מסתובב חצי עירום כהרגלו, יודע שעדיף לא לדבר איתי על ג'סי. הוא שומר על שתיקה ועל מרחק ממני. אני מניחה שלא נעים להיות בסביבתי כרגע. איך ייתכן שאדם שהכרתי שבועות ספורים בלבד, גורם לי להרגיש ככה? בשבועות האלה למדתי, אמנם, שהוא אינטנסיבי, שתלטן וחם מזג, אבל גם עדין, מגונן ומעניק חיבה. אני מתגעגעת לג'סי הזה כל כך. האיש השיכור והחלול, שפגשתי בפנטהאוז, לא היה ג'סי שהתאהבתי בו. ואני מעדיפה את ההתנהגות המתסכלת והמעצבנת שלו על ההתנהגות המכוערת של ג'סי השתוי.

ככל הנראה, אני האשמה הבלעדית בכך שג'סי חזר לשתות. הוא הזכיר לי, בדיבור שיכורים עילג, שהוא הזהיר אותי – אם אעזוב ייגרם לו נזק. והוא באמת הזהיר אותי. הוא רק לא הסביר איזה מין נזק ולמה ייגרם. הייתי צריכה ללחוץ כדי להבין עוד, אבל הייתי עסוקה מדיי בלהישאב אליו. דעתי הוסחה מכל דבר אחר, התעוורתי מתשוקה וטבעתי באינטנסיביות שלו. מעולם לא ציפיתי לגלות שהוא הלורד של אחוזת הסקס, ובשום פנים ואופן לא ציפיתי שהוא יהיה אלכוהוליסט. הסתובבתי בעיניים עצומות לרווחה. למזלי, הצלחתי להימנע משאלות דוחקות מצד פטריק ביחס לפרויקט של מר וורד בזכות מאה אלף פאונד, שנחתו בחשבון הבנק של רוקוקו יוניון, באדיבות מר וורד. אחרי שכל כך הרבה כסף שולם מראש, יכולתי לנפנף את פטריק ולספר לו כי מר וורד נמצא בנסיעת עסקים דמיונית, ולכן הפרויקט כולו מוקפא. אני יודעת, כי בסופו של דבר איאלץ להתמודד עם זה; אני רק לא מרגישה חזקה מספיק כרגע, ואני לא יודעת מתי אהיה. אולי לעולם לא.

קייט המסכנה עשתה מאמצי-על להוציא אותי מהחור השחור, שאליו זחלתי. היא ניסתה להעסיק אותי בשיעורי יוגה, ביציאות לפאב ובקישוט עוגות. אבל אני מעדיפה להירקב במיטה שלי. היא נפגשת איתי לצהריים מדי יום, אינה מוותרת. לא שאני יכולה לאכול משהו. מספיק קשה לי סתם לבלוע רוק, שלא לדבר על ניסיון להעביר מזון מעבר לגוש הקבוע התקוע לי בגרון.

הדבר היחידי, שאני מצפה לו בימים אלה, הוא טיול הבוקר שלי. אני לא ישנה, לכן די קל לי לגרור את עצמי מהמיטה בחמש. אני צועדת באוויר הבוקר השקט והרענן אל הנקודה בגרין פארק, שבה התמוטטתי מתשישות בבוקר שג'סי גרר אותי ברחובות לונדון באחד מהמרתונים המענים שלו. אני יושבת בשקט ותולשת עלי דשא שטופי טל, עד שהישבן שלי חסר תחושה וספוג מים, ואני מוכנה להליכה האטית בחזרה כדי להתכונן לעוד יום בלי ג'סי.

כמה עוד אוכל להמשיך ככה?

אח שלי, דן, מגיע מחר ללונדון, אחרי שביקר את ההורים בקורנוול. אני אמורה לצפות לו בקוצר רוח, עברו שישה חודשים מאז הפעם האחרונה שבה התראינו; אבל מאין אשאב את האנרגיה להעמיד פנים שהכול בסדר?

הטלפון הנייד שלי פולט משהו ממקומו על השולחן ומעיר אותי מהחלומות בהקיץ שלי ומן ההקשה בעט. זאת רות קווין. אני רוטנת בחשאי. רות היא לקוחה חדשה, וכבר מתגלה כלקוחה קשה. היא התקשרה ביום שלישי ודרשה פגישה באותו יום. הסברתי לה שאני עסוקה, והצעתי שמישהו אחר מהמשרד יגיע לפגישה; אבל היא עמדה על כך שהיא רוצה אותי, ובסוף הסכימה להיפגש בתאריך הפנוי הקרוב ביותר, שחל במקרה היום. מאז היא התקשרה כל יום כדי להזכיר לי.

"מיס קווין," אני מברכת אותה בעייפות.

"אווה, מה שלומך?"

היא תמיד שואלת, וזה נחמד מצדה, אני מניחה. אני לא אגיד לה את האמת. "טוב, תודה. ואת?"

"כן, כן, הכול בסדר," היא אומרת בעליזות. "רציתי רק לבדוק לגבי הפגישה שלנו."

"ארבע וחצי, מיס קווין," אני חוזרת ואומרת, ביום השלישי ברציפות. אני שוקלת לתת לה מחיר גבוה במיוחד כדי להיפטר מהעבודה הזאת.

"יופי, כבר אין לי סבלנות לחכות."

אני מנתקת את השיחה ונושפת נשיפה ארוכה ומרגיעה. מה חשבתי לעצמי, כשקבעתי לפגישה האחרונה ביום שישי לקוחה חדשה, ועוד לקוחה קשה?

ויקטוריה נכנסת לה למשרד, תלתליה הבלונדיניים הארוכים מתבדרים מעל כתפיה. היא נראית שונה. היא נראית כתומה!

"מה עשית?" אני שואלת, נחרדת לחלוטין. אני יודעת שהראייה שלי לא צלולה במיוחד כרגע, אבל אי אפשר לטעות בגוון עורה.

היא מגלגלת עיניה ומוציאה את המראה הקומפקטית מתיק המלבֶּרי שלה כדי לבדוק את פניה. "די!" היא זועקת. "ביקשתי גוון ברונזה." היא משפשפת את פניה בטישו. "הטמבלית הזאת השתמשה בבקבוק הלא נכון. אני נראית כמו צ'יטוס!" היא ממשיכה לשפשף את פניה ולהתנשף בכעס.

"מה שאת צריכה לעשות זה לקנות פילינג גוף ולמהר למקלחת," אני מייעצת לה ומפנה את גבי אליה, חוזרת אל המחשב שלי.

"אני לא מאמינה שזה קורה לי!" היא צועקת. "אני יוצאת הערב עם דרו. אם הוא יראה אותי ככה, הוא יברח בצרחות!"

"לאן אתם יוצאים?" אני שואלת.

"ללנגנ'ס. עוד יחשבו שאני איזו סלבריטי ליגה ז'. אני לא יכולה ללכת ככה!" זה אסון מוחלט בשביל ויקטוריה. היא ודרו יוצאים רק שבוע – עוד מערכת יחסים, שנוצרה מהחיים הפאקינג מסובכים שלי. עכשיו רק חסר לי שטום ייכנס ויצהיר שהוא מתחתן. היום אני לא שמחה בשביל אף אחד, אגואיסטית שכמותי.

סאלי, המנקה של המשרד שלנו, יוצאת בריצה מהמטבח ונעצרת בבת אחת כשהיא מבחינה בוויקטוריה. "וואו! ויקטוריה, את בסדר?" היא שואלת, ואני מחייכת לעצמי כשהיא שולחת אליי מבט מודאג. כל ענייני הטיפוח האלה עוברים לסאלי מעל לראש.

"אני בסדר!" ויקטוריה עונה בכעס.

סאלי נסוגה לארון הציוד המשרדי הבטוח שלה, נמלטת מוויקטוריה העצבנית מאוד וממני האומללה אף יותר.

"איפה טום?" אני שואלת כדי לנסות ולהסיח את דעתה של ויקטוריה ממשבר השיזוף המלאכותי שלה.

היא מטיחה את המראה הקומפקטית בשולחן ומסתובבת עם הפנים אליי. אילו היתה לי אנרגיה, הייתי צוחקת. היא נראית נורא. "הוא אצל גברת ביינז. נראה כי הסיוט נמשך." היא מתנשפת ופורעת את התלתלים הבלונדיניים המקיפים את פניה.

אני מניחה לוויקטוריה ולפניה הזוהרים וחוזרת להביט בחוסר עניין במסך המחשב שלי. אני מתה שהיום הזה ייגמר כבר, כדי שאוכל לזחול בחזרה למיטה שלי, שם אני לא צריכה לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד או ליצור כל תקשורת אנושית.

 

***

 

בלנסדאון קרסנט ישנו בית מהמם, מיס קווין פותחת לי את דלת הכניסה אליו. אני מופתעת – לפי הקול שלה היא נשמעה כמו מישהי אחרת לגמרי. דמיינתי אותה כרווקה מזדקנת בגיל העמידה, טיפוס של מורה לפסנתר, אבל טעיתי בגדול. היא נראית נהדר, שערה בלונדיני ארוך, עיניה כחולות גדולות, עורה חלק חיוור, והיא לובשת שמלה שחורה מקסימה ונעלי פלטפורמה אימתניות.

היא מחייכת. "אווה? בואי תיכנסי, בבקשה." מובילה אותי למטבח מחריד, שנלקח היישר משנות השבעים.

"מיס קווין, זה תיק העבודות שלי."אני מושיטה לה את התיקייה, והיא לוקחת אותה בהתלהבות. יש לה חיוך חמים ונעים. אולי טעיתי לגמרי לגביה.

"בבקשה, תקראי לי רות. שמעתי הרבה על העבודה שלך, אווה," היא אומרת בעודה מדפדפת בתיקייה. "על לוסו בעיקר."

"אה, באמת?" אני נשמעת אמנם מופתעת, אבל, בעצם, אני לא. פטריק היה מאושר מהתגובות שרוקוקו יוניון קיבלה על לוסו. אני לעומת זאת הייתי מעדיפה לשכוח כל מה שקשור ללוסו, ולא נראה שזה אפשרי.

"כן, כמובן! כולם מדברים על זה. עשית עבודה יוצאת מהכלל. תרצי לשתות משהו?"

"אני אשמח לקפה, תודה."

היא מחייכת ומתחילה להכין את המשקאות. "שבי, בבקשה, אווה."

אני מתיישבת ומוציאה את תיקיית הלקוחות שלי. "אז במה אוכל לעזור לך, רות?"

היא צוחקת ומנופפת בכפית התה בכיוון הכללי של המטבח. "את באמת צריכה לשאול? הוא מחריד, לא?" היא מצהירה וחוזרת לענייני הכנת הקפה. כן, למען האמת, הוא מחריד, אבל הרי לא אתחיל להביע את דעתי על המטבח בצבעי חום-צהוב עם הלבנים המזויפות.

היא ממשיכה: "אני, כמובן, מחפשת רעיונות לשנות את הצורה של הזוועה הזאת. חשבתי לשבור את הקיר ולהפוך אותו לחדר משפחה גדול. הנה, אראה לך." היא מושיטה לי כוס קפה ומסמנת לי ללכת בעקבותיה לחדר הסמוך. העיצוב נוראי כמו במטבח. רות נראית צעירה למדי – באמצע שנות השלושים בערך – לכן אני מנחשת שהיא עברה לגור פה לא מזמן. המקום הזה נראה כאילו לא נגעה בו מברשת צבעים ארבעים שנה לפחות.

 

***

אחרי שעה של דיונים אין לי ספק, שאני מבינה לאן רות חותרת. והכיוון שלה טוב.

"אני אכין כמה טיוטות עיצוב בהתאם לתקציב שלך ולרעיונות שלך, ואעביר לך אותם יחד עם פירוט שכר הטרחה," אני אומרת לה בדרכי החוצה. "יש לך איזו דרישה מיוחדת?"

"לא, בכלל לא. כמובן, אני רוצה את כל הדברים המודרניים הבסיסיים, שצריך למטבח." היא מושיטה לי את ידה, ואני לוקחת אותה בנימוס. "כמו מקרר יינות." היא צוחקת.

"כמובן." אני מחייכת באיפוק. אזכור האלכוהול מקפיא את דמי בעורקיי. "אני אהיה בקשר, מיס קווין."

"קראי לי רות, בבקשה!" היא מניעה את ראשה. "אני כבר מחכה לזה בקוצר רוח, אווה."

***

גוררת את עצמי ברחוב לכיוון ביתה של קייט, אנימקווה שלא תהיה בבית כדי שאוכל להסתגר בחדר שלי, לפני שהיא תוכל להמשיך במשימת "לעודד את אווה" שלה.

"אווה!" אני נעצרת ורואה את סם תלוי מחוץ לחלון המכונית שלו, חולף לאטו על פניי.

"היי, סמואל," אני אומרת בחיוך מאומץ וממשיכה ללכת.

"אווה, בבקשה אל תצטרפי לחברה המרושעת שלך במועדון 'בואו נעצבן את סם'. בסוף אני איאלץ לעזוב את הבית." הוא מחנה ויוצא מהפורשה שלו, פוגש אותי על המדרכה מחוץ לביתה של קייט.

הוא נראה נינוח כהרגלו, עם מכנסיים קצרים רחבים עד גיחוך ועם טישרט של הרולינג סטונס. שערו, בצבע חום-עכבר, פרוע ומבולגן.

"סליחה? עברת לגור פה לתמיד?" אני שואלת בגבה קמורה. לסם יש דירה מפונפנת משלו בהייד פארק, מרווחת הרבה יותר, אבל מאחר שהסטודיו של קייט נמצא בקומת הקרקע של הבית שלה, היא מתעקשת שהוא יגור אצלה ולא להפך.

"לא. קייט אמרה שתגיעי הביתה בשש. קיוויתי לתפוס אותך." הוא נראה פתאום לחוץ מאוד, וזה גורם לי להרגיש לא בנוח.

"הכול בסדר?" אני שואלת.

הוא מחייך, אבל לא חיוך שמגיע עד גומת החן שלו. "לא ממש. אווה, אני צריך שתבואי איתי," הוא אומר חרש.

"לאן?" למה הוא מתנהג במסתוריות כזאת? זה לא מתאים לסם. בדרך כלל, הוא כל כך חסר דאגות ועושה מה שבא לו.

"לדירה של ג'סי."

סם רואה, כנראה, את מבט האימה על פניי, כי הוא צועד אליי ועל פניו הבעה מתחננת. עצם האזכור של שמו מכניס אותי להתקף פניקה. למה הוא רוצה שאלך לדירה של ג'סי? אחרי הפגישה האחרונה שלנו הוא יצטרך לגרור אותי לשם בכוח, כי אין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת למקום הזה – לעולם לא.

"סם, לא נראה לי." אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להניד את ראשי בשלילה, אלא שזה נראה יותר כמו רעד. גם הגוף שלי מתחיל לרעוד. הוא נאנח ובוטש במדרכה בנעלי הספורט שלו.

"אווה, אני מתחיל לדאוג. הוא לא עונה לטלפון, ואף אחד לא שמע ממנו. אני לא יודע מה עוד לעשות. אני יודע שאת לא רוצה לדבר עליו, אבל עברו כמעט חמישה ימים. הלכתי ללוסו, אבל השוער לא הסכים לתת לי לעלות. לך הוא ייתן. קייט אומרת שאת מכירה אותו. את לא יכולה רק להכניס אותנו לשם? אני רק צריך לדעת שהוא בסדר."

"לא, סם. אני מצטערת, אני לא יכולה," אני אומרת בקול סדוק.

"אווה, אני פוחד שהוא עשה משהו מטופש. בבקשה."

הגרון שלי מתחיל להיסתם, וסם מתקדם לקראתי, ידיו פשוטות קדימה. בכלל לא שמתי לב לכך שאני הולכת לאחור.

"סם, בבקשה תפסיק. אני לא יכולה לעשות את זה. הוא לא ירצה לראות אותי, ואני לא רוצה לראות אותו."

הוא תופס את ידיי כדי לעצור את נסיגתי, מושך אותי אל חזהו ומחבק אותי חזק. "אווה, לא הייתי מבקש, באמת שלא, אבל אני חייב לעלות לשם ולבדוק מה שלומו."

כתפיי צונחות, אני מובסת אל תוך חיבוקו, ויבבה שקטה נפלטת מבין שפתיי, בדיוק כשחשבתי שלא נשארו לי כבר דמעות. "אני לא יכולה לראות אותו, סם."

"היי." הוא נסוג ומביט בי. "רק תעבירי אותנו דרך השוער. זה כל מה שאני מבקש." הוא מנגב דמעה סוררת מלחיי ומחייך חיוך מתחנן.

"אני לא נכנסת," אני אומרת בנחרצות, בטני מתכווצת בפניקה מהמחשבה לראות אותו שוב. אבל מה אם הוא באמת עשה משהו מטופש?

"אווה, רק תכניסי אותנו לפנטהאוז שלו."

אני מהנהנת ומנגבת את הדמעות הזולגות.

"תודה." הוא מפנה אותי לכיוון הפורשה. "בואי תיכנסי. דרו וג'ון יפגשו אותנו שם." הוא פותח את דלת הנוסע ומכוון אותי אל המכונית.

אני נכנסת ונותנת לסם להסיע אותי ללוסו ברציפי סנט קתרין – המקום שנשבעתי כי לא אחזור אליו שוב לעולם.

 

 

 

 

 

 

פרק 2

כשלוסו צץ לנגד עינינו, אני מגיעה למצב של נשימות-יתר. קשה לי להכניע את הרצון האדיר, שמציף אותי, לפתוח את הדלת ולקפוץ ממכוניתו הנוסעת של סם. הוא מציץ אליי, מבט מודאג נשקף מפניו החמודות, כמו חש בכוונתי להימלט משם.

כשאנחנו מחנים מחוץ לשערים, סם בא מסביב ומחזיק בי היטב, בעודו מכוון אותי לכיוון השערים להולכי הרגל. שם ממתין לנו דרו. הוא לבוש כהרגלו באלגנטיות מכף רגל ועד ראש, שערו השחור מעוצב בקפידה, אבל הוא כבר לא מעורר בי אי נוחות כמו פעם. עם זאת, כשהוא לוקח אותי מידיו של סם, מחבק אותי ולוחץ אותי אליו בחוזקה, אני המומה. זאת הפעם הראשונה, שבהנוצר מגע פיזי כלשהו ביני לבין האיש הזה.

"אווה, תודה שבאת."

אני לא עונה, מפני שאני פשוט לא יודעת מה לומר. הם באמת דואגים לג'סי, ואני מרגישה עכשיו אשמה וחוששת אפילו יותר. דרו משחרר אותי מחיבוקו ומחייך. הוא אינו מעודד אותי בכלל.

סם מחווה לעבר המשך השביל. "והנה הענק שלנו."

אנחנו מסתובבים ורואים את ג'ון מחנה במהירות ובחריקת בלמים את הריינג'רובר השחורה שלו מאחורי המכונית של סם. הוא מחליק את גופו הגדול החוצה, מסיר את משקפי השמש הקבועים שלו ומהנהן. זאת ברכת השלום חסרת המילים הרגילה של ג'ון. אלוהים אדירים, הוא נראה עצבני. ראיתי את העיניים שלו רק פעם אחת, בחטף – הן תמיד מוסתרות מאחורי המשקפיים האלו, גם בלילה וגם בתוך הבית – אבל דווקא עכשיו השמש מסנוורת, אז אין לי צל של מושג למה הוא הוריד אותם. אולי הוא רוצה שכולם יידעו כמה שהוא עצבני. וזה עובד – הוא נראה מעורר יראה.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומקישה את הקוד, פותחת את השער בשביל הבחורים. הלוואי שהייתי צריכה להיכנס רק עד הנה. דרו, ג'נטלמן כתמיד, מסמן לי ללכת ראשונה, ואני מניעה את כפות רגליי ומתחילה לחצות את החניון בשתיקה. אני רואה את המכונית של ג'סי ומבחינה שהחלון שלה עדיין מרוסק. הבטן שלי מתהפכת כשאנחנו נכנסים בדממה ללובי השיש של לוסו. רק צליל צעדינו נשמע בחלל האוויר. הקרביים שלי מתחילים לצרוח, הנשימה שלי מאיצה. כל כך הרבה קרה במקום הזה. לוסו היה ההישג המשמעותי הראשון שלי בתחום העיצוב. המפגש המיני הראשון שלי עם ג'סי התרחש כאן, וכך גם המפגש האחרון שלי איתו. הכול התחיל ונגמר פה.

כשאנחנו מתקרבים, קלייב מרים את מבטו מדלפק השיש הגדול והמעוגל שלוונראה גמור מעייפות.

"קלייב," אני אומרת בחיוך מזויף.

הוא מודד אותי בעיניו, ואז בוחן את שלושת הגברים המאיימים שמלווים אותי. לבסוף חוזר מבטואליי. "שלום, אווה. מה שלומך?"

"טוב, תודה, קלייב," אני משקרת. "ואתה?"

"אני בסדר." הוא נראה מותש, כנראה בגלל כמה מפגשים סוערים עם שלושת המלווים שלי; ואם לשפוט על פי הדרך הצוננת בה הוא מקבל את פניי, הם לא נהגו בו באדיבות.

"קלייב, אני אודה לך מאוד אם תיתן לנו לעלות לפנטהאוז כדי לבדוק מה שלום ג'סי." אני מטעינה את קולי בתועפות של ביטחון עצמי, גם אם אני מרגישה הכי לא בטוחה בעצמי. הלב שלי מאיץ את דפיקותיו עם כל שנייה שחולפת.

"אווה, אמרתי כבר לחברים שלך פה – יכולים לפטר אותי אם אני אסכים לזה." הוא מעיף מבט זהיר נוסף לכיוון הבנים.

"אני יודעת, קלייב, אבל הם מודאגים," אני אומרת, מנסה להישמע אובייקטיבית לחלוטין. "הם רק רוצים לבדוק שהוא בסדר, ואז הם יילכו." אני מנסה גישה של נועם הליכות, כי ברור לי שהוא לא יקבל משהו שאפילו מתקרב לכך מדרו, מסם או מג'ון.

"אווה, אני בעצמי עליתי למעלה ודפקתי על הדלת של מר וורד, ואיש לא ענה לי. בדקנו גם את הצילומים מהטלוויזיה במעגל סגור, ולא ראיתי אותו יוצא או חוזר במשמרת שלי. מחלקת הביטחון אינה יכולה לבדוק צילומים של חמישה ימים רצופים. אמרתי את זה כבר לחברים שלך. אם אתן לכם לעלות, יכולים לפטר אותי."

אני המומה מהשינוי החד, שחל בקלייב בכל הקשור להתנהגות מקצועית של שוער. אילוהיה מתנהג במקצועיות ובעקשנות כאלה כשבאתי לג'סי ביום ראשון, אולי לא היינו עוברים כלל את כל הריב הזה. אבל אז גם לא הייתי יודעת, למרבה האושר, על הבעיה הקטנה של ג'סי.

אני מרגישה את סם לוחץ על גבי. "תן לנו לעלות, לעזאזל איתך!" הוא צועק מעבר לכתפי.

אני מתכווצת קלות, אבל לא יכולה להאשים אותו בכך שהוא מתוסכל. אני מרגישה די מתוסכלת בעצמי. אני רוצה רק לשכנע את קלייב וללכת. ואז אני מרגישה את הקירות סוגרים עליי מכל הצדדים ורואה בדמיוני את ג'סי, נושא אותי בזרועותיו לאורך רצפת השיש. כל התמונות שמוחי מוצף בהן ממילא מתחדדות עכשיו, מפני שאני עומדת כאן.

אני מסתובבת ורואה את ג'ון, פניו בוערות מחימה וידו על כתפו של סם, מרגיע אותו בדרכו. לא רציתי לעשות את זה, אבל העצבים של כולנו מרוטים. "קלייב, אני ממש לא רוצה להשתמש בסחיטה," אני אומרת בקול מתוח ופונה להביט בו. הוא מביט בי באי הבנה, ואני יכולה לראות את המוח שלו מתאמץ ועובד,מנסה להעריך עם מה אני כבר יכולה לסחוט אותו. "אני ממש לא רוצה, שמישהו יגלה על המבקרות הקבועות של מר גומז או על החיבה של מר הולנד לתאילנדית אחת או שתיים." פניו של קלייב מתכווצות ומתעוותות בתבוסה.

"אווה, חמודה, את משחקת משחק מלוכלך."

"אתה לא משאיר לי ברירה אחרת, קלייב."

הוא מנענע את ראשו ומסמן לנו לכיוון המעלית, בעודו מקלל חרישית.

"מעולה!" סם צוהל, כשהם ניגשים למעלית של הפנטהאוז.

אין לי שמץ של מושג איך זה קורה, אבל אני מגלה שרגליי מתרוממות ועושות צעדים קטנים מאחוריהם, הולכות בעקבותיהם לכיוון המעלית. "ייתכן שג'סי שינה את הקוד," אני אומרת לגב שלהם.

סם סב על עקביו ונראה מודאג.

אני מושכת בכתפיי. "אם הוא שינה אותו, אין שום דרך לעלות לשם."

לפתע אני עומדת מול המעלית, לוקחת נשימה עמוקה ומקישה את קוד המעלית שנתן הקבלן. מקהלה של נשימות לרווחה נשמעת, כשהדלתות נפתחות וכולם נכנסים. אני נשארת בחוץ, מרימה מבט לסם. הוא מחייך ומעודד אותי בתנועת ראש להיכנס איתם.

אני נכנסת.

במעלית סם ודרו מאגפים אותי מצד אחד וג'ון מהצד השני, ואני מקישה שוב את הקוד. אנחנו עוליםלמעלה בשתיקה מתוחה, וכשדלתות המעלית נפתחות, אנחנו עומדים מול הדלתות הכפולות המובילות אל הפנטהאוז של ג'סי.

סם יוצא ראשון מהמעלית, צועד נמרצות לכיוון הדלתות ומנענע את הידית, תחילה בעדינות ואז מתחיל לדפוק על הדלת כמו משוגע. "ג'סי! תפתח את הדלת המזדיינת!"

דרו וג'ון ניגשים ומושכים אותו, ואז ג'ון מנסה לפתוח את הדלת בעצמו, אבל היא לא זזה. אני לא יכולה שלא לחשוב שהייתי, כנראה, האדם האחרון שיצא מהפנטהאוז. אני זוכרת שהקפדתי לטרוק את הדלת חזק ככל שיכולתי.

"סם, גבר, יכול להיות שהוא בכלל לא פה," דרו מרגיע אותו.

"אז איפה הוא, לכל הרוחות?" סם צועק.

"לא, הוא שם," מרעים ג'ון בקולו. "והבן זונה מטביע את עצמו בצערו כבר יותר מדיי זמן. יש לו עסק לנהל."

אני עדיין עומדת במעלית, כשהדלתות מתחילות להיסגר ומנערות אותי בבת אחת ממצבי המעורפל. זרועי מונפת מתוך רפלקס לעצור אותן מלהיסגר, ואני יוצאת לחלל הכניסה של הפנטהאוז. אמרתי שאעלה אותם הנה ואלך, אני יודעת שאני צריכה פשוט לעשות אחורה פנה ולהסתלק מכאן; אבל אחרי שאני רואה את סם במצב כזה, אני אפילו יותר מודאגת, והמילים של ג'ון מציקות לי. מטביע את עצמו בצערו או מטביע את עצמו בוודקה? אם אשאר, האם אפגוש שוב את ג'סי השיכור והפרוע?

דרו נוקש בעדינות על הדלת. זה ממש מצחיק. אם הדפיקות החזקות וחסרות המנוח של סם לא השיגו מענה, אני בספק אם הנקישות הג'נטלמניות של דרו יצליחו.

הוא מתרחק מהדלת ומושך את סם לכיווני. "אווה, ניסית להתקשר אליו?" דרו שואל.

"לא!" אני פולטת. למה שאתקשר אליו? אני די בטוחה שהוא לא רוצה לדבר איתי.

"את יכולה לנסות?"מבקש סם בטון מפציר.

אני מנענעת את ראשי. "הוא לא יענה, סם."

"אווה, את מוכנה רק לנסות?" דרו לוחץ עליי.

בחוסר רצון אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ומחייגת לג'סי, בעוד סם ודרו מסתכלים עליי במתח. מה, לעזאזל, אני הולכת להגיד לו, אם הוא יענה?

ראשו של דרו מסתובב בחטף לכיוון הדלת. "אני שומע אותו מצלצל." הוא חוזר אליי, מחכה שאדבר, אבל השיחה שלי מועברת לתא קולי, והלב שלי מתכווץ. הוא לא רוצה לדבר איתי. אני פונה להיכנס בחזרה למעלית, פגועה עוד יותר מכך שהוא דחה את השיחה שלי; אבל אז נשמע קול ריסוק אדיר ברחבי חלל הכניסה.

סם, דרו ואני מסובבים את ראשינו במהירות לכיוון הדלתות הכפולות, המובילות לפנטהאוז של ג'סי, ורואים את ג'ון עומד בצד השני, מוקף במשקוף שבור, ששבבי עץ בולטים ממנו. הוא מהנהן לעברנו, וסם ודרו רצים קדימה, אל תוך הפנטהאוז. בלי לחשוב אני מוצאת את עצמי הולכת בעקבותיהם,נזכרת בפעם האחרונה שהייתי כאן.

תסתובבי לאחור! תיכנסי למעלית! לכי, עכשיו.

אבל אני לא עושה את זה.

אני עומדת בפתח הדלת, וממה שאני יכולה לראות, דבר לא השתנה. אני נכנסת עוד קצת לתוך החלל הפתוח ושומעת את הבחורים רצים במדרגות למעלה ולמטה, מחפשים את ג'סי. בקבוק הוודקה הריק עומד עדיין על השידה בתחתית המדרגות. ואז אני רואה את דלתות המרפסת פתוחות לרווחה. אני ניגשת אליהן בצעדים זהירים, שומעת עדיין את הבחורים מתרוצצים בכל רחבי הפנטהאוז, פותחים דלתות וסוגרים אותן, צועקים את שמו.

אני לעומת זאת נמשכת למרפסת. ברור לי מדוע. זה אותו כוח מגנטי, שמושך אותי אל ג'סי בכל פעם שהוא קרוב. אלא שהפעם הוא לא יהיה ג'סי שלי. האם אני רוצה להתמודד איתו שוב, כשהוא במצב נוראי כזה, כשהוא אכזרי ונתעב כל כך? לא, ברור שלא, אבל נראה שאני לא מצליחה להתרחק מכאן. כשאני ניגשת לדלתות, אני מנסה להכין את עיניי למראה אדם שיכור עד להבחיל, שרוע על אחת מספות השיזוף, אוחז בקבוק וודקה בידו. אבל במקום זאת אני נתקלת בגופו העירום וחסר ההכרה של ג'סי, השוכב עם הפנים למטה, על הדֶק. אני מרגישה מחנק, הדופק שלי מתחיל להלום באוזניי.

"הוא פה!" אני צורחת, רצה אל גופו חסר החיים וזורקת את התיק שלי על הרצפה, כשאני מתמוטטת לצדו.

אני אוחזת בכתפיו הרחבות ומנסה להפוך אותו. אני לא יודעת מאין אני שואבת את הכוחות, אבל אני מצליחה לעשות את זה. אני מושכת אותו אליי כך, שראשו מעורסל בחיקי. מחליקה את ידיי על פניו המזוקנות, מבחינה שידו עדיין נפוחה וחבולה, ודם יבש קרוש על פרקי אצבעותיו.

"ג'סי, תתעורר. בבקשה, תתעורר." אני מתחננת ונכנעת להיסטריה, כשאני מביטה בגבר שאני אוהבת, חסר הכרה ולא מגיב, שוכב בחיקי. דמעות זולגות על פניי ומטפטפות על לחייו. "ג'סי, בבקשה." אני מעבירה את ידיי בתנועות מהירות על פניו, על חזהו, על שערו. הוא נראה שדוף, הוא ירד במשקל, הלסת שלו מכוסה בזיפים בני שבוע.

"בן זונה," רועם ג'ון בקולו, כשהוא מוצא אותי במרפסת עם ג'סי מונח בחיקי.

"אני לא יודעת אם הוא נושם," אני מתייפחת ומסתכלת בעיניים מזוגגות על הר האדם המתקדם לעברי.

"תני לי." ג'ון מושיט את ידו, כורע ברך לצדי ולוקח ממני את זרועו של ג'סי.

אני מסתכלת למעלה ורואה את סם עוצר בבת אחת בפתח הדלת. "מה ל…"

דמעות זולגות מעיניי ללא שליטה, הכול עובר להילוך אטי. סם מגיע אלינו ומתכופף לידי. הוא מתחיל לשפשף את זרועי.

"אני אזמין אמבולנס," אומר דרו בדחיפות, כשהוא רואה את כולנו מקובצים סביב גופו חסר התנועה של ג'סי.

"חכה רגע," נובח ג'ון בגסות, רוכן מעל ג'סי ומפשק את שפתיו היבשות, בודק כל חלק בגופו הרפוי. "הבן זונה האידיוט. הוא שתה כל כך הרבה, עד שנכנס לתרדמת מזדיינת."

אני מביטה בסם ובדרו, אבל לא מצליחה להבין את תגובתם למסקנתו של ג'ון. איך הוא יודע? מה ג'ון מבין בכלל? יכול להיות שג'סי חצי מת! הוא נראה מת, זה בטוח. "אני חושבת שאנחנו צריכים לקרוא לאמבולנס," אני מצליחה לפלוט בין יבבה ליבבה.

ג'ון מביט בי במבט אוהד. מעולם לא ראיתי הבעה כלשהי על פניו הנוקשות, לכן אני מתנחמת באופן משונה בדרך שבה הוא מסתכל עליי עכשיו – במבט מלא צער וכאילו אני קצת נאיבית.

"אווה, חמודה. ראיתי אותו כבר ככה, יותר מפעם אחת. הוא צריך את המיטה שלו, וצריך לטפל בו עד שהוא ייצא מזה. הוא לא צריך רופא. לא מהסוג הזה, בכל אופן." ג'ון מנענע את ראשו.

מה? כמה פעמים זה יותר מפעם אחת!? ג'ון נשמע כאילו הוא מכיר את ההליך. הוא אינו מודאג כלל ממצבו של ג'סי, השוכב בחיקי, בעוד אני שבר כלי היסטרי. גם סם ודרו אינםנראים רגועים. הם ראו אותו כבר ככה בעבר?

ג'ון מלטף את לחיי ומרים את עצמו מהרצפה. מעולם לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. הענק השקט הפך להיות הענק הידידותי. אבל אני עדייןמעדיפה לא לעצבן אותו.

"מה קרה ליד שלו?" שואל סם, כשהוא רואה את היד החבולה והמגואלת בדם.

היא באמת נראית נורא, וכדאי שרופא יבדוק אותה. "הוא ניפץ את חלון המכונית שלו," אני אומרת באף סתום, וכולם פונים להסתכל עליי. "כשרבנו אצל קייט," אני מוסיפה, כמעט בבושה.

"שניקח אותו למיטה?" שואל דרו בחוסר ביטחון.

"לספה," מורה ג'ון. חזרנו לתקשורת במילים בודדות.

סם קם ואוסף בקבוק וודקה ריק מתחת לספת השיזוף. הוא מסתכל עליו בשאט נפש ומנפץ אותו בדרמטיות על צדה של אדנית מוגבהת. אני מתכווצת למשמע הרעש החזק, המהדהד סביבנו, אבל מה שחשוב יותר – הוא גורם גם לג'סי להתכווץ.

"ג'סי?" אני מנערת אותו בעדינות. "ג'סי, בבקשה, תפקח את העיניים."

סם, דרו וג'ון מתקבצים סביבנו, וזרועו של ג’סי מתחילה להתרומם מעל ראשו, להתנופף באוויר. אני אוחזת בה ומחזירה אותה לצדו, אבל ברגע שאני עוזבת אותה, הוא מרים אותה שוב למעלה, מול פניי, ממלמל משהו בלי קול ומניף את רגליו.

"הוא מחפש אותך, חמודה," ג'ון אומר חרש.

אני מסתכלת על ג'ון בתדהמה, והוא מהנהן בחזרה. הוא מחפש אותי? אני מחזיקה שוב בידו ומנחה אותה אל פניי, פושטת את כף ידו על לחיי. הוא נרגע מיד. כף ידו הצוננת על פניי מנחמת אותי מעט בלבד, אבל נראה שזה מרגיע אותו, לכן אני מחזיקה אותה שם ונותנת לו לחוש אותי. אני נחרדת מן המחשבה, כי סביר מאוד שהוא היה כאן בחוץ, על המרפסת, במשך ימים, עירום ומעולף. בשעות היום עשוי להיות נעים, אבל ברדת הלילה הטמפרטורות צונחות. למה נטשתי אותו? הייתי צריכה להישאר ולהרגיע אותו, ולא להפנות לו את הגב.

"אני אביא מצעים מלמעלה," אומר דרו ונכנס לתוך הפנטהאוז.

"קדימה," מאיץ בנו ג'ון ומהנהן כלפי ג'סי שעל הרצפה.

באי רצון אני עוזבת את ידו של ג'סי ונותנת לסם ולג'ון לאגף אותו משני צדדיו ולהרים אותו. כשהם מרימים אותו מחיקי, אני מתרוממת במהירות ורצה לפניהם כדי לפנות להם את הדרך ולסלק מיליון כריות – המונחות שם תודות לעיצוב שלי – מספת העור הפינתית. כשאני מסיימת, היא נראית יותר כמו מיטה.

כשדרו יורד במדרגות, ידיו עמוסות שמיכות, וסם וג'ון מחכים בסבלנות, כשמשקל גופו העירום של ג'סי מתחלק שווה בשווה בין שניהם. אני לוקחת מדרו שמיכת קטיפה ופורשת אותה על העור הקר של הספה, נסוגה לאחור כדי שג'ון וסם יוכלו להתכופף ולהניח אותו עליה. ואז אני מרימה את ראשו, מניחה אותו על כמה כריות ופורשת שמיכה נוספת על גופו העירום. אני כורעת לצדו, מחליקה את ידי לאורך צד פניו עטורות הזיפים, שטופת חרטה, והדמעות מתחילות שוב לזלוג. יכולתי למנוע את זה. אילולא הייתי יוצאת החוצה בסערה, הוא לא היה במצב הזה עכשיו. הייתי צריכה להישאר, להרגיע אותו ולחכות איתו עד שתפוג השפעת האלכוהול. אני שונאת את עצמי.

"אווה, את בסדר?" אני שומעת את קולו השקט של דרו מבעד ליבבותיי החנוקות, ויד מתחילה לעסות את גבי.

אני מושכת באפי ומנגבת אותו בגב ידי. "אני בסדר, סליחה."

"אל תתנצלי," נאנח סם.

אני רוכנת מעל ג'סי ומניחה את שפתיי על מצחו, משהה אותן שם למשך כמה שניות, כשאני מרימה את עצמי מהרצפה, זרועו מזנקת מתחת לשמיכה ותופסת אותי. "אווה?" קולו צרוד ומחוספס. עיניו נפקחות מעט, סורקות את החדר, וכשהן מוצאות את עיניי, כל מה שאני רואה הוא בורות ריקים של לא כלום. עיניו הרגילות, הירוקות, הממכרות, נראות כמעט שחורות.

"היי." אני מניחה את ידי על ידו המונחת עדיין על זרועי.

הוא מתחיל להרים את ראשו מהכרית, אבל עוד לפני שאני מספיקה לדחוף אותו בחזרה למטה, הוא מוותר על הניסיון. "אני כל כך מצטער," הוא ממלמל, וידו מתחילה ללטף את דרכה במעלה זרועי כדי למצוא שוב את פניי. "אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער, אני מצטער…"

"די," אני לוחשת בקול רועד, עוזרת לידו להגיע אל פניי. "בבקשה, תפסיק." אני מנשקת את פנים כף ידו,  וכשאני מביטה בו שוב, עיניו עצומות. הוא שוב איננו.

אני לוקחת את ידו, מכניסה אותה מתחת לשמיכה ומוודאת שהוא מכוסה היטב, לפני שאני מרימה את עצמי ומסתכלת על סם, על דרו ועל ג'ון, העומדים בשקט ומסתכלים עליי מטפלת בו. שכחתי לחלוטין שאני לא לבד עם ג'סי, אבל אני לא מרגישה נבוכה כלל וכלל.

"אני אכין קפה." סם שובר את הדממה והולך לכיוון המטבח. ג'ון ודרו הולכים בעקבותיו.

אני מסתכלת שוב על ג'סי, האינסטינקט שלי אומר לי לזחול על הספה ולהתכרבל איתו, ללטף אותו ולהרגיע אותו. אני חושבת שאעשה את זה, אבל קודם אני צריכה לדבר עם הבחורים. אני הולכת אחריהם למטבח ורואה את סם ואת דרו מרימים שרפרפים, ג'ון מרים את המקפיא מהרצפה. זה לא היה ככה כשיצאתי מפה ביום ראשון. ג’סי נכנס להתקף זעם, זה ברור.

"אני חייב לעוף," אומר דרו בצער, מעמיד את השרפרף האחרון זקוף. "אני יוצא עם ויקטוריה." הוא נראה קצת נבוך.

"לך, גבר." סם דוחק בו, בעודומחפש ספלים. "אני אתקשר אליך אחר כך."

"בארון האחרון מימין, במדף העליון," אני נותנת לסם הוראות הגעה לספלים, והוא פונה ומביט בי במבט שואל, כשדרו יוצא.

אני מושכת בכתפיי.

הוא מביא שלושה ספלי קפה שחור לאי, שם ג'ון ואני מתיישבים. "לא ניקח סיכון עם החלב, אם בכלל יש לו. שחור זה טוב?" שואל סם.

אני מהנהנת ולוקחת לעצמי, ג'ון עושה כמוני, ולמרבה התדהמה שם ארבע כפיות סוכר בקפה שלו. אני יודעת שאין חלב, אבל אין טעם לשתף אותםבפרט הזה.

"אז," מתחיל סם, "עכשיו שמצאנו אותו, מה אנחנו הולכים לעשות איתו?" הוא מתבדח.

סם חסר הדאגות חזר, וזאת הקלה לא קטנה. כשראיתי כמה שהוא מודאג, הדאגה שלי רק התגברה, ובסופו של דבר מתברר שהיתה לו סיבה טובה לדאוג כל כך. אני מצטמררת מהמחשבה על ג'סי שוכב לבד ומתייסר בחמשת הימים האחרונים. כמה זמן הוא עוד היה שוכב שם, אילו הייתי מסרבת לבוא? הם בטח היו מתקשרים למשטרה.

ג'ון משמיע את קולו הרועם. "נכון לעכשיו הכול הולך חלק באחוזה. אנחנו לא צריכים לדאוג לגבי זה. הוא יבריא, אחרי שיטפל בהנגאובר של שבוע."

"הוא לא צריך ללכת לגמילה?"אני שואלת. "או לטיפול או משהו, לא יודעת." אין לי מושג מה עושים במצבים כאלה.

ג'ון מניד בראשו ומרכיב בחזרה את משקפיו, ואני מתחילה לתהות לגבי יחסיו עם ג'סי. חשבתי שהוא רק עובד אצלו, אבל נדמה כי הוא היחיד הנמצא פה בסוד העניינים.

"בלי גמילה," אומר ג'ון בנחרצות. "הוא אינו אובססיבי לגבי אלכוהול, אווה. היה לו רע, והוא שתה כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא חלל. ברגע שהוא מתחיל, הוא אינו יכול להפסיק." הוא מחייך אליי חיוך קטן. "ואת עזרת, חמודה."

"מה עשיתי?" אני לא יודעת למה אני נשמעת כל כך פגועה ממה שג'ון אמר. הוא כרגע אמר לי, שעזרתי לשפר את המצב, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש כי הוא רומז שאולי תרמתי גם להידרדרות.

סם מניח את ידו על ידי שעל משטח העבודה. "הוא התרכז במשהו אחר."

"אבל אז עזבתי אותו," אני אומרת חרישית. אני רק מאשרת את מה שהם שניהם חושבים.

"זאת לא אשמתך, אווה," סם מבטיח לי נחרצות. "לא יכולת לדעת."

"הוא אף פעם לא סיפר לי," אני לוחשת. "אילו הייתי יודעת, הכול היה שונה." למען האמת, אני לא בטוחה איך בדיוק הכול היה שונה, אילוג'סי היה מספר לי. אבל אני יודעת שלעולם לא ארצה לראות אותו שוב כמו שראיתי אותו ביום ראשון שעבר. ואםאלך עכשיו, האם זה מה שיקרה? הראש שלי בבלגן נוראי. אני מרימה את המרפקים על הדלפק ומניחה את ראשי בידיי. מה, לכל הרוחות, אני אמורה לעשות?

"אווה?" הרעם העמוק של ג'ון גורם לי להרים את הראש. "הוא איש טוב."

"מה גרם לו לשתות? עד כמה זה גרוע?" אני שואלת. אני יודעת שעמוק בפנים הוא איש טוב,אבל אם אדע יותר אולי אבין טוב יותר.

"מי יודע?" ג'ון מהרהר בקול, ואז מסתכל עליי. "אל תחשבי שהוא היה מסטול כל יום, כל היום. הוא לא. איך שהוא עכשיו, זה רק בגלל צער גדול, לא מפני שהוא אלכוהוליסט."

"וכשאני פגשתי אותו הוא לא שתה?" אני לא מאמינה לזה.

ג'ון צוחק. "הוא לא שתה, אם כי את הוצאת ממנו כמה תכונות אחרות די שליליות, חמודה."

אני מקמטת את מצחי, אבל יודעת בדיוק על מה ג'ון מדבר, וגם סם, לפי המבט שעל פניו הממזריות. סיפרו שלי שג'סי הוא, בדרך כלל, טיפוס די נינוח וזורם, אבל אני זכיתי לראות רק הצצות חטופות של ג'סי וורד נינוח, וזה קרה בעיקר כשהכול התנהל לפי איך שהוא רצה. רוב הזמן מה שאני ראיתי זה קונטרול פריק חסר היגיון. הוא אפילו הודה בעצמו, שהוא מתנהג ככה רק איתי… בת מזל שכמותי.

"אני אשאר, אבל אם הוא יתעורר ולא ירצה אותי פה, אתקשר לאחד משניכם," אני מזהירה.

ההקלה של סם ממש מוחשית. "זה לא יקרה, אווה."

ג'ון מהנהן. "אני חייב לזוז בחזרה לאחוזה ולנהל את העסק של הבן זונה הזה." הוא מרים את עצמו משרפרף המטבח. "אווה, אני רוצה לתת לך את המספר שלי. איפה הטלפון שלך?"

אני מחפשת בתיק שלי ומבינה, שהשארתי אותו במרפסת. אני מזנקת מהשרפרף, וסם וג'ון נשארים במטבח כשאני הולכת להביא אותו.

בדרכי בחזרה למטבח אני רואה שג'סי שקוע עדיין בשינה עמוקה. כמה זמן הוא יהיה במצב הזה, ובאיזה שלב אני צריכה להתחיל לדאוג? אין לי מושג מה אני אמורה לעשות.

אני עומדת ומסתכלת עליו בשקט. ריסיו מרפרפים בעדינות, חזהו עולה ויורד בהתמדה. אפילו כשהוא חסר הכרה, הוא נראה מוטרד. אני מתקרבת חרש ומושכת את השמיכה עד לסנטרו. אני לא יכולה להתאפק. מעולם לא טיפלתי בו בעבר, אבל זה אינסטינקט. אני כורעת על ברכיי ומניחה את שפתיי על לחיו הקרה, סופגת את מעט הנחמה שאני יכולה לשאוב מהמגע, ואז נעמדת וחוזרתלמטבח. ג'ון איננו.

"הנה," סם מעביר לי פיסת נייר. "המספר של ג'ון."

"הוא מיהר ללכת?" אני שואלת. הוא יכול היה לחכות לי.

"הוא אף פעם לא נשאר בסביבה יותר ממה שצריך. תקשיבי, דיברתי עם קייט. היא באה ומביאה הנה קצת בגדים בשבילך."

"אה, או.קיי." הבגדים המסכנים שלי כבר לא יבינו איפה הם. הם הועברו הלוך וחזור אל הבית הזה וממנו אינספור פעמים.

"תודה, אווה," אומר סם בכנות.

"אל תודה לי," אני מוחה ומרגישה לא נוח, במיוחד מפני שזאת אשמתי באופן חלקי.

סם נע מצד לצד בעצבנות. "אני יודע. זה רק ש… טוב, אחרי יום ראשון שעבר, השוק שחטפת באחוזה."

"סם, די."

"כשהוא שותה, הוא ממש שותה." סם צוחק קלות. "הוא איש גאה, אווה. הוא יהיה מושפל עד עפר מכך שראינו אותו ככה."

אני מתארת לעצמי. ג'סי שאני מכירה הוא חזק, בטוח בעצמו, שתלטן, ועוד הרבה דברים אחרים. חלש וחסר אונים הם שני דברים שאינם נכללים ברשימה הארוכה של תכונותיו. אני רוצה להגיד לסם, שהאחוזה והפעילויות המתרחשות בה חשובות לי כרגע פחות לאור סוגיית השתייה שלו, אבל זה לא נכון. לא באמת. עכשיו שאני כאן, ואני רואה שוב את ג'סי, הכול שוב מהדהד בעוצמה באוזניי. ג'סי הוא הבעלים של מועדון סקס. הוא גם משתמש בעצמו במתקנים שמציע המועדון שלו. סם אישר זאת, אם כי זה כבר היה ברור להכעיס, כשפגשתי את בעלאחת מכיבושיו של ג'סי. עמוק בלבי תמיד ידעתי, כי הוא שכב עם המון נשים, שהוא היה פלייבוי רודף תענוגות, אבל אין ספק שאף פעם לא דמיינתי לעצמי איך זה קרה.

 

***

 

בשעה שלאחר מכן אנחנו אוספים בקבוקים ריקים ומנקים את הפנטהאוז. אני מרוקנת את המקפיאמבקבוקי וודקה נוספים, שופכת הכול לכיור וחושבת לעצמי, כי לעולם לא אשתה את המשקה הזה שוב.

קלייב מצלצל כדי להגיד לי, שבחורה צעירה בשם קייט מחכה לי בלובי, ולאחר שאני מעדכנת אותו במה שמצאנו, אנחנו יורדים לפגוש אותה, כל אחד מאיתנו סוחב שקית זבל שחורה מלאה זבל ובקבוקים ריקים. אני מזכירה לעצמי לטפל אחר כך בדלת השבורה.

כשאנחנו מגיעים ללובי, קייט ממתינה תחת עינו הפקוחה של קלייב. "היי," היא אומרת בחשש, בעודנו מתקרבים, סוחבים איתנו את שקיות הזבל המצטלצלות. "מה שלומו?"

אני מניחה את השקית, שמשמיעה עוד צלצולים, ומעיפה מבט רצחני לעבר קלייב, רק כדי שיידע שאני ממש רותחת עליו. אילו היה נותן לסם, לדרו או לג'ון לעלות לפנטהאוז של ג'סי קודם לכן, ייתכן שהיינו מוצאים אותו רק שיכור מאוד ועוד לא במצב של תרדמת. הוא לפחות הגון מספיק כדי להיראות מתנצל.

"הוא ישן," עונה לה סם במקומי, כשהוא מבין שאני עסוקה מדיי בלגרום לקלייב להרגיש אשם.

כשאני מפנה את תשומת לבי בחזרה אל קייט, אני רואה את סם מחליק את זרועו הפנויה סביבה ומחבק אותה. היא מגרשת אותו בצחוק. "הנה." קייט מושיטה לי את תיק הלילה שלי. "סתם דחפתי לשם כל מיני דברים."

"תודה." אני לוקחת את התיק.

"אז את נשארת?" היא שואלת.

"כן," אני עונה ומושכת בכתפיי. סם מסתכל עליי שוב באותה הערכה, ואני מיד מרגישה שוב לא בנוח.

"כמה זמן תישארי כאן?" שואלת קייט.

שאלה טובה. כמה זמן אורכים הדברים האלה? הוא יכול להתעורר הלילה, אולי מחר או ביום שאחרי. אני צריכה לעבוד ולחפש דירה. אני מסתכלת על סם כדי לקבל איזשהו מושג, אבל הוא רק מושך בכתפיו; לכן אני מסתכלת בחזרה על קייט ומושכת גם אני בכתפיי.

לפתע אני קולטת, שהשארתי את ג'סי למעלה לבד, ואני מתחילה להיכנס לפניקה. הוא עלול להתעורר, ולא יהיה שם אף אחד. "אני צריכה לעלות בחזרה," אני אומרת ומביטה לכיוון המעליות.

"בטח, לכי, לכי." קייט מגרשת אותי בידה ולוקחת את שקית הזבל מהרצפה. "אנחנו נזרוק את זה."

אנחנו נפרדים, ולפני שאני פונה לכיוון המעליות, אני מבטיחה לה להתקשר אליה בבוקר. בדרכי אני גם מורה לקלייב לתקן את חלון המכונית של ג'סי ואת הדלת לפנטהאוז שלו. הוא, כמובן, ניגש מיד לטפל בזה.

כשאני מגיעה בחזרה לקומה העליונה, אני ניגשת לסלון ורואה כי ג'סי עדיין ישן.

אז מה אני עושה עכשיו? אני עדיין לובשת את השמלה האפורה שלי ונועלת נעלי עקב, לכן אני עולה למעלה ומקצה לעצמי את החדר בקצה הרחוק של המסדרון. אני מחליפה בגדים לג'ינס הקרוע שלי ולטישרט שחורה. היה כדאי שאתקלח, אבל אני לא רוצה לעזוב את ג'סי לבד ליותר מדיי זמן. המקלחת תצטרך לחכות.

אני יורדת בחזרה למטה ומכינה לעצמי קפה שחור. כשאני עומדת במטבח ולוגמת ממנו, אני חושבת כי כדאי שאקרא קצת על אלכוהוליזם. לג'סי בטח יש מחשב איפשהו. אני מתחילה לחפש ומוצאת מחשב נייד בחדר העבודה שלו. מדליקה אותו ושמחה מאוד לגלות שאינו מבקש סיסמה, לוקחת אותו למטה ומתיישבת בכיסא הגדול מול ג'סי, כדי שאוכל להשגיח עליו. אני נכנסת לגוגל, מקלידה "אלכוהוליסטים" ומקבלת שבעה-עשר מיליון תוצאות. בראש הדף מופיע "אלכוהוליסטים אנונימיים." זה יהיה מקום טוב להתחיל בו, אני מניחה. ג'ון, אמנם, אמר, כי ג'סי אינו אלכוהוליסט, אבל אני בספק גדול.

 

***

אחרי כמה שעות של גלישה באינטרנט אני מרגישה כי תאי המוח שלי באפיסת כוחות. יש כל כך הרבה מידע – השפעות ארוכות טווח, בעיות פסיכיאטריות, תסמיני גמילה. אני קוראת מאמר על טראומת ילדות חמורה, שמובילה לאלכוהוליזם, וזה גורם לי לתהות אם קרה משהו לג'סי בהיותו ילד. אני נזכרת מיד בצלקת הזדונית שעל בטנו. יש גם הקשרים גנטיים, אז אני תוהה אם אחד מהוריו הוא אלכוהוליסט. אני מופצצת במידע, ואני לא יודעת מה לעשות בו.

מחשבותיי מדלגות בחזרה ליום ראשון שעבר ולדברים שהוא אמר לי. את טיזרית מזדיינת, אווה. הייתי צריך אותך ואת עזבת אותי. ואז עזבתי אותו… שוב. אני סוגרת את המחשב בכעס ומניחה אותו על שולחן הקפה. השעה רק עשר, אבל אני סחוטה לגמרי. אני לא רוצה לעלות למעלה לישון,למקרה שהוא יתעורר, לכן אני אוספת כמה כריות ספה, מניחה אותן על הרצפה לידו ומסתדרת עליהן. אני מניחה את ראשי על הספה ומלטפת את השערות על זרועותיו השריריות. המגע מרגיע אותי, ודי מהר עיניי נעצמות ואני נרדמת.

 

 

ג'ודי אלן מלפיס נולדה, גדלה וחיה בנורת'המפטון, אנגליה. באוקטובר 2012 היא הוציאה את "הגבר הזה." הטרילוגיה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.

X