באותם רגעים שרציתי לכתוב לך | לרכישה באינדיבוק
באותם רגעים שרציתי לכתוב לך

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 286
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 36

היא ישבה מולי בקצה השני של הבר. מדי פעם הסתכלה לי ישר בעיניים. לא הבנתי מה היא עושה שם, כל כך לא קשורה למקום הזה. נראית רגועה. נראה לי שעוד כמה אנשים הבחינו בה ולא הבינו מה הקשר. אני מכיר אותה, אני בטוח. חבר שלי אמר שהיא נראית לו קצת "ביצ'ית" כזאת, ואני אמרתי שלדעתי היא סתם משחקת אותה.

 

היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.

 

"סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יום מותנו.

"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.

"אני מוכנה להיות שלכם,"

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.

"עזוב אותך! זה מציאות זה?! זה חרא!" הוא קם ללכת ואני נשארתי להביט בה.

 

לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה למרות שהוא הפציר בי להתעסק בחיי. לא הקשבתי לו והחלטתי להיפגש איתה שוב, ומאז אנחנו יחד.

 

לפעמים חשבתי שהוא צודק, לפעמים חשבתי שהוא טועה. מדי פעם הוא עוד היה מזכיר לי איך היא ירקה לי בפנים כמה פעמים מאז שאנחנו ביחד. אני אמרתי לו שככה זה עם מציאות, עוד מהיום הראשון שהכרנו, שחוץ מהמגרעת הזאת שמדי פעם היא לא שולטת במוחטות שלה, היא מדהימה. וחוץ מזה, כשהיינו פרודים חצי שנה הסתובבתי בברים אחרים לחפש אחת אחרת והדבר היחיד שהבנתי – זה שלכל דפוקה אחרת שפגשתי היו את המגרעות שלה, לפחות שלי אוהבת חומוס עם גרגירים.

 

"אנחנו עוברים לגור ביחד." אמרתי לו.

"איך אתה יכול לחיות עם המציאות הזאת?! אתה לא מבין שהיא חרא?!"

"אולי היא חרא אחי, אבל היא החרא שלי."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “באותם רגעים שרציתי לכתוב לך”

בקרוב…

מה לעזאזל אני עושה פה? איך אני חי במדינה המזורגגת הזאת? למה אני צריך לסבול את זה בכל פעם מחדש?

בשעה ארבע בערך שמעתי שהיה פיגוע בצומת אזור. איזה מיואש פלסטיני החליט לכלות את דיכאונו בדריסתם למוות של פספוסים בני תשע־עשרה שהיו בין השאר גם חיילים. הרגשתי כעס, עצבות, ייאוש, חולשה, אכזבה. הייתה לי תחושה עזה של רצון להקיא, אבל מהר מאוד שמעתי את הצפצוף של המיקרוגל שהודיע שהאוכל מוכן. הייתי כל כך רעב שפשוט שכחתי את מה שקרה.

באמצע האוכל התקשר אליי חבר טוב ודיברנו לאן נצא בערב, איפה אפשר לראות כוּסיות ולשתות משהו. לא שלא דיברנו על הפיגוע, אלא שכל אחד שמע על כך לבדו וכבר הספיק לחשוב על אלף ואחד דברים אחרים.

כשסיימתי לאכול רבצתי על הספה בסלון וכמו מכוח האינרציה ניגשה ידי לשלט, ומעצמה וללא כל עזרה מהשכל שלי הדליקה את הטלוויזיה.

אוי ואבוי – שוב התמונות בטלוויזיה שהפציצו לי את המוח, כמו קולו של שדרן הרדיו שהודיע שהיה פיגוע, אלא שעכשיו יש גם תמונות שעזרו להפוך למציאות את מה שדמיינתי קודם. לא שמתי לב, אבל כשהתעמקתי בשידורים הרגשתי שדמעה מעצבנת מצטברת לי בתוך העין ועוד שנייה היא עומדת לזלוג. ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר ופשוט העברתי ערוץ. אף שהייתי לבד התחלתי למלמל לעצמי, "מה אני צריך לראות את החרא הזה? מה אני צריך לראות גופות של בני אדם מתים זרוקות על הכביש?" ועוד כמה משפטים שאני כבר לא זוכר. בעצם סנגרתי על עצמי מפני עצמי – למה אני בעצם לא משתתף באורגיית החמלה של עם ישראל לאחר פיגוע. שכנעתי את עצמי לחשוב שזאת לא חוצפה לראות משהו אחר ולא את הפיגוע. לומר את האמת, לא כל כך הצלחתי ולכן הייתי חייב שוב ושוב לזפזפ בין ערוץ MTV לערוצים שהראו את הפיגוע, בין ערוץ האופנה לפיגוע, בין ערוץ הספורט לפיגוע.

 

למחרת

אני גר בתל אביב, כמו כל הפלצנים שחושבים שאוטוטו הם כובשים את העיר הגדולה, שהיא בעצם לא כל כך גדולה. שרה, השותפה שלי, היא איזו דוסית שחזרה בשאלה ועכשיו רוצה שיקראו לה שָׂרִי. לדעתי היא חזרה כל כך קיצוני בשאלה עד שהמוח שלה נדפק לגמרי. היא כבר לא פועלת לפי רצונות, שכל, תחושות או משהו כזה. היא פשוט, לא יודע איך לומר זאת, על סף טירוף. חוץ מהעובדה שחצי מהגוף שלה מחורר מפירסינגים ומכוסה קעקועים, אני בטוח שהיא מסתממת באופן קבוע ומזדיינת עם חצי עיר. האמת שלא אכפת לי, העיקר שאת שכר הדירה היא משלמת בזמן ושאני בקושי רואה אותה.

קמתי בבוקר, שתיתי משהו, נכנסתי לאוטו המצ'וקמק שלי ונסעתי לכיוון כפר סבא. לא הייתי אף פעם בכפר סבא, אבל בן דוד שלי פתח שם בית קפה והחלטתי לעבוד איתו בזמני הפנוי. מעין סימביוזה מדהימה של עובד, מעביד, משפחה וכסף – פוטנציאל שמתחיל בחזון מדהים שכולם מרוצים ממנו ומסתיים בפיצוץ.

הגעתי לכפר סבא. מצאתי את המקום ובאמת הופתעתי מההשקעה שלו, אפילו די התלהבתי מהעובדה שלמקום יש סיכוי להצליח, שמחתי בשבילו.

התחבקנו, התנשקנו ולמרות שהוא היה קצת עסוק התיישבנו קודם כול לשתות קפה ולדבר.

רוב השיחה התגלגלנו מצחוק, עד שחבר אחד שלו החליט לקטוע את האווירה עם עיתון של היום ועם הפרצופים של אלו שמתו אתמול. צפיתי שמתישהו זה יגיע. "תאמין לי, הייתי צריך להישאר בארצות הברית," אמר לי בן דוד שלי. שנאתי אותו על המשפט הזה. שנאתי אותו על האינסטינקט המגעיל הזה לחשוב רק על עצמו. מה הקשר בין זה שמתו שישה בני אדם בפיגוע לבין זה שהחוצפן הזה מחליט שהוא, הוא היה צריך להישאר שם? הלו! תתעורר!

אבל אז חשבתי לעצמי, הרי גם לי חלפה מחשבה דומה אתמול, רק שאני הייתי חכם מדי או פחדן מדי להגיד זאת. פתאום קלטתי באיזה פרדוקס מעגלי מדהים אנחנו חיים. דווקא במדינת היהודים, שהוקמה בטריטוריה נחותה בעולם נחות ומתבססת על כך שהיהודים שבה יכולים להיות חופשיים ולא לפחד כלל, המקום היחיד שנרשה לעצמנו לספר בדיחות שחורות על השואה, דווקא במקום הזה, יש סיכוי די גבוה שאמות משום שאני – אני. בעצם, אני מתכוון שהכי מסוכן היום זה להיות יהודי במדינת היהודים.

 

שלא ייגמר לעולם

איזה כאב ראש. מה זה הרעש המרגיז הזה? עד שהספקתי להבין שהרעש שהחריד את שנתי היה רק הטלפון, הוא הפסיק לצלצל. אבל איך שהתעפצתי חזרה לשנתי המתוקה הוא החליט לשוב ולנגן לי מנגינת זיופים מחרידה. הפעם הספקתי לענות, לא לפני ששפכתי על הרצפה כוס מים שכנראה שתיתי אתמול לפני שנרדמתי, אבל אני לא זוכר. "מתוק שלי," שמעתי מן העבר השני את הקול היחיד שמצליח להעיר אותי בבוקר ועדיין משאיר את תחושת ההתפנקות של השינה. "רק רציתי לוודא שאתה בא היום," אמרה. "לא, כי הכנתי לך את כל הדברים שאתה אוהב."

אני לא כל כך זוכר איך עניתי לה, לאימא שלי, אבל נראה לי שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג והיום – כמו בכל יום שישי – אני בא.

לא ממש הצלחתי להירדם שוב אחרי השיחה, אולי מפני שהתעוררתי בכאב ראש אימתני מאתמול אחרי שנרדמתי שתוי מעט או אולי מפני שהמחשבות על אימא שלי שלעולם לא תשתנה הצחיקו אותי. כך או כך, קמתי מהמיטה להשתין. מולי על הספה שלי – זו שהרמתי שלוש קומות במו ידיי ולקחתי אותה אחרי שכנוע רב מהורים פולנים של חבר טוב שלי – יושב דוס. ולא סתם דוס אלא פינגווין עם כל התלבושת: כובע, פאות, מעיל, זקן. "בוקר טוב," הוא אומר לי, ואני כמו בן אדם תרבותי עניתי: "בוקר טוב." עוד לא הספקתי להסתיר את זקפת הבוקר בגרבוץ מבוים וכבר שמעתי את קולה של שָׂרִי השותפה לדירה צועקת מהמטבח: "תכיר, זה אחי הקטן יוחנן."

"נעים מאוד" אמרתי, רק שלא כל כך התכוונתי ואחרי שחייכתי חיוך צבוע המשכתי בדרכי לשירותים.

בעודי משתין התחלתי לדמיין איך ייראה הבחור הזה אחרי שגם הוא יחזור בשאלה וכבר ראיתי איך הוא מתחיל לרבוץ אצלי בדירה.

הורדתי את המים ויצאתי לסלון. ראיתי את השניים, רוקרית ודוס – כמו מאיזו פרסומת ורדרדה לאחווה ולהידברות – אצלי בסלון, ועוד אח ואחות.

"הוא לא נושך," אמרה לי ואני במין חיוך דבילי הייתי הכי קוּל שבעולם, רק שרציתי להעיף לה סטירה על זה שהיא בכלל מכניסה אותי לסיטואציה שבה אני צריך לנהל עם האידיוט הזה שיחה.

"אז מה, באת לראות איך זה פה בתל אביב?" שאלתי בקול רגוע.

"לא," הוא ענה. מה זאת התשובה הזאת?! מה הוא חושב, שזה באמת מעניין אותי מה הוא עושה פה? שייענה ב'לא' לאחותו המזדיי-

"באתי לבקר את אחותי," הוסיף. אם לומר את האמת, הייתי בטוח שהיא מנודה לנצח ממשפחתה ודי הפתיע אותי, האח הזה שלה. הנהנתי בראשי והמשכתי לחדרי להתלבש. התיישבתי על המיטה ומאוד הטריד אותי לדעת מה פתאום הוא בא לבקר אותה. לא שמתישהו כל כך הטריד אותי מה קורה בחיים שלה, אבל משהו ביוחנן הזה היה מוזר או אולי שונה ממה שדמיינתי כמפגש אופייני עם דוס.

"אני לא מאמינה!" שמעתי צעקה מהסלון ומיד אחריה פרץ של בכי. יצאתי מהר החוצה חצי ערום ושאלתי את אחיה מה קרה. הוא לא ענה. שאלתי שוב. "אימא שלי כבר לא פה!" ענתה היא במקומו בטון שעל סף התמוטטות. הבנתי מיד שכנראה קרה משהו נורא.

"איך היא מתה יוחנן, איך היא מתה ככה?! אלוהים!" מיררה בבכי שגם בתיאור הכי אנושי שאני יכול לתאר אותה, לא הייתי מאמין שהיא מסוגלת להרגיש כך כלפי מישהו בעולם הזה.

ראיתי אותה בוכה, ראיתי אותו בוכה וכל הזמן רצה לי התמונה של ארוחת ערב שישי אצלנו. האמת שאנחנו די כופרים, אבל יום שישי זה חוק! כולנו יושבים סביב השולחן, עושים קידוש ושרים בלחנים שמשתנים לפי האווירה בבית. יותר מזה, לא הצלחתי לחבר את המצלול של המילה 'אלוהים' לאישה הרוקרית המזדיינת הזאת, שעמדה מולי ובכתה את כאב חייה. לא הבנתי למה כאשר בכתה, פנתה דווקא לאלוהים, אותו אלוהים שבשביל אימא שלה היה הכול ובשבילה לא היה קיים בכלל.

חשבתי כמה עגומה העובדה שביום היוולדנו גם נחרץ דיננו ושגם תינוק בהיוולדו זוכה לפסק דין מוות מתישהו.

מצאתי את עצמי מחבק את השותפה שלי, שבכתה על החזה שלי, מחבק אותה וחושב שבסופו של דבר היא די זרה לי. חשבתי על הארוחה בערב ועל כמה שאני רוצה כבר להגיע הביתה. דבר אחד היה ברור לי, היום בערב אני לא משאיר פירור מהאוכל של אימא!

נסעתי לכיוון התחנה המרכזית להוריד אותם שם. במכונית השתררה שתיקה שנמשכה כל הדרך. אחרי שירדו המשכתי דרומה – הביתה.

"שי עמית הוא קול רענן בספרות הישראלית. כתיבתו מעניקה חוויה ייחודית, כנה ואמיתית, חולפת על פני ההזוי והמציאותי. בין הדמיוני לחווייתי."

הרומן הראשון שלו "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" נכתב בגיל 21 ויצא לאור שנתיים לאחר מכן בשנת 2003.

הרומן השני שלו "ברמן" יצא לאור בינואר 2011 בעברית, הפך לרב-מכר ובאוגוסט 2013 יצא לאור באנגלית בארה"ב תחת הכותרת TENDER.

הרומן השלישי שלו "רוקח האצטרובלים" יראה אור בשנת 2016.

X