בדידות מזהרת | לרכישה באינדיבוק
בדידות מזהרת

בדידות מזהרת

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 237
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52.2
- 35

ארקדי וחיים עובדים בבית מלון שהוא גם בבואה של החברה הישראלית כולה – כור מצרף שמהגרים וּותיקים משמשים בו יחדיו, עבדים מותשים המכלכלים בייאושם השקט תפאורת קרטון של יוקרה וכוח.

ארקדי חי עם אמו בבת ים ומנהל מערכת יחסים מהוססת עם אנה. הוא מתמודד עם המציאות הסוגרת עליו באמצעות הפלגות תודעה קדחתניות, ריטואלים של כאב מתובלים בהבזקים של נקמה.

חיים הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, שמתגורר בראשון לציון עם אשתו ובתו הקטנה. הוא כבר הגיע בעבר לדרגת מנהל מזון ומשקאות, ועדיין שוגה באמונה שכישוריו יזכו אותו בקידום הנכסף במקום עבודתו הנוכחי. אבל די בתקרית בגן הילדים של בתו לדחוף אותו למעשה קיצוני בקרב המאסף הפרטי שלו נגד הברבריות הצרה עליו מכל עבר.

עמיחי שלו מוודע אותנו לחווייתם האינטימית של שני גברים שלכודים בחדר המכונות המיוזע של הישראליות, ואין להם בררה אלא לסכן את המעט שנותר להם בניסיון להרים את קולם ולו לרגע מעל לרעש המנועים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בדידות מזהרת”

בקרוב…

תל אביב מרצדת כמו שברים של משחקי וידאו. המון אנשים שלא עובדים הולכים בטיילת. שלט “ברוכים הבאים למלון השלום" בשלוש שפות. לפעמים כשאני מגיע מוקדם, אני יורד ליד הים ואז מקיף את כל המלון, עד שאני מגיע לכניסת העובדים. לפעמים אני נעמד בחזית. רק מסתכל איך הוא נראה משם. אסור שאיש יראה אותי. החזית שייכת לאורחים ולדלפק הקבלה ולנושאי המזוודות ולנהגי מוניות ולהנהלה. כל השאר נכנסים מהעורף, “מהתחת", כמו שבוריס אומר. עכשיו הים נראה כמו שקית ניילון ירקרקה. ובחזית משב של בשמים. קוקטיילים עם מטריות. אור שנדליר מדמם על הכניסה. פסנתרים מריירים. אבק בלתי נראה על חיקויי שטיחים פרסיים. להק בל בויס עובר עם עגלות מדנדנות. האנשים מדברים רגיל, אבל שומעים אותם מתחת למים. “גוד מורנינג אנד ולקאם טו מלון השלום." סיגרים חמורי סבר. מלצר לובי עם מגש מלא קפה פילטר ועוגיות בגודל סיכה. לא מרגיש שום סולידריות. הוא עובד בחזית.
אני מבחין בדימה נכנס מהחזית. הוא תמיד נכנס מהחזית; לא מפחד שיתפסו אותו. מקסימום יצא כשם שבא וילך עד התחת של המלון. זה כבר קרה פעמיים. שמעון שלח אותו לכל הרוחות. “בפעם הבאה אני מעיף אותך על טיל." וזה קורה שוב עכשיו. הוא מתקדם לכיוון המעלית. לא מבחין בשמעון הנע במרחב, מי גילוח נוצצים על פניו ושמו ותוארו נוצצים מתוך התג הנעוץ בחזהו. הוא אומר למישהו: “תשים לב לאן אתה הולך." דימה קולט אותו. מנסה לחמוק. לוחץ על הכפתור. אבל היד נוחתת על כתפו.
“מה אתה עושה פה? תעוף מיד לכניסת עובדים." דימה יוצא דרך החזית, ושמעון עוקב אחריו במבטו. חייבים להיות אתם קשוחים אחרת הם ישרצו בכל הלובי. האורחים עלולים לחשוב שמדובר במוטֵל ולא במלון חמישה כוכבים. האורחים יברחו כאילו פרצה מלחמה. הלובי חייב להיות נקי ומצוחצח גם מבחינה אנושית. הלובי הוא הפָּנים של המלון, ואסור שעל הפנים יופיעו חצ'קונים.
אני ממהר כדי שדימה לא יצטרף אלי; דולף לכניסת העובדים. יש שם קירות חצי שבורים ומסמרים וגללי עכברים וניילונים ובדלי סיגריות. כה חרישי זורם ריח הביוב; מהצינורות, מהקירות, מהאנשים. אני מעביר כרטיס נוכחות וצולל פנימה. מדליק עוד סיגריה, אפילו שאסור. מחזיק אותה מקופלת בתוך האגרוף. ממילא אין מנהלים בחלק הזה של המלון. לוחץ על כפתור מעלית העובדים. יריקות ובדלים ושיירי לחמניות. כתמי פיח על התקרה. צינורות בוקעים מהקירות, כמו ורידים של נשים זקנות. נהמות של ציוויליזציית חשמל בלתי מרפה. אין לאן לנשום.
משליך את הסיגריה הבוערת. מנסה לכבות אותה עם העקב ולא מצליח. שומע צעדים מאחור. עוד עובדים עגומי פנים נכנסים. מאה ועשרים עובדים בכל משמרת, ולאף אחד לא יהיה אכפת שהמלון יישרף. הם ילכו לעבוד במלון אחר. אולי חוץ מרב־המלצרים סעדיה. הוא פה כבר שלושים שנה. הוא התחיל לעבוד איך שהמלון נפתח והוא מרגיש שהוא המנהל של כל המלצרים כי הוא ותיק. פעם חיים רב אתו כי הוא ניסה לחלק לחיים הוראות. אני מנסה להתרחק ממנו כמו מכל אחד. רוב הזמן זה מצליח. סעדיה נע בדרך כלל בחללי מלון אחרים. אבל הכול מתערבב מתישהו.

עמיחי שלו, סופר, עורך, מרצה ומבקר. פרסם את הרומנים ימי הפופ (ידיעות ספרים 2004),הנפשיים (ידיעות ספרים 2010), ילדה גדולה (ידיעות ספרים 2012) ואת ספר הנובלות על החתרנות (אפיק 2014). מלמד כתיבה ביקורתית ויצירתית במסלול האקדמי המכללה למנהל, במכללת ספיר, ובסדנת אמני הקיבוץ. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2012.

X