בגידה בג'ינס אדום | לרכישה באינדיבוק
בגידה בג'ינס אדום

בגידה בג'ינס אדום

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 37
- 37

באמצע  שנות הארבעים לחייו, נדמה לאדם שהשיג כל מה שיכול היה לייחל לו: קריירה משגשגת, חיי רווחה ומותרות, זוגיות ארוכת שנים אותה הוא תופס ככליל השלמות וחיי משפחה מאושרים עם אהובת נעוריו וארבעת ילדיהם.

כל אלו מתנפצים באחת כאשר הוא מתוודע לעובדה כי אשתו וחברתה הקרובה חולקות תחביב משותף: ניהול רומנים מחוץ לנישואין. בניסיון נואש לצלוח את המשבר העמוק שממיט עליו הגילוי ולהשיב לעצמו את השליטה בחייו, מתחיל אדם תהליך ארוך ומרתק כאשר תובנות והארות בצידו האחד, פחדים וחששות מצידו האחר. המסקנות מרחיקות הלכת אליהן הוא מגיע כתוצאה מכך שולחות אותו לדרך עקלקלה ולא נודעת, אשר בסופה ייאלץ לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית.

בגידה בג'ינס אדום הוא רומן המבוסס על סיפור אמיתי, אשר עלילתו הקולחת, האותנטית עד כאב והמצחיקה עד דמעות מספקת לקורא הצצה לנבכי נפשו של הגיבור ולרגעיו האינטימיים ביותר. הספר משרטט בכנות וברגישות את תהליך התמודדותו המורכבת עם הזעזוע שספגו נישואיו ואת מציאות חייו לאחר מכן, אשר נעה במנעד רחב ורב ממדי של אירועים ורגשות: מאובדן, שבר, שנאה וכעס ועד להתרגשות והתאהבות.

כאיש כספים בחייו האמיתיים, משווה הסופר לרומן נופך נוסף, הומוריסטי ומקורי, באמצעות כימות כלכלי של הבגידה והשבר המשפחתי המתחולל בעקבותיה. בכך הוא מעניק לקורא נקודת מבט רעננה, מפוכחת וייחודית על סוגיית הבגידה מזווית שלא נראתה עד כה בספרות הפופולארית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בגידה בג'ינס אדום”

בקרוב…

התמוטטות
15 בדצמבר, שש וחצי בבוקר. קפה מהביל מונח מולי על השולחן, ועל קצה הקשת המעוגלת שלו ענני שאריות קצף שכבר התפוגג לפני דקות. הלב שלי הולם לקראת משהו. אני לא בטוח אם זו סתם תחושה שמתלווה לבוקר שגרתי, או שהיא באמת נובעת מחוש שישי כלשהו.
לשם שינוי התעוררתי הבוקר שעה מאוחר מהרגיל. היום אין ספורט ואני מתכוון לעבוד הבוקר מהבית. היום עתיד להיות עמוס לעייפה. יום מיוחד מבחינתי, יום ההקמה של החברה החדשה שפתחתי, בשותפות שבושלה במשך יותר משנה. הבוקר עוברים רשמית למשרדים החדשים של החברה, אתמול קיבלנו את המפתחות. בנוסף לכך, העובד החדש שגייסתי לחברה מתחיל לעבוד ויגיע הבוקר למשרד. יום לא פשוט, נידָרֶש לזמן לימוד והקצאת משאבים.
בדרך מקרה קיבלתי אתמול בלילה את החומר ממשה, מנהל חברת החקירות ולקוח משכבר הימים. ידעתי שאין שם דבר מעניין או בעייתי ולכן התעלמתי מהצורך הטבוע בי – לדעת הכל כאן ועכשיו.
לאחר ההשכמה הכנסתי כביסה למכונה, הכנתי לעצמי קפה ונתתי מבט חטוף במיילים שהגיעו מארה"ב במהלך הלילה. עשרים דקות מאוחר יותר אני מתפנה לבחון את ההקלטות והתמלילים שקיבלתי. שש שעות מרוכזות של שיחות, בינה לאחרים, מחולקות לקטגוריות: משרד, נייד ורכב. למען האמת, אני סקרן לדעת על מה היא מדברת עם החברות, מהם הסודות הקטנים של האישה שאיתי כבר יותר משני עשורים. הרי אני מכיר כל פסיק אצל אורנה – לא ניתן להפתיע אותי…
היום זהו היום הראשון שבו אני עוקב אחרי אשתי. כמו שאומרים "תמיד יש פעם ראשונה." לפני כמה חודשים לא הייתי מדמיין את הסיטואציה הזאת. אם מישהו היה שואל אותי לפני כמה שנים אם יגיע היום בו אצוטט לאשתי, הייתי מחייך בביטול וחושב לעצמי, 'איך הדברים האלה תמיד קורים לאנשים אחרים?' ו'מה פתאום שאני אתחיל לעקוב אחרי אורנה?'. בכנות תמימה דבקתי בתפיסה שאם לא קיים בין בני זוג אמון הדדי ובסיסי, הרי בשל מה הם נשארים יחד. ובכל זאת, אני מוצא עצמי בתפקיד הבעל החשדן, הסקרן, העוקב…ואיך זה הגיע לכך? תמרורי אזהרה קלים, כמעט לא מורגשים, אבל בכל זאת, תמרורים. והנה אני כאן, בסיטואציה הכי עלובה שיכולתי להעלות על דעתי, אך בכלל לא מדמיין שייתכנו גילויים חדשים בחיי. מקסימום אגלה על אורנה עוד פרט קטן שלא ידעתי: כשהיא יושבת במשרדה, היא חולצת את הנעליים שלה מתחת לשולחן, ואף אחד לא מרגיש… נותנת לאוויר דרור לגלוש בין אצבעות כפות רגליה… ורגע לפני שאני ממריא למחוזות הדמיון הפתטיים אני מכניס את פין האוזניות לשקע המחשב ומפעיל את תוכנת השמע. 'אין טוב ממשמע אוזניים,' אני מהרהר, ומנסה לשכנע את עצמי שכל בעל עובר רגע כזה מתי שהוא.
רחש ראשוני של המכשיר ולאחריו שקט. ייתכן שהם לא עשו את העבודה? לא הפעילו את מכשירי ההקלטה? מדוע שלחו לי את החומר לפני שעברו עליו ובדקו אותו? ואז…בום אלקטרוני חזק מקפיץ אותי ממקומי כאילו מכריז, "גבירותיי ורבותיי – היכונו!". הגרפים של גלי הקול מתחילים לרצד בצד השמאלי של המסך, כאות הוכחה לקולות שנשמעים.
צליל חיוג מתמשך נשמע על מכשיר ההקלטה, ואחרי שלושה מקטעים צורמים עונה קול נשי: "מה נשמע?"
קשה לי לזהות את הקול אך הוא נשמע לי מוכר מאוד.
"בסדר גמור," עונה אורנה מצידו השני של הקו, "ו…את?"
"את יודעת שאחרי כל מפגש אני בהָיי!" עונה הקול שעדיין איני מצליח לזהות אך מבין שאני קרוב מאוד לפתרון התעלומה.
"ולא הייתה אתמול בעיה עם אסף?" שואלת אורנה, ואז אני מבין מיהו הקול השני. זו סימה, חברתה הטובה ביותר של אורנה. אני מתמלא בתחושת סיפוק על הזיהוי המהיר, אך בד בבד מתחיל לעלות בי חשש: מפגש? בהָיי? בעיה עם אסף? משהו כאן לא מסתדר. אני מכיר אותם היטב, משהו כאן…
"לא, כבר לפני שבועיים סיפרתי לו על אסיפת ההורים ואתמול רק הזכרתי לו."
'רגע…היא רימתה את אסף ואמרה לו שהיא הולכת לאסיפת הורים…אבל למה??' אני מנתח את השיחה בתמימות של ילד בן חמש ומסרב להבין ולהאמין. 'סימה?' 'שוב?' לא יכול להיות…'
קולה של סימה צף שוב: "עזבי שטויות, איך היה אצלך, גברת fresh meat?"
צחוק מתגלגל עולה מכיוונה של אורנה. אני חש קצת מתוח ואפילו נלהב לשמוע את קולה. כמו משחק קטן ביני לבינה, אלא שהיא עוד לא יודעת שאנחנו משחקים. "הוא סידר לנו עוד ארוחת בוקר רומנטית. אחרי ברלין התקרבנו מאוד."
ואז דומיה. אבל אני לא חושב שזו דומיה מצדן של שתי הנשים ששוחחו בהתלהבות ילדותית של נערות ממתיקות סוד. זו הדומיה שלי. דומיית הגוף. דומיית הלב. הגרפים ממשיכים לרוץ אבל אני לא שומע דבר. אני חש שמכבש ענק נפל לי על הראש. אני מתחיל להסתחרר. העין אמנם ממוקדת בתמליל אך איני רואה דבר. ענן שחור מכסה את המחשב, ואני לא מצליח לראות כלום. כלום. האוזניות ממשיכות לשדר את תמצית השיחה אך איני שומע דבר. אני מקליק עם העכבר stop ומנסה לנשום. מטה את ראשי לאחור על הכסא, מרגיש שאני נופל ואז מושך אותו בחזרה למצב רכינה. הגרפים על המסך נראים כמו צורות קפואות, אבל בתוכן אני עוד חש ריצוד ותנועה. אני מבין שהתנועה היא מתוכי. הלב שלי עוד רגע מזנק לתוך המחשב, מתאבד על כל הסודות של אורנה.
לפתע נשמע בתוכי קולי האחר, הקול של הבחור השפוי שחי בקרבי הרבה מאוד זמן. אני מכיר אותו היטב, ולכן מאפשר לו להתקרב. ללא מילים הוא אומר: 'תירגע, יש פה אי הבנה…תקשיב ואחר-כך תפעל, תשמע ותעשה…וקודם כל תרגיע!!'
אני שוב מקליק על play ומיישר את האוזנייה בתוך האוזן. "ומה יקרה אם אדם יגלה?" שואלת סימה.
"הוא לעולם לא יגלה, ואם יגלה, ייקח לו זמן להתעשת ואז יחזור לשגרה.הוא לא יפרק את החבילה."
רגע דומיה. אני שומע קול נשימה. אני לא מצליח לזהות אם אלו נשימותיה של אורנה או של סימה. או אולי שלי. ואז המילים נפלטות ודוקרות: "היום אני כבר יודעת שיש אלטרנטיבות נוספות, סימה."
"את לא חוששת שזה יכול להגיע לגירושין?" שואלת סימה.
"חס וחלילה, טפו, טפו, טפו…אסור שנגיע לזה ואני מקווה שלעולם לא נהיה שם," עונה אורנה.
"מעולה, תפסיקי לחשוב שלילי. תיהני מארוחת הבוקר מחר בצימר, בטוחה שתהיי בהָיי," תומכת בה סימה.
לרגע אני מתבלבל, נשאב לתוך הסיפור, כמו צופה בסרט, שוכח לחלקיקי שניה שזהו סרט שאני משתתף בו בעצמי. עוד לא ברור באיזה תפקיד, אבל משתתף.
ברקע אני שומע מוסיקה בוקעת מהרדיו ברכב של אורנה, ואת קולה מלווה את השיר בעליזות מרוממת. היא ממשיכה לדבר אך בקול אחר, מתקתק ומלא התלהבות: "תשמעי קטע, אתמול מיקו שלח לי הודעת טקסט בעשר בלילה. הוא שכב עם החברה החדשה שלו. ואת יודעת מה? אני דווקא שמחה בשבילו."
עכשיו אני כבר לא מבין דבר. איך מיקו נכנס לסיפור הזה? ובכלל… באיזו קלילות היא עברה מהבחור ההוא מברלין למיקו במשרד? מה קורה כאן?
"מה, באמת? הוא הצליח לשכב איתה למרות שהיא דחתה אותו?" שואלת סימה. מיקו היה עורך דין זוטר במשרד של אורנה. לפני כשנתיים אשתו בגדה בו עם גבר אחר ומאז הוא 'מחפש את עצמו' ואת גאוותו. אבל…איך הוא קשור לנושא? אני לא מבין כלום.
"כן, הבחור הגיע אליה בחוכמה וכיוון היטב למטרה. הצליח לו…את יודעת, אין לי כלום אליו. האמת שמעולם לא היה לי אליו רגש חזק. אמרתי לך, איתו זה היה הרגע הראשון של הפרי האסור, הצעד הראשון בחיים החדשים… היה לנו סקס פראי וזהו," מצחקקת אורנה.
אין לה כלום אליו? סקס פראי איתו??? זה מה שהיא אמרה? זה מה ששמעתי? אני חוזר על דבריה חרש ביני לבין עצמי. 'מה הסיפור הזה? על מי היא מדברת? יכול להיות שאני מתבלבל, שזו טעות? שזו מתיחה של החוקר הפרטי יחד עם אורנה? שניהם רוצים להסתלבט עליי כהוגן?…' אני מיד שולל את הרעיון. מדובר בחוקר רציני, הוא לא יעולל כזה תעלול. אז מה היה ביניהם?! בכמה בגידות מדובר פה?…
אני מביט על הצג. שמעתי חמש דקות בלבד מהשיחה הראשונה, והן הספיקו למוטט את כל עולמי. האחת והיחידה, החברה הטובה ביותר שלי, זו שנתתי בה אמון מלא, זו ששיתפתי בכל סודותיי, אם ילדיי, אהבת חיי! כל-כך הרבה שמות תואר. והיא הפנתה לי עורף ובוגדת עם אחר ואולי אחרים… רגע, אז עם מי יש לה רומן? אני מכיר אותו? ממתי אשתי מנהלת חיים כפולים? וכמה זמן אני חי בשקר הזה? ומה לגבי מיקו? גם שם היה רומן או סתם זיונים? וממתי אשתי נעשתה מזדיינת?? כמה גברים היו לה? ובכלל, אם זה מה שגיליתי בתוך חמש דקות, מה עוד מחכה לי בהמשך?
השעה כבר שבע. צריך להעיר את הילדים לבית-הספר ולהכין כריכים אבל אני לא מצליח לקום. הרגליים לא נשמעות לי, לא מצליח להרים את הרגל, משותק. מה עושים? אורנה עדיין ישנה, גם הילדים. מה אני אמור לעשות? להגיב? להגיד? לשחק? לחנוק אותה? רק לסטור לה? כשהיא תתעורר ותראה שאחז בי הדיבוק, היא תבין. אני גורר את עצמי במעלה המדרגות, מנסה להעיר את הילדים. אני קורא בקול: "נועה! בן! דניאל! יובל! קומו!" אך במקום קריאת השכמה עולה ממני אוושה חלושה שאינה משיגה את מטרתה. אם אני בקושי שומע את עצמי, אז איך הילדים ישמעו? אני עובר ביניהם אחד אחד ומנענע אותם קלות, "קומו חמודים, כבר מאוחר…"
אני גורר את עצמי חזרה אל גרם המדרגות, ויורד מטה בספק אחיזה ספק לפיתה של המעקה מימין. אני מדדה לעבר המטבח ומתחיל בפעילות הטכנית והשגרתית של הבוקר: מכין כריכים, שוטף פירות, אורז בנייר ועוטף בשקית. אבל הראש לא מפסיק לחשוב. מה קורה? מה יהיה איתנו? האם הסתיימו החיים אליהם הורגלנו בעשרים שנות נישואין? ומה עם הילדים? האם מתגרשים? אם כן, איך? איך אמצא עורך דין? אני לא מכיר אף אחד בתחום… אבל מעל הכל עומדת השאלה: מה לעשות עכשיו? האם להעיר אותה ולהגיד? האם לצאת מהבית? לאן? מה לעשות? 'מהר! הזמן אוזל, תקבל החלטה!' אני שומע את קולו של ידידי השפוי, זה שלאט לאט מתפוגג בתוכי. אני חושש לו, שלא ייעלם, שלא ישאיר אותי פה לבד במערכה. אבל הוא אט אט נמס בתוכי…
אני לוקח את הטלפון הנייד, ולמרות שידיי רועדות קצת, אני מצליח לחייג למוטי. זה כמו ניצחון קטן. אני שמח שאני לא מעולף לגמרי, אבל זה לא רחוק מזה. 'מוטי הוא חבר אמיתי,' אני חושב לעצמי, 'אך מעל לכל הוא לוגי, הגיוני ויודע לנתח מצבים בצורה רציונלית.' גם אני כזה בדרך כלל, אך מטבע הדברים, מחלקת עיבוד הנתונים ומרכז הרציונל במוח שלי כרגע פסקו לעבוד. אני חייב עזרה.
"מוטי, מה אתה עושה הבוקר? אני צריך להיפגש איתך," אני קובע נחרצות מבלי לאפשר לו פתח מילוט. לא אכפת לי אם יש לו פגישות – שיבטל.
"מה קרה?" הוא שואל.
"לא משהו מיוחד אבל אני צריך לדבר איתך. ניפגש בשמונה וחצי בקפה בלטרון."
מוטי גר ועובד בירושלים ואני בהרצליה. קפה לטרון היווה מאז ומעולם פשרה למפגשים בינינו. מזה מספר שנים אנחנו רוכבים יחד בשבתות ובית הקפה בלטרון מוכר לנו היטב. לאחר הרכיבה אנו נוהגים לשבת לקפה וארוחת בוקר קלילה, מעין "טקס ניצחון" לסיומה של רכיבה מתישה, כמו כומתה בסיום המסע. מסע בשנות הארבעים שלנו, מבחינתי לא קל יותר ממסעות הכומתה בצה"ל.
"קבענו," הוא עונה.
'אורנה התעוררה,' אני מלמל לעצמי בשמעי את מסכֶת הרעשים השגרתית של הבוקר מהקומה העליונה. אתמול הבטחתי לה שנשתה יחדיו את הקפה בבוקר. אני עולה לחדר השינה שלנו ורואה אותה עדיין בכותונת, עסוקה בהידור עצמי של בוקר.
"אני מתחיל מאוחר," אני אומר כשאני נשען על סף הדלת. אני מתבונן באישה שאני אוהב ושונא, באישה שאתמול בלילה הלכה לישון והניחה בלבי כמו בכל לילה את מלוא אמונתי ואהבתי. איני יכול לעבור את סף הדלת, לא רוצה שהשיחות המתועבות ששמעתי לפני רגע יטנפו את חדר הממלכה המקודשת שלנו. אני נזכר בעצמי אומר בזמנים רחוקים: "מקודשת מקודשת מקודשת," ונרתע עוד יותר מלהיכנס. נראה לי שהיא מרגישה, שהיא יודעת.
אבל היא עונה לי בטון עליז, "גם אני."
עיניי נודדות לבגדים שהיא לובשת, ואני חושב לעצמי 'מה קורה היום שהיא מתהדרת? האם יש משהו מיוחד היום? מישהו מיוחד היום?'
"אני יוצא," אני מלמל לעברה, מבין בתבוסה שלא אצליח להיכנס לחדר השינה, אבל מרגיע את עצמי – 'זו ירידה לשם עלייה, עד שאברר מה הולך כאן.'
בעודה מתבוננת על דמותה במראה היא שואלת: "אבל אמרת שאתה מתחיל מאוחר היום ושנשתה קפה יחד." היא מסרקת את שיערה המשגע ונותנת עוד מבט למראה.
"קיבלתי טלפון, נוספה לי פגישה לא מתוכננת. ביי מותק," אני מנסה להסתיר כל רגש ומידע. כל-כך קשה לי לקרוא לה 'מותק' אך לרגע אפילו אני מאמין למילה. כל-כך טבעי לי לקרוא לה כך.
אבל אורנה קוראת אותי לחלוטין – לא ניתן להסתיר ממנה דבר. אז אני מנסה להימנע מהצלבת מבטים ומקשר-עין ושועט אל המכונית.
במהלך הנסיעה הראש לא מפסיק לעבוד. למעשה אני מרגיש שהמוח עובד בתפוקת-על, אך בפועל אינו מייצר דבר. אותן שאלות ומחשבות צצות ועולות ונשארות ללא מענה. תחושת האובדן, החשש וחוסר האונים מציפות אותי מכל עבר. כאוס. סערת רגשות במלוא עוצמתה. ואז מחשבותיי נודדות למקומות יצירתיים שעד כה טרם עלו. 'רגע! אולי לאורנה יש רומן גם עם…מוטי. מה אני עושה? אומרים שתמיד הרומן הוא עם החבר הכי טוב של הבעל. מה לעשות?' ידיי אוחזות בהגה כאילו נאחזות בחיים. ממשיך בנסיעה המוכרת על אוטומט, מנסה לדחות ממוחי את כל הקטסטרופות המופרזות שעולות בדמיוני.
מגיע לבית הקפה. מוטי כבר שם, מביט בי ומנסה להבין על מה המהומה. "מה קורה?" הוא יורה לעברי בזמן שאני מושך את הכיסא לאחור ומתיישב. "מס הכנסה?" הוא שואל.
אני מביט בו במבט נוקב, מנסה להבין אם גם "הוא בעסק". סורק אותו מלמעלה למטה ומנסה לגייס את כל היכולת הרגשית שבי בכדי להבין אם אני פונה לאדם הלא-נכון. לבסוף אני מחליט להמר שהוא לא מעורב, בעיקר מהסיבה שהיכולת שלי לעשות כל פעולה אחרת הבוקר מוגבלת לחלוטין. "לאורנה יש רומן עם גבר אחר או יותר," אני אומר, חד וקצר.
"איך אתה יודע?" הוא שואל בקול יציב. מוטי הוא כל-כך שָקול, לא חושף סערות נפש, או שכבר אכל הרבה שטויות בחיים שלו אז לא ממהר להביע רגשות. בשלב זה אני מחליט להילחם בכוחותיי האחרונים ולא לחשוף את כל הקלפים. אחרי הכל מוטי עדיין בחזקת חשוד.
המלצרית מגיעה ושואלת אם גם אני רוצה להזמין.
"הפוך רותח עם קרואסון גבינה," אני יורה מבלי להביט לעברה כלל.
"מצטערת, נגמר. נשאר רק קרואסון שוקולד וחמאה."
"הביאי משהו, לא משנה מה," אני מפטיר לעברה, לא מבין למה אני צריך עכשיו את הדיאלוג על הקרואסון, שוודאי אינו הדבר החשוב שעומד על הפרק. "שמעתי שיחה שלה בנושא," אני ממשיך בשיחה עם מוטי כאילו לא הייתה כל הפרעה בעניין הקולינרי.
מוטי שעבד בשב"כ בעבר לא מפספס את ההזדמנות לחפור באזור המוכר לו ביותר – חקירות ומידע, ומתחיל להציף אותי בשאלות: "אתה חושב או יודע? מאין הביטחון? מה שמעת? עם מי דיברה? מה נאמר?"
"עזוב," אני אומר. "הנושא סגור והמידע מבוסס. בוא נתמקד בעיקר. מה אני עושה?"
מוטי מעווה מבטו כמתאמץ לחשוב. על פניו ארשת של מומחה שבכל בוקר פותר בעיות מהסוג הזה, כאילו הדבר ידוע וברור וכל שנשאר הוא לבצע את ההתאמות הנדרשות למקרה שלי.
המלצרית מגיעה עם הקפה והקרואסון ומניחה אותם לימיני. היא כנראה כבר מבינה שכדאי להתרחק ממני הבוקר, אז היא לא מוסיפה מילה ומתרחקת.
מוטי ממשיך לדבר, ולמעשה מתברר שזהו יותר מונולוג מאשר שיחה. אני כבר לא שם. אני מנסה ללגום מהקפה אך מרגיש שאני מרחף אי שם בחלל.
לפתע, ללא כל הסבר, אני מרים את הטלפון הנייד ומחייג לאורנה. "אני תקוע עם הרכב בלטרון, בואי לחלץ אותי," אני מנסה לדבר בקול רגוע ככל האפשר בכדי לא לעורר חשד כלשהו.
"מה קרה לרכב?" היא שואלת בפליאה, אולי מתחילה לחשוד שמשהו אינו כשורה.
"הוא לא מתניע, כנראה הלך המצבר," אני עונה בביטחון. מוטי מביט בי, וברור לי שהוא לא מבין את המהלך שאני מתכנן.
"טוב, ייקח לי עוד כמה דקות להתארגן ואצא לדרך."
"אוקי, ביי."
"מה אתה עושה?" שואל מוטי ואני מרגיש שהוא מאבד מהשלווה שאפיינה אותו עד כה הבוקר.
"לא עומד בלחץ," אני עונה, "אני חייב לנהל איתה שיחה."
"אתה משוגע? פה? בבית קפה?"
'הוא צודק,' אני חושב לעצמי ברגע שפוי של הארה. לא מנהלים שיחות כאלו בבית קפה. אני מושיט שוב את היד לעבר הטלפון. בשעות אלו של היום אני בדרך כלל בעיצומן של שיחות טלפון רבות מהמשרד ומלקוחות, אך הבוקר נראה שהעולם כולו מודע באחת למצבי ומעניק לי "שקט תעשייתי". הטלפון לא צלצל אפילו לא פעם אחת.
"מותק, הצלחתי להתניע, אני בא הביתה. אל תצאי, הכנתי הפתעה עבורך!" אני מנסה להגביר קולי ככל האפשר בכדי להתגבר על המולת בית הקפה. 'זהו,' אני חושב לעצמי, 'זוהי נקודת האל-חזור.'
"תודה על הפגישה, ביי." אני מתרומם ממקומי ומשאיר את מוטי המום וללא הגה. תוך פחות מעשרים שניות אני כבר שועט לכיוון הבית.
בעודי שט על כביש 1 אני נזכר שבן בבית. הוא חולה ולא הלך לבית-הספר. 'לא נוכל לדבר בבית,' אני חושב לעצמי, 'אז מה עושים?' תחושת חוסר האונים שבה אליי. אני, יזם סדרתי, אדם נחוש, כריזמטי, אחד שמציב לעצמו יעדים וכובש, מסיר מכשולים מכל סוג – לא מצליח להתמודד עם בעיה פשוטה בסדר גודל של 'היכן נדבר'?…
אני חונה מול הבית ונכנס. אורנה עדיין בקומה העליונה. אני טס במעלה המדרגות בכוח לא מוסבר, מוצף בגל עצום של אנרגיה. מנסה לגייס כוחות נוספים כדי לחלץ מתיחה קלה של שרירי הפנים, ולחייך. אני חייב להוציא אותה החוצה לפני שתרגיש שאני יודע.
"בואי, יוצאים," אני קובע נחרצות.
"לאן?" היא שואלת בתמיהה.
"הפתעה!" אני יורה לעברה, ומצליח לחייך, לפחות כך נראה לי.
"חמש דקות ואני למטה," היא עונה.
חמש הדקות נראות לי כמו נצח. 'למה היא לא יורדת כבר? תמיד היא כל-כך מהירה ועכשיו הכל איטי,' אני מהרהר תוך כדי הליכה חסרת מנוחה מקצה אחד של הסלון לשני. 'מה להגיד? איך לקבל ממנה את המידע? ואם תכחיש?'
אני נכנס לרכב וממתין לה. לא כדאי שתראה את הפנים שלי. היא תבין הכל ברגע שתביט בי. הרי תמיד הייתי שקוף לעיניה לחלוטין.
"נוסעים? לאן?" היא קוראת לעברי ממפתן דלת.
"הפתעה, בואי," אני משיב.
אורנה נכנסת לרכב מהוססת כשהיא לבושה היטב. היא תמיד יפה בעיניי, אבל היום היא יפה מתמיד; השיער מסודר באופן מושלם, השמלה האפורה מחמיאה לגופה החטוב, נעלי העקב האדומות שהבאנו מפריז בנסיעה האחרונה. היא נראית מיליון דולר.
"נו, לאן נוסעים? אני תיכף צריכה לצאת לעבודה," היא מנסה לגשש ולגלות במה מדובר.
אני מתחיל בנסיעה מבלי לדבר. זהו, איני צריך את המסכה יותר. מכשיר האייפון מונח, כתמיד, במגרעת שבין שני המושבים. אלא שהפעם, ללא ידיעתה, הוא מקליט כל רחש. האוטו מניע וצובר תאוצה. דקות ספורות של שתיקה לא מתוחה, כל-כך שגרתית בין בני זוג, לא מכבידה. ואז –
"דברי," אני זורק בקצרה.
"על מה?" היא שואלת בתמיהה.
"ספרי. אני רוצה לדעת הכל, את כל הפרטים," אני עונה בלקוניות.
אני מרגיש שהיא כבר מבינה במה מדובר, ומנסה שלא להיכנס למלכודת. אך היא עושה ניסיון נואש נוסף למנוע את האמור לבוא. "על מה, אדם?" היא לוחשת לעברי בתחינה כאילו אומרת 'תניח לי, קשה לי גם כך ולא אוכל לעמוד בגילוי.'
"מספיק עם המשחקים!" אני אומר בתקיפות. "אני רוצה לדעת הכל: שמות, תאריכים, מקומות – ה כ ל!"
קולה רועד וחרישי. קץ העולם הגיע, והפעם קץ העולם שלה. אני את שלי כבר עברתי הבוקר. היא מכונסת במקומה בניסיון לגונן על שנשאר, חושבת כיצד למזער נזקים. זו לא האורנה שאני מכיר: מחושבת, רציונלית, שולטת במצב. מתגלה לי אורנה אחרת: מפוחדת, מתגוננת, חסרת אונים, מכווצת מפחד.
"אדם, זה כלום, לא היה כלום," היא שולחת לעברי צרור מילים מדובלל. "באמת," היא מנסה לחזק את שנאמר.
"לא הבנת!" אני יורה לעברה. "נגמר המשחק, game over! תתחילי לדבר."
אני נוהג לכיוון לא ידוע. למרות שאנו נמצאים במרחק של חמש דקות נסיעה מהבית, אין לי שמץ של מושג היכן אני ולאן אני נוסע.
"עצור בצד, בבקשה," היא מתחננת.
"דברי," אני משיב. אני שומע את עצמי אומר לה ללא קול: "עד כאן את ניהלת את המשחק, וכעת אני מגדיר את החוקים."
אורנה ממשיכה בקו ההגנה בו נקטה בשישים השניות האחרונות: "באמת אדם, לא היה כלום."
"איך קוראים לו?" אני שואל בטון שקט אך בוטח.
"למי?" היא מנסה להיאחז בקש האחרון שעוד צף על המים.
"איך קוראים לו?" אני חוזר ושואל.
"צדי," היא עונה בקול כה חלוש עד שלא ברור לי אם שמעתי או הבנתי נכון. "אבל לא היה כלום…" היא ממשיכה ואומרת.
"איך?" אני שואל שוב, מנסה להתרגל לשם הזה שפלש לי לחיים.
"צדי," היא מגבירה קולה. זו הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה.
"מי זה? מישהו שאני מכיר?" אני חוקר.
היא מתכווצת במושב. "אדם, לא היה בינינו כלום, רק נשיקה… זה שולי."
"דיברתי הבוקר עם סימה, היא סיפרה לי הכל. אני רוצה לשמוע ממך," אני אומר בביטחון מלא. אני לא מורגל באסטרטגיית חקירה שבה אתה זורק משפט סתום תוך יצירת הרושם שאתה יודע הכל ומצפה לקבל מהצד השני את המידע המלא. אך עקבתי אחרי ההנחיות של מוטי – אלו שעדיין נקלטו ב'שיחה-לא שיחה' הבוקר.
אורנה מתחילה לדבר, לאט ובלחש. "עצור בצד בבקשה, אני מפחדת."
אני מסתובב ונכנס לפרדס בצד הדרך. האזור מוכר לי היטב מריצות הבוקר. אני לפתע מבין שאנחנו במרחק ריצה מהבית. "עכשיו דברי."
"זה היה משהו קצר ושולי. שום דבר מהותי. שום דבר, תאמין לי."
"זה לא מה שאמרה לי סימה, אבל אם את ממשיכה בשלך אני מסיים את השיחה עכשיו."
"הוא חיזר אחריי במרץ תקופה ארוכה, כנראה לא יכולתי לעצור את זה."
"כמה זמן?"
אורנה לוקחת נשימה, כאילו מתכוננת לצלול למים ועדיין לא יודעת לאיזו עומק תגיע. "החיזור התחיל על אש קטנה מאוד בתחילת ינואר, אבל אז לא היה כלום."
"עד מתי זה נמשך?"
"אבל לא היה בינינו שום דבר, כלום!" היא מרימה את קולה, לרגע מתבלבלת וחושבת שהיא מנהלת את העניינים.
"עד מתי?" אני חוזר ומקשה. קולי שקט, מושך אותה עד לנקודה שאותה אני רוצה לדעת.
"עד ברלין," היא עונה בקול שקט, כמעט בלחש. עיניה לא מישירות אליי מבט.
"איתו נסעת?" אני נובר.
"כן."
"ב-15 בנובמבר?" אני מפטיר בשליפה שמדהימה אפילו אותי. תמיד הייתי איש של מספרים אבל לא ידעתי שברגעי אימפוטנציה שכלית מוחלטת המערכת שלי עדיין עובדת.
"כן…" היא מתנשמת. אני כמעט ויכול לחוש בהלמות פעימות לבה. אני זוכר את פעימות לבי מהבוקר ותוהה של מי יותר חזקות.
אני מתעשת ושב לעמדת החוקר. "ולפני כן?"
"שום דבר."
אני שותק. מעבד נתונים. ואז זורק לה – "ומה לגבי מיקו?"
אורנה נראית שהלם בה הברק בשנית. היא לא שיערה שאני אוחז במידע אין סופי. "מה… מה לגביו?" שואלת כמנסה לגנוב זמן.
"אני שואל!" אני עונה בטון תקיף.
"לא היה לי איתו כלום!" אומרת ונשמעת כל-כך לא אמינה.
"טוּווו…תשובה לא נכונה," אני מגיב בקול מתכתי שמזכיר חידון טלוויזיוני. זה מעין משחק משפחתי שלנו. היא הכירה את הקטע שלי, הילדים הכירו אותו. אורנה לא תיארה לעצמה שזה יכול להישמע כל-כך אמיתי.
"באמת, אדם, שום דבר. הוא אמנם קרוב אליי כי אנחנו עובדים יחד, זה טבעי, אנחנו ידידים טובים, הוא מספר לי הכל. אך לא היה לי איתו מעבר לזה כלום."
"אני נוסע הביתה ובזאת הסתיימה השיחה!" אני מאיים ומחזיק במפתחות הרכב שהיו תחובות בחריץ ההתנעה.
"חכה, אל תיסע, בבקשה," היא מתחננת ושולחת ידה אל כתפי. היא שותקת לרגע קל וממשיכה: "אדם, בסדר…אני מודה. אני לא רוצה לשקר לך יותר. זה היה מקרי, דבר הוביל לדבר, אבל זה שום דבר. עניין חד פעמי. בחיי, הרצון לטעום קצת שיגע אותי…" היא נשמעת נואשת בנסיון לשכנע אותי.
"נסיים כאן," אני מודיע חדות ומתניע את הרכב.
"אל תיסע, בבקשה," שוב היא מתחננת בקול שבור.
אך אני נחוש מתמיד, משלב להילוך אחורי, נוסע כעשרה מטרים עד לכביש הגישה, מסתובב, משלב להילוך קדמי ומתחיל בשעטה לכיוון הבית.
"בבקשה, אני מתחננת, אל תיסע… אל תהרוס לנו את כל החיים ברגע אחד," היא מנסה טקטיקה של תחנונים נשיים ומניפולציות שלא מועילות, בכלל לא.
אני מתעלם במופגן וחושב – 'עכשיו תורי, עכשיו אני מנהל את העניינים.' אני נזכר במנטרה החוזרת של מוטי שמקפיד להזכיר לי בכל מצב שאני "פריק של שליטה," חייב לשלוט במידע ובהתנהלות בכל רגע בכל שניה. 'איך אני, "פריק השליטה," איבד הכל בצורה כה מוחלטת, לא ידע דבר, לא עשה דבר?… שלטו לי בחיים, פרצו אליי הביתה וגנבו את אהבתי ואני אפילו לא שמתי לב. היכן הייתי? איך נרדמתי בשמירה? מה אני שווה?'
חמש דקות ואנו בבית. אורנה יוצאת מהרכב, נכנסת הביתה, אוספת את צרור מפתחות הרכב שלה ויוצאת בסערה מהבית. אני נשאר ברכב כמה שניות נוספות ושוב יוצא לדרך. לאן? לא יודע אך נוסע.
תוך כדי נסיעה אני מחייג למשרד. "עינב, אני מרגיש לא טוב. לא אגיע היום למשרד. מבקש לבטל את כל הפגישות שלי להיום," אני מודיע ללא כל הקדמה או גינוני 'בוקר טוב' הרגילים שלי.
"קרה משהו?" שואלת עינב שמכירה אותי שנים ומרגישה שמשהו אינו כשורה. לא מתאים לי להתקשר למשרד בצורה כה חדה וישירה ולבטל פגישות. בפעמים הנדירות שזה קרה, ביררתי מהן הפגישות המתוכננות, ואז ביטלתי רק את חלקן, דחיתי את השאר, עשיתי מה שאפשר למזער נזקים. הבוקר הכל שונה.
"אני מרגיש לא טוב," אני ממשיך בקו שהתוויתי, "יש לי בעיה ברגל ואני חייב ללכת רופא. אגב, אני מרצה הערב, תבטלי גם את ההרצאה."
עינב מכירה את התמכרותי ועיסוקי בריצה. כמו כל מרתוניסט, אני נפצע אחת לתקופה ומתחיל בסדרת בדיקות וטיפולים פיזיותרפיים או אורטופדיים. השתמשתי בתירוץ זה בכדי לשוות אותנטיות למשימה שהטלתי עליה. מנגד, מה הקשר בין מתיחה/פציעה ברגל ל…ביטול ההרצאה? מעולם לא ביטלתי הרצאה. זה עבורי ערך עליון. אסור שעשרות רבות של סטודנטים יסבלו בגלל כאב גרון או חולי כזה או אחר של המרצה, כך אני מאמין.
עינב, שיודעת היטב מה דעתי על ביטול הרצאות, אינה מרפה: "אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן, הכל בסדר. עדכני אותי אם יש בעיות. אגב, עומר מתחיל היום לעבוד. אמרי לו שאני חולה ותני לו את החומר הפרסומי שלנו שיתחיל לקרוא. תכניסי אותו לעניינים, ביי," אני מסיים את השיחה וכך למעשה מצהיר שתמו השאלות.
'היכן אני? לאן הגעתי?' לוקח לי מספר שניות להבין את מיקומי על פני המפה. אני מביט דרך שמשת המכונית ורואה את השלט הגדול עם הספרה 6 בצרוף חץ ימינה שמורה על הכניסה לכביש האגרה.
'רעיון טוב,' אני מהרהר. בכביש 6 אוכל לנסוע יותר משעה לכיוון צפון מבלי לתהות בכל רגע היכן אני. אני צריך שקט וזמן לחשוב. אבל רגע לפני שאני צובר תאוצה על הכביש המהיר, אני עוצר במפרץ לפני הכניסה אליו בכיוון צפון. אני פותח את המחשב, ומחבר ברעד גמור את האוזניות לשקע התואם. איני יכול לעמוד בפרץ הסקרנות המעוותת שלי לשמוע עוד, לבלוע עוד מעט מהגלולה המרה. עכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם לשמוע את ההקלטה. אני מעביר את הסמן הדיגיטלי לתחילת ההקלטה ולוחץ play. שקט, רחש, רעש דיגיטלי חזק, ואז קולות הצחוק של אורנה וסימה.
כאיש נמרץ, שחייב להספיק כמה שיותר, הקפדתי תמיד לנסוע עשרה קמ"ש מעל המהירות המותרת בכביש, ביודעי שזוהי הנקודה האופטימלית בה נמנעים מציפורני השוטרים. לראשונה בחיי אני כעת נוסע בכביש המהיר ביותר בישראל מתחת למהירות המקסימלית. לוחץ על המצערת עד שמחוג המהירות עומד על שבעים קמ"ש, עשרה קמ"ש פחות מהמהירות בה נוהגת אמי בכביש זה וארבעים קמ"ש מתחת למהירות המותרת. אני מפעיל את בקרת השיוט ומאזין בכאב להקלטה. אין צורך בתמליל הכתוב – הכל ברור וצלול באוזניי עד כאב.
סימה ואורנה חברות עוד מילדות. בשנתיים האחרונות התחזק מאוד הקשר ביניהן והן היו מדברות על בסיס יומי, כל בוקר בדרך למשרד. ברצף השיחות ששמעתי ושנערך על-ידי חברת החקירות לא היה מקום לספק: אורנה נמצאת עמוק בתוך רומן, במקביל נראה שהיא בסיומו של רומן אחר, ואני… משייט בגובה של שלושים ושלושה אלף רגל ובמהירות של צב.
"אז מה היה איתכם אתמול?" שואלת אורנה לאחר שסיימה לפרט לחברתה את תמצית אירועיה האחרונים עם צדי – עכשיו אני כבר יודע מה שמו.
"את לא מאמינה, הוא כל-כך מפנק. הוא הכין לנו ארוחה כזאת מושקעת, מדהים!" עונה קולה של סימה מהצד השני.
הזוג הזה, אני חושב לעצמי, הן ממש 'תלמה ולואיז'. מתחרות במקצה "מי נהנית יותר". מה קורה פה? האם אני יודע הכל? אולי הן יותר מסתירות מאשר מספרות?
לפני כשנה, אסף, בעלה של סימה, מצא במחשב האישי מכתבי אהבה שהעידו על רומן סוער שהיא מנהלת עם גבר אחר המתגורר בישוב. לפי מה שסיפרה לי אורנה בזמנו, אסף כעס מאוד ודרש הסברים. אולם תוך שלושה ימים הוא כבר חזר 'למסלול' מאחר וסימה התחייבה בפניו שהקשר שהיא ניהלה היה אפלטוני לחלוטין. התקשיתי להאמין למשמע אוזניי – האם זה אותו גבר איתו בגדה סימה לפני שנה? אחר? אם כך, האם גם לאורנה יש יותר מ"סתם רומן" עם צדי? ומה עם מיקו?…
מתוקף חברותן של אורנה וסימה, הפכנו אסף ואני לידידים. לרוב היינו נפגשים ביום העצמאות בגינת ביתם לברביקיו מפנק, קצת אלכוהול, שיחות שעניינן בעיקר היה עבודה, כספים והשקעות. תמיד חיבבתי את אסף, אך ידידות חזקה יותר מעולם לא נרקמה בינינו. אסף היה אמנם אדם חברותי מאוד, אך היה חלק מקבוצה סגורה של חברי ילדות. יתכן שעובדה זו, נוסף על המרחק הגיאוגרפי בינינו, גרמה לקשר חברי חד-שנתי ולא יותר. זה לא הפריע לי.
מצד אחד, המידע החדש על כך שלסימה יש גבר אחר לא אמור לעניין אותי. מצד שני, אני לא יכול להתעלם מהשילוב הקטלני של צחוקן של 'תלמה ולואיז', מהעובדה שהן לִבּוּ זו את זו, ומעבר לכל – מהעובדה שאסף המסכן יגלה בעוד שנה או יותר את מה שגיליתי היום. אני מחליט להתקשר אליו באותו הרגע, עוד לפני שאני מגיע לסוף ההקלטה.
אסף משמש כסמנכ"ל מכירות בחברה למוצרי צריכה. ידעתי שאת רוב זמנו הוא מבלה מחוץ למשרד בתל-אביב ויתכן שהוא נמצא עכשיו בראש פינה או באילת. בכל זאת, אני מרים לו טלפון.
"אסף, מדבר אדם של אורנה, מה נשמע?" מעולם לא יצרתי איתו קשר מעבר לימי המפגש השנתיים שלנו, כך שעליי להבהיר לו מי אני.
אסף שותק לשניה עד שהוא מבין מי המדבר. "בסדר, אדם, מה שלומך?" הוא שואל בפליאה וחוסר הבנה ברור למהות השיחה. ואז שתיקה. הוא מנסה לתת לי את הזמן להסביר לו במה דברים אמורים.
"במגבלות…בסדר," אני עונה בציניות. "איפה אתה?" אני מוסיף מבלי לתת לו פתח לתהיות נוספות.
"בנתניה, קרה משהו?"
"אני צריך לדבר איתך," אני מתעלם מהשאלה.
"קרה משהו?" הוא שואל שוב בניסיון לברר מדוע 'חבר יום העצמאות' מתקשר אליו חצי שנה אחרי או לפני, ולבטח לא בעניין הברביקיו.
"איפה ניפגש?" אני ממשיך להתעלם משאלתו.
"אני כרגע בסבב פגישות, מעריך שאסיים עוד כשעה. נוכל להיפגש בבית הקפה במתחם החדש בקניון עיר ימים. במה מדובר?"
"אני שם עוד שעה, מחכה לך בקפה ו…מבקש בשלב זה לא לדבר עם אף אחד או אחת," אני מוסיף בקשה מפורשת ומכוון בדבריי לסימה בלבד.

אדם צור הוא איש כספים וסופר.

X