בחברת נערות | לרכישה באינדיבוק
בחברת נערות

בחברת נערות

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 403
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

סיפור התבגרות נשי, ישיר, מלא הומור ואמפתיה, שמלווה את ההתרחשויות הקטנות והמסעירות בחייהן של שתי נערות ישראליות מאז היו בנות 15, על רקע שנות השמונים התוססות. הן מגלות את הנשיות והמיניות, מתנסות באהבה ובחברויות ומתוודעות לכמה סודות משפחתיים, מטרידים ומלהיבים כאחד, נאבקות למצוא את מקומן ולומדות דבר או שניים על דימויי הנשיות המקובלים בחברה הישראלית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בחברת נערות”

בקיץ הזה של 1985 טליה נשבעה לעצמה שהכול ישתנה. נמאס לה להיות הילדה היחידה בשכונה, בשכבה, בכל גוש דן, שלא היתה בשירוקו או בקולוסיאום. בימי ראשון, כשכולם מתגודדים במסדרונות ודנים במעללי סוף השבוע שלהם, טליה עומדת שקופה ומקשיבה. מה היא יכולה לספר על סוף השבוע שלה? שהיא ראתה רבקה מיכאלי עם ההורים בשישי בערב ושוב הופיע פיני מרום עם המערכון המפגר שלו, שאמא שלה נשפכה מול המסך כמו ילדה מפגרת, שבשבת היא קמה כל כך מוקדם שאפילו הציפורים בדקל שמול החלון שלה עוד לא פתחו את היום וכל היום תפרה גופיית רשת עם טלאים כדי ללבוש למסיבה שאף פעם לא תהיה מוזמנת אליה? היא מופרעת על ידי הלחיצה העיקשת על ידית הדלת. "טליה…" לחיצה. "טליה! תפתחי את הדלת הזאת תכף ומיד!" טליה זורקת על עצמה גופייה ופותחת את הדלת. דרורה עומדת, ומבטה סוקר באופן לא רצוני את קימורי גופה של בתה המתבגרת. "אני צריכה שתלכי למכולת, נגמר החלב." טליה סוגרת את הדלת בפניה, ודרורה נשארת לרגע עומדת מאחורי הדלת הסגורה ואז מסתובבת והולכת למטבח.
רק אחת־עשרה בבוקר והמדרכות כבר מתבקעות תחת רגליה והנדנדות במגרש המשחקים מעולפות מחום, אבל במכולת שוררת קרירות נעימה. טליה נודדת בין המדפים, לוקחת שתי שקיות חלב ומזדחלת לכיוון הקופה. "אה, טליוש," אומר לה האח הגרוזיני הלא מגולח שתאומו עומד תמיד במקרר של הגבינות, "מה שלום אמא?" הוא שואל בחיוך משומן שחושף שן מוזהבת בדיוק באותו המקום אצל שניהם. היא עונה "בסדר" ו"תרשום" ולוקחת את החלב בשקית ניילון.
כשהיתה ילדה, היתה נותנת לדרורה להלביש אותה בתלבושות המגוחכות האלה שאלקסה היתה שולחת מחו"ל, ושתיהן היו מסתובבות בשכונה. טליה נרעדת לזיכרון, אך בניגוד לרצונה התמונה עולה בה:
דרורה בשמלה מכותנה משובחת במשבצות פפיטה תכלת ולבן בווריאציה על גזרת אמפייר, לרגליה סנדלי פלסטיק לבנים עם פרח תכלת בחרטומם. היא חובשת כובע פלסטיק שעליו מודבק אשכול ענבים תכולים לתפארת, ומאוזניה משתלשלים עגילים, מעשה אמנות קינטי של חרוזים תכולים ולבנים שמתנועע אנה ואנה עם כל הסבת ראש. את התלבושת משלימים צמידי פלסטיק רחבים, אחד תכול, אחד לבן, וצללית תכולה זולה שמרוחה על עפעפיה.
טליה רואה את עצמה לבושה ככפילת אמה, אלא שבשמלתה המשבצות ורודות. שתיהן צועדות להן כך בין האמהות בטייטסים ובטריקו לילדות עם השבע־שמיניות והטריקו, הולכות למכולת ואינן חושדות במאומה. כל השנים האלה טליה היתה הבת של הבדיחה השכונתית והיא אפילו לא הרגישה. לא פלא שאף בן לא הצמיד אותה אליו כדי לראות אם כבר יש לה ניצנים… בימים אלה הם פשוט גדלים בקצב מטורף. היא ביקשה מאמא שלה שוב ושוב ללכת לחנות במרכז המסחרי שבחלונה דרורה תמיד עומדת ומתמרמרת: "לנשים במידה שלי מייצרים רק בבז', ואולי קצת לבן…" ועכשיו, כשסוף־סוף יש להן סיבה אמיתית, טליה לא מצליחה לגרור אותה לתוך החנות בשום פנים ואופן למרות שהיא כבר לא יכולה ללבוש חולצות לבנות בכלל וגם לא את השמלות הפרחוניות שדרורה תפרה לה.
טליה מסמיקה מכלימה למחשבה ששנים נסחבה ככה אחרי המטורללת הזאת עם התלבושות שלה ולא ראתה ולא הבינה ואף פעם לא תהתה למה אמה התעקשה להתלבש כמו כוכבנית קולנוע לכל הליכה למכולת, לקצב, לדואר. ולמה כשחזרו הביתה דרורה לא החליפה בגדים אלא נשארה בתלבושות שלה כל אחר הצהריים עד שיעקב חזר מן העבודה בערב. עכשיו היא מבינה את פשר העניין: איך שהיה נכנס בדלת היה ישר זורק את התיק, ושניהם היו ממהרים לחדר השינה כאילו פרצה שם שריפה. טליה חושבת גם על החוברות, על אלה שהיא גנבה ושומרת מתחת למזרן שלה ועל אלה שהיא גונבת ומחזירה לפני שהוא ישים לב. איך היא נגעלת ונשבעת לעצמה שהיא לא תסתכל בהן יותר, וכל פעם היא איכשהו שוב מוצאת את עצמה עם החוברת ביד, משתפשפת על הסדין, על הקיר, על הידית של המטאטא הקטן שנשאר לה עוד מהילדות, על מה שיש להשתפשף, ומחכה ומנסה שיקרה לה משהו. אבל שום דבר לא קורה, היא רק נהיית חמה יותר ויותר ומתוסכלת, והיא חושבת לעצמה, בשביל זה כל הבלגן, בשביל זה הם מתלבשים ומתפשטים וחוברות ושינה של שלוש שעות בשבת בצהריים? לא, חייב להיות משהו יותר מזה. אולי כשתאבד את הבתולים היא סוף־סוף תבין מה זה הדבר הזה. אבל איזה סיכוי יש לה אם אף אחד לא מסתכל עליה אפילו? היא נחושה בדעתה לשנות את זה, היא רק עוד לא יודעת איך.

זה קורה בטעות. דרורה נסעה לנחלת בנימין, וטליה, שפתחה בשביתת חזייה – היא לא יוצאת מהבית, אפילו לא למכולת, עד שהיא מקבלת חזייה – לא ממהרת לקום. בעשר וחצי היא גוררת את עצמה מהמיטה למטבח לקפה ועוגה, אוכלת את העוגה בכוונה בלי צלחת ומשאירה פירורים על השיש. לשאר הבוקר היא מתכננת חיטוט יסודי בחדר ההורים, אולי הפעם תמצא את המפתח לארון הנעול. החיטוט מגלה "פלייבוי" ו"פנטהאוז" חדשים מתחת למזרן. היא ממשיכה, מחטטת במגירת הלבנים של אמה, למרות שאין מה לנסות, הכול שם ענקי עליה במיליון מידות, ואז היא צריכה פיפי, אז היא חוטפת את ה"לאשה" של שבוע שעבר ומתיישבת על האסלה.
הפיפי בא לה בקילוחים אטיים, והיא עוצרת את הזרם מדי פעם כדי לקבל את ההרגשה הנעימה הזאת של ההתכווצות ואז משחררת. היא מעלעלת בעיתון, עוצרת ב"איך להשיג את המראה המושלם לקיץ בעשרה שלבים", ומנסה להחליט אם הדוגמנית זו ספיר או מישהי שדומה לה. בינתיים נגמר לה הפיפי אבל הירכיים שלה דבוקות למושב האסלה וכולה רפויה ונעימה ולא ממהרת לקום. היא שולחת שתי אצבעות ומלטפת בעצלתיים לא את המקום הרגיל אלא דווקא יותר למעלה, האצבעות שלה מרפרפות, ונעימות מתוקה משתלטת עליה, העיתון נשמט מידה ונופל בחבטה על הרצפה, וטליה מוצאת את עצמה במהלכו של משהו שהיא לא ממש מבינה אבל גם לא יכולה להפסיק, והיא מטה את גבה לאחור על המסעד, אצבעותיה נעות מהר יותר ויותר, מחוללות בקצב, וזרם חשמלי מכה בה פעם ואז נגמר בפתאומיות, משאיר אותה רפויה לרגע. היא נשארת לשבת שם, מתנשפת עד שהנשימה שלה מסתדרת, והיא מתיישרת ופוקחת עיניים רק כדי לגלות שהעולם לא השתנה. נראה שרק היא התפוצצה.
שלושה ימים שלמים לאחר מכן טליה לא מפסיקה לאונן. זה משתלב מצוין עם השביתה. בכל מקרה היא לא יוצאת מהחדר, ואם ככה, אז למה לטרוח להתלבש. היא ונערת חודש יוני ששמה אפריל מבלות בנעימים שלושה ימים של חיפושים ומציאות. היא מנסה באצבע אחת, ובשתיים. על הגב, על הבטן, היא מנסה לאט ומהר ושוב לאט, ואחרי יום וחצי לערך היא מגלה את העונג שבהשהיה. היא מובילה את עצמה עד לשיא ועוצרת מרחק אנחה אחת לפניו, כופה על גופה רגיעה, וממשיכה הלאה, להתפוצצות הבלתי־נמנעת. היא מנסה לגמור בלי לזוז, בלי להיאנק, בשקט, בשקט. היא שוכבת על הבטן, פניה תחובות בכרית והיא גונחת אל אוזניה שלה עד שהיא בטוחה שכל העולם יכול לשמוע אותה ומרימה ראש כשהכול נגמר ומגלה שקט מופתי מסביב. בין האורגזמות טליה מנסה להרגיש אשמה על כך שהיא חולת מין שרק רוצה כל הזמן לאונן ועושה את זה על תמונות של בחורות עירומות, אבל תחושת הסיפוק גדולה מכדי שהאשמה תעיב עליה.
לאחר שלושת ימי הרעש פג החידוש. טליה עולה חזרה לשאוף אוויר ומגלה ש – א. אף אחד לא מתרשם מהשביתה שלה, ואם היא רוצה חזייה לפני ספטמבר כדאי לנקוט אמצעים אחרים. ב. עור הפנים שלה נראה נפלא. מה שמסביר כנראה איך אמא שלה יוצאת מהחדר בשבת אחרי שנת צהריים של שלוש שעות עם עור שנראה כמו אפרסק בשל. ג. אולי היא צריכה לכתוב מכתב ל"על בנים ועל בנות" ההוא ב"מעריב לנוער": ד"ר יקר, שמי ט. אני בת חמש־עשרה ואני לא יכולה להפסיק לאונן! נ"ב, אני חושבת שאני לסבית. הצילו!

בקרוב…

X