בבית הקפה של הנעורים האבודים | לרכישה באינדיבוק
בבית הקפה של הנעורים האבודים

בבית הקפה של הנעורים האבודים

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 248
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68.40

כחודש לאחר ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2014 רואים אור בעברית לראשונה, ובספר אחד שני רומנים חדשים של פטריק מודיאנו: "בבית הקפה של הנעורים האבודים" ו"עשבי הלילה".
שני הרומנים המכשפים האלה מציגים את סוד קסמו וייחודו של מודיאנו, ומעידים על הסיבה שבזכותה הפך לסופר מוערך כל כך ברחבי העולם.

"בבית הקפה של הנעורים האבודים", שבמרכזו עומדת חידת היעלמותה של צעירה בשם לוּקי, הוא סיפורם של צעירים פריזאים תועים ותלושים משכונה אחת בפריז של שנות השישים. הרומן מסופר מארבע נקודות מבט: של אחד מאורחי בית הקפה שבו בילתה אותה צעירה מסתורית; של בלש פרטי הנשכר על ידי בעלה של לוּקי לאתר את עקבותיה; של סופר בשם רולאן שהתרועע עם לוּקי; ושל לוּקי עצמה.
בבית הקפה של הנעורים האבודים

במהלך מסעם לפענוח היעלמותה הפתאומית של לוּקי, נעים המְסַפּרים השונים ממקום למקום, מתוודעים לאנשים שהכירו אף הם את לוּקי, ובכל אותו הזמן נותנים לגחמות הזיכרון, לרחובות הפריזאיים ולמשחקי האור והצל להדריך את צעדיהם.

גם במרכז הרומן השני, "עשבי הלילה", עומדת דמות מסתורית של אישה, דָני שמה. המְספר, סופר שמתחקה ממרחק הזמן אַחַר קורות היכרותו עם דני, נעזר בפרטֵי מידע שכתב בשעתו בפנקס השחור שלו, על מנת להבין מי היתה אותה אישה, מה היה פשר הקשר ביניהם, ואיך כל זה קשור לחקירה משטרתית שעבר ולחבורה מפוקפקת ומאיימת שסבבה את דני.

פריז, על שלל רבעיהָ, שכונותיה, טיפוסיה ובתי הקפה שבה, היא אולי הגיבורה הראשית בשני הרומנים. זוהי עיר לילית מסחררת וחושנית, שמלאה בנשים בלתי מפוענחות ובמראות המשתקפים מבעד לחלונות – עד שנדמה שדבר בה, כולל הדמויות שבורא הסופר, אינו כפי שהוא נראֶה. מודיאנו, שמבקש ללכוד במילים את אופיו המתעתע של הזיכרון, נותן לגיבוריו לשוטט בפריז וכמו לשנן לעצמם, שוב ושוב, את שמות רחובותיה, כאילו בכך תהיה להם איזו אחיזה במציאות.

אל הספר מצורפת אחרית דבר של המתרגם ניר רצ'קובסקי, שכותב: "המְספר של מודיאנו הוא איש בודד למדי, אבל הצעיר שהיה התרועע עם שלל דמויות מפוקפקות, שניצנצו וכבו באפלולית העיר הגדולה. לרוב היתה שם אישה אהובה, אבודה, שיש לה דברים רבים להסתיר, ולמְספר מתברר בדיעבד כי בעצם לא הכיר אותה כלל."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בבית הקפה של הנעורים האבודים”

מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור.

היא לא הגיעה בשעה קבועה. אפשר היה לראות אותה יושבת שם מאוד מוקדם בבוקר. או שהיתה מופיעה דווקא לקראת חצות, ונשארת עד הסגירה. זה היה הקפה שנשאר פתוח הכי מאוחר בשכונה, יחד עם לֶה בּוּקֶה ולָה פֶּרגוֹלָה, וקהל הלקוחות שלו היה הכי מוזר. אני תוהה, ממרחק הזמן, אם לא נוכחותה עצמה היא שהעניקה למקום ההוא ולאנשים ההם את המוזרות שלהם, כאילו הספיגה את כולם בבושם שלה.

נניח שהיו מביאים אתכם לשם בעיניים קשורות, מושיבים אתכם ליד אחד השולחנות, מסירים את המטפחת ונותנים לכם כמה רגעים לענות על השאלה: באיזו שכונה של פריז אתם נמצאים? אם הייתם מסתכלים בשכנים שלכם, ומקשיבים לשיחות שלהם, ודאי הייתם מנחשים: באזור צומת האוֹדֵיאוֹן, שבעיני רוחי מצטייר תמיד עגום תחת הגשם.

יום אחד נכנס ללה קונדה צלם. דבר במראהו לא הבדיל אותו משאר הלקוחות. אותו גיל, אותו לבוש מרושל. הוא לבש מעיל ארוך ממידתו, מכנסי בד, ונעל נעליים צבאיות מגושמות. הוא צילם הרבה תמונות של האנשים שישבו בלה קונדה. גם הוא נהיה אחד מהקבועים, והשאר התייחסו אליו כאילו הוא מצלם תמונות משפחתיות. כעבור זמן רב, התצלומים האלה הופיעו באלבום שהוקדש לפריז, ובתור כיתובים הופיעו פשוט השמות הפרטיים של הלקוחות או הכינויים שלהם. ורואים אותה בכמה מהתצלומים האלה. היא תפסה את האור יותר טוב מהשאר, כמו שאומרים בקולנוע. מכולם, היא הראשונה שמבחינים בה. בתחתית העמוד, בכיתובים, היא מצוינת בשם לוּקי. "משמאל לימין: זַכַּריאַס, לוקי, טרזן, ז'אן-מישל, פרֶד ועַלי שֶריף…" — "בחזית, יושבת ליד הדלפק: לוקי. מאחוריה: אנֶט, דוֹן קרלוֹס, מירֵיי, אַדַמוֹב ודוקטור וַאלָה." היא יושבת מאוד זקופה, לעומת האחרים שרובצים בתנוחות רפויות, זה שכּונה פרד נרדם למשל כשראשו שעון על ריפוד העור של הספסל, ורואים שכבר כמה ימים לא התגלח. צריך להבהיר: השם לוקי ניתן לה מאז שהתחילה לפקוד באופן קבוע את לה קונדה. הייתי שם ערב אחד כשהיא נכנסה לקראת חצות, אחרי שכולם כבר הלכו חוץ מטרזן, פרד, זכריאס ומיריי, שישבו סביב אותו שולחן. טרזן הוא שצעק: "תראו, הנה לוקי!…" ברגע הראשון היא נראתה מבוהלת, ואז חייכה. זכריאס קם והכריז בחגיגיות מעושה: "הלילה, הריני מטביל אותך בשם לוקי." וככל שנקפו השעות וכל אחד מהם קרא לה לוקי, התרשמתי שהיא חשה הקלה למשמע השם החדש שלה. כן, הקלה. למעשה, ככל שאני מהרהר בזה, אני שב ומשתכנע בהתרשמות הראשונית שלי: היא מצאה כאן מפלט, בלה קונדה, כאילו רצתה לברוח ממשהו, להימלט מסַכנה. המחשבה הזאת עלתה בי כשראיתי אותה יושבת לבד, מאחור, במקום שאיש לא היה יכול להבחין בה. גם כשהיא התרועעה עם האחרים, היא לא משכה תשומת לב. היא נשארה שקטה ומאופקת, והסתפקה בלהקשיב. אפילו אמרתי לעצמי שהיא מעדיפה, ליתר ביטחון, להצטרף לחבורות הרעשניות, ל"צעקנים", אחרת לא היתה יושבת כמעט תמיד בשולחן של זכריאס, ז'אן-מישל, פרד, טרזן ולָה הוּפָּה… כשהיתה בחברתם היא התמזגה ברקע, הפכה לדמות אנונימית בקבוצה, מהדמויות שמצוינות בכיתובי התצלומים כ"לא מזוהה" או פשוט "X". כן, בהתחלה, בלה קונדה, אף פעם לא ראיתי אותה יושבת עם מישהו ביחידות. וגם אם אחד הצעקנים היה קורא לה לוקי בקולי קולות, זה לא היה נורא, כי הרי זה לא היה שמה האמיתי.

ובכל זאת, מי שהסתכל היטב יכול היה לגלות כמה פרטים שהבדילו אותה מהשאר. הלבוש שלה היה מוקפד בצורה לא-אופיינית ללקוחות לה קונדה. ערב אחד, כשישבה עם טרזן, עלי שריף ולה הופה, היא הדליקה סיגריה ונדהמתי לראות כמה עדינות כפות הידיים שלה. מה שהכי בלט לעיני היה הציפורניים הבוהקות. היא משחה עליהן לכה שקופה. הפרט הזה עלול להיראות טפל. אז בואו נהיה רציניים יותר. לשם כך עלינו להבהיר דבר או שניים על הלקוחות הקבועים של לה קונדה. הם היו, כאמור, בני תשע-עשרה עד עשרים וחמש, חוץ מבודדים כמו בַּבּילֶה, אדמוב ודוקטור ואלה, שהתקרבו אט-אט לגיל חמישים, אבל אנשים שכחו בני כמה הם. בבילה, אדמוב ודוקטור ואלה שמרו אמונים לימי עלומיהם, למה שאפשר לכנות בשם היפה, המתנגן והמיושן "ימי הבוהמה". אני מחפש במילון "בוהמה": מי שחיים פה ושם, בלי לציית לכללים ובלי לדאוג למחר. הגדרה שמתאימה מצוין לגברים ולנשים שישבו בלה קונדה. חלקם, למשל טרזן, ז'אן-מישל ופרד, טענו שכבר הסתבכו כמה וכמה פעמים עם המשטרה, ולה הופה ברחה בגיל שש-עשרה מהמוסד לעבריינים צעירים בּוֹן-פַּסטֶר. אבל היינו בגדה השמאלית, ורובם חיו בצל הספרות והאמנות. אני עצמי למדתי באוניברסיטה. לא העזתי לספר להם, ולא הייתי באמת חלק מהחבורה שלהם.

היה לי ברור שהיא שונה מהאחרים. מאין באה לפני שקיבלה את השם שלה? לעתים קרובות החזיקו הלקוחות של לה קונדה ספר כלשהו ביד, הם היו מטילים אותו ברישול על השולחן, העטיפה היתה מוכתמת ביין. "שירי מַלדוֹרוֹר". "האילוּמינַציוֹת". "הבּריקדות המסתוריות".[1] אבל לה, בהתחלה, לא היה שום ספר ביד. אחר כך היא רצתה כנראה להיות כמו כולם, ויום אחד מצאתי אותה שם יושבת לבדה וקוראת. מאז ואילך לא נפרדה מהספר שלה. כשהיתה בחברת אדמוב והאחרים היתה מניחה אותו במקום בולט על השולחן, כאילו הוא הדרכון שלה, או אשרת שהייה שמאפשרת לה להימצא במחיצתם. אבל איש מהם לא שם לב, לא אדמוב, לא בבילה, לא טרזן, לא לה הופה. זה היה ספר כיס, עם כריכה קצת מרוטה, מהמשומשים שקונים בדוכנים ליד הנהר, והשם שלו היה מודפס באותיות אדומות גדולות: "אופקים אבודים".[2] באותם ימים, השם הזה לא אמר לי דבר. הייתי צריך לשאול אותה על מה הספר, אבל אמרתי לעצמי בטיפשותי ש"אופקים אבודים" הוא רק אביזר בשבילה, ושהיא עושה את עצמה קוראת כדי להיטמע בקהל הלקוחות של לה קונדה. עובר אורח שהיה מעיף מבט חפוז מבחוץ על הקהל הזה — ואפילו מצמיד לרגע את המצח לשמשה — היה חושב שזה סתם קהל של סטודנטים. אבל אם הוא היה רואה את כמויות האלכוהול ששתו בשולחן של טרזן, מיריי, פרד ולה הופה, הוא היה משנה מהר מאוד את דעתו. בבתי הקפה השקטים של הרובע הלטיני, בחיים לא היו שותים ככה. נכון, בשעות הריקות של אחר הצהריים, לה קונדה היה יכול להטעות. אבל ככל שירד הערב, הוא הפך למקום מפגש של מה שפילוסוף סנטימנטלי אחד כינה "בני הנעורים האבודים". למה הקפה הזה ולא אחר? בגלל בעלת המקום, מדאם שַדלי, שנראתה כאילו דבר לא יוכל להפתיע אותה, ואפילו התייחסה ללקוחות שלה בשמץ של סלחנות. הרבה שנים אחר כך, כשברחובות השכונה כבר אפשר היה לראות רק חלונות ראווה של חנויות יוקרה, ובַּמקום שבו שכן לה קונדה נפתח בוטיק לדברי עור, פגשתי את מדאם שדלי בגדה השנייה של הסֶן, בעלייה של רחוב בּלאנש. היא לא זיהתה אותי מיד. הלכנו שעה ארוכה זה לצד זה ודיברנו על לה קונדה. בעלה, שהיה אלג'יראי, קנה את הנכס אחרי המלחמה. היא זכרה את השמות של כולנו. לא פעם תהתה מה עלה בגורלנו, אבל לא היו לה אשליות. היא ידעה מהתחלה שנגמור רע. כלבים אבודים, היא אמרה לי. ורגע לפני שנפרדנו, מול בית המרקחת שברחוב בלאנש, היא הסתכלה לי ישר בעיניים וגילתה לי בסוד: "מכולם, הכי חיבבתי את לוקי."

כשישבה ליד השולחן של טרזן, פרד ולה הופה, האם באמת שתתה הרבה כמוהם או שרק העמידה פנים, כדי לא להרגיז אותם? בכל אופן, גופה היה זקוף, תנועותיה איטיות וחינניות, חיוכה כמעט בלתי מורגש, והיא החזיקה את האלכוהול בצורה ממש משכנעת. ליד הדלפק יותר קל לרמות. אתה מנצל רגע שהחברים השיכורים שלך לא שמים לב, ומרוקן את הכוס לכיור. אבל שם, ליד השולחנות של לה קונדה, זה היה יותר מסובך. הם היו מכריחים אותך להצטרף לסיבובי השתייה שלהם. בעניין הזה הם גילו רגישות קיצונית, ולא החשיבו אותך ראוי להשתייך לקבוצה שלהם אם לא היית מְלווה אותם עד קצה ה"מסעות" שלהם. הבנתי במעומעם, אבל לא הייתי בטוח, שלוקי ועוד כמה מאנשי החבורה משתמשים גם בחומרים רעילים אחרים. אולם לא היה במבט או בהתנהגות שלה שום רמז שהיא מבקרת בגני-עדן מלאכותיים.

לא פעם תהיתי אם מישהו ממכריה סיפר לה על לה קונדה, לפני שנכנסה לשם בפעם הראשונה. או אם מישהו קבע איתה פגישה בקפה הזה ולא הופיע. ומאז היא מתייצבת, יום אחר יום, ערב אחר ערב, ליד השולחן שלה, בתקווה לפגוש את האלמוני במקום ההוא, שהיה נקודת הקשר היחידה ביניהם. אין שום דרך אחרת למצוא אותו. לא כתובת, לא מספר טלפון. רק שם פרטי. אבל יכול להיות שהיא סתם נקלעה לשם במקרה, כמוני. הסתובבה בשכונה וחיפשה מחסה מהגשם. תמיד האמנתי שמקומות מסוימים הם מגנטים שמושכים אותך אליהם אם אתה עובר לידם. באופן לא מורגש, בלי שאתה בכלל מבחין בכך. די במדרון רחוב, במדרכה שטופת שמש או דווקא מדרכה שחוסה בצל. ואולי גשם שוטף. וזה מוליך אותך לשם, בדיוק לנקודה שאליה היית אמור להגיע. נדמה לי שללֶה קונדה, בגלל המיקום שלו, היה הכוח המגנטי הזה, ושחישוב הסתברותי היה מאשש זאת: ברדיוס די גדול, לא היה אפשר שלא להיסחף אליו. אני יודע על מה אני מדבר.

 

[1] יצירות ידועות מהשירה הרומנטית והסוריאליסטית.
[2] שם המקורי של הרומן מאת ג'יימס הילטון הוא "Lost Horizon", הרומן תורגם לעברית בשם "האופק האבוד".

פטריק מודיאנו נולד ב-1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בבולון-בילנקור (אנ'), פרוור של פריז בירת צרפת, בנם של אלברטו מודיאנו, איש עסקים יהודי, יליד פריז, ממוצא יהודי-סלוניקאי, ולואיזה קולפיאן, שחקנית בלגית ממוצא פלמי. ב־1957 מת ממחלה אחיו הצעיר רודי, והוא בן עשר (מודיאנו הקדיש לאחיו כמה מיצירותיו).

ב־1968, בגיל 23, פרסם מודיאנו את הרומן הראשון שלו, "כיכר אטואל", ומאז הוא עוסק בכתיבה. הוא כתב רומנים, ספרי ילדים ותסריטים (בהם לסרט "לקומב, לוסיאן" (1974), ביחד עם הבמאי לואי מאל). עבודתו עוסקת בנושאים של זיכרון, שכחה וזהות.

ב־12 בספטמבר 1970 נשא לאישה את דומיניק זרפוס (Dominique Zerhfuss). לשניים נולדו שתי בנות.
בשנת 1978 זכה מודיאנו בפרס גונקור. ב־2012 זכה בפרס אוסטריה לספרות אירופית.
ב־2014 זכה בפרס נובל לספרות. בנימוקי הפרס נכתב שזכייתו של מודיאנו היא "על אמנות הזיכרון שבאמצעותה עורר את הגורלות האנושיים הבלתי נתפסים ביותר וחשף את עולם החיים של הכיבוש"‏.

 

מקור – ויקיפדיה

X