בוא כמו שאתה | לרכישה באינדיבוק
בוא כמו שאתה

בוא כמו שאתה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 174
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 50
- 39

"ולמטה, ידיים הונפו באוויר ונערים זועמים שרו את המילים ורקדו והשתוללו ולא ידעו או חשבו שהכול הולך להשתנות בלי שהם ירגישו בכך ושהזמן יפתח מבערים שורפים ושום דבר, אבל שום דבר, לא ייראה כל כך פשוט כמו שיר רוק בשלושה אקורדים, טעון בשנאה מתוקה לכל מה שמסריח מנורמליות…"

איתמר לא ידע שהמסע אל חברי נעוריו, מאיה ויותם, יעורר מפל של זיכרונות ויאלץ אותו להתמודד עם תקופת נעוריו, עם ההבטחה שהוטמנה בהם ועם ההחמצה שהוא חש בהווה.

רומן הביכורים המרגש של המשורר רון דהן המגולל את סיפורם של שני נערים ונערה, המתבגרים בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, בין תרבות הרוקסן לתרבות הגראנג', בין ההתאבדות של קורט קוביין לרצח רבין, בין חלומות גדולים למציאות נושכת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    יישר כוח

הוסף חוות דעת

ביקורות נבחרות

עדיף לבלוע אופיום – ארז שוייצר על ספר השירה "נעורים"

1. איתמר

הסוף האמיתי מתרחש לפני הסוף הרשמי. כמה לפני? לא ברור. רץ מסיים את ריצת המרתון שלו, הוא מניף את ידיו לצדדים, קצת כמו ישו, קצת כמו חייל לפני הפגישה עם הקרקע, הוא עובר את קו הסיום באנחה מיוסרת, רגע לפני ההקלה. הסוף.

אבל לפני כן, עוד במהלך הריצה, נניח, בעיקול האחרון, בעשרת הקילומטרים האחרונים, בתחנת המים האחרונה, הוא כבר יודע, הוא כבר מרגיש, תודעת הסוף מתרחשת בו, בועטת בחוזקה או מהססת, מבוישת. אבל הוא שַם – הסוף. אחריו כבר דבר לא משנה. גם לא הבזקי המצלמות, רגע העצירה, החיבוק והלילה הארוך שעוד יבוא. אלה הן רק התרחשויות חיצוניות, ביטויו של הסוף ההוא, הנלחש, הפנימי.

בעוד שנים, יספר רץ המרתון את סיפור הריצה בעיניים דלוקות- נוסטלגיה. מישהו ישאל, "איך? איך היה הסוף?" והרץ יגיד, "היה נהדר לחצות את קו הסיום, הרגשה של הצלחה, של סוף, אבל בתוך תוכו ייזכר ברגע ההוא, לפני העיקול, תוך התנשמות מאומצת, תוך מבט קדימה. הוא ייזכר בטלטול הנשמה, בצלילות המוח, בשריריו שידעו עוד לפניו: זה הסוף האמיתי.

נפגשנו בביתו כמה ימים לאחר רצח רבין. חופשה ראשונה מהצבא. הוא נראה עייף, בחוסר חשק סיפר קצת על החבר'ה במחלקה, על הסמל המניאק, התיזוזים והימים הארוכים. הדברים הרגילים. אני כמובן לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, הייתי קטן ממנו, בגיל ובגוף. הוא, יותם, גבוה ורחב, אצבעותיו ארוכות ורחבות ואילו אני, הרזה, נמוך ממנו כמעט בראש ומרגיש עוד יותר מצומק כשאני לידו.

החדר שלו נראה אותו דבר, רק מסודר. המדים הירוקים היו מקופלים על הכיסא ונראו זרים לחדר וזרים בכלל. אוסף הגיטרות שלו היה מונח בפינה, לפי הסדר: החשמלית, האקוסטית ו'דינה',", הגיטרה האהובה שלו. על הקיר, פוסטר ענקי של עטיפת התקליט WISH YOU WERE HERE של פינק פלויד – שני גברים מחויטים לוחצים ידיים באמצע כביש התָחום בבניינים תעשייתיים, כשאחד מהם, הימני, נוטה קדימה וכשלהבות פורצות מחלקים בחליפה שלו. אף פעם לא הבנתי את התמונה הזאת, עד שיותם הסביר לי, תוך שהוא מקשיב לדיסק, ששני האנשים האלה מייצגים את התרבות האנגלית השמרנית ושהגבר הנוטה קדימה ונשרף מייצג את סיד בארט, הגיטריסט שהשתגע מכמויות בלתי נתפשות של סמים ושלמענו יצרו שאר חברי הלהקה את הדיסק הזה.

"יצירת מופת," אמר אז, "תקשיב, תקשיב איך הגיטרה בוכה עליו", הוא מגביר את הווליום ב-SHINE ON YOU CRAZY DAIMOND והולך לשבת בפינה עם הגיטרה. תמיד עם הגיטרה.

הקשבתי והבטתי בו מתמסר למוסיקה. זה היה לפני שנים, עוד כשהיינו ילדים, כשרק הכרנו. אחר כך לקחתי אתי את הדיסק לכל מקום: לבית הספר, לטיולים, לארוחות משפחתיות. חשבתי שגיליתי את כל היופי שבעולם. הרגשתי כמו גולה שחזר למולדת שלו אחרי שנים של נדודים. שמעתי אותו שוב ושוב, הכרתי כל צליל, כל מילה, כל פאוזה. נאחזתי בו כמו בקרש הצלה, למרות שיותם כבר חדל להקשיב לו ובאופן כללי נמאס לו מהפינק פלויד ומ"הגיטרות המעייפות" שלהם, אבל התמונה נשארה על הקיר. וגם אוסף הדיסקים והקסטות שלו, שתמיד עורר בי קנאה. המשכתי עוד שנים אחר כך להאזין לאלבום הזה, עד שלבסוף גם אני חדלתי. מתי זה קרה? הכול מעורפל עכשיו.

"חזרתי לכתוב," אמרתי לו בהתרגשות.

"אה אה," אמר בפנים רציניות, "זה טוב מאוד." הוא נשכב על המיטה הרחבה ונאנח. אחר כך קם והתחיל להוציא בגדים מתוך תיק צבאי. המדים עדיין היו עליו.

משהו השתנה. חשתי זאת ברגע שראיתי אותו. משהו השתנה לתמיד, אלא שלא יכולתי להבין מה. נראה כאילו האוויר שזרם בינינו התאבך ונדחס. שתקנו, כאילו נגמרו כל המילים שבעולם.

אמא שלו נכנסה ושאלה אם אנחנו רוצים לאכול. הוא אמר שהוא לא רעב עכשיו. היא הצביעה על הכיסא, "גיהצתי לך מדים חדשים," אמרה. "ראיתי," ענה, "תודה." היא יצאה.

ניגשתי למערכת ובחרתי דיסק של נירוונה בהופעה חיה בניו יורק.

"עזוב, עזוב, אין לי כוח לזה עכשיו," שמעתי אותו אומר וכבר ידעתי: זה הסוף. המשכנו עוד לדבר אחר כך, אבל התהום כבר היתה פעורה שם, ברורה וצלולה כמו מים קרים.

לא ראיתי אותו מאז. החיים לא זימנו לי אותו בקרן רחוב או במהלך טיפוס על הר, ככה במקרה. הם נטשו את הסיפור שלנו כמו סחבה משומשת, כמו רוקר מזדקן.

רון דהן, יליד 79, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שני ספריו, "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) ו – "נעורים" (אינדיבוק 2012) זכו לאהדת הקהל והביקורת.

הספר "נעורים" עובד למופע מוסיקלי עם להקת fathest south

"בוא כמו שאתה" הוא רומן הביכורים שלו.

"משהו בדהן מצליח להתעלות על חטיבה מרכזית בשירה הצעירה הנכתבת היום בישראל ומציפה אותה בעליצות נטולת אחריות אסתטית ובחינה עצמית של ממש, חטיבה קולנית כל כך עד שהיא מזוהה בטעות עם מושג הנעורים עצמו."

X