בדרך לאצטדיון | לרכישה באינדיבוק
בדרך לאצטדיון

בדרך לאצטדיון

שנת הוצאה: 2003
מס' עמודים: 292
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60

"בדרך לאצטדיון" הנו החלק השלישי בטרילוגיה האלכסנדרונית הכוללת גם את "קיץ אלכסנדרוני" ואת "בלאנש". שני הספרים הראשונים יצאו בהוצאת עם עובד, בשנים 1978 ו-1986, זכו להצלחה גדולה ונמכרו בעשרות אלפי עותקים.

"בדרך לאצטדיון" מצטיין במיזוג של סיפור טוב עם רגש והומור, הן בקטעים האלכסנדרוניים שלו והן בקטעים הארץ-ישראליים.

מי שקרא ואהב את החלקים הראשונים של הטרילוגיה יאהב ללא ספק גם את הנוכחי, אבל אינך חייב להכיר את החלקים האחרים כדי לשאוב מלוא ההנאה מהספר הזה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בדרך לאצטדיון”

אֲנִי רוֹאֶה אִצְטַדְיוֹן ענָק, וְהוּא מָלֵא מִפֶּה לְפֶה.

הַטְּרִיבּוּנוֹת הוֹמוֹת יַם-אֱנוֹשׁ גַלִּי,

רוֹחֵש

רוֹעֵש

גּוֹעֵש.

בְּמֶרְכַּז הָאִצְטַדְיוֹן, לְבדוֹ – אדָם.

נִצָּב בִּבְדִידוּת מַזְהֶרֶת.

בְּדִידוּת לְלֹא-נִמְשָל.

מִלְבדוֹ בַּזִּירָה – לֹא-כְלוּם.

הוּא בַּמֶרְכָּז לְבדוֹ,

אֲבָל הָעֵינַיִּם מֻפְנוֹת אלָיו, וְהַגְּרוֹנוֹת קוֹרְאִים לְעֶבְרוֹ,

וְהוּא בַּמֶרְכָּז,

וְהוּא לְבדוֹ,

וְהוּא בְלֵב-הַשְּׁממָה וְהַקּוֹלוֹת מְהַדְהְדִים בְאֹזְנָיו קִיוּם.

אֲבָל פִּתְאוֹם, כְּמוֹ בְּחִתּוּך קוֹלְנֹעִי, נָמוֹג עַרְפֶל-הָאֱנוֹש סְבִיבוֹ

וְהַטְּרִיבּוּנוֹת הָרֵיקוֹת

אוֹמְרוֹת יַתְמוּת –

וְשֶׁקֶט.

הוּא נִצָּב עַכְשָׁו לְבדוֹ בְטַבּוּרוֹ שֶׁל אִצְטַדְיוֹן רֵיק,

בְּלִבַּת הַדְּמַמָּה,

בָּאוֹר הַמְּסַנְוֶר.

הוּא כְבר אֵינוֹ בָטוּח שֶׁהוּא שָׁם.

לַמָּה אֲנִי?

לַמָּה דַוְקָא אֲנִי?

הרמתי את מבטי מן הספר ושמה היא הייתה.

מעבר לויטרינה, בין טיפות הגשם שנאחזו בזגוגית, ומבעד לזוגות הנעליים המסודרות על כַּנים, מחכות בכמיהה לקונים – פנים עגולות, קצת שחומות, עם זוג עיני-שקד יוקדות כמו יהלומים שחורים.

לבושה לפי מיטב האָפנה האירופאית של אותן שנים, כאילו יצאה מבין הדפים של ז'ורנל מפָּריז, או ממסך הראינוע, עומדת בכל רגע לפרוץ במחול הצ'רלסטון. גילה? יותר משבע-עשרה ופחות מעשרים וחמש, אך כנראה בת שמונה-עשרה הנראית מבוגרת מגילה.

אני לבדי בחנות. גיסי-מעבידי ויטלי הלך לביתו לאכול צהריים וליהנות מסייסטה מתוקה. מה עוד שבגלל הגשם ומזג-האוויר הסוער, כמעט שאין לקוחות, וייתכן אפילו שהוא לא יטרח לחזור היום לחנות.

לרגע נִדמו הטיפות על השמשה כדמעות הזולגות על לחייה, אבל עיניה נפגשו בעיניי.

חייכתי בחזרה במבוכה, וכדי לא להביך אותה, החזרתי את מבטי אל הספר. כמובן שהשורות נמסו והאותיות פרחו…

די! אני חייב וידוי! אבי לא כתב בצורה כל-כך ציורית. הכתיבה שלו, כרגיל, עניינית ואירונית. איך אפשר לתאר על דרך האירוניה פגישה ראשונה ומפעימה שעתידה לפרוח לאהבה?

מאוד קשה לי להתאפק שלא "לקשט" קצת את דבריו. מה לעשות? הסגנון הבָּרוקי שלי משתלט לפעמים.

זהו, עכשיו שמילאתי את חובתי כלפי "האמת", אני יכול להמשיך להשתעשע בסיפור פגישתו של אבי עם זו שתהיה אהובתו, אולי אפילו אהבת-חייו, הלוא היא ליביה לבית מיוחס.

דפיקה קלה בשמשה.

הנערה רומזת לי שברצונה להיכנס.

מה מפריע לה? הדלת של החנות אינה נעולה.

אני נותן בה מבט מטופש. תמיד נשים מצליחות להעמיד אותנו במצבים מטופשים.

דפיקה נוספת בשמשה: בוא, תפתח לי! אומרות העיניים. עיניים! הכול נמחק מסביב – טורי הנעליים, הגשם, השֵם של החנות הכתוב על השמשה בצרפתית וערבית ובאותיות מהופכות, כי פניהן החוצה – ונותרים רק הפנים הקטנים האלו, כמו של גור שכולו עיניים משובבות.

אני קם וניגש לדלת, ופותח.

הנערה פורצת פנימה ביחד עם גל של רוח וגשם, כשהיא משמיעה אנחת-רווחה של מי שהגיע סופסוף למחוז-מבטחים. היא מנערת את המטרייה שלה, ומתיישבת על אחד הכיסאות שנועדו לקליינטים. היא מניחה את שתי רגליה על ההדום ומצביעה על נעליה הרטובות.

"מספר שלושים ושבע!" אומרת לי הנערה-אישה, ונעזרת בבהונות רגליה כדי לחלוץ נעל אחר נעל. הן נוחתות אל הרצפה בתנוחות משונות.

אני מבין לכוונתה ומתנצל בנימוס שאיננו מוכרים נעלי נשים, רק נעלי גברים.

"הנעליים שלי רטובות. לא אוכל לנעול אותן." היא מודיעה לי בטרוניה מאשימה.

"יש בסביבה חנויות…"

"לא! תן לי נעל של גבר. יש במספר שלי?"

"יש. אנחנו מוכרים גם לילדים." אמרתי באירוניה קלה, ונפניתי לחפש לה זוג שייראה כמה שפחות גברי. בת-עשירים מפונקת. רואים זאת עליה, אני אומר לעצמי.

בזמן שגבי מופנה אליה ופניי אל קיר קופסאות-המנעלים, היא ממשיכה לפטפט:

"הסיבה שנכנסתי לכאן, כי ראיתי אותך קורא, ואמרתי: מי שקורא לא יכול להיות מסוכן. מה אתה קורא?" שאלה, ובלי לקבל את רשותי, הושיטה את זרועה אל הדוכן ונטלה את הספר.

"Ow!," אמרה כשהיא מחקה מבטא אנגלי, "'דוקטור ג'קל אנד מיסטר הייד'! אז מי אתה, מיסטר? הדוקטור או המיסטר?"

"מנסה להיות דוקטור ג'קל, אבל לפעמים יוצא לי מיסטר הייד," אמרתי בניסיון לערער מעט את ביטחונה. אולי אפילו אצליח להפחיד אותה, את בת-התפנוקים שרוצה לנעול נעלי גברים. הסתובבתי אליה בחיוך חושף-שיניים, והיא החזירה לי חיוך לא פחות מתגרה והושיטה את רגלה, כופפה את ברכה והצביעה לעבר בהונותיה מטה, כמְצווה: כרע ברך, בחור חצוף, והנעל אותי בנעליים שהבאת.

אינני אוהב לכרוע ברך, אבל זהו חלק מן המקצוע. כרעתי לפניה ועזרתי לה לשכן את הרגל בנעל. אחרי שרגל אחת נכנסה, הכנסנו גם את השנייה בכוחות משותפים.

היא קמה והחלה להסתובב בחנות.

"מה דעתך?" אמרה.

"לא הייתי הולך במקומך לרקוד עם הנעליים הללו."

"אני לא אוהבת את הצבע!" הכריזה, ועוד בטרם שבה והתיישבה, העיפה מעל פניה את הנעליים.

"אז חוּם?"

"ננסה."

כך אמרה, ואחרי שניסתה את החום, היה לה מה לטעון נגד הצורה, ואחרי שמצאתי משהו שצורתו הניחה את דעתה, פתאום חזרה בה, ותהתה שמא אולי בכל זאת הנעליים הראשונות הן המתאימות ביותר.

לרגע חשבתי לעצמי, שהיא נהנית כנראה לראות אותי כורע ברך לפניה, ואני חייב להודות שבכל פעם שירדתי אל התנוחה הזו ופניי התקרבו אל ברכיה, לבי הגביר פעימותיו, עד שכמעט נתפתיתי ליטול את כף רגלה ולהביאה אל שפתיי, אבל לא העזתי, וחוץ מזה, אני הנני איסטניס מטבעי.

"אתה לא שואל מה בחורה כמוני מחפשת בשכונה כזאת?" אמרה, כשהיא מעווה את פניה.

"אני לא סקרן." אמרתי לה, וזו הייתה אמת – בדרך-כלל. אבל במקרה שלה, אני חייב להודות שהסקרנות בהחלט החלה לדגדג.

"אספר לך בכל-זאת. אבי שלח אותי למוזיאון היווני-רומי, אתה יודע איפה זה!"

"כן, לא רחוק."

"הוא רצה שאני אצייר עבורו כמה מוצגים חדשים שהגיעו לשם… זה בשביל ספר שהוא כותב על קליאופטרה והפטולמאים, אבי הוא ארכיאולוג – פרופסור אמיליו מיוחס. שמעת עליו?"

"לא, אבל שמעתי עליה, על קליאופטרה."

"מי לא שמע? אני אפילו גרה בשכונת קליאופטרה."

שכונת קליאופטרה! הדיאגנוזה שלי התאמתה – לא מֵעֲנִיֵי עירך!

חשתי צורך דחוף להתרברב ואמרתי: "אבל לא כולם מכירים את הפטולמאים."

"אתה מכיר?" אמרה.

"כן, פטולמאיוס סוֹטֶר שעל שמו נקראת שכונת סוטר לא רחוק מהשכונה שלך, פִילָדֶלְפוּס שהתחתן עם אחותו אַרְסִינוֹאֶה והקים את הספרייה של אלכסנדריה…"

"המוסלמים שרפו אותה." חרצה, אולי כדי לסגור את הדיון על ימי הזוהר של אלכסנדריה ההלניסטית.

"לא בטוח. יש אומרים שידם של נזירים נוצריים במעל, כי ראו בה מוסד אלילי."

"שיהיה. היא נשרפה וגמרנו!" אמרה בחוסר-סבלנות, ולפתע התפרצה: "פתאום הרגשתי מחנק בין כל האבנים והמתים והסרקופגים, וכמעט שהתעלפתי!"

"טוב-טוב!" אמרתי, להרגיעה.

"הייתי מוכרחה לשאוף קצת אוויר, זה אסור?"

"לא-לא. מצדי זה בסדר."

"למעשה, התחשק לי לטייל לבדי, בלי השגחה." והיא קרצה לי, מאוד מרוצה מעצמה: "אז ניצלתי את ההזדמנות שהנהג שלנו שליווה אותי פטפט שם ליד המכונית עם רוכל של קונאפה, וחמקתי ממנו אל הרחוב. אני מוכרחה להודות שקצת פחדתי," צחקקה בקול רועד של כיפה אדומה שתעתה ביער, "כי כאן זה לא בדיוק שכונת קליאופטרה, ובחורה לבדה… הוּאָהוּ! ממש ארץ לא נודעת, הסמטאות האלה… ופתאום – מבול! כל הרחוב מתמלא שלוליות והנעליים שלי נרטבות, ואני מחפשת מקלט מהגשם ומהשלוליות, אבל אני פוחדת להיכנס לסתם חנות, ופתאום אני רואה בחור עם משקפיים, בעל חזות אירופאית, יושב וקורא… אתה יהודי?"

"נולדתי יהודי."

"אז אתה אתיאיסט!" אמרה בצהלה, "גם אני! גם אני! אם ככה, זה לא יכול להיות מקרה. הגורל הביא אותי לפה! מה שמך…?"

"אלבר."

"אלבר. ליביה, ליביה מיוחס, זה שמי! נעים מאוד! אתה ואני נקים את הברית של האנשים האמיצים! הרשה לי ללחוץ לך את היד," אמרה ועשתה בלי לחכות לרשותי, ואז – לא הרפתה מידי שעה ארוכה כשהיא מביטה בעיניי בפנים זוהרות. תמיד אני נבוך כשמישהו שוכח להחזיר את היד לבעליו אחרי לחיצה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחורה.

"אמיצים?" גמגמתי, "במה אנחנו אמיצים?"

"כי אנחנו לא פוחדים לחיות בלי אלוהים. אנחנו אנשים שלא זקוקים לאומנת!"

"ויש לנו אומץ לברוח מעינו הפקוחה של הנהג שלנו, ולהסתובב בסמטאות הרובע הקצת מפוקפק הזה, ואם יתקיפו אותנו, אנחנו לא נצעק – 'אלוהים, עזור לי!', נכון?"

"נכון בתכלית, אלבר… אלבר מה?"

"אלבר גורמזאנו, לשירותך, מדמואזל!" ונטלתי את ידה ונשקתי אותה כשאני קד קידה.

"מאוֹוֹוֹוֹד אבירי מצדך, מוסיֶה גורמזאנו!" אמרה. הפעם מיהרה למשוך את ידה. "אתה באמת נראה לי ג'נטלמן אמיתי, ובתור שכזה, אני בטוחה שתלווה אותי הביתה. לא תיתן לי לצאת לבדי לרחוב, בייחוד שמתחיל להחשיך…"

"אבל החנות. אני אמור לסגור רק בעוד שעתיים."

"אני לא אוכל לחכות פה שעתיים!" חזרה אל הטון הכביכול-נואש שלה, "אמיליו ימות מדאגה, ובטח יאשים את הנהג שנתן לי לברוח, והוא מסוגל אפילו לירות בו. אתה רוצה את כל זה על מצפונך?"

"אם תרצי, אוכל ללוות אותך עד לפתח המוזיאון. הנהג בוודאי עדיין מחכה שם. הוא אפילו לא יֵדע שברחת, והכול יבוא על מקומו בשלום. זה לא רחוק. אוכל לסגור לכמה דקות."

"עאדל כבר לא שם. בחמש סגרו את המוזיאון, והוא בטח מסתובב עם האוטו ברחובות אלכסנדריה ומחפש אותי בהיסטריה. אחרי שיתייאש, לא תהיה לו בררה אלא לחזור הביתה כשהוא ממלמל תפילות לאללה שהגעתי בינתיים בכוחות עצמי. וכשהוא יבוא, רצוי שאהיה כבר שם להציל אותו מזעמו של אמיליו…"

"אמיליו."

"אמיליו. פרופסור אמיליו…"

"מיוחס, כן. את לא קוראת לו 'אבא'?"

"אימא שלי מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, ומאז אין לי לא אימא ולא אבא, יש לי אמיליו."

קשה היה לדעת מה אמיתי אצל ליביה ומה הצגה. בלי ספק ניסתה לעשות עליי רושם, ולמען האמת – הצליחה מעל למשוער. תמיד שאלתי את עצמי מה זאת אהבה ואיך אפשר לזהות אותה. נראה שהילדה המעצבנת הזאת נתנה לי את התשובה.

"קדימה, סגור את החנות!" ציוותה בחוסר-סבלנות. "ממילא אין לקוחות היום. מי משוגע לצאת מהבית לקנות נעליים במזג-אוויר כזה? קדימה, תזמין כרכרה."

"אה… אין לי כסף לכרכרה." הודיתי ואני בטוח שהסמקתי. אף פעם לא נהניתי לחשוף את מצבי הכספי העגום.

"יש בקופה, לא?"

"בקופה?!" אמרתי המום באמת. שום אישה לא תביא אותי למעול בכספי מעבידי. עד כאן! הייתי כל-כך מזועזע, שכמעט שהשלכתי אותה מהחנות אל תוך הגשם.

"טוב," אמרה שוב בקוצר-רוח. "אל תדאג. השוער שלנו ישלם לעראבאג'י." ובהגותה את המילה הזאת "עראבאג'י", עגלון, נעו שפתיה כמו צמד דובדבנים, וחשתי תשוקה עזה לנגוס בהם.

התאפקתי. באמת ג'נטלמן.

כשישבנו ספונים בכרכרה המכוסה, היא דחקה את זרועה מתחת לזרועי וחייכה אליי בקסם שלא ישוער.

הכרכרה עצרה לפני בניין-דירות מפואר. מדרגות שַיש הוליכו בחצי-גורן עגולה אל שער גדול, ועליו קישוטי זהב או אולי נחושת מוזהבת. שוער במדים מצוחצחים ניגש אלינו עם מטרייה בידו, ולאחר דין-ודברים קצר עם נהג-הכרכרה, שלשל לידו את דמי-הנסיעה ושְלחוֹ לדרכו, ואותנו ליווה אל פנים הבניין.

*

כך החל הרומן הגדול של אבי. אילו היו הנסיבות שונות, אישה זו יכלה להיות אמי, אבל הדבר לא נסתייע, כפי שכבר נרמז ועוד יסופר.

יצחק גורמזאנו גורןסופר ואיש תיאטרון, יליד אלכסנדריה שבמצרים 1941, עלה לארץ בגיל עשר.

ייסד בשנת 1982 עם אשתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את בימת קדם אותו ניהל במשך שלושים שנה. כמו-כן ייסד את כתב-העת הספרותי הכיוון מזרח ושימש כעורכו הראשי.

 

בין ספריו:

"הטרילוגיה האלכסנדרונית" הכוללת את "קיץ אלכסנדרוני", "בלאנש" ו-"בדרך לאצטדיון"; "מקלט בבבלי"; "אלחכם מבגדד – אגדת חייו של ר' יוסף חיים"; "לבי במזרח – אגדת חייו של ר' יהודה הלוי"; "שמש ממערב – אגדת חייו של ר' חיים בן-עטר"; "משה מוריס ומוסא"; ובשנים האחרונות, "השקר הקדוש" ו-"מלכת הפיננסים" – שני הספרים הראשונים מתוך קוורטט הסניורה, ארבעה רומנים היסטוריים על דמותה המופלאה של דונה גרסיה מנדס, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

בין מחזותיו:

"חמורים" ע"פ פלאוטוס בתיאטרון חיפה; "סיפור פשוט" ע"פ עגנון (בשיתוף עם שלמה ניצן) בהבימה ובתיאטרון חיפה; "רישיון לִחיות" בתיאטרון באר-שבע מבוסס על ספרו מקלט בבבלי; "דקלים וחלומות" ע"פ סמי מיכאל בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, אותו גם ביים. במסגרת בימת קדם כתב מחזות רבים שאת רובם גם ביים, ביניהם – "מים ושמים ותיבה" שהוצג בתיאטרון חיפה; "חלום ניו-יורק"; "מולייר מצרים"; "תעלולי נאסר א-דין" שהוצג במסגרת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער; "דימונה! דימונה!"; "מסכות בוונציה" ו-"הסניורה אהובתי" (שני המחזות האחרונים – פרשיות מחיי דונה גרציה) ועוד.

 

כמו-כן כתב תסריטים, ביניהם "נסיעת מבחן" שזכה בפרס אלבין והוקרן בערוץ 2, "תהילה לדויד" ו-"תחרה של מילים" ואבן בטלוויזיה החינוכית ועשרות תסכיתי רדיו – ביניהם עיבוד לסדרה בת ארבעים פרקים של הרומן "תמול שלשום" מאת עגנון וסדרה מקורית בת ארבעה פרקים, "חלום מלכות טבריה", על חיי דונה גרציה.

X