בטוב וברע | לרכישה באינדיבוק
בטוב וברע

בטוב וברע

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 327
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 37

אחרי כמעט עשרים וחמש שנה של אהבה גדולה, שלומית נפרדת מיוסף, בן זוגה מאז נעוריה ואביהן של שתי בנותיה הקטנות. ליבו של יוסף נשבר. גם ליבה שלה מחשב להישבר. וכעבור כמה חודשים יוסף מת.

כך, בלווייתו של יוסף, נפתח 'בטוב וברע', הרומן החדש של נילי לנדסמן, ומשם הוא חותר קדימה ואחורה. קדימה אל החזרה לחיים, אל הצורך לתקן ולהבשיל גם כשהכישלון מר כמוות, ואחורה אל סיפור האהבה הגדול שאיבד את עצמו לדעת, ואל מערכות היחסים המטורפות, הרוויות בערגה אך גם בשקרים ובבגידות, שהתפתחו בתוכו וסביבו.

הפרוזה של לנדסמן מכשפת. העברית שלה וירטואוזית. הדמויות שלה שוברות לב בחיותן, בכמיהותיהן הקטנות והגדולות, בחולשותיהן. כל אחת מהן חיה בתוך עולמה הפרטי, הסוער והמנותק, וכולן יחד נפגשות במציאות ישראלית רוגעת כביכול אך מנותקת לא פחות, שבה הורים מבוססים, ישראלים ותיקים ובטוחים בעצמם, אינם מבינים מדוע בניהם ובנותיהם נסחפים ברוח, מדוע הם לא מצליחים להכות שורש בשום מקום, להתנהג כמו שצריך, להתפרנס כמו שצריך, לאהוב כמו שצריך, ואפילו לגדל את ילדיהם כמו שצריך.

'בטוב וברע' משלב כנות יוצאת דופן עם יופי יוצא דופן, ומנסה לשרטט את מפלס החלומות המתנפצים והנולדים מחדש בליבה של ישראל העכשווית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בטוב וברע”

בקרוב…

חלק ראשון: אביב

 

1.
הנה את באה, קרבה והולכת, שׂערך הארוך, הבהיר, שׂערה של נערה, מתבדר ברוח הנושבת בגבך וקווצות-קווצות יוצאות סביבך במחול, נכרכות סביב צווארך הדק, מצליפות בפנייך, נתפסות בשפתייך, מגוננות עלייך מפני המבטים שנשלחים לעברך בחשאי או בגלוי בשעה שאת הולכת, קרבה ובאה, בעל כורחך אך בקומה זקופה, מתקדמת צעד ועוד צעד לקראת מה שאמור להיות הרגע הרע, הנורא, של חייך.

מהילוכך ניכר שאת נעה כמי שאין לה ברירה אלא לנוע, פוסעת בתוך ערפל, לא בדיוק ערפל אלא אובך סמיך ואטום שיש לחתור כנגדו, לצלוח אותו לקראת הבלתי נמנע, להתקרב, לצמצם את המרחק, לנהוג כמי שמפעמת בליבה תקווה קלושה שמעבר לאפלה יש מקום שבו מבליח אור. חושייך, כמו מקלט רדיו לא מכוון, משובשים. רגע את שומעת, וכעבור רגע משתרר שקט מצמית. רגע את רואה, והשביל שב ונעלם. פסיעותייך איטיות ומהוססות. נדמה לך שהאדמה זעה ונעה תחת רגלייך, ואת משפילה אליהן מבט – ארוכות, נעולות במגפי גומי שחורים שמתחככים בברכיים חשופות וגרומות, וכעבור רגע הכל שב ומיטשטש ואת מודעת רק לסוליות המגפיים השטוחות המבוססות ברפש, מותירות אחריהן עקבות של בוץ בתוך בוץ.

כולם מסתכלים עלייך כשאת בוהה בברכייך, ליתר דיוק בתנועה הממוכנת של המפרק, משתאה כיצד נושאות אותך רגלייך בלי שתצווי עליהן לעשות זאת. בפינה מכווצת ודחוקה שבמוחך, זו שעדיין מסוגלת לתפקד, את אומרת לעצמך שהאירוע הזה נשלף מתוך הסיוטים שבהם כולם צרים עלייך, נועצים בך עיניים, מחפשים עדות למה שמתחולל בתוכך. האם את אבלה מספיק בשבילם? האם את משביעה את רצונם?

העיניים של כל השכנים שלכם, אלה שגרו מלפנייך, מאחורייך, מכל צדדייך. אלה של אמנון החנווני, של שארית הפליטה מסגל מורות בית-הספר האזורי שיצאו מזמן לפנסיה, של מוטק'ה, מאמן קבוצת הנוער בכדורסל – ישיש שלפי החישובים שלך אמור להיות בן שמונים ועדיין מתעקש להתרוצץ במכנסיים הקצרים – של צמח הירקן ואשתו רינה הספרנית, של מיקי, ליאת ונוקי, שלוש המעריצות של יוסף שהתגודדו סביבו בעיניים פעורות, צמות ארוכות וביקיני משולשים. יפה, את מציינת לעצמך, שהן עדיין מתעקשות לצבוע לבלונד גולש כחלק מהסדר הקבע שכרתו עם החלום הבורגני של מקפיא מפוצץ בארוחות מופשרות ברגע, אדניות של תבלינים ועשבי תה, ושלושה ילדים שמשאירים למטפלת על-מנת שאפשר יהיה לפנות את הזמן לטיפוח אישי.

לרגע את בוהה בטמבל ההוא, נבצר ממך כרגע להיזכר בשמו, שנכנס עם יוסף לשותפות בקיוסק ועד היום משלם את החובות. הם ודומיהם וחבריהם ונשותיהם ובעליהן מרשתים אותך במבטיהם, עוקבים ומגששים אחר כל ניד וניע בפנייך הקפואות, בשפתייך הקפוצות, החיוורות, בלסתות שאת מהדקת עד ששינייך חורקות, לשמור שלא יברח ממך אפילו הגה.

ואת הולכת. בהיסח דעת נודד מבטך אל התהלוכה המזדחלת ואת קולטת בזווית העין את קומץ החברים מההר. מירי וזאביק, תמי ושלמה ואפילו דויד שם. מה הוא עושה פה, את תוהה ומרגישה איך צל מכסה את ליבך ובאינסטינקט את נמנעת מקשר עין איתם, למרות שהם בטוח לטובתך.

העיניים מושפלות מטה אל השביל המתפתל אל בית-הקברות, מחפשות משהו להתמקד בו, שתוכלי להסיח את דעתך, נזהרת לא למעוד על אחת האבנים שמזדקרות מתוך האדמה הרכה, המהמורות והתלוליות המאיימות להכשילך, וליבך מתמלא צער לא סביר על העשבים השוטים, הסרפדים והיבליות שמשובצים בהם הבזקי צבע – סגול-כחול של עין התכלת, ארגמן של פרג, צהוב של חרדל – שלבלבו בשלווה ובנחת עד שנמחצו בן רגע בשולי השביל, נרמסו בדמי ימיהם תחת גלגלי הטנדר המוביל את הגופה.

הגופה של יוסף.

השביל חלקלק ודביק. כל הלילה התחוללה סופה. גשמי אביב שטפו מכל עבר, רעמים התגלגלו באפלה, התנפצו בשחקים, מלווים ברקים מפוארים. השבילים הוצפו במים ואת בהית מבעד לחלון בעולם החשוך והרטוב והשתוקקת לעשן משהו כדי לנזול אל תוך השינה. הילדות נרדמו באחת-עשרה, כל אחת מכודררת כנגדך, מפיצה חמימות. ניחוח שמפו בריח קוקוס נדף משׂערן הסתור, מתערבל בריח מיץ הקלמנטינות שדבק באצבעותיהן, ממלא את האוויר ההולך ונדחס בחדר הסגור.

באור הירח הכמעט מלא שחדר דרך התריס הלבינו לחיים תפוחות כשל לחמניות קטנות, זרויות נמשים, פיות קטנים המשורטטים בבירור, פעורים קמעה, כפתורי שיניים מציצים מתוכם, סנטרים מזדקרים וריסים ארוכים שמטילים צל דק על הגומה שמתחת לעפעף. איה חרקה שיניים, כמו תמיד כשהיא ישנה, ונינוצ'קה הקטנטונת התכרבלה ביניכן, גור חתולים שטרם סיגל לעצמו את הדריכות המתמדת ועדיין מותר לו לשקוע בשינה עמוקה. ואת שכבת לצידן, חשה כמי שננטשה על החוף להביט בהן בעיניים כלות, שטות אל לב ים, נישאות על ספינת השינה הלאה ממך.

אמא שלו, לפני שהניחה לכן וסגרה את דלת חדר האורחים ששימש כחדרו של אביהן בשנות התבגרותו, נאנחה מתוך גרון חנוק והתחילה למלמל, ספק לך ספק לעצמה: כמה שהילדות דומות לו, ומה יהיה איתן עכשיו, ואיך שלוקח זמן להבין כאלה דברים, לא רק לילדות גם לאנשים מבוגרים, אבל זהו, גזירה משמים, הטובים הולכים צעירים.

ניסית להיאטם. שלא יחלחלו אלייך המילים האלה, שנשמעו לך לא קשורות אלייך, לא קשורות אליו, לא קשורות לכלום. חיכית שתסגור כבר את הדלת כי תיכננת מבעוד מועד איך תתגנבי על קצות האצבעות כשכולם יירדמו ותחפשי לך בארונות משהו לשתות. אולי נשאר איזה ויסקי או קוניאק שאף אחד לא נגע בו מאז הגירושים, עומד שם ומחכה לאורחים או ליוסף שתמיד שמח לאלכוהול. כל דבר יתאים, רק שאפשר יהיה לעצום את העיניים בלי לראות תמונות.

הקרוסלה של המחשבות הסתובבה והסתובבה והשתדלת להטות אוזן לנשימות של הילדות, לעקוב בריכוז אחר הרחש הלא סדור אך המרגיע שנבלע בשאון שמקימה הסופה בחוץ, מנסה להירגע עם המחשבה שעולה בך, שביב זיכרון מאיזו מדיטציה קבוצתית שפעם עשיתם על ההר, ונאמר בה שאם עוקבים בתשומת לב רבה אחר קצב הנשימה מגלים שהן כמו הגלים בים: כל אחת שונה מקודמתה.

אבל איפה את ואיפה הים. סופה משתלחת בתוכך כמו כמיהה שהגשם הארור או המבורך יוסיף לרדת ולרדת ולרדת עד שהעולם כולו יטבע, ורק שלושתכן תצופו מעל המים, מתערסלות מעלה ומטה במיטת הנוער הנפתחת שיוסף למד עליה דברים שאת לא רוצה להרהר בהם עכשיו.

תמיד אהבת את גשמי המלקוש, שיש בהם משהו הרואי, לא כמו היורה שמגיע טיפין-טיפין, עושה טובה שהוא ממטיר יותר מכמה דקות, מזדרזף ונעלם. גשמי המלקוש הם כנופיה לכל דבר, שמשביתה את שמחת האביב, תופסת חקלאים לא מוכנים מתחפרים בשטח, מתעללת בזאטוטים שגאים בסנדליהם החדשים, מתנהגת כאילו היא זוממת לפרק את הצורה לעולם לפני שהיא מסתלקת סופית.

אולי בכל זאת תנסי לישון, הפצרת בעצמך מתחת לעפעפיים כבדים, הרי אין לך כוח לקום מהמיטה ולפשפש בארונות כמו גנב באישון לילה.

באחת לפנות בוקר אפילו הגשם משך ממך את ידיו וחדל. נמאס לך לשכב ככה ערה עם העופרת בגרונך ומחשבות שמוציאות ממך את כל הרע. הילדות כבר תפסו זווית אלכסונית להשתרע בה ואת, מרגישה מיותרת, ממש אבן נגף המסכלת את ניסיונן לישון ברווחה, קמת וחמקת בחושך למרפסת, בגרביים צבאיים עבים ובלויים, דובון גדול שמצאת באחד הארונות והתעטפת בו מעל גופייה ומכנסיים קצרים, כדי לעשן את הסיגריה המגולגלת ששאול הגניב לך לכיס המעיל לפני שנפרד ממך.

גם העולם, יכולת בנקל להתרשם, נראה גמור, מחוסל, ריק. אין כוכבים בשמים, הירח הכמעט מלא נעלם, אף לא נפש חיה מלבדך. אפילו הצרצרים מתבצרים בשתיקתם. עומדת ומתמסטלת בעלטה רטובה ונטולת חמלה, מקשיבה לפכפוך המים הזורמים בתעלות הניקוז בצידי כביש הגישה אל הבית. רק את והמחשבה שלא תצליחי לחמוק ממנה – שאין ולא תהיה לך כפרה.

התעוררת מטושטשת כדי לגלות שיום חדש עלה לו בהיר וצח. חתיכת יום מעורר התפעמות תפס לו יוסף בקבורתו, מהימים יקרי הערך שאפשר לצוד באפריל, כשהכל בוהק עד למרחקים ואין אפילו רמז קל שבקלים לחמסין או לעננים מתקדרים, ועד הצהריים כבר נעשה היום הזה ממש שיר הלל לבריאה. בשמי התכלת הקורנים מרחפות עננות לבנבנות, שמנמנות, שאננות, בעצם לא מרחפות אלא נהדפות קלות ברוח, במין אי-רצון, וכמו מתוך קבלת הדין הן חולפות להן באיטיות מעל החול המתנוצץ אל עבר ההרים הרחוקים, המוריקים, כאילו היו רוצות לתפוס עוד קצת שמש מעל הים, בכל זאת שמש כזאת לא פוגשים כל יום, שמש שמפיצה חמימות מלטפת ומסחררת, מסנוורת בצבעה המוזר – לא זהוב, לא צהוב, משהו לימוני-דבשי, עם הילה של זוהר שקוף שאופפת אותה, זיו שכולו צלילוּת – והעולם נקי כל-כך, רחוץ וממורק, כמו שמתבקש בצהרי ליל הסדר.

בלית ברירה מובילים אותו כעת למנוחות בצהרי ערב החג, בלוויה כפרית מעיקה שמשתתפיה נאלצים להתפנות ולקבור את יוסף שלך במקום להתמסר להכנות הקדחתניות, לבישולים, לניקיונות ולקניות. ואם רק תתאמצי תוכלי להיות משכנעת בתפקיד האלמנה הצעירה. טוב, אולי לא כל-כך צעירה, בכל זאת כבר מלאו לך ארבעים ושלוש. אבל האלמנוּת לא בהכרח הולמת יותר נשים כבוּדות ששׂערן האפיר, אם לא הלבין כליל, והוא נאסף בפקעת הדוקה אל עורפן ומשתלב היטב ברדיד צמר שנכרך סביב צוואר כמוש ונותן איזה טאץ' אלגנטי לשמלה השחורה שמסתירה – או לפחות עושה כמיטב יכולתה להחמיא בגזרתה הרפויה – גוף שזה זמן רב מכביד על הילוכן. צעדיהן מן הסתם צרים ומדודים, כפות רגליהן נתונות בנעליים נוחות ומהוגנות, כשהן הולכות, נתמכות, שעונות אל מלוויהן האוחזים בהן מתחת לזרועות, כפי שראוי ומקובל באירועים שכאלה.

אך את לא תגלי סימני חולשה. את צועדת בצעדים רחבים, חבוקה בזרועותייך שלך, שריריות וכחושות, מצטלבות על הצלעות. כריות האצבעות נלחצות, מלבינות. הציפורניים מכורסמות. הם יבחנו אותך אבל את לא תבחיני בהם. תתמידי בשלך, מוגפת בפניהם, בסוודר מגושם, ירקרק, מכופתר עד לעצמות הבריח, וחצאית כחולה כהה ששוליה גזורים בדוגמת עלי כותרת מושפלים נלפתת סביב הירכיים. בגדים ישנים, פרומים, מוכתמים. נתז של בוץ שנמרח בפס דק על פנים ירכך השמאלית מסתתר ונגלה מתחת לשולי החצאית המתנופפים בעליצות ברוח, חושפים את חלקת העור השקוף שמתחת לו משתרגים ונשזרים ורידים תכלכלים ונימים ורדרדים וביניהם כמה חבורות כהות שצבען מתעמעם בשוליהן לירקרק-צהבהב עכור. אין לך מושג, אף פעם אין לך, איך הן הופיעו.

יש דברים אחרים שאת זוכרת, דברים משונים ומיותרים. שורות שיר טיפשיות קופצות לך בראש. ובלי קול, בלי להניע את השפתיים, את חוזרת עליהן שוב ושוב – כי את הלא מומחית גדולה, אפילו מדופלמת, בלדבר בסתר עם עצמך ועם אחרים, דיאלוגים מורכבים ומפותלים, מונולוגים מסובכים, בלי שיראו כלום מבחוץ – כך הולכים השותלים: רון בלב ואת ביד, מן העמק מן ההר, מן העיר ומן הכפר בטו-טו-טו-טו, בט"ו בשבט.

המילים מנחמות בעיקר בגלל הטו-טו. וגם מצחיקות. מתלבשות בול על הסיטואציה. כך הולכים השותלים לשתול את יוסף עמוק-עמוק באדמה בטו-טו-טו-טו, הלוואי שכולם ימותו. מאיפה בכלל הבאת את הט"ו בשבט הזה? עכשיו אפריל, וליל הסדר. כדאי להתנער ומהר מהלך הרוח הזה, את עוד עלולה לחייך לעצמך. ריספקט, שלומית, היה יוסף אומר לך אילו זכה ללכת לצידך בדקות אלו ממש. תגלי ריספקט לסיטואציה.

לעולם לא תצעדי לבד כשאת אלמנה. על זה לפחות את יכולה לסמוך אחרי שמזג האוויר מביא פה הופעה של קרנבל במקום לתת ברקוויאם חדור קדרות.

קצת אחרי השער את נעצרת. מחליטה להרים עיניים ולהציץ בקהל הצועדים בסך זוגות-זוגות. אבא ואמא שלו ואבא ואמא שלך, ואחותו ובעלה ואחיו ואשתו ואח שלך שחיכו לו שיבוא מלונדון עם החברה שלו. ומאחוריהם – כאילו הם עושים את דרכם אל תיבת נוח מזוינת ולא אל החלקה שבבית-העלמין הכפרי – חולפים עוברים בשער הברזל, שדלתותיו ?בכה של פיתוחי ברזל דמויי ענפי עץ זית, משתרכים על דרך הכורכר, גם הדודים והדודות ובני הדודים ובני הדודות, ולכולם, באורח פלא, זוגיות יציבה ומחושלת.

לפנייך, ברכב שזה עתה בלם, מוטל המת. והאלמנה סתורת השיער, היפה, המחורפנת, העייפה, במלבושיה הלא הולמים, נעמדת ומחכה, צייתנית, כמו שלא הייתה מעודה בחייו. וכמו תמיד בחייה איש אינו מרהיב עוז להתקרב אליה. והיא ניצבת בבדידותה בוהה בדלתות הטנדר הנפתחות ובארבעה בחורים חסונים למראה, שאינם מוכרים ואינם לא מוכרים לה, הפורקים בידיים בוטחות את נסיך חלומותיה המת.

מתנת החג שלך.

הם מניפים את המנוח בזרועות מיומנות, התהלוכה ממשיכה עוד כמה צעדים. נחיל הזוגות מצמצם רווחים. כמו תמיד יש כאלה ששומרים מרחק, עומדים מסביב, מתארגנים על נקודה שממנה נוח יהיה להשקיף אל המעגל הפנימי, המצטופף, שכולו נכאים.

וכמה מטרים ממך, למרגלותייך, הבור החפור.

את תוהה כמה זמן ייקח עכשיו הכל. והאם תעמדי בזה. תצטרכי להשיג משהו. לעשן, לשתות. לבלוע. אחרת תשתגעי פה. תשומת ליבך מנתרת אל הציפורים המצייצות, אל השרירים המשתרגים בזרועותיהם של הקברנים. את יודעת שאת צריכה לעצום עיניים ובכל זאת את משאירה אותן פקוחות, מנסה לדמיין אותו שוכב על הגב. הפנים שלו – איך הם נראים? רגועים? עצובים? האם הוא לובש כעת הבעה שטרם ראית כמותה? האם ייתכן שיש בכלל הבעה כזאת? הלא ראית כל הבעה שפניו החליפו במיליון השנים האחרונות – את מכירה אותו מאז שהתחלת להכיר את עצמך. אז איך זה שאינך מסוגלת לצרף יחדיו את תווי פניו על הקיר האטום שבמוחך? כל מה שמצטייר בעיני רוחך זו צללית משחירה ומלבינה לסירוגין, שאין לה פנים, רק מיתאר של גוף מתחת לסדין. אבל הגוף הוא גופו הצנום של הנער המתבגר שהיה פעם, לא זה שהתמלא, התרחב, התעקם והתרכך של הגבר שחלק איתך את חייך. אולי במותו הוא מצווה לך רק זאת – שתזכרי אותו כמו שהיה כשלקח אותך?

גופך כבר התאבן. תחילה כפות הידיים והרגליים. ואז מוחך.

וככל שיופיו של היום הזה מרחיק לכת עוד ועוד, ככל שהאנשים עצובים יותר, ככל שבכיים מתגבר, את מאטה את הריחוף במרחבי המארג הפרום של מחשבותייך ומתייצבת על האדמה, נאלצת לקחת חלק במתרחש סביב חלקת הקבר הזאת המוקפת ערימות עפר תחוחות, שעוד מעט יגרפו אותן פנימה עד שיתמלא הבור והנאספים יורשו להניח זרי פרחים ועציצים ואבנים וכל דבר אחר שמתחשק להם, ולהתפנות לבתיהם כדי לחזור סוף-סוף להכנות האחרונות לקראת ערב החג.

אצבעות סוגרות על זרועך. פניו החיוורים של שמואל, אבא שלו, מעוררים בך חלחלה קלה. קומתו המתנשאת כמו שחה ונעלמת בחליפתו האלגנטית. ארשת עורך-הדין הנכבד, המוליכה שולל בתוויה האציליים, מכורכמת לגמרי. הבוץ דבק בנעליו שנועדו לפסוע על מרצפות שיש ממורטות. עוד כמה דקות יתרסק קולו הברה אחר הברה אל תוך הקדיש. ביקשו ממנו לומר קדיש, רמז למסורת. ליתר דיוק הרשו לו. וגם כיבדו את בקשתה של ארלֶט לא לקבור את בנה בארון. אין לך מושג מה את אמורה לעשות עכשיו עם עורך-הדין שבור הלב, שהחליט להתנחם ולהסתייע דווקא בך במסווה של מנחם ומסייע, אף כי ברור לך לגמרי למה הוא נדבק דווקא אלייך בשותפות גורל של מקוללים – כי אתם עשויים מאותו החומר, אתם האנוכיים והנוטשים.

וכך עומדים שניכם, הוא עדיין אוחז בזרועך, אם כי בתקיפות פחותה, ושניכם מביטים בארלט, האם השכולה, בהופעת האבל המדוקדקת שלה, בסגנונה המשלב הידור ופשטות – תסרוקתה, שמלתה, עקביה המתונים ומקטורנה משווים לדמותה הקורסת בזרועות יסמין ושאול, בתה וחתנה, את המראה הבשל, מעורר ההערצה, של כוכבת סרטים איטלקייה ששישים וקצת שנותיה לא ניכרות בה כמעט. בתשומת לב רבה אוחזים הבת והחתן באם המתייפחת, מונעים ממנה לקרוס תחתיה. פניה המטופחות, שבימים כתיקונם מאופרות בקפידה, טמונות בתוך מעטפות הכותנה ההודיות, הצבעוניות, שיסמין טובת הלב, החולמנית ותאבת המסעות, נוהגת לכרוך סביב עצמה שכבות על שכבות.

עינייך מתקשות להתמקד בפניה הענוגות והסלחניות של יסמין שנדחקות עתה אל צווארו של שאול. אי-אפשר שלא להעריך את העובדה שהוא הואיל לפשוט את השרוואלים שהוא עוטה בדרך-כלל ולהתלבש לרגל המעמד כמו בנאדם מהיישוב. יד אחת שלו תומכת באם והאחרת בבתה, פניו מכורכמות ודמעות ניגרות מעיניו על לחייו ומתנקזות בזקנו המדובלל ובשערותיה של אשתו.

יוסף דווקא חיבב את הבחור. בזמנו הוא אפילו טען שיש לו פוטנציאל של מנהיג רוחני, אם כי עם השנים ההתלהבות שלו מרוחניות הלכה ופחתה. בניגוד לשאר בני המשפחה הוא מעולם לא ראה בו תימהוני.

על כתפו של שאול מונחת כף ידו של ירדן, בן הזקונים, גיסך ההולך בתלם, שאף פעם לא רואים אותו כי הוא עסוק בלימודי התואר השני. הוא מכין עצמו לשאת בעוד דקות ספורות את ההספד בשם המשפחה.

האם ליבך מחשב להישבר בצער על עורך-הדין שרק הקַדיש הותר ונותר לו, וגם זה בשם ההתחשבות במסורת, שאינה מתחשבת, למרבה המזל, בסוגיות של תיפקוד? את לא רוצה לתאר לעצמך מה היה קורה אילו היו באים איתך חשבון ביום הזה. ואת יודעת שירדן עדיין לצידך, למרות הכל, כי קודם, כשצעדתם בראש התהלוכה, החלפתם מבטים תועים והוא חייך אלייך, ממש חייך. ליבך התכווץ כי נדמה היה לך שמתוך חיוכו הקרוע ומבטו הנסער נשקפת ארשת פניו של יוסף בצעירותו, כשעיניו עוד היו בורקות, זהרורי אור מפזזים על פני בריכת מים ירוקים, נוסכות איזו נלבבות בקלסתר פניו, בטרם התקשו, או להיפך, התרככו, והפכו בהדרגה ובהתמדה לפניו של אדם מבוגר, ידוע סבל, כושל.

אולי באמת טוב שהילדות לא פה ונחסך מהן מופע האימים הזה של המשפחה המתאבלת. היללות הפצועות של ארלט, ההתייפחויות מכמירות הלב של יסמין, ההתנשפויות המאומצות, החורקניות, של שמואל, שפתיו הנשוכות של שאול, וכל אלה שמתאמצים – מוחים את אפם, מכחכחים בגרונם, בולעים את רוקם – להחניק את הבכי.

אילו זה היה תלוי בך שתיהן היו פה איתך, כחלק מההבנה שחלקת עם יוסף, גם אחרי שגירשת אותו מגן העדן, שצריך להיות יחד בטוב וברע. אבל שתי הסבתות חברו נגדך, ומאוחדות בברית הקדושה של טובת הקטנות תבעו ממך במפגיע לחמול עליהן ולא "להעביר אותן עוד טראומה". איה פרצה בבכי תמרורים כשהבינה שלא תורשה להשתתף בלוויית אביה ואילו נינוצ'קה, פעוטה מכדי להבין מה היא מפסידה, ניסתה לנחם אותה בליטופים. אלא שבת התשע הדפה מעליה בזעם את ידיה השמנמנות, מעוררות החמדה, של בת הארבע, והסתלקה בבכי תמרורים מהחדר.

לבך נחמץ למחשבה שבכל פעם שהיא תרצה לראות את אבא שלה תצטרכי להביא אותה לכאן. מה לו ולבית-הקברות הדפוק הזה, הטובל בירק פסטורלי? גלוית נוף של ארץ-ישראל הישנה והמתפוררת. וגם לא שומעים מפה את הגלים המתנפצים אל החוף, אם כי הרוח, שפּיצית ומלוחה, בכל זאת מגיעה. אותה שום דבר לא יעצור, טופחת בעדינות על פנייך כדוחקת בך להזיל קצת דמעות, לא לעמוד ככה קשוחה, מתעלמת מהמבטים הרחומים, המודאגים, שלא נעדרת מהן תוכחה נצחית, שמשגרים אמא ואבא שלך, שהיו רוצים לראות אותך מפגינה קצת רגש, מתנהגת כיאה.

את חשה את המבטים שלהם בגבך, ומתוך אותה התרסה הטבועה בך, חזקה ממך, המשגיחה עלייך שלא תחצי את הקווים, את מניחה את ידך על זרועו של שמואל, מצטודדת מעט ומטה את ראשך כך שרקתך מרפרפת על כתפו. מאותתת לעברם, במחווה קלה שרק הם יודעים מה מנוסח בה, שבחרת צד.

ולרגע, לראשונה בכל היום הארור הזה, את מרגישה. את גם יודעת מה את מרגישה. הקלה. שאת נשארת במקום שלך. אין אשפית ממך במלאכת הסיכול של כוונותיהם הטובות ואין לך צורך בהם. כי בכל אשר תלכי בגיא הצלמוות שלך לא תדעי מורא. תמיד תמצאי לך בעל ברית. ברית המנוולים.

אינך טורחת להביט בהם. ממילא כשנסעתם לכאן לא החמצת ולו פרט זעיר מהופעתם החברמנית. גדעון ותלמה במכנסיים וז'אקטים תואמים. הוא בג'ינס כחולים והיא בקורדרוי חום-קקאו. הוא בחולצת כפתורים תכולה והיא בסריג גולף ירוק-זית. נחושים בסירובם התקיף להזדקן, הם שוב נותנים הופעה שיצאה מז'ורנאל של פנסיונרים אמידים בחופשה. מגפיים מעור בשבילה, נעלי מטיילים לוקסוס בשבילו. אדון איש עסקים בכיר ומשגשג שאינו מעלה בדעתו לצאת לגמלאות וגברת מחברת שני ספרי הדרכה שהיו לרבי-מכר העוסקים בחיים בריאים ומאוזנים שהמחברת ניסתה בהצלחה על עצמה.

עומדים יד ביד, כן, יד ביד כמו זוג צעיר, בגוף מוחזק ומתוחזק, בכושר ובעושר, וכל הווייתם מעידה על רצון ברזל ויכולת שליטה עצמית וכושר מנהיגות וניסיון חיים, וגילם, שישים פלוס, יותר קרוב לשבעים, הוא בשבילם לא פונקציה ולא פרמטר, מקסימום מקנה להם קצת פרופורציות, מלטש בעבורם את חוש המידה, מלמד אותם איך ראוי לחיות בטוב טעם ובצנעה את חייהם המרופדים.

ולמה לך לתעב אותם בעוצמה כזאת דווקא עכשיו? למה לך? הרי אַת העונש של הזוג משמים הזה, שאלוהים הרעיף עליו שני ילדים כפויי טובה שמתנכרים אליו כאידיאולוגיה – בת אחת מתוסבכת ובעלת נטיות הרסניות, ובן אחד שמשתמט מחובותיו כגבר, כיורש וכאזרח, וכבר קיבל מה שהגיע לו. היית שמחה לסגת. באמת שהיית שמחה. עייפת מרפרטואר הרגשות השחוק שנוכחותם מעלה בך.

אבל לא אותם את רוצה עכשיו, ולכן את מסיטה את מבטך למקום שבו הוא עומד, אף-על-פי שלא ידעת מראש שהוא עומד בו, תוקעת בו מבט וצמרמורת חולפת בגבך מהמחשבה על גופך הנלחץ אל גופו, עד שנדמה לך שגם בגבו חולף אותו רעד, ואת מסובבת את הראש, ובעקבות המחשבה המפתיעה, הבלתי קרואה הזאת, מתפרץ דחף נושן למהר וללפות את ידו ולפתוח במרוצה, רק שניכם מתרחקים, במהירות מסחררת, אל הצוקים הגדולים, מתחבאים מהעולם. עושים את הסקס שלכם שעות על גבי שעות, עד שאין לכם מושג מה השעה ואיזה יום היום ואיך הגעתם לשם ולמה בכלל עליכם לחזור. את ודויד.

ורק יוסף חסר לך עכשיו.

קופץ, נתקע לך במוח, כמו שקופית במקרן שקפא בלי יכולת לנוע במסילתו. יוסף עם הגלשן תקוע לו מתחת לבית השחי, המכנסיים הקצרים נדבקים לו לרגליים. יוסף מחייך אלייך כשאת הולכת על שפת הים. אולי בת שש-עשרה, אולי עוד לא, שמע אותך קוראת לו במחשבות, בלי שתסתכלי מפורשות לעברו ונענה, יצא לתפוס אותך ברשת. כרישה שמתחזה לדולפינה.

מטוס נוסעים עובר בשמים, מנועיו מרעימים עד שאי-אפשר לשמוע יותר כלום. ואז משתררת דומייה לרגע ושוב בְּליל של התלחשויות וכחכוחים, משיכות אף ומלמולים, ובחסותו צועד קדימה אל שפת הקבר אחיו הצעיר של המת, שעליו הוטל לשאת את ההספד, מכחכח ומחכה עד שאחרון הממלמלים משתתק.

"יוסף," אומר ירדן ומשתנק, משתתק, בולע אוויר, מנסה להגות את המילה הבאה ושוב נחנק. בכפות ידיו הוא משפשף את פניו, כמו מי שהתעורר הרגע, בולע את הרוק ומנסה שוב את כוחו. "יוסף," קולו נצרד אבל חדור בהחלטיות של מי שגייס את כל כוחותיו לביצוע המשימה, "אני יודע שעכשיו זה כנראה כבר מאוחר בשביל זה…" רעד תוקף את קולו והוא נחלש, ברוח השורקת, הבלתי מתחשבת, שמתנכלת לניסיונו העלוב לדבר עם אחיו הנערץ והמושמץ.

ולרגע, רק לרגע בוגדני, מפרפר בחדלונו, רגע בודד של היעדר חסד שאולי בעצם הוא רגע של חסד ואמת, את מתה לדבר. מתה לעמוד מולם, מול כולם ולהגיד להם – להורים שלו ולהורים שלך, לאחים, לגיסים, לנכדים, לדודים, לדויד ולשאול ולכל החבר'ה מההר ולאנשים מהכפר – אנחנו שנינו מאותו הכפר היה מזמר לך יוסף בלילות שבהם נדדה שנתך מהפחד שלא תישארו ביחד – לכל אלה את משתוקקת לבשר אחת ולתמיד את החדשות בקול צלול ורם: את רוצה שהם ידעו להם שהוא לא אהב את אף אחד. ולא היה אכפת לו כמה אתם אוהבים אותו. הוא אהב רק את הילדות. ואותך. כן, אותך, על אף שלא היית ראויה לאהבתו. וחוץ משלושתכן יוסף לא אהב את אף אחד, ובעיקר לא אהב את עצמו.

ואת יודעת שעדיף לך לשתוק. שניטלה ממך זכות הדיבור. כי אילו היה צדק בעולם את היית מתה והוא היה עומד פה.

נילי לנדסמן נולדה בינואר 1966 בקיבוץ אילת השחר. למדה מחול ודרמה במכללת האמנויות בתל חי, שירתה ככתבת צבאית בירחון 'במחנה נח"ל' וכתבה בעיתון 'העיר' מאמצע שנות השמונים בתחום התרבות. במהלך שנות התשעים פירסמה את מדור האופנה "הצעקה האחרונה" בשיתוף עם הצלמת תמר קרוון.

הייתה עורכת בעיתון 'חדשות', ממקימות אתר האינטרנט 'בננות' והשתתפה בעריכה וכתיבת התסריט של תוכניות טלוויזיה שונות, ביניהן "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" ו"תוצרת הארץ עם אילנה ברקוביץ". הופיעה ביחד עם מירי חנוך בתוכנית הטלוויזיה "המוסף" בערוץ 8 והגישה תוכנית בנושא צרכנות בערוץ ההורים של הטלוויזיה בלווין. היתה כותבת ועורכת בשבועון Ttimeoutתל אביב.

ספרה הראשון, 'נערתו', רומן רוק, ראה אור בהוצאת בבל, 1999. ספרה השני, 'אחת מאיתנו', עיבוד לסיפורים של מבחר מטורי מדור האופנה, יצא בהוצאת כתר, 2001. סיפור פרי עטה, "841 נוסע רחוק", נכלל באנתולוגיה של סיפורי מסע שיצאה בהוצאת עם עובד, וסיפור קצר נוסף, "ספירת מלאי", התפרסם באתר YNET. 'הרומן הרומנטי שלי' יצא בהוצאת חרגול/עם עובד, 2006.

מתגוררת בתל אביב, מלמדת יוגה, ואמא לשניים.

X