בגידה מפתיעה | לרכישה באינדיבוק
בגידה מפתיעה

בגידה מפתיעה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

המיליארדר היווני יפה התואר, ליאונרדו, הוציא את מילי מהחווה המשפחתית שלה וסחף אותה לעולם  הזוהר שלו. חבוקה בזרועותיו, ענודה ביהלומים, היא חושבת שדבר לא יוכל לגעת באושר שלהם.

אך משהו בכל זאת מצליח לחדור את מעטה האושר. אחותה טוענת שהיא מצפה לתינוקו של ליאונרדו. מילי המזועזעת בורחת. היא מבולבלת ואינה יודעת מה לעשות. האם להמשיך לברוח או

להיענות לדרישתו של ליאונרדו שאשתו תחזור הביתה…?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בגידה מפתיעה”

בקרוב…

1

 

ליאונרדו דימיטריוס, בנקאי מיליארדר ומושא של מיליון פנטזיות נשיות מלאות תקווה, משך את השחקנית ההוליוודית מהשורה הראשונה דרך הדלת של ביתו הלונדוני האקסקלוסיבי, וטרק את הדלת על הגשם וצבא הצלמים האורבים.
האישה צחקה, עיניה רחבות בהערכה נשית. "ראית את הפנים שלהם? הפחדת אותם כמעט עד מוות! אני מרגישה יותר בטוחה איתך מאשר עם שומרי הראש שלי. ולך יש שרירים גדולים יותר." היא החליקה את ידה במעלה זרועו, ציפורניה העשויות משתהות על הקימור המוצק של שריריו. "למה פשוט לא נכנסנו בכניסה האחורית?"
"בגלל שאני מסרב להתגנב לביתי שלי. ובגלל שאת אוהבת להיראות."
"טוב, בהחלט ראו אותנו." העובדה ללא ספק שימחה אותה. "אתה תהיה בכל העיתונים מחר על היחס הטרוריסטי שלך לפאפארצי."
ליאונרדו הזעיף פנים. "אני קורא רק את המדורים הכלכליים."
"וזה החלק שאני לא קוראת," היא נאנחה. "הדבר היחיד שאני יודעת על כסף, זה איך לבזבז אותו. אתה, מצד שני, יודע איך לעשות ערימות ממנו, וזה עושה אותך הטיפוס שלי בגבר. עכשיו, תפסיק להיות נאה וקודר וחייך! אני אהיה בעיר רק לעשרים וארבע שעות ואנחנו צריכים לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר." היא הנמיכה את הריסים שלה בפרובוקטיביות. "אז, ליאונרדו דימיטריוס, המיליארדר היווני הסקסי שלי. סוף סוף אנחנו לבד. מה אנחנו הולכים לעשות הערב?"
ליאונרדו הסיר את הז'קט שלו והשליך אותו ללא משים על גב הכסא. "אם זו שאלה רצינית, את יכולה לעזוב עכשיו." ההערה שלו משכה גרגור של צחוק מאושר מהאישה התלויה על זרועו.
"אף אחד אינו מעז לדבר אלי כמו שאתה מעז. זה אחד הדברים שאני אוהבת אצלך. אתה לא מושפע מכך שאני כוכבת, וזה כל כך מרענן בשביל מישהי כמוני." הקצה של הלשון שלה עקבה אחר עיקול שפתה המשוחה בגלוס. "אם הייתי אומרת לך שאני הולכת לנשק אותך לילה-טוב ואז חוזרת למלון שלי, מה היית עושה?"
"זורק אותך." עניבת הפרפר של ליאונרדו נחתה על הז'קט שלו. "אבל שנינו יודעים שזה לא הולך לקרות. את רוצה את מה שאני רוצה, אז תפסיקי לשחק משחקים ותעלי במדרגות האלה. חדר השינה שלי בקומה הראשונה. דלת אחרונה משמאל."
"כזה מאצ'ו." צוחקת, היא זהרה אליו. "לפי סקר משבוע שעבר, אתה רשמית הגבר הכי סקסי בעולם."
משועמם מהשיחה, התגובה היחידה של ליאונרדו הייתה לסגור את אצבעותיו על פרק ידה הדקיק ולמשוך אותה לעבר המדרגות.
היא גנחה בעונג מופתע. "באמת לא איכפת לך מה אנשים אחרים חושבים עליך, נכון? אדישות זה דבר סקסי מאד. ובכל מה שקשור באדישות, אתה כתבת את ספר ההדרכה." היא הלכה בנענוע איטי שהפכה לשלמות עבור המצלמות. "יש כימיה מיוחדת בינינו, אני מרגישה בזה."
"זה נקרא תאווה," ליאונרדו נהם, והיא ירתה לעברו מבט מאתגר.
"מעולם לא הייתה לך מערכת יחסים רצינית עם אישה? שמעתי שהיית נשוי לזמן קצר."
ליאונרדו קפא. זמן קצר ביותר. "בימים אלה אני מעדיף גיוון."
"מותק, אני יכולה לתת לך גיוון." היא השתמשה בקול הרך מעושן שהרוויח עבורה מיליוני דולרים לסרט. "ואני פשוט מתה לדעת אם כל מה שאומרים עליך נכון. אני יודעת שאתה סופר מבריק ושאתה נוהג במכוניות המפוארות שלך יותר מדי מהר, אבל מה שאני רוצה לדעת זה כמה אתה ילד רע כשזה נוגע לנשים."
"כמה רע שיכול להיות," ליאונרדו אמר חלקות, היד שלו נעולה על מפרק ידה הדק כשהוביל אותה במעלה המדרגות. "מה שהופך את הלילה הזה ללילה המזל שלך."
"אז תוביל קדימה, חתיך." היא שמרה על הקצב שלו, חיוך על שפתיה המלאות-מבריקות. "יש לך אמנות רבה על הקירות. השקעה מעולה. היא מקורית? אני שונאת זיופים."
"כמובן," ליאונרדו התמקד בשדיה המנותחים בשעשוע ציני. בהערכה גסה הוא ניחש שתשעים אחוז ממנה היו זיוף. הזמן הקצר שבילה איתה הספיק להוכיח לו שהיא הייתה כל כך מורגלת לשחק באנשים, שהיא שכחה איך להיות עצמה.
וזה היה בסדר מבחינתו.
עד כמה שהיה איכפת לו, רדודה יותר טובה יותר. לפחות ידעת עם מה אתה מתמודד וכיוונת את הציפיות שלך בהתאם.
"אוה, באמת! רק לך תהיה תמונה של אישה ערומה בראש גרם המדרגות." נעצרת לגמרי, היא הרימה את עיניה לקנבס הענקי וקימטה את אפה בחוסר שביעות רצון. "בחירה משונה לגבר שמקיף את עצמו ביופי. היא לא די שמנה לטעמך?"
המבט של ליאונרדו השתהה על יצירת המופת המפורסמת מתקופת הרנסנס שרק לאחרונה חזרה מהשאלה מגלריה נודעת. "כשהיא הייתה בחיים, זה היה אופנתי להיות מעוגלת."
הבחורה הסתכלה ללא הבעה במשיחות המכחול הנפלאות. "אני משערת שהם לא ידעו על אוכל דל פחמימות."
"קימורים היו סימן לעושר," ליאונרדו המהם. "המשמעות הייתה שיש לך מספיק לאכול."
בהעיפה לעברו מבט של חוסר הבנה מוחלט, השחקנית התקרבה אל הציור ואצבעותיו של ליאונרדו התהדקו כאזיקים על פרק ידה.
"תגעי בו, וחצי מכוח המשטרה העירוני יארח לנו לחברה הערב."
"הציור יקר ערך?" היא הסבה את מבטה הידעני לעברו וליקקה את שפתיה. "אתה אכן גבר עשיר ועוצמתי. אני תוהה מדוע זה כל כך מדליק אותי. זה לא שאיכפת לי מהכסף שלך."
"ברור שלא איכפת לך," אמר ליאונרדו, הטון שלו יבש כיוון שידע היטב שמצופה מהמאהבים שלה לשלם בנדיבות עבור הזכות להתלוות אליה. "שנינו יודעים שאת מעוניינת בי בגלל טוב ליבי לגברות זקנות ולבעלי חיים."
"אתה אוהב בעלי חיים?"
מתבונן מטה לתוך עיניה הכחולות המפורסמות, עיניו של ליאונרדו נצצו. "תמיד הייתה לי נקודת תורפה ליצורים אילמים."
"זה כל כך מושך. אני אוהבת גבר קשוח עם צד עדין." היא החליקה את זרועותיה מסביב לצווארו כמו ענפי צמח מתפתלים. "אתה מודע לכך שאכלנו ארוחת ערב שלוש פעמים יחד ולא סיפרת לי דבר אחד על עצמך?"
"את מודעת לכך שאכלנו ארוחת ערב שלוש פעמים יחד ולא אכלת דבר?" מסיט את השיחה במומחיות מהנושא האישי, ליאונרדו שיחרר ברכות את הרוכסן של שמלתה, והיא שאפה נשימה.
"אתה לא מבזבז זמן."
"בואי נאמר שהיה לי מספיק משחק מקדים וורבלי," ליאונרדו נהם, מחליק את שמלתה מעל כתפיה בתנועה מיומנת. הוא הזדעף קלות כשאצבעותיו הברישו עצמות קשות במקום בשר רך.
"אנשים משלמים כסף טוב כדי לראות הגוף שלי על המסך." היא שרטה בציפורניה בעדינות במורד זרועו. "ואתה, ליאונרדו דימיטריס, מקבל אותו בחינם."
בקושי, הוא חשב, מסתכל על העגילים שהיא ענדה. עגילים שנתן לה בתחילת הערב. "חבל שאת לא נמכרת בקילוגרמים," הוא אמר בעצלות, "כי אז לא היית עולה לי דבר."
"תודה לך." בהניחה שההערה שלו הייתה מחמאה, היא חייכה. "אתה, מצד שני, תעלה לאישה הון כיוון ששריר כבד יותר משומן ואתה חייב להיות הגבר שבנוי בצורה המרשימה ביותר שהכרתי. ואתה מלא בטחון עצמי. זה בגלל שאתה יווני?"
"לא. זה בגלל שאני זה אני. אני לוקח את מה שאני רוצה." הוא לקח את סנטרה בידו, מבטו פלדה. "וכשאני מסיים עם זה, אני עוזב את זה."
היא רעדה בתענוג. "ללא התנצלות לאף אחד. קר, אכזר, נחוש…"
"את מדברת עלי או עלייך?" ליאונרדו הסיר את סיכת היהלום שהחזיקה את שערה. "אני מבולבל."
"אני מוכנה להתערב שלא היית מבולבל לגבי שום דבר בחיים שלך, ילד פרוע שכמותך." מחייכת, היא החליקה את אצבעה על שפתו התחתונה. "ספר לי משהו אישי עליך. רק דבר אחד. הסיפור האחרון שאתה האבא של התינוק ההוא – זה אמיתי? העיתונים מלאים בזה."
ליאונרדו לא הסגיר את המתח הפתאומי שלו בהינד עפעף. "האם אלה אותם העיתונים שהאשימו אותך שאת לסבית?"
"ההבדל הוא שהאנשים שלי הוציאו הכחשה עיקשת – אתה לא אמרת דבר."
"אף פעם לא הרגשתי את הצורך להסביר את חיי לאף אחד."
"אז האם זה אומר שזה לא הילד שלך?" היא הנמיכה את ריסיה. "או שאתה כזה סוס הרבעה שאתה אפילו לא יודע? אתה לא מוסר שום מידע, נכון? ספר לי משהו עליך."
"את רוצה לדעת משהו עלי?" ליאונרדו הוריד את שמלתה מטה על גופה הרזה עד להכאיב והנמיך את פיו לבסיס צווארה. "אם תתני לי את ליבך, אשבור אותו. תזכרי את זה, אגאפה מו. ואני לא אעשה את זה בעדינות." חום לשונו גרם לגניחה רכה משפתיה והיא הניעה את ראשה אחורה ברעד.
"אם אתה מנסה להפחיד אותי, אתה לא מצליח." עיניה היו כהות מתשוקה. "אני אוהבת גבר שיודע להיות גבר. במיוחד אם לגבר הזה יש צד רגיש."
"אין לי צד רגיש." קולו של ליאונרדו היה קשה, כשהוריד את מצחו לשלה. לרגע הוא נעץ מבט בעיניה המרוגשות והפראיות, נשימתו מתערבבת עם נשימתה. "לא איכפת לי מאף אחד ומשום דבר. תשכבי במיטה שלי ואני אבטיח לך סקס פנטסטי, אבל כלום מעבר. אז אם את מחפשת סוף מאושר מהאגדות, לקחת את הפנייה הלא נכונה."
"סוף מאושר מהאגדות יש בקולנוע. זאת העבודה שלי ביומיום. בלילה אני מעדיפה לחיות למען הרגע." מתפתלת נגדו, היא הרימה את ידה וליטפה את הלסת המחוספסת שלו. "אני צריכה להכריח אותך להתגלח לפני שאתה נוגע בי, אבל אני אוהבת את איך שאתה נראה ככה. אתה כל כך יפה תואר, ליאונרדו, אסור להרשות את זה," היא נשמה, מרימה את פיה לעברו. "הגבר האחרון ששיחק לצידי היה צריך מכשיר ניווט לוויני כדי להתמצא בגוף של אישה. יש לי הרגשה שאתה לא תסבול מאותה בעיה."
"תמיד היה לי חוש כיוון מצוין." ליאונרדו דחף אותה כנגד הדלת, והשחקנית גנחה את הסכמתה.
"אוה, כן…" מתנשפת, היא משכה את חולצתו בחוזקה, מעיפה את הכפתורים שלה תוך כדי. באנחה גרונית של תשוקה היא משכה את החולצה מכתפיו ונתנה לה ליפול לרצפה. "הגוף שלך מדהים. אני ממש מתכוונת להשיג לך תפקיד בסרט הבא שלי. אני רוצה אותך עכשיו."
בהגיעו לחלק המעניין של הערב, ליאונרדו הרים אותה, צעד בכוונה אל המיטה ואז קפא כי המיטה שלו הייתה כבר תפוסה.
האישה ישבה, נועצת בו מבט, העיניים שלה כחול עז בפניה הלבנות כחולצתו. הקרדיגן הדק שלה נצמד לגופה ושערה הסתלסל ברטיבות אחר כתפיה כמו לשונות של אש אדומה, מה שהעיד ללא ספק שנתפסה בגשם.
בהתחשב במצב שהייתה בו, היא הייתה צריכה להיראות פתטית, אבל היא לא. היא נראתה כועסת – הברק בעיניה והזוית של סנטרה מזהירים אותו שלא מדובר באיחוד רך ועדין.
היה זה כאילו זיקוק קטן, שעוד לא התפוצץ, נחת בחדר השינה שלו וליאונרדו הרגיש חץ קטן של הפתעה כיוון שמעולם לפני כן לא ראה אותה כועסת – לא ידע שהיא מסוגלת לחוש כעס.
הוא ספג את הכבוד הפגוע שלה, הגישה השקטה שלה והכאב המיוסר שלה. הוא חזה באכזבה ובבוז שלה. אבל מנה טובה ובריאה של כעס מהדור הישן הייתה חסרה ביחסים שלהם.
היא לא חשבה ששווה להילחם על מה שהיה להם.
הכעס שלו בעבע משום מקום, מאיים על השליטה הרגילה שלו, והרגש תפס אותו בהפתעה כי הוא חשב שהוא שלט היטב בעצמו.
עסקים לא גמורים, הוא חשב בנוקשות, ועמד לדבר כשהשחקנית צווחה בתדהמה והידקה את אחיזתה בצווארו.
"מי זאת? ממזר אחד! כשאמרת שאתה תפגע בי, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מהר," היא נהמה. "איך אתה מעז לראות עוד מישהי כשאתה איתי? אני מצפה שמערכות היחסים שלי יהיו בלעדיות."
מופתע לגלות שהוא שכח את השחקנית בזרועותיו, ליאונרדו הוריד אותה לרצפה ללא טקסיות. "אני לא מקיים מערכות יחסים." לא עוד.
"מה לגביה?" מתאזנת על עקביה הגבוהים, השחקנית ירתה לעברו מבט מורעל. "היא יודעת על זה?"
"אוה, כן." ליאונרדו בחן את הבחורה על המיטה וחיוכו חסר ההומור היה מופנה לגמרי כלפיה. "היא לא תבטח בי לטווח שהיא יכולה להשליך אותי, נכון, מילי?"
העיניים שלה היו שתי בריכות חמות של אשמה והוא חרק בשיניו. תילחמי בי, הוא דרבן אותה בדממה. אם זה באמת מה שאת חושבת עלי, קומי ותשרטי לי את העיניים החוצה. אל תשבי שם וזהו. ואל תעזבי כמו שעשית בפעם הראשונה.
אבל היא לא נעה. היא ישבה בדממה קפואה, העיניים שלה מספרות לו ששום דבר לא השתנה.
השחקנית השמיעה קול מלא עלבון. "אז אתה כן מכיר אותה! מפתיע. היא לא נראית הטיפוס שלך," היא אמרה בנקמנות. "היא צריכה לפטר את הסטייליסט שלה. הלוק הטבעי הוא כל כך אתמול. העונה הזו היא על טיפוח." היא חטפה את השמלה שלה מהרצפה והחזיקה אותה לעומתה. "איך היא נכנסה, בכל מקרה? האבטחה שלך הדוקה מאד. אני מניחה שאף אחד לא הבחין בה."
שום דבר לא הורג עוררות מינית מהר יותר מרשעות של אישה. ליאונרדו חשב בעצלות, מתחרט על הדחף שגרם לו להזמין את השחקנית לביתו. הלשון שלה הייתה חדה כמו העצמות הבולטות שמבעד לבשרה השקוף כמעט.
"נו? אתה מתכוון לזרוק אותה החוצה?" קולה של השחקנית הפך מחושני לצרחני וליאונרדו התבונן בבחורה שישבה על מיטתו, מבחין בסומק על לחייה וההאשמה בעיניה.
הוא פגש את המבט הזה בכל הכוח, עם האשמות משלו.
תקשורת ללא מלים סערה ביניהם והאווירה הייתה כל כך כבדה ממתח ששניהם שכחו מהנוכחות השלישית בחדר עד שהיא רקעה ברגלה.
"ליאונרדו?"
"לא," הוא אמר בקשיחות. "אני לא מתכוון לזרוק אותה החוצה." הוא לא היה בוחר את התזמון הזה אבל עכשיו שהייתה כאן, הוא לא התכוון לשחרר אותה. לא עד שיקיימו את השיחה שהיא נטשה באמצע לפני שנה.
השחקנית התנשמה בחוסר אמונה. "אתה בוחר את הכלומניקית הפשוטה הלבושה רע ומלוכלכת הזו על פניי?"
ליאונרדו שלח לדייט שלו מבט קר ואומד שהיה גורם לרעידות של אימה אצל כל מי שעבד עבורו או הכיר אותו היטב. "כן, לפחות כך אני מבטיח לעצמי נחיתה רכה כשניפול למזרן. בלי עצמות. בלי טפרים."
השחקנית השתנקה. "אני לא מוכנה שיתייחסו אלי ככה!" נותנת הופעה הראויה לאוסקר, היא השתחלה חזרה לשמלתה והטילה את ראשה לאחור בכעס. "אמרת לי שאתה לא במערכת יחסים עם אף אחת ואני האמנתי לך! אני בבירור יותר טיפשה ממה שאני נראית."
מחליט שהיה זה נבון יותר לא לענות להערה מסוימת זו, ליאונרדו נשאר שקט, המבט שלו חוזר לבחורה היושבת על מיטתו. באותו רגע יחיד טעון הוא הרגיש את ההבלח של הכימיה המינית הגולמית שפרצה ביניהם. זה היה חיוני, בסיסי ופרימיטיבי – החיבור כל כך חזק עד שהיה מעבר לשליטה או הבנה. בהכירה בעובדה הזו, היא פלטה מלמול של הכחשה, בוז מאוס בעיניה כאשר משכה את מבטה ממנו.
נרעדת בייאוש, השחקנית שלחה מבט של געגוע לעבר חזהו הערום והשזוף של ליאונרדו. "אני יודעת שלא ציפית לראות אותה כאן. אני יודעת שנשים משליכות את עצמן לרגליך. פשוט תיפטר ממנה ונוכל להתחיל מחדש. אני סולחת לך."
מונע על ידי הצורך לוודא שסליחתה לא תתקבל, ליאונרדו האיץ בה לכיוון הדלת. "את צריכה ללמוד לשחק יפה עם שאר הבחורות. סכינים בחדר הישיבות אינם מפריעים לי, אבל בחדר השינה אני מוצא אותם לא נוחים להפליא."
פניה אדומות, השחקנית הוציאה את הטלפון שלה מתיק היד הקטן ומעוטר התכשיטים שלה. "כל השמועות עליך נכונות, ליאונרדו דימיטריוס. אתה באמת קר וחסר לב, והרגע פספסת את הדבר היחיד שכל גבר בעולם רוצה."
"וזה יהיה?" ליאונרדו הרים גבה, פרובוקטיבי בכוונה. "שקט ושלווה?"
השחקנית בעבעה כמו חלב רותח. "אותי! בפעם הבאה שאתה בלוס אנג'לס, אל תטרח להתקשר. ואת." היא לטשה עיניים בבחורה על המיטה. "אם את חושבת שהוא יהיה נאמן לך אי פעם, את מטורפת." בודקת שעגילי היהלומים היו עדיין במקומם, היא עזבה בסערה את החדר ומספר רגעים אחר כך ליאונרדו שמע חבטה רחוקה כאשר הדלת הראשית נסגרה בטריקה.
הדממה סגרה עליהם.
"אם את מתכוונת לבכות, את יכולה ללכת עכשיו," ליאונרדו לאט ברכות. "אם את בוחרת להמתין בחדר השינה שלי, מגיע לך להיפגע."
"אני לא מתכוונת לבכות עליך. ולא נפגעתי," היא אמרה בנוקשות. "אני מעבר לפגיעה."
אז היא הצליחה יותר ממנו, ליאונרדו חשב בקדרות. "למה את כאן?"
"אתה יודע למה אני כאן. אני – אני באתי לקחת את התינוק."
כמובן, התינוק. הוא היה טיפש לחשוב אחרת, ועדיין לרגע…
ליאונרדו קפץ יד אחת לאגרוף, מופתע לגלות שלשכבה העבה של הציניות שלו, יכולות להיות פרצות.
"אני שאלתי מה את עושה במיטה שלי בחצות." צועד לדלת חדר השינה, הוא דחף אותה לסגירה. הוא בטח בצוות שלו, אבל הוא גם היה חד מספיק להבין שהסיפור הזה הוא החתיכה העסיסית ביותר שהתקשורת הריחה מזה זמן רב. הם הזילו ריר מחוץ לביתו, אורבים לאוכל.
ולכולם היה מחיר.
הוא למד את האמת המרה הזו בדרך הקשה ביותר, ובגיל שבו רוב הילדים עדיין משחקים בצעצועים.
"אני מסוקרן לדעת איך התחמקת מהאבטחה שלי."
"אני עדיין אשתך, ליאונרדו. אפילו אם שכחת את העובדה הזאת."
"לא שכחתי." שומר על מבט ניטרלי, הוא התבונן בה. "בחרת ברגע מאד לא מתאים. תודות לך, הלך הסקס הלוהט שלי לערב."
כתפיה הדקות התקשחו, גבה נוקשה. "אני בטוחה שתמצא תחליף די מהר. אתה תמיד מוצא." החזה שלה עלה וירד כשנשמה במהירות ואז עיניה הוסטו אליו, נוצצות בהאשמה וכאב. "אתה ממזר מוחלט, בזה היא צדקה."
"מעולם לא שמעתי אותך מדברת בשפה גסה. זה לא מתאים לך." ליאונרדו צעד לאורך חדר השינה והרים בקבוק ויסקי משולחן קטן. מצחיק, הוא חשב, שהיד שלו הייתה כה יציבה. "ואני לא מבין למה את כל כך כועסת. את נטשת את הנישואים שלנו, לא אני. אני התכוונתי ללכת את כל הדרך הארוכה והקשה."
"רק אתה יכול לגרום לזה להישמע כמבחן סבל. זה נחמד לדעת שהייתה לך דעה כה חיובית על היחסים שלנו. אין פלא שהם לא שרדו אפילו חמש דקות. אתה אף חסר רגש עוד יותר ממה שחשבתי" – היא הפסיקה, בנסותה לשלוט בעצמה. "אתה חסר רגישות בצורה איומה ונוראה."
"אני חי את החיים שלי. מה חסר רגישות בזה?" ידו של ליאונרדו נשארה יציבה כשמזג את המשקה. "המיטה שלי הייתה פנויה ומילאתי אותה. תחת הנסיבות, את לא ממש יכולה להאשים אותי בכך. משקה?"
"לא, תודה לך."
"כאלה נימוסים אנגליים מושלמים." ליאונרדו צחק ללא הומור כשהרים את כוסו. "אל תגידי לי – אלכוהול משמין ואת שומרת על המשקל."
"לא. אני שומרת על לשוני. אם אני אשתה, אגיד לך בדיוק מה אני חושבת עליך וכרגע זה לא יהיה רעיון טוב כי מה שאני חושבת עליך לא מאד מחמיא."
ידו קפאה על הכוס שלו. "אל תעצרי בעצמך בגללי. זה מעניין לדעת שאת מסוגלת להביע את רגשותייך אם מתגרים בך מספיק. רק לידיעתך, אני באמת מעדיף עימות על נסיגה."
היא עצמה את עיניה, אומללות ניבטת מכל זוויות פניה. "אני שונאת עימותים. לא באתי הנה לריב איתך."
"אני בטוח בכך." ליאונרדו בחן את הנוזל הזהוב בכוסו. "את לא מדברת על בעיות, נכון, מילי? ואת בטח לא היית מעוניינת לתקן את הבעיות ביחסים שלנו. זה כל כך הרבה יותר קל פשוט לעזוב כשדברים מסתבכים."
"איך אתה מעז לומר זאת לי כשאתה זה ש – " היא נעצרה כלא יכולה לשאת אפילו לומר את זה, ופיו התהדק.
"אני זה שמה?" קולו הרך והמשיי היה בניגוד חד ללהט בקול שלה. "תוציאי את זה, מילי. קדימה – בואי נשמע במה אני מואשם."
"אתה יודע במה! ולא באתי לכאן כדי לדבר על זה. אתה – אתה…" היא נאבקה על נשימתה והוא נעץ בה מבט ארוך.
"את באמת חייבת ללמוד לסיים את המשפטים שלך, אגאפה מו." טון הדיבור שלו היה משועמם, הוא לא הציע אהדה. ככל שזה נגע לו, לא הגיע לה. הוא נתן לה הזדמנות. הוא נתן לה משהו שלא הציע לאף אישה מעולם. והיא זרקה לו את זה חזרה בפרצוף. "אני קר וחסר לב, נכון, מילי? זה לא מה שהתכוונת לומר?"
"הלוואי שלא הייתי פוגשת אותך מעולם."
"טוב, זה פשוט ילדותי." ליאונרדו החניק פיהוק והיא הסבה מבטה.
"מערכת היחסים שלנו הייתה אסון."
"אני לא הייתי אומר את זה. למשך זמן קצר את היית תגלית במיטה, ואני הייתי משועשע במידה על ידי הכישרון שלך לומר את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון."
"קוראים לזה להגיד את האמת." היא נעצה בו מבט נוקב דרך ריסיה המחודדים מהגשם. "מאיפה שאני באה, ככה אנשים מתנהגים. הם אומרים את זה כמו שזה, וככה אין בלבול. כשהם אומרים, 'נחמד לראות אותך', הם מתכוונים לזה. בעולם שלך כשאומרים, 'נחמד לראות אותך', ממש לא מתכוונים לזה. הם מנשקים אותך אפילו ששונאים אותך."
ליאונרדו הוסיף קרח לכוס שלו. "זו ברכת שלום חברתית סטנדרטית."
"זה מלאכותי – כל דבר בעולם שלך הוא כזה!" היא ניתרה מהמיטה וצעדה לעברו, עיניה יורות אש. "וזה כולל את מערכת היחסים שלנו."
"לא אני הוא זה שהכריז על שעת המוות של הנישואים שלנו."
"אתה כן!" כועסת ופגועה, היא ניצבה מולו. "אתה מאשים אותי שעזבתי, אבל מה חשבת שאני אעשה, ליאונרדו? חשבת שאני אגיד, 'אל תדאג, זה בסדר מצידי'?" הקול שלה עלה, רועד ומעובה בגלל הכאב. "חשבת שאני אתעלם מזה? אולי זה מה שעושות נשים בעולם שלך, אבל זה לא סוג הנישואים שאני רוצה. אתה שכבת עם אישה אחרת, ולא סתם אישה אחרת." הנשימה שלה הייתה מחוספסת. "אחותי. אחותי שלי." המצוקה שלה הייתה כל כך גלויה, שליאונרדו הזעיף פנים.
"את מכניסה את עצמך להתרגשות יתר."
"בבקשה אל תעמיד פנים שאכפת לך מהרגשות שלי כי הדגמת כבר מספיק שלא אכפת לך." מחזיקה את עצמה בקושי, היא כרכה את זרועותיה סביב עצמה ופגשה את מבטו.
אמיצה, הוא חשב בפיזור נפש, חלק ממנו מסוקרן על ידי הכוח המפתיע שהוא ראה בה. כן, היא כעסה מאד. אבל היא לא נכנעת, או שכן? הוא לא ידע שיש בה שכבה של פלדה. עד סוף מערכת היחסים שלהם הוא הגיע למסקנה שהיא הייתה כל כך קלת דעת, שהדבר היחיד שמנע ממנה מלעוף ברוח היה המשקל של הכסף שלו בתיק היד שלה.
ידו של ליאונרדו התהדקה על הכוס ואז הוא הרים אותה לשפתיו ורוקן אותה. אחר הוא הניח אותה בזהירות על השולחן.
"בהתחשב בנסיבות של עזיבתך, אני מופתע שבחרת לחזור."
שוקעת בחזרה על צד המיטה, הלחימה נראית כיוצאת ממנה, היא לפתע נראתה עייפה מאד. עייפה, רטובה, מוכה. "אם חשבת שלא אחזור, אז אתה מכיר אותי עוד פחות ממה שחשבתי."
"מעולם לא הכרתי אותך." זאת הייתה פנטזיה. אשליה. או אולי התפכחות?
"ואשמתו של מי זה? אתה הרי לא רצית להכיר אותי, נכון? לא היית מעוניין בי – רק בסקס, וכשזה–" היא הפסיקה ולקחה נשימה, מחפשת את המלים שרצתה לומר. "אני לא התאמתי לך. קודם כל אתה אהבת את העובדה שהייתי 'שונה'. אני הייתי בחורה רגילה, חיה בכפר, עובדת בחווה של ההורים שלה. לא מתוחכמת. אבל החידוש דהה, נכון, ליאונרדו? אתה רצית שאתאים לחיים שלך. לעולם שלך. ולא התאמתי."
מתבונן בה כה מקרוב, הוא היה יכול להבחין מתי כעסה חזר להתעורר.
עיניה החליקו לחזהו החשוף בצבע הברונזה ואז חזרה לעיניו. זה היה כמו לשים גפרור לדלק. הכימיה שבעבעה התפוצצה לרמות מסוכנות והיא פנתה ממנו במלמול של תסכול, למרות שלא יכול להחליט אם הוא הופנה כלפי עצמה או כלפיו. "שלא תעז, ליאונרדו! שלא תעז להסתכל עלי ככה – כאילו שום דבר לא השתנה בינינו."
"את הסתכלת עלי."
"כי אתה עומד כאן חצי ערום!"
"זה מטריד אותך?"
"לא, זה לא מטריד אותי." היא שפשפה את ידיה במעלה זרועותיה, מנסה לחמם אותן. "אין לי רגשות כלפיך יותר."
"אוה, את מרגישה המון כלפי, מילי." ליאונרדו אמר בנוקשות. "וזאת הבעיה, לא? את שונאת את זה שאת יכולה להרגיש ככה. לאישה כמוך אסור להימשך ללא מעצורים לילד רע שכמוני. זה לא בדיוק מהוגן, נכון?"
"אני לא כאן בגללך."
"ברור שלא." הטון שלו היה ארסי, והוא ראה כיצד היא נרתעה מדבריו. "לא היית עושה את הדרך בשביל משהו כל כך טריוויאלי כמו הנישואים שלנו. זה מעולם לא היה חשוב לך." מלא בוז, ליאונרדו הרים את כוסו, תוהה כמה וויסקי יצטרך כדי לעמעם את מה שהרגיש.
"אתה שיכור?"
"לרוע המזל לא, עדיין לא." הוא הסתכל בכוס שלו. "אני עובד על זה."
"אתה לגמרי חסר אחריות."
"אני עובד על זה גם כן." הוא עמד להרים את הכוס לשפתיו כשהוא שם לב שהסוליה של המגף שלה החלה ליפול. הוא הזעיף פנים כשזכר כמה אובססיבית הייתה בנוגע למראה שלה. "את נראית נורא."
"רוב האנשים ייראו נורא בהשוואה לשמנת של הוליווד," היא אמרה בחדות. היא הרימה את ידה והוא חשב שהיא עמדה להחליק את שערה הלח, אבל אז היא הניחה לידה לצנוח כאילו החליטה שזה לא שווה את המאמץ. "היא יפהפייה מאד."
הוא שמע את הכאב בקולה וחרק בשיניו. "קנאה הייתה צד אחד במערכת היחסים שלנו שבו הצטיינת בקביעות."
"אתה כל כך אכזרי."
ליאונרדו גילה שהאצבעות שלו התכווצו לאגרוף. "אכזרי?" פיו התהדק. "כן, אני אכזרי."
"אתה אוהב אותה?"
"עכשיו את נהיית אישית."
"ברור שאני נהיית אישית! האם אחותי–" הקול שלה נסדק והיא ניקתה את גרונה. "בקה ידעה… שאתה נפגש עם השחקנית ההיא?"
אזכור השם ההוא גרם לליאונרדו לרצות לרוקן את בקבוק הוויסקי, כמו ההאשמה שלא נאמרה בדבריה. "את מאשימה אותי שאחותך ריסקה את המכונית שלה תחת השפעת סמים ואלכוהול?"
"היא שתתה כי אתה דחית אותה! היא סבלה מדיכאון."
חושב על מה שידע, ליאונרדו חייך בחוסר הומור. "אני מוכן להתערב על זה."
היא קפצה לרגליה וחצתה את החדר בחן של רקדנית. "שלא תעז לדבר על המתים בצורה כזו! אם מישהו היה אחראי למצבה הנפשי הרעוע של אחותי, זה אתה. אתה שברת לה את הלב."
ואז ליאונרדו ביצע את החטא שאינו ניתן למחילה. הוא צחק. וההומור הקודר הזה עלה לו.
היא סטרה לו.
אחר היא הניחה את ידה כנגד צווארה וצעדה אחורה, כאילו לא יכלה להאמין למה שעשתה. העור שלה היה כה חיוור, שסיפור אגדות ילדים עלה במוחו.
"אני בטח צריכה להתנצל אבל אני לא הולכת לעשות זאת," היא לחשה, אצבעותיה נלחצות לצווארה הדק. "אתה יודע מה החלק הכי כואב של הסיפור? אפילו לא איכפת לך. הרסת את הנישואים שלנו בשביל סקס. לא היה לזה אפילו משמעות בשבילך. אולי, רק אולי, אם היית מאוהב בה, הייתי מצליחה להבין משהו מכל זה, אבל בשבילך זה היה רק גופני."
"רק לשם העניין, ציינת משהו מזה בפניה?"
"כן. למעשה, עשיתי זאת. הלכתי לראות אותה כשאושפזה לקליניקה ההיא באריזונה. אני…" היא שפשפה את אצבעותיה לרוחב מצחה. "הייתי צריכה לנסות ולהבין. היא התוודתה שהיא מאוהבת בך בצורה מטורפת כל כך, שהיא לא חשבה בבהירות."
"היא ידעה בדיוק מה היא עושה," ליאונרדו אמר במפורש. "האדם היחידי שאחותך אהבה אי פעם היה היא עצמה. זה כנראה היה הדבר היחידי שהיה לנו במשותף."
"זאת גישה מאד צינית."
"אני בחור ציני."
"אז הרסת את הנישואים שלנו בשביל אישה שאפילו לא איכפת לך ממנה."
"אני לא הרסתי את הנישואים שלנו, אגאפה מו," ליאונרדו אמר ברכות, עיניו ממוקדות בפניה הלבנים, כשנעץ את הסיכה למקומה. "את עשית זאת. הכול בעצמך."
אם היה מכה אותה, היא לא יכלה להיראות יותר מוכת הלם. "איך אתה יכול לומר את זה? למה ציפית? אני לא מסוג הנשים שיכולות להתעלם מרומן של בעליהן. במיוחד כשהאישה המדוברת הייתה אחותה של האישה. היא הרתה ממך, ליאונרדו! איך הייתי אמורה לא להתעלם מזה?" מיוסרת בבירור, היא פנתה מעליו. "מה שאני לא מבינה זה למה, אם רצית את אחותי, טרחת איתי בכלל?"
ליאונרדו נתן לשאלה הזו לעמוד באוויר.
"והעובדה שאת לא מבינה עוזרת לך להסיק מסקנות כלשהן?"
שאלתו גרמה לה להזעיף פניה בבלבול והוא קלט שהיא עצבנית מדי מכדי להתרכז בעובדות.
היא ראתה. היא האמינה. היא לא הטילה ספק. לא היה לה איכפת מספיק לשאול שאלות והידיעה שלא היה לה איכפת השאירה טעם מר של כישלון בפיו.
בחיים שעוטרו על ידי הצלחות, היא הייתה הכישלון היחיד שלו.
ליאונרדו מתח את כתפיו כדי לשחרר את המתח והתנועה הסבה את תשומת ליבה, עיניה נודדות לשרירים הקשים התפוחים. המבט שלה היה קל כנוצה ועדיין הוא הרגיש את התסיסה הנענית של להט מיני וכמעט צחק על חולשתו שלו.
נראה היה כי הגוף שלו לא היה בררני כלל כמו השכל שלו.
מילי בהתה בו למשך זמן רב ואז נשכה בשיניה בשפתה התחתונה. "ליאונרדו, תעשה לי טובה." קולה היה מתוח. "שים חולצה. אנחנו לא יכולים לנהל שיחה רצינית כשאתה עומד חצי ערום."
"זה עלול להפתיע אותך, אבל אני נודע ביכולתי לנהל שיחה אפילו כשאני ערום." הטון האירוני שלו הסווה את הכעס שלו והעלה סומק בלחייה.
"אני בטוחה. אבל אם לא איכפת לך, אני מבקשת שתתלבש."
"למה? המראה של הגוף שלי מטריד אותך, מילי?" הטון שלה חלק כמשי, ליאונרדו חצה את חדר השינה והרים את חולצתו מהרצפה. "את מוצאת שקשה לך להתרכז?" הוא לבש את החולצה, גילה שאין כפתורים ופשט את זרועותיו במחוות התנצלות. "היא הייתה קצת להוטה מדי, אני חושש. זה הכי טוב שאני יכול."
"זה בסדר." היא הסיטה את עיניה, אבל לא לפני ששניהם חלקו זיכרון שהיה עדיף שהיה נשכח. "התקשורת מפרסמת את הסיפור כבר ימים, וזה נורא ואיום. איכשהו הם גילו עליך ועל אחותי, והם יודעים שהתינוק הובא לפה." הקול שלה רעד. "איפה…?"
"ישן בקומה למעלה." קולו מתוח, ליאונרדו פסע אל החלון המשקיף אל הגן. "מישהו מהקליניקה הביא אותו אלי. אחותך השאירה אותו לבד וללא השגחה בזמן שיצאה לנסיעה הקטנה שלה. מצאו אותו בוכה ומוזנח." הכעס בתוכו היה כמו חיה שואגת והוא נדהם מהכוח שנדרש ממנו כדי לעצור אותו. שליטה הייתה מיומנות שהתמחה בה בגיל בלתי אפשרי בצעירותו, אבל כשהוא חשב על התינוק המחשבות שלו דהרו אל החשיכה. "מסתבר שלא הייתה לה עצם אימהית בגופה. אישה אחרת, מקום אחר."
"היא הייתה חולה."
"טוב, זה דבר אחד שאנחנו מסכימים עליו." חולה בתאוות בצע. מודע לכך שהעבר וההווה התערבבו בצורה מסוכנת ושהשיחה פנתה לעיקול מסוכן, ליאונרדו שינה כיוון. "למה את חושבת שהם הביאו את התינוק לכאן, מילי?"
"בקליניקה אמרו לי שהיא השאירה פתק שאתה הוא האב. היא רצתה שהתינוק יהיה עם משפחה."
הוא השמיע קול חסר סבלנות, נדהם מתמימותה. "או שאולי היא רק רצתה לוודא שלא יהיה סיכוי לפיוס בינינו. המתנה האחרונה והנדיבה שלה אלייך." הוא זרע בזהירות את ההצעה שלו, שנחתה על אדמה צחיחה.
"לא היה סיכוי מעולם לפיוס." היא לא הסתכלה עליו. "איפה התינוק? אני צריכה כבר ללכת."
ליאונרדו קפא. "לאן בדיוק את מתכוונת ללכת?"
"כבר אחרי חצות. אני שוהה במלון קטן של מיטה וארוחת בוקר קרוב לכאן."
"מיטה וארוחת בוקר?" ליאונרדו הביט בה חציו לא מאמין וחציו מוקסם, מבין כמה מעט הוא הכיר את האישה הזו. "את מציעה את מה שאני חושב שאת מציעה?"
"אני לוקחת את התינוק, כמובן. מה חשבת?"
"אז את מתכוונת לקחת תחת חסותך את התינוק של אחותך – אותו התינוק שכביכול הוא התוצאה של רומן בין אחותך שלך לבין בעלך. בין אם את חושבת שאחותך שיקרה ובין אם אמרה את האמת–"
"אמרה את האמת."
הלסת של ליאונרדו התהדקה. "לא משנה. אחותך הרסה את הנישואים שלך. היא פגעה בך. ואת מוכנה לטפל בתינוק שלה? מה את, שטיח רגליים?"
כתפיה הצרות היו נוקשות. "לא, אני אחראית ובעלת עקרונות. תכונות שאתה כנראה לא מזהה. האם אני כועסת על אחותי? כן, אני כועסת. וזו הרגשה נוראה, כי אפילו בזמן שאני אבלה עליה, אני פגועה מזה שהייתה מסוגלת לעשות לי את זה." הקול שלה רעד. "היא התנהגה בצורה נוראה. יש אנשים שלא יוכלו לסלוח על כך. אם אני כנה, אני לא בטוחה שאצליח לסלוח לה אי פעם. היא בגדה באמון שלי. אבל לפחות היא הייתה מאוהבת בך. ואני חושבת שבסוף היא באמת הצטערה."
ליאונרדו הרים גבה אבל היא המשיכה.
"זאת הייתה אשמה שדחפה אותה לדיכאון. ולא משנה מה היה קורה, לא הייתי רוצה שהיא אף פעם…" הקול שלה רעד. "היינו אחיות. ובקשר לתינוק – אני לא מאמינה שילד אחראי לחטאים של ההורים שלו. האחות שלי נפטרה. אתה לא יכול לגדל תינוק, אז אני אקח אותו. יהיה לו בית אוהב איתי כל עוד הוא זקוק לאחד."
"אז את מציעה לאהוב ולגדל את הממזר של בעלך, אני מבין נכון?"
"לעולם אל תקרא לו ככה." העיניים שלה התלהטו. "וכן, אני מתכוונת לגדל אותו. הוא בן שלושה חודשים. הוא חסר אונים."
מנותק באופן מסקרן, ליאונרדו התבונן בה. היא לא הייתה יפה באופן קלסי, הוא הרהר. אבל היה דבר מה בפנים שלה שהיה שובה לב. "אז את סלחת לאחותך."
"אני עובדת על זה." היא נשכה את שפתה בין שיניה. "אני מבינה את האפקט שיש לך על נשים. אפילו השחקנית ההוליוודית הזאת הייתה מוכנה להשפיל את עצמה כדי להיות איתך לילה. תגיד לי דבר אחד – מדוע, כשיש לך מוניטין של חוסר מחויבות לאישה, התחתנת איתי?"
"את האמת?" ליאונרדו הרים את עיניו מסקירתן את שפתיה הרכות. "ברגע זה אין לי שמץ של מושג."
"אתה באמת יודע איך לפגוע. התייחסת לנישואים שלנו בקלות ראש."
"להיפך, את זו שעזבת עם המכשול הראשון."
כתפיה שקעו, כאילו סחבה על גבה משקל אדיר. "אם אמרת כל מה שרצית לומר, אני רוצה לקחת את התינוק."
"כרגיל את נאיבית באופן עוצר נשימה. קודם כל, יש ערימת עיתונאים מחוץ למפתן הדלת. איך את חושבת שהם יגיבו אם תצאי מכאן נושאת את התינוק?"
"אני חושבת שזה ייראה רע מאד לגביך. אבל לא איכפת לך מזה, נכון? אף פעם לא איכפת לך מה אנשים חושבים עליך. אם היה איכפת לך, לא היית מתנהג כל כך גרוע."
ליאונרדו לחץ את קצות אצבעותיו למצחו, השליטה שלו בנקודת שבירה. "נדבר על זה בעוד רגע," הוא התפרץ. "למען השם לכי לחדר האמבטיה. את ספוגה במים. ובפעם הבאה תשתמשי בדלת הכניסה, כמו אשתי, במקום להתגנב דרך הגן כמו פורץ."
"לא משנה מה תגיד, לא היית רוצה את הכותרות הללו יותר ממה שאני רוצה."
ליאונרדו שלח לה מבט קודר, נדהם מכך שהליבידו הגברי יכול להיות כזה כוח בעל הרס עצמי. "הכותרות יפסיקו, כשהם יבינו שאין סיפור."
לא נראה היה כי קלטה את דבריו. היא בהחלט לא שאלה למה התכוון. "ברגע שאתייבש, אני לוקחת אותו. שנינו נצא מהחיים שלך."
ליאונרדו התבונן בשתיקה, מאפשר לה להשלות את עצמה לזמן קצר.
האישה שלו חזרה.
ולא הייתה לו כוונה לתת לה לעזוב שוב.

בקרוב…

X