בזמן האינקה | לרכישה באינדיבוק
בזמן האינקה

בזמן האינקה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 

רומן היסטורי מהפנט מלא באינטריגות ובסיכסוכים, הלוקח את הקורא אל ממלכת האינקה ותרבותם הייחודית,

בהרי האנדים, דרום אמריקה של היום.

המאה השש עשרה: פרנסיסקו פיסארו קונקיסטאדור ספרדי, יוצא לכבוש את ארץ הזהב,

ביבשת אמריקה הבלתי נודעת.

סנטוס קברילו, פרש ולוחם, שרוצה להגן על אחיו, מצטרף למשלחת לגילוי הזהב.

אנולה יופאק, יפיפיה עוצרת נשימה, בת האינקה, אינה יודעת מדוע מראה כה

שונה מבני עמה, מאוהבת בסנטוס. אך משהו נסתר ונורא בחייו של סנטוס מאפיל על אהבתם.

 

בזמן האינקה הוא רומן היסטורי רווי מתח ותשוקה, המשרטט את סיפור אהבתם של אנולה וסנטוס, על

רקע כיבוש והחרבת תרבות האינקה שבהרי האנדים בדרום אמריקה.

סיפור עוצר נשימה שלא תוכלו להפסיק לקרוא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בזמן האינקה”

בקרוב…

1

ממלכת האינקה, הרי האנדים 1530
אנולה עמדה מול מקדש השמש בעיר הולדתה, קוסקו בירת ממלכת האינקה.
מקדש השמש במרכז העיר עמד גבוה ומורם מכל, צופה כבכל יום על זהרורי הבוקר, ועל ההרים בשקיעה הנוגה. היה זה המקום הקדוש ביותר לעמה ובו סגדו ל"אינטי", אל השמש. המקדש שצופה בלוחות זהב, נצץ כעת תחת החום הלוהט, הקופח.
אנולה היתה בתו של אמארו יופאק, אחד מאצילי הממלכה, נערה צעירה בת חמש עשרה מלאת חיוניות ושמחת חיים, אך כרגע עיניה הרכות היו עצובות.
הפחד שגדש אותם בימים האחרונים הפך להשלמה עם המר מכל, היום יגזר דינה. במראה היתה שונה משאר בני העם, עורה היה בהיר יותר ושערה חום בהיר ארוך ושופע. אך היו אלו עיניה שהיוו את הבעיה, והם שהבדילו אותה מכולם. העיניים היו גדולות, אפילו אפשר לתארן ענקיות ומבטן הרך בעל צבע ירוק. אך יותר ובתוספת שעוד העצימה את כל העניין היה בהן בוהק, הן היו זוהרות. לאף אחד מבני עמה לא היו עיניים ירוקות מעולם, והיא נחשבה לאחרת.
היא עמדה להיכנס למקדש, שם יאמר לה הכהן הגדול בטקס האם עיניה הן סימן טוב או רע.
אנולה שרכה את רגליה הארוכות בכוח אל עבר המקדש. החוקים של בני עמה היו אחידים, לפשוט העם כמו לרם ביותר. לא היו גנבים, או פושעים. כולם פחדו מהעונשים הכבדים עד כדי אכזריות. ומעל כולם היה האינקה, השליט המרומם מעם שנתפס אצל כולם כאל. שכן היה בנו של אל השמש.
מראה השונה של אנולה גרם לה להצניע את עצמה במשך כל חמש עשרה שנותיה, כעת עמדה מול המקדש ולא האמינה שהיא עומדת להיכנס למקום הקדוש ביותר אצל בני עמה, תפארתם. היא התרגשה מיפי המקום ומהמעמד אך בתוך תוכה לא רצתה להיכנס, היא רצתה לברוח ובחוסר ברירה כמצוותו של אביה צעדה פנימה.
המקדש התנוסס בתפארתו, חולש על כל העיר. קירותיו המפוארים היו עשויים מאבן ממורקת להפליא, ובראשו המזבח.
אנולה נכנסה פנימה, היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבה אי פעם תורשה להיכנס למקום. היא בהתה בארבעת קירות המקדש שעליהם היו תלויים לוחות של זהב מלמעלה ועד למטה. ומעל למזבח הראשי היתה עשויה מזהב לתפארת דמות השמש. היא היתה כה אדירת ממדים, שתפסה את כל חלקו האחורי של המקדש. מתוחה מקיר לקיר. מלבד זה לא היו כל פסלים אחרים.
השאמן עמד לפתע מולה. היא התפלאה, שכן לא הבינה מהיכן צץ. הוא הכהן הגדול, חוזה העתידות, המרפא והמכשף. בסמכותו היו כל המקדשים של העם וכל הכוהנים היו תחתיו, ולכן הוצב במקום המרכזי והחשוב מכולם, מקדש השמש בקוסקו.
ברכיה של אנולה רעדו מהמעמד, והיא השתדלה להשפיל את עיניה. אך משהו במבטו, משך את עיניה להסתכל בו. הוא לבש גלימה מאריג משובח מעור הגואנאקואים (סוג של לאמה), הוא היה גבוה ועצמות לחייו רחבות, וענד תכשיטים רבים.
"בתי," אמר והניח את ידו על ראשה, "את תעמדי במבחן."
אנולה הובלה על ידו וישבה על דרגש עץ קטן, הוא הניח בידה כלי קטן ובו נוזל. כשהורה לה לשתות פחדה אך צייתה ציות עיוור. היא לגמה מעט והעוותה את פניה לטעמו המר של הנוזל. היה זה משקה האיאהואסקא, סם הזיות המשפיע על מערכת העצבים המרכזית.
השאמן החל לרקוד ריקוד טקסי מורכב, כשהוא הולם בתוף קטן הקשה מקצבית. מדי פעם הרים את ידיו אל על לכיוון פסל השמש העשוי זהב, וקרא "אינטי." תנועות גופו וקולו התחננו אל הפסל, אל השמש.
אנולה גלגלה את עיניה, השאמן היה נראה לה כחיה שחורה ואימתנית. באיזה שהוא שלב הסיר את גלימתו ונשאר ערום, מלבד כיסוי ארוג לחלציו ועל צווארו שרשראות עור ותכשיטים שהגיעו עד בטנו.
אנולה נשכבה על הרצפה, מכווצת את גופה בפחד. השאמן התקרב והסתכל לתוך עיניה, הוא העמיד אותה על רגליה ואחז בעפעפיה פתוחים. הוא החל לשאול אותה שאלות רבות. לבסוף התעלפה.
אנולה ישנה מעל עשרים שעות וכשהתעוררה השמש עמדה לשקוע, ראשה כאב.
היא שכבה במיטה בבית הוריה, מהחלון חדרו קרני שמש קלושות ונגעו בפניה. איבריה היו שמוטים והיא הרגישה כמו גופה מעט צף ומרחף באויר. תחושת חוסר מציאות ליוותה אותה, ואף לא זכרה כיצד ומתי הגיעה למיטתה. מאיטה, אחותה הגדולה עמדה בפתח חדרן, דאגה מרצדת בעיניה.
מאיטה, מאיטנה, כך היתה קוראת אנולה לאחותה הגדולה ממנה בשנתיים. כשראתה שאנולה ערה נכנסה לחדר וחיבקה את אנולה בחוזקה. "אנולה, אחותי, ניצלת, דאגתי כל כך. השאמן אמר שהעיניים שלך מבשרות טוב. התפללתי לאל השמש כדי שתינצלי, הוא שמע את תחינתי."
"ידעתי שתינצלי," היא צחקה וצבטה את אנולה בלחייה, מנהג שלא היתה מסוגלת להיגמל ממנו.
אנולה היתה עדיין אפופת הלם מכל שקרה ואפילו לא הרגישה בצביטה, כל כאב לא הורגש, עצביה היו מעומעמים. היא ליטפה בהסח הדעת את ראשה של מאיטה ושערה השחור הגולש עבר תחת ידיה. מאיטה התישבה במיטה ליד הדוחקת אותה פנימה, בגזרתה המלאה. "זוזי קצת. תני לי לשבת," אמרה כשהיא צוחקת ומגחכת.
דקות עברו ומתוך קהות חושיה היה נדמה לאנולה שמאיטה הולכת ונהיית שקטה וקודרת ומבטה מאבד ריכוז. היא בהתה בחלל כל כמה שניות. מאיטה שתמיד היתה שמחה וחייכנית. שלא לקחה כלום ברצינות, שאהבה להנות ולצחוק, אפילו בתוך ערפול חושיה אנולה יכלה לראות שמשהו מאוד לא בסדר אם מאיטה כל כך שקטה. היא לא רצתה שאחותה תתעצב כל כך ממה שקרה לה.
"מאיטנה," קראה בשם החיבה שלה, "אל תדאגי, זה נגמר, הכל עבר, הכל מאחורינו." אנולה התיישבה והסירה מעליה את השמיכה הרקומה בדוגמאות מסובכות וצבעים ססגוניים. היא ניסתה להתרכז בפניה של אחותה עד כמה שהסם נתן לה. אך מאיטה רק הסתכלה בה ולא אמרה דבר, פניה החיוורות היו קפואות.
"מאיטה, זאת אני, אנולה, תדברי איתי." מאיטה נעצה את מבטה באנולה, כשוקלת מה לעשות. ידיה רעדו ושפתה התחתונה הכהה רטטה.
היא היתה שונה מאנולה בחיצוניותה עד כדי כך שלא היה ניתן לעולם לומר על השתיים שהן אחיות. שערה היה כהה, והיא היתה נמוכה מאנולה בחמישה עשר סנטימטרים. הגנים של בני האינקה בלטו על פניה. פניה היו שטוחות, עיניה רחבות, צרות בקצותיהן כשל האינדיאנים ושפתיה דקות וחסרות שרטוט.
אנולה היתה לא שייכת לבני עמה: שערה חום בהיר וגלי בקצותיו, עורה בהיר צהבהב ושפתיה היו מלאות ומשורטטות. אך בעיקר עיניה בלטו בצורתן, גודלן וצבען הירוק שזהר. כל זה גרם לאנולה לצרות רבות במשך חייה הצעירים.
מאיטה התאמצה לעצור את בכיה מלפרוץ. "זה אבא, אנולה, הוא אמר שאני מתחתנת."
"מה?" קראה אנולה, פיה נותר פעור, "עם מי? מתי?"
"בקרוב, אנולה, תוך חודש עליי להתחתן עם מי שאבא בחר לי. הוא… אציל, אחד ממקורביי המלוכה. אבא אומר שמאז שהקיסר הואייינה קאפאק מת הוא נאמן להואסקאר והוא האינקה השליט האמיתי."
"המצב מאוד מתוח עכשיו, מלחמה מתנהלת כבר כמה שנים. הם מפחדים שהואסקאר יפסיד והם יעשו הכל, אבל הכל כדי לנצח. האיש הזה הוא מהמחנה של אטאהואלפה. הוא מוכר סודות רבים עבור אבא ובתמורה אבא משלם לו הרבה מאוד, והוא יהיה אחד מאציליו של הואסקר ובנוסף הוא יקבל אותי."
"אני לא רוצה להתחתן, אנולה," התייפחה, "הוא גדול ממני בעשרים שנה."
אנולה ליטפה את ראשה של אחותה, "די, מאיטה, זה לא כל כך נורא, את בת שבע עשרה." .
קולה היה מנחם, "זה אומר שהוא יהיה פחות מארבעים, זה לא ממש מבוגר, לא?"
"נכון, אבל אנולה, חשבתי תמיד שאני אבחר עם מי אני אתחתן לפחות מתוך כמה שאבא יביא."
"די, מאיטה, הכל יהיה בסדר, את תראי. אבא לא יבחר בשבילך סתם מישהו."
"הוא כן, הוא כבר עשה את זה!" התייפחה מאיטה, עיניה היו נפוחות מאוד. "הוא עשה את העסקה בשביל הואסקר, אותי הוא סתם מעביר, ממש מוכר."
אנולה התכווצה בתוכה, ליבה נכמר על אחותה. אבל יותר מכל כעסה על עצמה בכך ששמחה שלא היה זה גורלה.
החודש חלף מהר על אנולה ומאיטה. מאיטה התכנסה בעצמה יותר ויותר עד היום 'הגדול' שבעיניה נתפס כיום הנורא בחייה. ביום החתונה הולבשה מאיטה בבגדים מסורתיים, וקושטה בזהב. היא היתה כלה יפה אך עיניה היו העיניים העצובות שאנולה ראתה מימיה.
אנולה רעדה מפחד ונמנעה להסתכל בעיניו של אביה, פן יחדור רעיון לראשו לחתנה גם. אך בדיוק כשחשבה על כך סובב את ראשו והסתכל בה במבט ארוך. היה זה עבורה מבט יודע, מצמית. אנולה התחלחלה. מעולם לא הסתדרו, תמיד היה מתח ביניהם. מעולם לא קיבל אותה בשל מראה השונה, ואפילו התבייש בה בשל כך.
אפילו התפלאה מדוע חיתן את מאיטה ולא אותה, תמיד ידעה בחוש פנימי שיומה השחור יבוא ממנו. וזה כאב לה כי היה אביה, אך היא ידעה שהוא נמצא על גבול השנאה. מה שלא ידעה היה שלא היה מחתן אותה הבת החריגה עם אציל לממלכה, את האציל הוא ייעד למאיטה בתו האמיתית, הבכורה. לאחר דקה הוא סובב את פניו וחזר להיות עסוק וטרוד בסכסוך הפנימי שהתגלע בין שני האחים השליטים הואסקאר ואטהואלפה. ולא נתן את דעתו לבתו בת החמש עשרה.
הקיסר הואסקר שליט האינקה הגדול נכנס ברוב פאר והדר, ישוב על אפיריון, ונישא על ידי אציליו. מעמדו היה מעל מלך או קיסר רגיל שכן בני עמו ראו בו אל, הוא היה בנו של אינטי, אל השמש. ולכן יראו אותו בכניעה עיוורת. כל ציווי שלו אפילו המגוחך ביותר הפך לחוק. הוא בא לצפות בטקס חתונת בתו של אחד מאציליו. אך המלחמה בינו לבין אחיו החורג אטאהואלפה האפילה על הכל.
יועציו לא הפסיקו להתלחש עימו. המלחמה החלה ארבע שנים קודם, בזמן שאביהם של הואסקר ואטאהואלפה, הואיינה קאפאק מת באופן פתאומי ממחלה. הואיינה קאפאק היה אינקה גדול ועשה הרבה למען עמו אך טעות אחת שעשה היתה מכרעת ותקבע את גורל כל בני האינקה לדורות. החוק מראשית הימים קבע שהשליט שלו היו נשים רבות יבחר באחותו כאישתו המרכזית, ולבנה יוריש את הממלכה. אך הואיינה קאפק שהתאהב במלכת קיטו החזקה שבמחוז הצפוני, נכנע להפצרותיה וחילק את הממלכה לפני מותו. ארבע חמישיות מהממלכה ניתנה להואסקר, בנו החוקי מאישתו, שהיא בעצם אחותו, לפי חוקיהם התחתן המלך עם אחותו כאישתו הראשונה. והחמישית הנותרת ניתנה לאטאהואלפה, בנה של מלכת קיטו.
הואסקר ואטאהואלפה היו אחים חורגים, אך אף אחד מהם לא הסכים להסתפק בחלק מן הממלכה האדירה, שניהם שאפו לשלטון מוחלט ולתהילה שקדמה לאבותיהם. וכך פרצה ביניהם מלחמת אחים בשנת אלף חמש מאות עשרים ושבע. נאמנים בדם ובחיים היו נתינים משני המחנות להואסקאר ולאטאהואלפה, והסכסוך נמשך והביא עימו מוות, שוחד ומרגלים רבים לטובת צד זה או אחר.
כשנתן הואסקאר את אישורו בניד ראש החל הטקס. אנולה היתה קפואה וחיוורת באין בידה כל אפשרות לסייע לאחותה הגדולה. מצוקתה של מאיטה היתה בולטת. אך ספק בידיה של אנולה אם אחד מהנוכחים הרגיש בה. נוכחות הקיסר והכהן הגדול, יחד עם מלחמת האחים הגועשת בין שני הקיסרים, עמעמו כל רגש. וגם אם כן הרגישה אמם בזאת לא היה לאל ידה לעשות דבר. הטקס הסתיים, ודמעות עמדו בעיניה של אנולה הקפואה. היא הרגישה שאינה יכולה לזוז. וכשאחז הבעל ביד אחותה הרגישה קבס בגרונה, היא נזכרה במבטו היודע של אביה והתחלחלה. האם גם גורלה יהיה זהה?

2

טרוחיליו היה כפר חקלאי עני שבו יכולת לבחור אם להיות חקלאי קשה יום או לוחם. סנטוס בחר להיות לוחם. גובהו וכוחו הפיזי יחד עם מיומנויות הלחימה שלו, והיכולת שלו להתחבב על אנשים עזרו לו להתקבל לחיל המצב של אקסטרמדורה. דבר שזיכה אותו בגאווה ובשכר גבוה יותר מאשר היה מרוויח אם היה נשאר חקלאי פשוט.
הוא פילס את דרכו במשך הזמן עד שקודם למשרת מפקד. כעת כל זה יאבד ויהיה מאחוריו. הוא חייב לעזוב. סנטוס השתדל להרחיק ממחשבתו את עזיבתו והתפקיד שהוא מפסיד, ושם למול עיניו את דיאז.
הוא התהלך בגמישות של חתול בהריי סיירה דה גרדוס. ריח האדמה הבשלה עמד באפו, הוא ירד מטה לכיוון העמק, משרך דרכו בינות עצים ואדמה טרשית.
רחש צד את תשומת ליבו, הוא הסיט את מבטו אל כיוון הרחש, מבינות הצמחיה הירוקה יצאה אנג'לינה והזדקפה, מיישרת את הקפלים שנוצרו בשמלתה. שערה הארוך היה חום אדמדם ושפע סביב עיניה הכחולות שהיו ערניות ומלאות חיוניות.
כשהסתכלה בו מבטה השתנה כמו היה כשל עכבישה הטווה קורים סביב טרפה. היא היתה מתוכננת מדי, קרה ומחושבת. וסנטוס ידע זאת. דבר שלא הוסיף לה נקודות אצלו. מחשופה היה בולט, חושף שדיים מלאים, ושפתיה נמשחו באדום בוהק בהתאם לשמלתה.
אנג'לינה חייכה אל סנטוס בביישנות מעושה, אך היא לא יכלה להסתיר מפניו את התאווה שהסתתרה בעיניה ולא את היותה חורשת מזימות.
"שלום, סנטוס," אמרה, עיניה הכחולות נוצצות, היא ליקקה את שפתה התחתונה וצעדה לעברו.
"מה את עושה פה, אנג'לינה?" שאל סנטוס בחספוס.
"מחפשת אותך כמובן," היא חייכה, אך החיוך לא הגיע אל עיניה. "יש לי משהו לספר לך, משהו חשוב."
"אנג'לינה, זה לא זמן טוב, אני ממהר."
"לא זמן טוב?" עיניה הבהבו בעלבון, "עכשיו יש זמן טוב או לא טוב לדבר איתי. מעניין שבשבוע שעבר הזמן איתי היה לך ממש טוב."
סנטוס נאנח והבעת פניו התרככה. "אולי את צודקת, פשוט יש לי הרבה על הראש עכשיו."
היא צעדה צעד אחד לעברו, "נחש עם מי דיברתי," אמרה אנג'לינה, מגייסת לטובתה את קולה המפתה. כעת התקרבה אליו ותפסה בזרועו וחיככה את שפתיה בשפתיו. "דיברתי עם אבא בנוגע אלינו."
סנטוס הרים גבה. "על מה?" פתח.
"ששש…" היסתה אותו אנג'לינה ושמה שתי אצבעות בעלות ציפורניים מטופחות על שפתיו. "הוא מסכים וזה כל מה שחשוב! סוף סוף תפסתי אותו במילה."
"למה את מתכוונת?" שאל באדישות.
"מסכים שנתחתן, כמובן."
סנטוס הסתכל בפניה היפות של אנג'לינה, וזוויות פיו התעקלו בשעשוע. "את רצינית?"
"אלא מה! הוא יתן לנו להתחתן, הוא הבטיח. ואתה יודע איך אבא, הוא לא יסוג ממילתו."
"לא התכוונתי לזה," אמר סנטוס, גבותיו הכהות מתכווצות בבסיס. התכוונתי אם את רצינית בקשר לחתונה איתי."
"ברור שכן," אמרה, מגלגלת את הריש על לשונה.
סנטוס התקשח, שרירי זרועותיו התקשו תחת ידיה. הוא הביט בפניה, מכריח אותה להסתכל בעיניו לפני שדיבר. "תקשיבי, אנג'לינה, אני אף פעם לא הבטחתי לך חתונה וחוץ מזה…"
"מה זאת אומרת לא הבטחת?" התפרצה אנג'לינה לדבריו, קוטעת אותם בשטף דיבורה המהיר. "אבא הוא ברון, עשיר מופלג, כולם יודעים את זה וגם אתה. אני בת יחידה, אתה יודע מה זה אומר, לא?"
"אתה תקבל הכל, הכל! כסף, אדמות, זהב, שליטה, משרתים. לעולם לא תצטרך לנקוף אצבע בחייך."
"וגם שאנחנו מתאימים כמו כפפה ליד." היא חייכה חיוך מלא, "נהיה הזוג היפה ביותר בכל טרוחיליו, מה טרוחיליו, בכל אקסטרמדורה."
אנג'לינה היתה בתו של הברון היחיד באזור, עשיר מופלג בעל רכוש רב ואדמות. לדאבונו אישתו נפטרה כשניסתה ללדת את בנו. והוא נשאר לבדו עם ילדתו הקטנה בת החמש, שהפכה עם השנים למרכז חייו.
"אנג'לינה תקשיבי, התכוונתי בכל מקרה להגיד לך את זה. פשוט תדעי את זה מוקדם יותר. אני נוסע."
"נוסע? לאן?" שאלה אנג'לינה ועיניה מוצרות בחשד.
"אני יוצא למסע עם האנשים של פרנסיסקו פיסארו."
"מה?" אמרה אנג'לינה, כמעט צורחת את המילה. "למה? אתה לא יכול? עכשיו רק שכנעתי את אבא, אתה לא תעזוב אותי!"
אנג'לינה היתה המומה מהחלטתו של סנטוס, מוחה לא היה מסוגל לעכל את העובדה שהוא דוחה את הנישואים עימה. היא, היפה, הנחשקת ביותר מבין כל הנשים וכמובן העשירה. מעולם לא דחה אותה אף גבר, כולם נפלו שדודים לרגליה, ממש שרתו אותה. אך עינה היתה בסנטוס, הגבר החזק והנאה ביותר שאי פעם ראתה, הגבר היחיד שלא היה בטווח השגתה. אומנם נהנתה מגופו, אך נפשו ורוחו לא היתה עימה. היא ידעה זאת, היא לא היתה טיפשה, אך היא קיוותה שעם הזמן תזכה גם באהבתו. היא היתה רחוקה מלהיות תמימה וראתה כיצד רודפות אחריו בחורות ולכן הזדרזה בתוכניתה ללכוד אותו. בדמיונה כבר טוותה את החיים עימו באחוזה הענקית של אביה, כשהוא מנהל העבודה. ובמיוחד חלמה על החתונה המפוארת שיערוך להם אביה בחוילה המשפחתית.
לא! לא יתכן שהוא מסרב לה. היא הרימה את ראשה אליו בתחינה, "סנטוס, בבקשה!"
"אני מצטער," אמר סנטוס, "אני נוסע וזה סופי."
נחשול של זעם עטף אותה, מתלפף סביב צפייתה המאוכזבת. בלהט נפלטה צעקה מפיה, "שקרן, צבוע," צעקותיה נשמעו בחוזקה בזמן ששערה הגלי התנופף אל כל עבר, קצותיו מצליפים בפניו של סנטוס. זעמה עיוור אותה והיא היתה היסטרית. היא הניפה את ידה לסטור על פניו.
יד רחבה לפתה את זרועה וסובבה אותה כנגדו, כעת היתה לפותה בזרועותיו הקשות כברזל. "תרגעי," פקד. היא ניסתה להשתחרר אך לשוא, "תשחרר אותי, מנוול," היא הסתערה עליו כמו חיית טרף. אך הוא רק אחז בה חזק עוד יותר. "לא עד שתרגעי!" היא התנשמה בכבדות, חזה עולה ויורד ונשימתה כבדה.
עברו כמה דקות עד שנרגעה מזעמה וחדלה לקלל ולנסות להדוף אותו. סנטוס סובב את גופה אל מול פניו והסתכל בעיניה הכחולות העזות. "נרגעת?" אנג'לינה הנהנה בכניעה אך המבט הרושף לא סר מעיניה.
"ספר לי מה קרה," דרשה בתוכחה. "מה פתאום אתה נוסע? אתה חייב לי לפחות את זה."
"את צודקת," אמר, "מצטער אנג'לינה," ושחרר אותה מידיו.
"אני מצטרף עם פרנסיסקו פיסארו ואנשיו, אנו יוצאים באונייה ליבשת אחרת. אני לא יודע בדיוק מתי, יכול להיות שזה יקח עוד כמה חודשים."
"למה? מה יוצא לך מזה?"
"זהב," ענה סנטוס ויותר מזה לא הוסיף כלום.
"זהב?" שאלה אנג'לינה. עיניה נפקחו לרווחה והיא היתה מבולבלת מרגע לרגע. "אתה נוסע בשביל כסף?" גבותיה הורמו בפליאה ונימה לעגנית התוספה לקולה.
סנטוס הנהן, עיניו חתומות. "אבל אמרתי לך שאם תישאר תקבל כסף מאבא, כסף בלי סוף, תהיה עשיר. שום זהב שתביא לא יתן לך מה שאבא יתן."
"אולי," אמר סנטוס ומשך בכתפיו באדישות. הוא חשב מהר על תירוץ שיספק את אנג'לינה. הרי לא יאמר לה את האמת על דיאז. והוא חייב לתרץ את עזיבתו במשהו הגיוני ולא – אנג'לינה לא תרפה ממנו לעולם.
"האמת אנג'לינה, זה נכון שאביך עשיר מאוד אך אם אקבל את כספו זה תמיד יהיה הכסף שלך, לא שלי, ואני לא חושב שאני יכול לחיות כך." סנטוס סיים את דבריו בתקווה שתואנה זו תעשה את המלאכה.
דמעות נקוו בעיניה הכחולות של אנג'לינה, "אתה גבר גאה, אני מבינה," היא גרפה את חוטמה. "אני אחכה לך… אשכנע את אבא, הוא יסכים, אני אגיד לו שאתה אוהב אותי ואני לא יכולה לחיות בלעדיך."
"אנג'לינה תקשיבי," אמר סנטוס והעביר את ידו בשערה השופע. "אני מציע שלא, מי יודע מתי אחזור. ואם לא אחזור כלל?"
אבל בכל זאת… סנטוס."
"אנג'לינה." קטע אותה סנטוס בחריפות באומרו את שמה כפקודה. "תתחתני עם אחר!" הוא הסיר את ידו משערה, ופסע הצידה. "להתראות אנג'לינה." אחר הלך, נוטש אותה בבכיה.

קתרין אוורסון, ילידת 1978, נשואה ואם לשני בנים.

סופרת וחוקרת תרבויות, בעלת תעודות במגוון תחומים.

נוהגת לערוך מחקר מעמיק לגבי כל הנושאים שמופיעים בספריה.

כולם יצאו לאור בהוצאת שלגי וזכו להצלחה רבה.

ספריה: התליון, בזמן האינקה, הנערה בעלת המסיכה, לכודים, האוצר, שמי מנהטן.

X