באהבה, היטלר: אוסף מחזות מאת דורון בראונשטיין | לרכישה באינדיבוק
באהבה, היטלר: אוסף מחזות מאת דורון בראונשטיין

באהבה, היטלר: אוסף מחזות מאת דורון בראונשטיין

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 190
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 90

"באהבה, היטלר: אוסף מחזות מאת דורון בראונשטיין" מכיל שבעה מחזות אוונגרדיים מאת האמן הרב-תחומי דורון בראונשטיין.

 

במחזה הנושא את שם הספר, מציג בראונשטיין את היטלר כיהודי וכהומוסקסואל שעקב התאהבותו בגבר יהודי: צייר גרמני – ושברון הלב הבא בעקבותיו – הוא מחליט על שנאתו הגורפת לכלל היהודים ולרצונו העז בהשמדתם. בנוסף, היטלר חושף במחזה את ההתעללות של אביו אלויס בו: התעללות פיזית, מנטאלית, ומינית.

 

גם יתר המחזות בספר פורצי דרך בתחומי עיסוקם ובסגנון הכתיבה הייחודי והשנוי במחלוקת של בראונשטיין.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “באהבה, היטלר: אוסף מחזות מאת דורון בראונשטיין”

בקרוב…

באהבה, היטלר

  

סינופסיס

 

זהו מחזה יחיד לשחקן.
 

אדולף היטלר, שנת 1942. קאנצלר גרמניה בשיאו. אבל בחדרי חדרים – בחדר השינה הפרטי שלו – כשאיש לא על ידו ואף אחד לא שומע או רואה, הוא חושף את הסודות של חייו. את הסודות "הנוראיים" שרק הוא יודע: הוא בעצם הומוסקסואל ואף יותר מכך: הוא יהודי.
היטלר מתגלה כאדם מורכב מאין כמוהו בעל אישיות אמביוולנטית: אומנם מטורף עד כדי שיגעון של ממש אך גם רגיש מאוד ולעיתים אפילו שברירי, מעין "עלה נידף ברוח". אקסביציוניסט שהוא בעצם ילד מוכה ופגוע – עם רמיזות להתעללות מינית מצד אביו אלויס, שבור-לב מאהבה נכזבת לצייר יהודי-גרמני בשם שאול בראונשטיין אך בעקבות זאת נקמני עד מוות ובנוסף, אובססיבי, פרנואיד, נוטה למצבי רוח קיצוניים ומיואש ודכאוני.

 

*

 

סצינה 1

 
(היטלר נכנס לאולם דרך דלת הכניסה לאולם [דרך אותה הדלת שהקהל נכנס דרכה]- לא מהבמה – מלווה מאחוריו בחיילים דמיוניים. הוא לבוש במדי צבא גרמניה הנאצית, צועד כמו חייל נאצי וצורח מילים בג'יבריש גרמני, כולל "היינץ, וואיי, דריי, שנאל!". אחר כך הוא אומר לחיילים הדמיוניים שמאחוריו "משוחררים!" ועולה לבמה. על הבמה ישנן מראות בכל מיני גדלים וסוגים, תמונה ענקית של דיוקנו של צ'ארלס דארווין, דגל גרמניה, שולחן כתיבה קטן ולידו דפים ועטים, כיסא, מדפים עמוסים בספרים, טלפון ישן, צלב קרס ענקי שמסתיר את רוב הבמה ושדרכו היטלר מדבר בחלק מהמחזה)

 

*

 

היטלר: (בקול רגוע) הם הלכו? (בקול רם יותר) הלכו החיילים? (משאף אחד לא עונה לו הוא יורד מהבמה אל עבר הקהל וכביכול מנער צופה-קורבן בקהל, צורח עליו) שאלתי אם החיילים-הזבל הלכו? כן! אותך, אפס! (עכשיו מצביע לכיוון הפוך על הקהל) אותך, אפס! אותך, אותך! כן! אתכם גם! אפסים! זבלים! כו-לכם! חרא של אנשים! צורות מעוותות ולא נחשבות של חיות מודרניות! (יורק) זוועות תת-אנושיות! אתכם שאלתי: החיילים שלי הלכו? כן? יופי! (בקול קטן) ואיפה אווה הקופה? (ועכשיו בצרחה) אווה הקופה! שאלתי מי פה ראה את אווה הקופה שלי?! (רץ בין האנשים בקהל) אתה ראית את אווה הקופה שלי? (פונה למישהו אחר) אתה? מי פה ראה את הקופה שלי?! (ועכשיו בלחישה ובעיניים עצומות, משחרר נשימה ארוכה) יופי, אווה לא פה. גבלס? גבלס הזבל שלי פה? איפה אתה מסתתר גבלס? ריפנשטאהל? לני? לני? אי-אה?! איפה את לנינק'ה? מסתתרת לי בתוך הראש כלבה-זונה! זונה-כלבה! קופה! קופה-קופות-קופים כווווללללם!!! כווולכם!

 

(עולה לבמה בצעדי חייל. צועד על הבמה בצעדי חייל נאצי. לוקח ספר מאחד המדפים. מתיישב על הכיסא)

 

"לקרוא לך משהו, אדולף?" (הוא שואל את עצמו, ואז עונה לעצמו)
"בשמחה, אדולף, בשמחה. זאת אומרת, רק אם זה סיפור אגדה."
"בטח אגדה, בטח. אדולף אוהב רק אגדות. גדולות! ענקיות! א-י-נ-ס-ו-פ-י-ו-ת!!!" (עכשיו הוא מסתכל על הקהל, קופץ לעבר הקהל ישירות מהבמה, בהפתעה גמורה, כמו לוליין וירטואוז. אומר אל צופה בקהל) ספר, אדוני? ספר… גברתי? שורה? עמוד? משהו לקרוא אולי, אדוני? להעביר את הזמן מהונגריה ל…אושוויץ? מ…גרמניה ל…אושוויץ? מיוון ל…אושוויץ? מ…אושוויץ ל…אושוויץ… (הוא מרים את ידיו לשמיים, מתחיל לצחוק בהיסטריה, מתפוצץ מרוב צחוק, צוחק בטירוף, בשיגעון, מתחיל לקרוע עמודים מתוך הספר, זורק את העמודים מעל לראשי הצופים) ספר זה זבל. כן, כן, ספר – זה זבל. אני רוצה לשמוע אתכם חוזרים אחריי יפה-יפה קופים-זבלים שלי, ספר – זה זבל! (מעודד את האנשים בקהל לחזור אחריו. בשיגעון, באובססיביות, הוא חוזר ואומר) ספר זה זבל! ספר זה זבל! ספר זה זבל! ספר זה זבל! (קולו הולך וגובר) יופי, גרמנים-אפסים-עלובי החיים שכמותכם! (ועכשיו בשקט, כמעט בלחישה) אתם לא רואים אותי בכלל? כל כך הרבה שנים ואתם… לא רואים כלום? מה אתם, יהודונים מסריחים? (הוא יורק יריקה גסה) מה אתם? הומוסקסואלים מזדיינים בתחת? (עוד יריקה) כושים-סמבו מחורבנים? (עוד יריקה) אולי אתם גם זה וגם זה וגם קצת מזה. ואולי… אולי אתם בעצם כלום?
רק עוד המצאה שלי? אגדה? ה-ז-י-י-ה… (ועכשיו בקול ילדותי, מתפנק) נשארה לי רק כריכה, בלי ספר. מישהו רוצה? אולי איזה יהודי רוצה כריכה? יהודי? לקנות בזיל הזול ואז למכור בהכי יקר שרק אפשר להוציא מגרמנים אמיתיים כמוני?! כמוכם?! יהודי? יהודי מסריח מישהו?! נשאר פה בכלל איזה יהודי? (הוא מתחיל שוב להתגלגל מצחוק ומחווה בידו על איזה שלט חוצות שכביכול קיים אי שם ברקע) "אין יהודים יותר בכל גרמניה!" (הוא רץ בין הקהל) "שמעתם חדשות? הקשבתם? אין יותר אפילו יהודי אחד בכל גרמניה! נשרפו כו-לם! תינוקות יהודים בתוך אש! אף ארוך-עיניים שחורות-שיער מקורזל… (הוא יורק) אש! אש! אש! מינכן! ברלין! שטוטגרט! תגידו שם של עיר! נו, משחק, תגידו! אין יהודונים שם יותר!
מה? מה אמרת, זבל? מה לחשת… מה לחשת לה עכשיו, אפס? איפה?! מי?! אתה בטוח?! מי אמר לך את זה? לא יכול להיות! לא יכול להיות!!!
(הוא רץ במהירות לבמה, מרים את שפופרת הטלפון, צווח לתוכה צווחות אימים) "איך זה יכול להיות, אידיוט! שמעתי שנשאר יהודי אחד בשטוטגרט! מה מי אמר לי! מי אתה שתדבר ככה אל הפיהרר שלך?! מי אתה בכלל, אפס! כדור בראש! זה מה שאני אתן לך! אתה יודע כמה יהודונים מסריחים יהודון מסריח אחד יכול להביא לעולם מהזרע היהודוני המסריח שלו?! סבסטיאן, יהודי אחד בשטוטגרט! שטן אחד! עכברוש מסריח אחד! מניין לי לדעת היכן הוא מסתתר! תפוס אותו ותחתוך אותו ותן לכלב שלך לאכול אותו! כן, לכלב, אידיוט! דם של יהודים נועד לכלבים שלנו!" (הוא מניח את השפופרת בחזרה במקומה. יורד בחזרה לקהל, ניגש לאדם שכביכול אמר לו משהו על היהודי בשטוטגרט, שואל אותו בקול שקט) אתה בטוח בנוגע ליהודון משטוטגרט? בטוח? (ואז הוא חוזר לבמה, מרים את שפופרת הטלפון ואומר בקול רגוע אך נחרץ) מרטין, תהרוג את סבסטיאן. (ומנתק את השיחה)

(הוא נשאר עומד על הבמה ומתחיל להתפשט מהמדים שלו) להיות יהודי זה הכי קשה. עדיף למות. פעם… פעם להיות יהודי זה היה… משהו מיוחד. אצילי. שמיימי. שלטו בכל. באנשים. בכסף. בעיתון. בקולטורה. היה להם הכל וככה זה כשיש לך הכל. מישהו רוצה את זה ממך. מישהו מקנא. מישהו כועס. מישהו לא אוהב אותך לא-לא-לא-לא. מישהו לא אוהב. היום, אתה שואל? היום יש להם גם הכל. שמה. בשמיים. ככה זה: מה שיודעים צריך לדעת ומה שלא יודעים, לא צריך לדעת.

 

למות… איך הרגתי אותם יפה-יפה, אה? תמיד ידעתי שזה אפשרי – זאת אומרת, אתה מתחיל רעיון כאן (מצביע על הראש שלו) וממשיך אותו פה. (מצביע על האדמה) הרי כל רעיון של כל בן אדם מתחיל כאן. כן, כאן. (נוגע בראש שלו שוב) בראש של אדולף היטלר.
אבל… לא ממש הייתי בטוח… אבל ידעתי… לא הייתי בטוח איך, כיצד, עם מי… אבל ידעתי… טוב, אווה-קופה לא כאן, החיילים-זבל לא כאן, אתם-עלובי חיים לא כאן, אני לא כאן, אז סוף סוף, סוף סוף, אפשר להתחיל לנשום. (הוא מתחיל לנשום באיטיות, מעין נשימות יוגה איטיות ומונוטוניות, ואז, בעיניים עצומות הוא שואל) אתה חושב שמה שאני עושה זה רע, שאול? כי אם כן אז… אז אפשר להפסיק. או שלא. אני לא יודע. לחשוב, לחשוב, לחשוב. כל הזמן לחשוב! איזה חרא! אולי אחת ולתמיד די לחשוב?!

 

תמיד זה היה החלום. להיות מישהו. אתם יודעים – מישהו. שבהיסטוריה איזכר כ…כ…מישהו. (פאוזה קצרצרה) מישהו שעשה משהו. טוב, רע, מה זה משנה. מי זוכר מה עשה בדיוק ההוא, נו, הנמוך עם הכובע, איך קוראים… ברח השם שלו מהראש כרגע… נפוליאון… או האחר… הורדוס… ניסה ניסה ולא הצליח… או ההוא… נו, ההוא… ההומו, יוליוס קיסר… או ה… מה זה משנה שמות שמות שמות, מספרים מספרים מספרים… הרי כבר החלטתי בשבילכם… בשביל כול-כם: ספר זה זבל! העיקר זה העשייה! השינוי! האפשרות שאני, שדווקא אני ולא אחר, יצרתי עולם ומלואו אחר אחר לגמרי. המדינות, הגבולות, העמים, הצבעים, נשים, גברים, הכל השתבש, הכל נמחק, הכל מתערבב בתוך הלבה-חרא שלי. הכל… הכל זה דייסה עכשיו. מישהו רוצה לאכול את הדייסה שלי? לא. נכון? לא. אז מה אתה אומר, שאול? לספר את הסיפור שלי? לספר את הסיפור שלנו? מההתחלה? אתה מוכן לזה? מסכים?

 

(הוא יורד מהבמה ועומד מול הקהל) את שאול בראונשטיין פגשתי ברחוב. פה, בברלין, לפני הרבה הרבה שנים. כשעוד היה מותר ליהודי (הוא יורק) להסתובב ברחובות. בחופש. לחיות. להוציא כסף מגרמנים. באותם ימים אני… לא הייתי הפיהרר שאני היום. לא. אני הייתי אמן. אם תרצו, ארטיסט. הייתי מצייר אז נופים. כן, תמיד אני אומר לבלונדי שלי: "בלונדי, כלב טוב, תזכור מה שאבא אומר: לנדסקייפים פותחים את הראש לדברים שמחוץ לבני אדם."
דווקא לא רע ציירתי. בכלל לא רע. אבל בינינו, גם לא מי יודע מה. היה כישרון, כן. אבל הרבה יותר כישרון יש עכשיו. להרוג חפים מפשע זו אמנות אמיתית. מה, לא צודק? לצייר לעומת כל זה? לצייר כל ילד יכול…
(פאוזה)
ברחוב היה לי שולחן עץ קטן, הנחתי עליו גלויות שציירתי, אנשים עברו, הסתכלו, יהודיות עשירות נגעו עם הידיים שלהן, (מחקה אותן בזלזול מופגן) ריחרחו עם האף הארוך שלהן, מעילי פרווה, כסף, כסף, כסף, כסף, כסף… (שוב צוחק צחוק מרושע) מצחיק כמה כסף היה להם פעם… שאלו כמה, אמרו יקר, יהודיות, אתם הרי יודעים איך זה עם יהודים, לא? (יורק)
יום אחד הוא הגיע. איזה אף ארוך, איזה עיניים-שחורות-פחם, איזה שיער מקורזל של יהודי בן יהודי בן בן יהודי בן… זונה (יורק). לא שאל כלום, כמעט לא דיבר – קנה. שילם בלי להתמקח. שאלתי: יהודי? וממתי מתנהג ככה יהודי? ענה… כן, למה? יהודי זה רק שטאנץ אחד? לא אמרתי כלום. הושטתי לו יד, לחצתי את שלו, אמרתי אדולף והוא? הוא שאול.
אחרי שלושה ימים חזר. הקיץ היה אז ככה ככה. רוב הזמן קריר. ביקש לקנות עוד גלוייה. הצעתי לו את הכי חדשה. משהו מהזיכרון שלי. "לצייר בעיניים עצומות, זה… זה המומחיות שלי," אמרתי. "הדמיון… הדמיון של אדולף לא מפסיק לצייר דמיונות." קנה. אחרי בערך שבוע חזר ואמר: "הציורים שלך מופיעים לי בחלומות." ואז שתק, ואחר כך הוסיף: "רודפים אותי. אפשר לדעת למה?".
משהו בו, איך לומר, הימם אותי. לא העיניים. לא האף-נשר, השיער… לא. האנרגיות. האנרגיות של שאול בראונשטיין היממו אותי. אז אמרתי, (פאוזה קצרצרה) אמרתי שאשמח לדבר איתו על אמנות, אולי נלך לבית קפה יותר מאוחר? הסכים. באותו ערב נפגשנו, שתינו, השתכרנו – אני, אני שנמנע מאלכוהול סוף סוף שתיתי… הו,הו, כמה שתיתי בלילה ההוא… ואז… אז הלכנו אליו הביתה. לבד. בחושך. בלי אף אחד. רק אני ושאול. התנשקנו. התעלסנו. הזיעה שלו – הזיעה שלי. אני בתוכו – הוא בתוכי. שאול היה הראשון שראה שאני כמוהו. בדיוק כמוהו. "ישר ידעתי," הוא אמר. "מה ראית? איפה? בצבע העיניים? השיער? הרי אין לי אף של יהודי בן יהודי כמוך!" "באנרגיות," הוא לחש, "באנרגיות. האנרגיות שלך הן אנרגיות של יהודי. הפחד שלך," המשיך, "הוא פחד של יהודי. ומה שמסתתר מתחת לפחד? אפשר להריח מקילומטרים."
"אני? מפחד?" ניסיתי לחייך אבל… לא יצא חיוך. יצא משהו אחר. "אדולף לא מפחד מכלום!" שיקרתי. "מכלום לא," הוא השפיל מבט, "מהכל כן." ואחר כך אמר "אלה הציורים שלי." הראה לי ציורים של נשים עירומות, בלונדיניות, גרמניות. "זאת שכנה," אמר, "וזאת יותר משכנה." לא ידעתי מה להגיד. אלה היו ציורים. לא ה… לא הדרעק שאני מקשקש מהדמיון המעוות. "אתה מציג?" שאלתי. "אתה יודע איך זה עם יהודים, לא?" הוא חייך. "אני ממתין."
"והיהודים… כל היהודים שפה לא עוזרים לך?" שאלתי.
"לפעמים יהודים יותר גרועים מלא-יהודים," ענה.
התנשקנו שוב, התעלסנו שוב, היינו ביחד כמו שמעולם לפני כן לא הייתי עם איש.
"אתה מורכב," אמר לפני שנרדמנו.
"אתה מורכב," עניתי לו.
באותו לילה, כשהוא ישן לצידי, חלמתי חלום מוזר. חלמתי על רכבת. הרכבת עוצרת באינסוף תחנות ברחבי העולם: אפריקה, אמריקה, ברזיל, סין, אפילו פלשתינה. לרכבת לא עולים אנשים, אלא טווסים וחזירים. יד ביד. לכל הטווסים יש עניבות ולכל החזירים יש טלאי מוזר בצד שמאל של החזה, איפה שהלב. טלאי בצורת מגן דוד, אבל בצבע צהוב. לפתע שאול עולה לרכבת עם סכין ענקית, עצומה, וחותך לכל הטווסים את הצוואר. הוא משאיר את החזירים בלבד. אחר כך הוא יורד מהרכבת ואני עולה עליה. הוא סוגר את הדלת מאחוריי ואז הרכבת עולה באש.

 

(פאוזה)

 

שאול מת. באושוויץ. וזה לא עוד ציור יפה שציירתי מהזיכרון שלי. אני הרגתי אותו. לא במו ידיי, רק במו… (הוא מסמן על הראש שלו) הרי הכל פה. הכל פה, אצל כולנו. כן, כן, גם אצלכם. הרי… בלי הדמיון, הרעיונות, המחשבה, מה יהיה קיים או לא קיים בכל העולם הזה? מי אנחנו ללא המחשבה שלנו? מאיפה נתחיל ו…מאיפה ניגמר? הבשר הרי הוא רק בשר. והבשר הוא אשליה. מעין… מעין מוגלה. מישהו רעב פה? נקניקיה, אדון? תפוחי אדמה, גברת? שני–צל, מישהו?!

 

(פאוזה קצרצרה)

 

בכל לילה אני כותב לו מכתב. כל לילה – מכתב. וכל מכתב… טוב, כל מכתב – לילה.
לא בשביל שיקרא. המתים הרי לא יכולים כבר כלום. הם מתחלפים. נשמות בנשמות ועוד נשמות בעוד נשמות. הנשמות אף פעם לא נגמרות. רק הבשר, הבשר…
אני כותב בעצם יותר… איך לומר… בשביל עצמי. ככה אני מצליח הכי טוב לשכוח ו… להיזכר.
(הוא יושב על הכיסא ועל יד השולחן כותב ואומר בו-זמנית בקול רם) "שאול יקר. היום עוד יום ארוך עבר עליי. הגרון שוב כואב. והראש… הראש מתפוצץ. כל כך הרבה אנשים ממתינים למות, שאול. הרשימות מתארכות, מתארכות… כמה דם, שאול. (מתבונן על כפות ידיו) כמה דם על הידיים היפות האלה… אפילו בתוך כל המוח שלי אין כל כך הרבה דם.
כולם רוצים למות, אני אומר לך, כולם רוצים שאני אהרוג אותם במו ידיי. ש… שאשחרר אותם מהסיוט הבלתי נגמר הזה שנקרא חיים. התפקיד שלי, שאול, התפקיד שלי הוא לנקות את כדור הארץ מאנשים. פעם בכמה זמן הרי צריך לעשות את זה, לא? מישהו הרי צריך לעשות את זה. עליי, שאול, עליי מוטלת המשימה האגדתית הזאת.
איך למעלה, שאול? תגיד לי, איך זה להיות בין העננים? עם יתר הנשמות? מה אומרים עליי למעלה? אוהבים אותי שם, נכון? נו, ספר! מתים עליי שם, נכון? גאים בי, אה? מעריצים אותי גם שם, כן?! סוף סוף אני מישהו. (פאוזה קצרצרה) מישהו שעשה משהו. תשאל בשבילי, שאול, את נפוליאון, את הורדוס, את יוליוס, תשאל, שאול, תשאל מה הם חושבים, תעשה טובה. (הוא נוגע בעצמו, מכניס יד לתוך המכנסיים ומתחיל לאונן בתוך המכנסיים) ככה הכי טוב בשבילי. בלי אף אחד, בלי אווה הקופה, בלי חיילים-זבל, בלי כאב ראש… הייתי יכול להיות איתך עכשיו אם… אם לא הייתי יהודי. אבל אסור, שאול, אסור שאף אחד יידע סוד. ככה טוב… (ממשיך לאונן, עכשיו במלוא המרץ, עוצם עיניים, ביד שנייה מלטף ברכות לעצמו את שיערו ומלטף את פניו) כן, שאול, כן, ככה טוב. עכשיו יותר לאט, כן, טוב, נעים גם לך? רוצה נשיקות על הגב? דיגדוגים בכפות הרגליים? מה אתה רוצה, שאול? רק תבקש. לך אני לא יכול להגיד לא. (מאונן במשנה מרץ) אני רוצה למות, כן, זה טוב ככה, למות, חזק, מהיר, עכשיו, כן… אתה זוכר את המוות שהיינו עושים ביחד פעם? כמה זיעה – מים, כמה דם, כאב כאב כאב אבל המשכתי. אתה קשרת אותי, אני קשרתי אותך… ארוך, עבה, דורש, כל הזמן רעב לחור. חורים. כל חור שהוא. טוב ככה… בפנים, רק עוד כמה דקות. זמן… מה זה בכלל בשבילי? בשבילך? טוב לי עכשיו, שאול, הנה, זה בא… זה בא… זה בא… (הוא משמיע אנחות כבדות וגומר. מוציא ממחטת בד אדומה ממגירה בשולחן ומנגב את עצמו, אחר כך מוציא מצית מהמגירה שמתחת למגירה ממנה הוציא את הממחטה האדומה ומצית את דף הנייר עליו כתב את המכתב לשאול ואז אומר בחיוך גדול) "אש כל כך יפה. חבל שאתה לא יכול לראות."

 

(הוא מסתכל על הקהל, כביכול חוזר להתמקד בהם עם תום האוננות שלו) כמו כל מערכת יחסים, זה היה טוב. מה זה טוב? כמעט מושלם. עד ש…עד שכמו בכל מערכת יחסים, כשזה נגמר, אז… זה נגמר. ברע. אתם מבינים, כשמישהו מאיים עליי… עליי לא מאיימים. ושאול? שאול איים עליי. עליי! חה! (בצעקה אכזרית) מייי מאייים עללל אדדדולף?! מאז אבא שלי, אלויס, (הוא יורק יריקה גסה במיוחד) אף אחד לא איים עליי! ע-ל-י-י לא מאיימים! ומי שמאיים – (מסתכל על השמיים, ידיו פרושות לתקרה) בשמיים…

 

דורון בראונשטיין (באנגלית: Doron Braunshtein ; נולד ב-2 במאי, 1976) הוא אמן ישראלי-אמריקאי רב-תחומי.
עוסק בכתיבה (שירה, פרוזה, פילוסופיה ומחזות), יצירת מוסיקה, ספוקן וורד, פרפורמנס ארט, ציור ועיצוב אופנה.

 

נולד בישראל וגדל בפתח תקווה ומשנת 2009 הוא בעל אזרחות כפולה: ישראלית ואמריקאית.

 

בגיל 17 התחיל לעבוד כעיתונאי ב"במעלה" (עיתון תנועת הנוער העובד והלומד) ובעיתון "זמן תל אביב" (תחת העורכות שרי שיין ודבורית שרגל).

 

עם תום שירותו הצבאי כתב במשך שנתיים בשבועון "ראש 1" (תחת העורכות ויוי אביטל ומיה טבת) ולאחר מכן עבד במשך שנתיים כעיתונאי וכרכילאי בשבועון "אנשים" (תחת העורכים אבי פרימו ומאוחר יותר, דוד מנור). בשנת 2001 גם כתב במקומון "מלאבס" (של "רשת שוקן").

 

בין השנים 1999-2001 הגיש פינת סיקור אירועי תרבות בתוכנית הטלוויזיה "יוצאים קבוע" בהנחיית יואב גינאי, ששודרה בערוץ הראשון (בבימויים של רותם אברוצקי ומאוחר יותר, בטינה פיינשטיין). בשנת 2001 הגיש פינת תרבות בתוכנית הטלוויזיה "בוקר טוב ישראל", אף היא בערוץ הראשון.

 

ביולי 2001 עזב את ישראל לטובת ניו יורק, שם גר עד לשנת 2009. בשנים אלו עסק בעיקר בעיצוב אופנה ובציור מתוקף היותו הבעלים של חברת האופנה האוונגרדית "אפולו בראון" (באנגלית: Apollo Braun) ושל שתי חנויות אופנה עם גלריה לאמנות בשכונות הלואר איסט סייד והאיסט וילג'.

 

***

 

מספריו שראו אור בישראל:

 

1. "הפעם הראשונה שלי עם מלאך" (קובץ סיפורים, 1999, תחת שם העט שלו, דורון בראון).

2. "הזונות של פתח תקווה" (רומאן, 2009).

3. "כל החיים כותבים שיר אחד" (שירה, 2010).

4. "לכרות עץ זה כמו לכרות רחם" (שירה, 2011).

5. "המנטליות של הנפש: הפילוסופיה של דורון בראונשטיין" (פילוסופיה והגות, 2011).

6. "לדנה שני אבות" (ילדים, 2011).

7. "ביום שתל אביב מתה" (רומאן מדע בדיוני / פנטזיה, 2011).

8. "הקיפוד שאהב ארנבת (ועוד סיפורי ילדים)" (ילדים, 2011).

 

***

 

מספריו שראו אור בארצות הברית:

 

1. (America, My Whore (Poetry, 2006

2. (Love Counts On The Inside (Novella, 2009

3. (2009 ,Opposites Do Not Exist: A Breakthrough Philosophical Theory (Philosophy

4. (Sophie’s Two Dads (Children’s Book, 2011

5. (The Divine Desperation Of The Human Condition (Poetry, 2011

6. The Gay Dating Rules: The Bible Of Gay Dating 2012

 

***

 

ממחזותיו שהוצגו מעל במות בניו יורק:

 

1. (Artist Vs. Landlord (2007

2. (Oh My Josh! (2010

 

***

 

כמו כן, שיר שכתב (יחד עם דיאנתוני פארקס) ומבצע, שנקרא "party in my pants" משתתף בסרט הקולנוע האמריקאי "religulous" (משנת 2008), בהנחיית ביל מאהר ובבימויו של במאי סדרת הטלוויזיה האמריקאית "סיינפלד", לארי צ'ארלס.

 

***

 

בנוסף, שיר שכתב, "I Am Not", המופיע בספר השירים שלו "America, My Whore" נכנס בשנת 2010 למצעדי הפזמונים בתחום ה- spoken word בקנדה ובניו זילנד.

X