אתה לא יודע להיות אבא | לרכישה באינדיבוק
אתה לא יודע להיות אבא

אתה לא יודע להיות אבא

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 55
- 25

אתה לא יודע להיות אבא – איננו סיפור על איך להיות אבא, אלא סיפורו של אבא.
ראשיתו של הרומן בחברות אמיצה הנרקמת בסוף מלחמת העולם השנייה במחנה ההשמדה זקסנהאוזן וסיומו בימינו אנו בבסיס חיל האוויר.
זהו סיפור שבו שזורים יחדיו מציאות אוטוביוגרפית ודמיון. זהו סיפורם של גיבורים בשר ודם הנאחזים בחיים בכוח; חלקם חיו בינינו ואינם עוד, והספר הוא גלעֵד לזכרם. האחרים הם גיבורים בדיוניים יוצאי דופן.

מתוך כאבו האישי מעלה המחבר ברומן דרכי התמודדות בלתי שגרתיות עם השכול ועם השאלה המטרידה, מדוע בחר אלוהים לקחת ממנו את התמונה היפה שהייתה מנת חלקו – אבא, אימא, ילד, ילדה וכלב.

לפנינו רומן מקורי, חוצה תקופות וארצות, המורכב מעלילות משנה שבהן מפגיש המחבר בין דמויות מפתיעות המתמודדות עם מכות גורל. המפגש ביניהן מוליד ארגון שתכליתו לתקן את עוולות העולם בדרכים שאינן שגרתיות. חלק מגיבורי אתה לא יודע להיות אבא ינקמו על חוסר הצדק בחייהם, ואחרים יבחרו בערבות הדדית ובמחילה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אתה לא יודע להיות אבא”

בקרוב…

מקום שני במרוץ הוא המפסיד הראשון, כך אמר לי אלוהים בחלום.

הסכמתי, אבל אמרתי לו שאפילו שיצאתי שני, אני אמשיך בדרכי, סבלני, בייחוד עם אלו שאני אוהב. זאת אף על פי שנאמר לי פעם שאני לאיודע להיות אבא!

ואז, בראשית פברואר, כשמרוץ האירועים צבר מהירות, החל סיפורי זה, המניח על כף המאזניים את הרעות והחיבוק מול הכעס והנקמה. סיפור המתחיל לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ומסתיים בימינו אנו.

פרק 1

תחילת הדרך

כבר באביב 1944, כחלק מהנסיגה המתוכננת של הגרמנים מפני הצבא האדום, החל פינוי מחנות ריכוז מרוחקים לכיוון מחנות ריכוז בתוך גרמניה עצמה. היה זה פינוי אכזרי ורצחני, שהתנהל ברגל, במשאיות ובקרונות רכבת. תחנת הרכבת של העיר לודז' שבפולין הייתה אחת המוקדים לפינוי. ארתור, שאיבד את אמו ההונגרייה במחנה פלאשוב שליד קרקוב, ואברהם, שהועבר לפלאשוב בגלל העומס שהיה באותה תקופה באושוויץ, כבר היו בתוך קרון רכבת שחנתה בלודז', כאשר פרדריק ואדם – שני אחים צעירים שהופרדו ממשפחתם במחנה חלמנו והובאו גם הם ללודז' – ניסו לעלות לקרון. ארתור הושיט יד לאחים ואברהם הכניס את מזוודתם השחורה לקרון. באותו הרגע נקשר גורלם של הנערים בני השש עשרה לעד.

בערב, כשהחלו הרוחות לנשוב, החלה הזוועה. כשבעים עד מאה איש דחסו הגרמנים לכל קרון משא. היו כמה קצינים גרמנים במפקדת האס-אס שהתנגדו לתנאי המסע המחרידים, בטענה שייעודם של הנוסעים לשמש כעובדים במפעלים המייצרים את מכונות המלחמה, ויש לשמור על חייהם, אך קולם נעלם במכלול הביורוקרטיה הגרמנית. נשים בכיסויי ראש ובמעילים כבדים, גברים ונערים במעילים ארוכים, חבושים בכובעי מצחייה, נדחסו לקרונות. הרכבת הורכבה מקרונות משא מבלגיה, מצרפת ומצ'כיה שהסימנים עליהם נמחקו ברשלנות בצבע לבן, וסופחו למערך הרייכסבאן (חברת הרכבות הגרמנית). כל קרון סומן במספר חדש. הנערים היו בקרון מספר 9. קטר פחם מיושן גרר את הקרונות ברחבי פולין לכיוון גרמניה. לכל קרון הכניסו הגרמנים שני דליים גדולים ממתכת, אחד מלא מים, השני לצרכים. "אתם נוסעים לפלשתינה," פלט חיל גרמני באירוניה, כשהכניס את הדליים לקרון. על רצפת הקרון היה מעט קש ספוג בחומר חיטוי, כנראה כלור. מהר מאוד נגמרו המים בדליים והצמא היה גדול. שני הדליים התמלאו בינתיים בשתן ובצואה, גברים הטילו את מימיהם החוצה דרך חריצים בקיר, מרטיבים את עצמם, והנשים איבדו את הבושה וכרעו על מקומן, בוכות, מנסות להסתיר את עצמן בעזרת מעיליהן. הריח בקרון היה קשה, ארבעת החלונות הבודדים בקרון היו מרושתים בחוט תיל, אנשים רמסו זה את זה כדי להתקרב לחלונות ולשאוף אוויר צח. בזמן הנסיעה המצב הוקל מעט. אווירה קשה מאוד שררה בקרון, קולות של בהלה ובכי תינוקות התערבבו בקולות תפילה לבורא עולם. ככל שהתקדם המסע, קרסו החלשים. אחדים נפחו את נשמתם. את הגופות החליטו נוסעי הקרון להניח בפינה ליד הדליים עמוסי השתן והצואה. באחת התחנות עצרה הרכבת, הדלתות נפתחו ברעש, ושומרים גרמנים הכריחו את הגברים הצעירים להוציא את הגופות, לערום אותן בערמה ליד המסילה ואחר כך לרוקן את דליי ההפרשות דווקא על ערמת הגופות. נער שראה איך גופת אמו מחוללת כך, פרץ בריצת אמוק לעבר אחד השומרים, הגיע עד אליו וירק על פניו במלוא כוחו. שומר שני ירה והרגו במקום, והכריח שניים מהנוסעים להוסיף את גופתו לערמה המצחינה. בעצירה הזו אפשרו הגרמנים הכנסת מים ומעט מזון לקרונות, אספקה שחוסלה תוך דקות. המסע המשיך, גיהינום על גלגלים בקרון, וברקע שדרות אורנים, שדות תירס, רפתות מלאות בקר וארובות מעשנות של בתי איכרים. כל אלה חלפו מול עיני נוסעים שהציצו מבין חריצי קירות הקרון.

לאדם ופרדריק הייתה רביעיית סירים. אלו היו ארבעה סירים מלאים במים, מחוברים בחבק מיוחד, ויצרו יחידה אחת נוחה לנשיאה. נוסעי הקרון גילו מהר מאוד את סירי המים, וניסו לחטוף אותם מהאחים שהיו בעלי מבנה גוף קטן. הם לבטח לא היו יכולים לעמוד בפני אנשים צמאים ונואשים. בייחוד מפני אנשים שקדחו מחום כל ימי הנסיעה; אבל ארבעה נערים יחד, זו כבר הייתה חומת מגן. הם התמקמו בפינת הקרון, הניחו מעיל על הסירים כמעגל הגנה נוסף, וכך הצליחו לשמור על האוצר. ארתור, שהיה גבה קומה וגמלוני משהו, הגן על המים מחוטפים ששלחו ידיים מעל הראשים. אברהם היה גוץ וזריז – הוא שמר מחוטפי מים שניסו לזחול על הרצפה ולמשוך את ה"רביעייה" בין הרגליים. אדם קדח מחום, ופרדריק שמר לבדו מכל כיוון בעזרת שני סכינים שנשא עמו. ברור היה שללא מים אי-אפשר לשרוד את המסע. המים היו סם החיים, רעב נדחק הצִדה. בכל פעם שהרכבת עצרה, ניסו הנוסעים לקבל מהתושבים המקומיים או מעובדי התחנה מים דרך החלונות המסורגים תמורת דברי הערך המעטים שנשארו להם. לא פעם המקומיים לקחו את דברי הערך, אך מים לא הביאו כלל. גם שומרי הרכבת הגרמנים שדדו מהם במשך המסע ככל שיכלו. לנוסעי הקרון לא היה מושג כמה זמן ייסעו, לכן החליטו הנערים על חלוקת מים מינימלית. הם השחילו ממחטה לתוך המים והרטיבו אותה, ואת המים שנסחטו מהבד שתה כל אחד מהם בזמנים קצובים. אדם קיבל מנות מים גדולות יותר, בגלל מצבו הגופני הירוד. הוא ביקש מחבריו ללא הרף מים – "מים, מים," היה צועק מתוך הזיותיו, ומכעיס את יושבי הקרון הצמאים גם הם. את שקשוק גלגלי הקרון דימה לקרקוש הקרוסלה של הקרקס הצ'כי שהיה מגיע מדי שנה לעיר ילדותו. פרדריק, אברהם וארתור הצילו למעשה את חיי אדם בעזרת מנות המים הקצובות הנוספות שקיבל.

* * *

"אדם עוד יגמול להם על טוב לִבם," אמר המלאך התורן המופקד על מוקד הבקרה של כדור הארץ לחברו מטטרון, "אבל זה יעלה לו בחייו".

"מתי?"

"חכה ותראה. אנחנו רק התחלנו את המשמרת שלנו."

* * *

המצוקה בקרונות גרמה למחשבות בריחה. היו כמה צעירים שהצליחו לפתוח את סגר הדלת הארוך והכבד על ידי להב סכין שדחפו בין קצה הדלת למשקוף, ובחניות או תוך כדי נסיעה ניסו לקפוץ מהקרונות. חלקם הגדול נפגע מכדורי מקלע השפנדאו שהיה מוצב בתא מיוחד על גג הקרון האמצעי – קרון השומרים הגרמנים ברכבת – ופגע בכל מי שניסה לברוח. הצמא בקרון גבר ואיתו ניסיונות חטיפת המים. אבל הנערים הצליחו להגן על המים המשותפים. מפינת הקרון חבוקים זה עם זה, ניהלו את מלחמת ההישרדות, והמים שעליהם נלחמו קיבלו טעם מיוחד כששתו אותם. כך בפינת קרון חסר אוויר לנשימה, נוצר הגרעין לחברות המיוחדת בין אדם ופרדריק, אברהם וארתור.

כעבור ארבעה ימים, נדמו צרורות המקלע ואזלו המים. לילה אחד תם מסע הרכבת. השקט היחסי בקרון התחלף בבת אחת בעולם של צעקות, פקודות והתעללויות. נסיעה נוספת ברכבת נוספת ואז במשאיות… ויושבי הקרון צנחו לחושך שטני – הם הגיעו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. במחנה היה ערב רב של אסירים. הפליליים ענדו משולש ירוק על החולצה, הפוליטיים משולש אדום, הומוסקסואלים משולש ורוד, מהגרים כחול והיהודים את טלאי מגן דויד הצהוב. המחנה לא היה שונה מרוב מחנות הריכוז שהגרמנים בנו – צריפים אפורים בעלי חלונות ודלתות לבנים פרושים במעגל. את המחנה הקיפה חומה זרועה מגדלי שמירה. האדמה בכיכר המסדרים הייתה שחורה והבליטה את הירוק הכהה של העצים הנטועים מחוץ לחומה.

הנערים היו שונים מאוד זה מזה. ארתור – בחור גבוה שחלם להיות טייס, בעל סגנון דיבור משונה, נהג לחזור על כל משפט פעמיים. אברהם, שהיה בחור שלֵו באופיו ובעל חוש טכני מפותח, שאף להיות מהנדס, והאחים – דקי הגוף זריזים ובעליי דיבור מהיר ושוצף –שניהם חלמו להיות אמנים. ארתור ואברהם סופחו לעבודה ב"מרפאת המחנה". הם פינו גופות ממרתף המרפאה בעגלה דו-גלגלית שהיו דוחפים ביד לכיוון תעלת ההוצאה להורג, שממנה פונו הגופות על ידי קבוצה אחרת של אסירים. קירות החדרים בקומה העליונה, ששימשו לניסויים רפואיים באסירים, היו מצופים בריבועי חרסינה לבנה, ושידרו ניקיון. שנים רבות לאחר מכן, כשארתור נסע לטיול עם חברתו אווה מריה, למרוקו, הבחין שחדרי הקצבים בשוק ושולחנות העבודה שלהם מצופים בדיוק באותן חרסינות מרובעות קטנות ולבנות. אדם ופרדי (כך כינו אותו חבריו), סופחו הודות לכישוריהם הגרפיים לצוות זייפני הכספים שפעלו בפקודת הגרמנים במחנה. מטרת הזיוף, שהתנהל בזקסנהאוזן תחת השם "מבצע ברנהרד", הייתה לפגוע בכלכלת אירופה ובייחוד באנגליה, על ידי הכנסת כמות גדולה של כסף מזויף למחזור. הכסף העודף אמור היה ליצור אינפלציה אדירה בשוקי אירופה. מאה שלושים ושניים מיליון לירות שטרלינג הצליחו לזייף במחנה, אבל הגרמנים לא הספיקו להכניס את השטרות למערכת הפיננסית. אדם ופרדי שכנו בצריף הזייפנים ונראו יחסית טוב הודות לכמויות המזון המוגדלות שקיבלו הזייפנים.

אדם נהג להתגנב מדי פעם בערב לצריף של אברהם וארתור, מתחת לחולצתו היו מוחבאים לחם ותפוחי אדמה. לשמע הציוץ המיוחד שהיה משמיע על ידי נקישות הלשון בשיניים, היו ארתור ואברהם יוצאים מהצריף חרש וזוחלים אל "חדר האוכל" שהיה חלל קטן מתחת למדרגות הכניסה, הרחק מהדרגשים הצפופים. שם היו מתחלקים בשאריות המזון. "היום הצלחתי להביא אנטריקוט," היה אדם מציג בהומור את שללו. "למה לא הבאת 'שפיץ שייטל' לצלייה בתנור כמו אתמול?" שאל אברהם. "מחר אשתדל לגוון ולהביא אוסובוקו." "אני מעדיף צלעות שפונדרה," אמר ארתור, "או בריסקט." "השמות האלו נשמעים לי מאוד מוזר כאן מתחת למדרגות," העיר פרדי. כך היו מתבדחים בלחש מתחת למדרגות, בעודם מכרסמים את המזון הדל. "אתם יודעים," אמר ארתור, "החיות באפריקה טורפות רק בגלל אינסטינקט הישרדות, לא מרוע, ואילו כאן אנחנו נטרפים בגלל רוע לב צרוף." "אפילו דגים שוחים חופשיים בים," הוסיף אברהם, "ואנחנו כאן בכלא מבלי לדעת מתי נשתחרר, אם בכלל. אתם יודעים, אחד השכנים שלי לדרגש הוא יהודי מלובלין, והוא לא עלה לישראל כי במקצועו הוא מתקן מטריות, וחשב שלא תהיה לו עבודה בישראל, כי אין שם גשם, ועכשיו הוא במחנה ריכוז…" הם המשיכו ללקט את שיירי המזון, וידעו ללא מילים שרק החברות האמיצה ביניהם מחזיקה אותם חיים בגיהינום המחנה.

ערב אחד, בדרכו אל חבריו עם המזון, נתפס אדם על ידי קצין גרמני. הוא סירב להסגיר את שמות חבריו שאליהם הוא מעביר את האוכל, כי ידע שגם הם ייענשו. הקצין פקד על חייליו לתלות אותו על ידיו עד שייכנע ויסגיר את שמות חבריו. שלושה עמודים היו תקועים באדמה השחורה ליד מרפאת המחנה. בכל עמוד בקצהו העליון, כשני מטר גובהו, היה תקוע מסמר גדול, מסמר שעליו היו תולים נשפטים. היו קושרים בחבל את ידיהם מאחורי הגב, מגביהים את הידיים בכוח ועל ידי כך גורמים להם להתכופף קדימה. אחר כך היו מעלים את הנענש מעלה ותופסים את חבל הקשירה על המסמר, כך שמשקל הגוף הכביד על השכמות. היו משאירים את הקורבנות שעות. את אדם תלו על העמוד הקרוב למרפאה כשעיניו קשורות בבד.

אף על פי שהערב היה בהיר וקר, לא נראו כוכבים בשמי המחנה. "לאן הלכת עם המזון?" שאל הקצין שוב את אדם. "לביתי – להכין ארוחת ערב," ענה אדם בשארית כוחותיו. את מכת האגרוף אדם לא חש כלל, כי גופו החל להקשיח בקור הנורא. ארתור ואברהם המומים, ללא מושג מדוע חברם נענש, היו עוברים מדי פעם עם העגלה הדו-גלגלית לידו ומצייצים אליו ציוץ של עידוד. אדם היה מתענה ונאנח בקצה העמוד, מנסה תחילה לחבוק את העמוד ברגליו כדי להקל על הכאב בשכמות, אבל הקור העז והכאב החריף החלישו אותו במהירות ואנחותיו נדמו. אדם נכנע לאט-לאט לקור ולכאבים, גופו הלך והתיישר במקביל לעמוד, כששמע את העגלה קרבה, השמיע לחבריו בשארית כוחותיו את הציוץ המיוחד לו – הציוץ שבישר כרגיל על אוכל, הפעם היה זה הציוץ שבא עם המוות. הם עצרו את העגלה לרגע כאילו להיטיב את מצב הגופות, וצייצו לו יחדיו את ציוץ ברכת הדרך, אדם ענה להם בציוץ חלוש. "הציוצים שלו קופאים בקור, לכן אנחנו לא שומעים אותם," אמר אברהם בתקווה. כשחזרו שוב עם העגלה הריקה, אדם כבר לא הגיב. מתנשמים ומתנשפים ממאמץ הגיעו למרתף המרפאה. בודדים ישבו מתחת לעגלת הגופות, כל העולם האכזר סביבם, שקט.

"נדמה לי שהלילה הזה קודר במיוחד?" אמר אברהם.

"למה אין אלוהים בזקסנהאוזן?" שאל ארתור.

"כי הוא לא עבר את הסלקציה," ענה אברהם ללא שמץ של חיוך.

* * *

"קר מאוד כאן במעלות פרנהייט," אמר מטטרון, המלאך הבכיר למלאך התורן במוקד בקרת כדור הארץ.

"נכון," ענה התורן, "אתה יודע – במעלות צלסיוס זה קר עוד יותר."

הלכו להתחמם קצת, והשאירו את החיה שבאדם לפעול במחנה.

* * *

האור הכתום שבקע מדלת המרפאה התמקד בפתיתי השלג המסתחררים ברוח לכיוון אדם, כנוצות ברבור יתומות. בשקט, בשקט, בעדינות, כיסו אותו הנוצות הלבנות. השלג הצח מיזג את גופו עם עמוד התלייה השחור. בספירת הבוקר, התגלה עמוד עץ שחור תקוע באדמה המושלגת ובקצהו העליון, בתוך קונכיית משי לבנה גדולה וזוהרת באור ראשון של יום חדש, טמונה גופתו הבודדה של אדם. רק השומר הגרמני שהיה מוגן מהקור בצריפון העץ הקטנטן בגודל של בן אדם, בהה חצי רדום לעבר הקונכייה הלבנה שעל עמוד התלייה, מדמה לעצמו את רסיסי השלג הנופלים לנוצות הלבנות של כרית מיטתו, אותה חתך פעם במספריים כילד קטן, לפני שהשליך אותן מחלון חדרו להתעופף ברוח.

* * *

"תגיד, מטטרון, כמה אנשים לדעתך על כדור הארץ היו מתנהגים כמו אדם?"

"נראה שלא הרבה. ואתה, תורן, כן אתה, אתה היית נוהג כך?"

"אני מלאך, אני לא בן אדם."

* * *

החורף היה קשה. כל העולם התפתל בתוך כאב המלחמה, והחיים בבועת מחנה הריכוז היו אכזריים. החברים הלכו ורזו, הלכו ונחלשו. עטופים בחלקי לבוש דקים, בעוד היטלר, שהצליח להינצל מכמה ניסיונות התנקשות, עורך את מסעותיו המפוארים לקווי החזית במרצדס משוריינת, שותה קפה חם ולבוש במעיל פרווה. "אתה יודע, ארתור," אמר לו אברהם, תוך דחיפה של העגלה עמוסת הגופות, "רק הגרמנים האכזרים יכלו לפתוח במלחמה הזו, הרי הם צאצאי החינוך הקשה והמאיים שהושת עליהם על ידי הוריהם הקשוחים. ילד גרמני למשל, חייב להיות בשקט כשאביו בבית – אין להשתובב, אין להרים קול… אז מחוץ לבית הם מורידים את הכובעים שאימותיהם מכריחות אותם לחבוש, ומכניסים אבן בתוך כדורי השלג שהם זורקים על חברים בחורף." "עכשיו כשהתבגרו הם מוציאים את הכעס עלינו," הוסיף ארתור. הבחורים שמו לב שהעגלה מרעישה יותר כשהיא ריקה מגופות, ואז כמובן יותר קל להם לדחוף, בייחוד קשה היה להתחיל את המסע עם הגופות משיפוע מרתף המרפאה. "אתה יודע," אמר ארתור מתנשף ממאמץ, "שבמלחמת העולם הראשונה הגרמנים שלחו צרפתים צעירים לעבוד ממש כעבדים בבתי חרושת בגרמניה?"

"ומה אנחנו היום…" נאנק אברהם במאמץ.

אחרי מות אדם, פחד פרדי להיתפס, לכן לא ניסה להביא מזון לחבריו באופן ישיר, אבל היה מחביא מדי פעם שאריות מזון שהצליח לארגן, ליד קיר צריף הזייפנים. על אחד החלונות הייתה מדבקה גדולה אדומה. כאשר במסעם עם העגלה היו רואים שהמדבקה הוזזה ממרכז החלון, ידעו שפרדי הצליח לאגור מעט מזון עבורם. אברהם הזריז היה מתגנב בערב ולוקח את המזון לעצמו ולארתור.

* * *

"מטטרון, לידיעתך כוח חדש העולה לשלטון מחסל עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, כאשר לרוב החיסול מתחיל באינטלקטואלים, כך הם רוצים לשנות את מבנה האוכלוסייה לטובתם. הנאצים לא חידשו דבר בגישה הזו, סטלין נהג כך באוכלוסייה האוקראינית ב-1933."

"אתה בטוח במה שאתה אומר, תורן?"

"בטח, הכול כתוב ב-לוג בוק."

"מה זה לוג בוק?"

"זה הקובץ שבו כתוב גורלו של כל אדם ואדם."

* * *

ב-18 באפריל 1945 התקרב הצבא האדום למרחק של שמונים קילומטרים מאורניינבורג, העיירה הסמוכה למחנה זקסנהאוזן. בעיירה שכן המשרד הראשי למשק ומנהל (WVHA). זו הייתה המפקדה המקוללת של האס-אס, שהייתה ממוקמת בקבוצת בניינים לבנים נקיים, וביניהם שבילים ישרים כסרגל וערוגות פרחים. הכול היה מתוחזק על ידי אסירי המחנה, שהצליחו לטפח את המקום אל אף האדמה הבוגדנית השחורה. עם התקרבות הצבא האדום, כמעט כל משפחות הקצינים דיירי העיירה נמלטו, בודדים נשארו. במקביל ניתנה ההוראה לפינוי זקסנהאוזן. אסירי המחנה הובלו בצעדת מוות חסרת תקווה לכיוון צפון מזרח. ב-22 באפריל 1945, נכנס הצבא האדום לזקסנהאוזן ומצא בו רק כשלושת אלפים אסירים – תשושים, חולים ומזי רעב (מתוך כמאה וארבעים אלף אסירים שהיו רשומים במחנה). ארתור, פרדי ואברהם היו ביניהם. ארתור ואברהם הצליחו להימלט מצעדת המוות, כאשר התחבאו בין הגופות שנשארו במרתף המרפאה. פרדי ניצל בזכות העובדה שברנרד קרוגר, ראש פרויקט הזיוף, ברח בעצמו בעזרת ניירות מזויפים והשאיר את אנשי מפעל הזיוף בחיים.

עם בוקר, יצאו שלושת החברים מהמחנה. הם נעמדו לרגע בשער הברזל הפתוח שמעליו השלט "מחנה זקסנהאוזן". שלדי אדם בבלויי סחבות עמדו על האדמה השחורה בבוקר אפרורי וגשום. ראשון התעשת ארתור. הוא הוריד את חולצתו המלוכלכת ונשאר עם חצי גוף עירום, נותן לגשם הזרזיפי לשטוף את גופו הארוך. "נצא לדרך," אמר ארתור, ופנה ימינה צועד על האדמה השחורה לכיוון העיירה. פרדי ואברהם השותקים פנו והלכו לאיטם אחריו, הגשם טפטף… רזים, חלשים, רעבים, אך חופשיים. הדרך הייתה שוממה מאדם, כאילו הייתה תחת הסגר. משני צדי הדרך ניצבו בתים בודדים קטנים, בעלי קומה אחת. ליד אחד הבתים הבחינו בתנועת וילון קטנה והבינו שיש מישהו בבית. השלושה החליטו להיכנס ולבקש מזון ובעיקר מחסה מהגשם, לפחות לערב. הם פתחו את שער העץ הקטן של גדר הבית הנמוכה ופסעו באטיות על השביל לכיוון הכניסה. "מעניין," אמר אברהם, "גם כאן האדמה שחורה, ואני חשבתי שרק במחנה האדמה שחורה." דלת הבית הייתה נעולה. הם דפקו עליה כמה פעמים עד שנפתחה על ידי אישה שנראתה מפוחדת לא פחות מהם. עמדו כך שלושה שלדים דמויי אדם מול האישה חוששים… לבסוף ביקש ממנה פרדי בגרמנית שבורה – אוכל. "bitte (בבקשה)", אמרה האישה וסימנה להם להיכנס. הם נכנסו אל הבית – ריח של ניקיון וסדר מופתי קידמו את פניהם. המראה והריחות הדגישו את מצבם ועד כמה הם רחוקים מצלם אנוש. עמדו מחרישים ומבוישים. האישה נראתה בשנות העשרים לחייה, גבוהה מהממוצע, שערה בהיר וארוך אסוף על עורפה, פניה הסמוקות מדגישות את גון עורה הבהיר. היא הייתה לבושה שמלה אפורה פשוטה ונעלי בית. אף על פי שנראתה מפוחדת התעשתה ראשונה. ללא אומר הובילה אותם לחדר האמבטיה וסימנה להם להוריד את בלויי הסחבות. בינתיים שמה כמה גִזרי עץ בתוך בסיס מתכת עגול, שעליו עמד דוד המים, ובעזרת פיסת נייר בוערת הבעירה אש בעצים. נפט לא היה בנמצא. היא הסתובבה אחורנית וראתה שעודם עומדים בסחבותיהם, מתבוננים בסקרנות בחדר האמבטיה הנקי, המדיף ריח סבון, ובערמת המגבות המקופלות על השידה. "nu schnell (נו מהר)," אמרה בקול חצי מצווה. קולה החזיר אותם מארץ החלומות למציאות. הם התפשטו לאט וערמו את בגדיהם בפינת חדר האמבטיה. עד שהתפשטו הביאה האישה הצעירה שלוש גיגיות והניחה אותן על הרצפה, ליד האמבטיה. שלושה נערים רזים להחריד, כל אחד עומד בתוך גיגית מול דוד המים המתחמם, צופים בשקט באישה הפעלתנית. המים עוד לא היו חמים, והיא ניצלה את הדקות לבחון את גופותיהם. נערים עירומים רועדים מחולשה, ראשיהם מורכנים, עור ועצמות, מגולחי ראש, שער ערווה דליל, שקיות אשכים מדולדלות, עיניים דלוקות, גופם היה מכוסה בפצעים מוגלתיים. היא הביאה בקבוקון אלכוהול ופיסת בד נקי, ובעוד הם עומדים ומחכים למים החמים, החלה לעבור מגוף עירום אחד לשני, ולחטא את הפצעים. היא לא נרתעה מהמראה ולא נרתעה לחטא גם פצעים באזור הישבן והמבושים.

"מה שמך?" שאל אותה אברהם.

"אווה מריה," ענתה בקול שקט.

אווה מריה הייתה בסך הכול בת עשרים וחמש, אולם לנערים הצעירים, אולי בגלל מרצה ותחושת הסמכות ששידרה, נראתה בוגרת יותר. היא העבירה מים חמים לכל אחת מהגיגיות ונתנה להם סבון רחצה גס ומטלית, והניחה מגבת נקייה על הרצפה לפני כל אחד. "nu nu," האיצה בהם. לאט-לאט העבירו את המטלית הספוגה במים חמים וטובים על גופם. סיבנו, ניקו ורחצו. בזמן שהתרחצו זרקה את הסחבות לפינת החדר. כשיצאו עטופים במגבות נקיות, הובילה אותם לארון הבגדים ודחקה בהם למצוא לעצמם בגדים נקיים. היא הושיבה אותם ליד שולחן המטבח, הניחה מול כל אחד מהם פרוסת לחם וריבה וכוס תה. בלשון רכה ביקשה שיאכלו. ארתור הגניב מבט בגרמנייה – שער בהיר, גוף מלא, מבנה פנים סימטרי – לפי הסטנדרטיים האריים, חשב לעצמו. כשסיימו ללעוס את מעט האוכל שהגישה, הצביעה לעבר חדר שינה גדול שבו היו שש מיטות. הם נכנסו כל אחד למיטה, היא כיסתה אותם בסדין לבן ויצאה מהחדר. רטיבות מי המקלחת התערבבה עם דמעות הנערים. בכי חרישי שאחריו השתרר שקט. פרדי צייץ ציוץ של הקלה ונרדם ראשון, ארתור ואברהם אפילו לא הספיקו ליהנות מהסדינים הנקיים ונרדמו אחריו.

לקראת ערב העירה אותם. על השולחן עמד קנקן עם תחליף קפה, כמה פרוסות לחם וריבה – ארוחה קלה. לאט-לאט, מדי יום, הגדילה את מנות הלחם והריבה והוסיפה מעט גריסים, תפוחי אדמה וגזר, שהביאה מאחד משני חדרי המרתף ששימשו כמזווה גדול. היא השכילה לדעת שבמצבם אכילה בכמויות מופרזות יכולה לגרום להם לחלות ואפילו למוות. כעבור שבוע, כשיחסיהם התהדקו, הסבירה שאת המזווה במרתף מילא בעל הבית במזון שלקח מהמשלוחים שהגיעו למחנה עבור האסירים. הטבחים, הקאפואים, הקצינים והחיילים, כולם היו חומסים מקצובות המזון לאסירים, כאשר כל אחד מחפה על השני מפני ביקורת. כשהם מתחזקים מיום ליום בבית הקצין, הבינו הנערים שאווה מריה הצילה את חייהם בתבונתה, בכך שלא נתנה להם בבת אחת כמויות מזון גדולות, אלא הגדילה את הכמויות בהדרגה. היא לא ידעה מה שיודעים היום, שהאסירים סבלו מרמת זרחן נמוכה בדם, עקב תת-תזונה ממושכת, ברגע שקיבלו אוכל בכמות גדולה, השומנים המשיכו להוריד את רמת הזרחן בדם וכתוצאה מכך מתו רבים.

יחסים מורכבים נוצרו בין אווה מריה לנערים; מצד אחד הייתה נציגת השטן, ומצד שני מלאך שהציל את חייהם. הם דיברו עמה במעט הגרמנית שרכשו במחנות, וביקשו לדעת מדוע התגייסה לעזור להם. היא הסבירה שרצתה חֶברה, לא רצתה להיות לבדה כאשר חיילי הצבא האדום יגיעו… היא פחדה מנקמה, פחדה מאונס. לכן אף על פי שהחלטתה להכניס את האסירים הביתה הייתה רגעית, היא נבעה מהרצון להרגיש מוגנת. "בעלי הבית ברחו לכיוון ברלין," הסבירה. "לבעל הבית היה תפקיד מפתח במחנה הריכוז." היא השפילה את עיניה במבוכה והוסיפה: "אותי השאירו לשמור על הבית כחלק מתפקידי כסוכנת הבית." הם לא נגעו בשיחותיהם בנושאים פוליטיים או צבאיים, בייחוד לאחר שפעם אחת העירה שהנציונל- סוציאליזם נתן תמריץ לדור החדש הגרמני ברעיונות החדשים שלו. מבטיהם השותקים והקשים של הנערים היוו עבורה סימן שאין נושאים אלו ראויים לדיון לעת עתה.

לאט-לאט אספו בשר על עצמותיהם. במשך ימי שהותם בבית דיברו ושקלו את דרכם בעתיד. אווה מריה המליצה על ברלין, והם החליטו להגיע לברלין ומשם כל אחד יחפש את מזלו. לשם כך נזקקו לתעודות ולכסף.

ערב אחד הציעה אווה מריה שירדו למרתף הבית, ליד המזווה, הסבירה, יש קלסרים עם טפסים שונים, אולי ביניהם ימצאו טפסים ריקים של אישורי מעבר לחסרי אזרחות. אישורים אלו לדעתה יעזרו להם להסתדר בדרכים. הם ירדו למרתף, ומצאו ליד המזווה מדפים מלאי מסמכים. בעודו מדפדף בניירת, נתקל פרדי בקלסר ובו מברקים עם פקודות, ביניהם מברק שנשלח ב-30 ביולי 1943 ובו נכתב:

מאת: ריכרד גליקס מהמשרד הראשי למנהל ומשק באוריינבורג

אל: רודולף הס – מפקד אושויץ אל מפקד המחנה הקטן אושוויץ

"בזאת ניתן אישור נסיעה למשאית מאושוויץ לדסאו ובחזרה ב-30.7.43 לצורך העברת ציקלון. יש לתת לנהג את תעודת הזהות המיוחדת של האס-אס."

הוא קרא מהר לאברהם ויחד המשיכו לדפדף ומצאו את המסמך הבא:

חוזר מהמחלקה 2D של המשרד הראשי למשק ומנהל

אל: כל מפקדי מחנות הריכוז

הנידון: אסירים יהודים, 3 אוקטובר 1942

"הרייכספירר אס-אס מעוניין שכל המחנות בשטח הרייך יטוהרו מיהודים (judenfrei). יש אפוא להעביר את היהודים מן המחנות האלו לאושוויץ או ללובלין.

אני מבקש לידע אותי מה מספר היהודים במחנות האלה, ולציין אם יש ביניהם כאלו המוצבים בעמדות שאינן מאפשרות את העברתם המידית.”

ושוב בהמשך החיפושים הגיעו אל מכתב שנשלח ב-27 בינואר 1943:

מהמשרד הראשי למשק ומנהל – WVHA

אל: משרד האוצר של הרייך, בנוגע לשכרם של האסירים

הכנסות מעבודתם של האסירים בשנת הכספים 1942:

"כבוד השר, הנני להודיעך שהכנסות מהעסקתם של האסירים במחנות הריכוז בשנת הכספים 1942 הגיעו לסכום של 13,265,232 מרקים של הרייך, הייל היטלר!"

המומים עמדו הארבעה מול מסמכים נוספים בעלי תוכן דומה. בשלב זה ברור היה להם שבעל הבית היה קצין במשרד הראשי למשק ומנהל, המשרד שפעל באוריינבורג ושפיקח בין השאר על הייצור הניסיוני של הגז ציקלוןB – הגז ששימש את הנאצים להריגה המונית בתאי המוות. הם המשיכו לחפש את הטפסים הריקים ומצאו את טפסי המעבר לחסרי אזרחות. בעזרת לינולֵאום וסכין חדה, הכין פרדי הגרפיקאי דוגמת חותמת שהמציא כיד הדמיון הגרפי שלו. הוא החתים בחותמת ארבעה אישורי מעבר שמולאו בגרמנית על ידי אווה מריה. כך יצרו לעצמם אישורי מעבר שישמשו אותם אם ייעצרו על ידי כוחות צבא.

*

העשן שעלה מארובת הבית והתאורה החיוורת מהפנסים הניידים ששימשו את הארבעה בתוך הבית, משכו את תשומת לבם של שני נערים רוסים כבני שמונה עשרה שסופחו לגדוד הסובייטי שחנה ליד זקסנהאוזן. הם היו חלק מתופעה נרחבת שבה נערים שאיבדו את משפחותיהם הצטרפו לכוחות הרוסים. אימותיהם נעלמו בכאוס המלחמתי ואבותיהם היו בין השבויים הרוסים שהגרמנים הרגו בגז במהלך מבצע ברברוסה. הם לא היו לוחמים, אבל הייתה להם מוטיבציה שדחפה אותם להצטרף לכוחות ולנקום בגרמנים.

שני הנערים עקבו במשך כמה ימים אחר הנעשה בבית שבו השתכנו הארבעה, ומשנכחו שגם אישה נמצאת בתוכו, החליטו לעשות מעשה. כאשר ראו בוקר אחד את הנערים עוזבים את הבית לכיוון המחנה, דפקו על דלת הכניסה. אווה מריה פתחה את הדלת והם פרצו אל הבית, דחפו אותה על אחת המיטות ובאיומי סכין קרעו את בגדיה מעליה. אף על פי שהשתדלה להשיב מלחמה, גברו עליה, קרעו את שמלתה לרצועות גסות, קשרו את שתי ידיה משני צדי חלקה הקדמי של המיטה כשהיא שכובה על בטנה, והמשיכו להפשיטה בפראות.

כשאברהם, פרדי וארתור חזרו כעבור כמה שעות עמוסי שימורי בשר, הם מצאו את אווה מריה שכובה על המיטה עירומה, מוכה, מכוסה בשתן ודם, חצי מעולפת. ארתור שחרר את ידיה הקשורות, וללא אומר הוביל אותה לחדר האמבטיה. פרדי שם כמה גזרי עצים בתוך בסיס המתכת העגול שעליו עמד דוד המים, ובעזרת פיסת נייר הבעיר אש בעצים. אברהם ערם את שארית בגדיה ואת הסדינים המוכתמים בערמה בפינת חדר האמבטיה, וארתור הביא גיגית שהניח על הרצפה ליד האמבטיה. השלושה עמדו מול דוד המים המתחמם, צופים בשקט באישה העירומה. המים עוד לא היו חמים מספיק והם ניצלו את הדקות לבחון את גופה – שער ערווה סמיך, שדיים קטנים צעירים, גוף מכוסה פצעים ושטפי דם ממכות אכזריות. פרדי הבין שיש לטפל בפצעיה. הוא הביא את בקבוקון האלכוהול ופיסת בד נקי, ובעוד השלושה עומדים ומחכים שהמים יתחממו, החל לעבור על גופה העירום ולחטא את הפצעים. היא בקושי עמדה על רגליה ואברהם ופרדי תמכו בה משני צדיה. כשהתחממו המים, עזרו לה להיכנס מתחת לזרם המים החמים. המים הרטיבו את גופה ואת בגדי שני התומכים גם יחד. ידיה לא היו פנויות לסיבון. ארתור לקח את הסבון ועבר בעדינות על עורה מהצוואר למטה, מתחת לשדיה, בין רגליה, עד לאצבעות רגליה. דמעות גדולות הסתננו מבין עפעפיה הסגורים, דמעות שהתערבבו במים החמים ששטפו את גופה. ארתור עטף אותה במגבת ויחד עם אברהם עזרו לה ללכת לכיוון חדרה הקטן. שם פתחו את הארון בשתיקה, הוציאו חלוק ועזרו לה להתלבש, השכיבו אותה במיטתה וכיסוה בשמיכה. "ראית מי פגע בך?" שאל ארתור. "שני נערים דוברי רוסית," ענתה בלחש. הם יצאו בשקט מהחדר. רטיבות מי המקלחת ודמעותיה הרטיבו את הכר בבכי של הקלה, שקט השתרר בחדר. השלושה התיישבו ליד השולחן לדון בתגובה שתשיב לאווה מריה – לאישה שאליה נקשרו וחשו כלפיה אסירי תודה – את כבודה. ההחלטה לא הייתה פשוטה. אם לא יגיבו כלל, סביר שהנערים יגיעו שוב עם חיילים ונערים נוספים. אם יפגעו באנסים, חבריהם יבואו למחרת לנקום, מה נותר אפוא לעשות?

למחרת בבוקר הכינו הנערים ארוחת בוקר, דפקו על דלת חדרה של אווה מריה ונכנסו כשפרדי מחזיק במגש. אווה מריה ישבה על המיטה וחיוך קטן על פניה. היא סימנה להם להתקרב, לקחה את המגש והניחה אותו על ברכיה. אחר כך סימנה לאברהם להתקרב, חפנה את ראשו ונישקה את מצחו, סימנה לארתור להתקרב ונשקה את לחיו וכך גם לפרדי. "אני בסדר!" אמרה. היא החלה לאכול והשלושה התיישבו סביבה על המיטה. פרדי הודיע לה שלדעתם יש לנקום בנערים הרוסים אבל הם עוד לא החליטו על הדרך. אווה מריה לא הייתה בטוחה מה נכון לעשות. בינם לבין עצמם לא הרפו מרעיון הנקמה.

יומיים אחר כך ירד פרדי בבוקר למזווה ועלה עם ארבעה בקבוקי יין שרף. הבחורים נכנסו לחדרה של אווה מריה וסיפרו לה שהם הולכים למחנה לנסות להשיג סוס תמורת בקבוקי היין – אם ישיגו סוס יתקנו את העגלה הזרוקה בחצר הבית. בסך הכול יש לשמן את צירי הגלגלים, לתקן מעט את גוף העגלה הבנוי בצורת V ולהוסיף עוד שלושה קרשי רוחב שישמשו כמושבים. התכנית הייתה להגיע לברלין ומשם לנסות לחפש דרכים להגיע לאחד ממחנות העקורים שבנות הברית הקימו כדי לטפל בהמון האסירים המשוחררים. משם קיוו לנסות להגיע כל אחד למחוז חפצו… "הרי ברור שלהישאר כאן זה לא פתרון," אמר פרדי. אווה מריה הסכימה לתכנית. ואמרה שתצטרף אליהם. כחודש הם יחד, אבל ידעה שחברתם זמנית, ידעה שהגברים הצעירים יעזבו כשיגיע הרגע המתאים. שישה בקבוקים תמורת סוס אחד, היה הסיכום עם אחד החיילים. התנאי של החייל היה שהסוס לא יחזור בשום אופן למחנה, כדי שהוא יוכל לטעון שהוא נגנב. אפילו קצת תבן, מזון לסוס, הצליחו לקבל ממנו תמורת בקבוק יין נוסף. ארבעה בקבוקים קיבל מיד. סוכם שלמחרת בערב יגיעו למקום מוסכם קרוב לפרצה שבגדר, שם יקבלו את הסוס והתבן תמורת שלושה בקבוקים נוספים.

למחרת עם רדת החשכה קיבלו את הסוס תמורת הבקבוקים. את התבן העמיסו על גבו של הסוס והלכו לכיוון הבית. האווירה הייתה מיוחדת באותו ערב – ריח המסע לברלין הוסיף התרגשות. אווה מריה ערכה שולחן עמוס כל טוב, הדליקה נרות והארבעה ישבו לאכול. הם שוחחו על חלומותיהם ועל תכניותיהם לעתיד. היין ואווירת הקרבה פעלו את פעולתם ובפעם הראשונה מאז שהם זוכרים החלו לשיר. "איך אישה שמנה מצליחה לשים לכה על ציפורני הרגליים?" שאל פרדי חצי שיכור, הצחוק היה מידבק. "איך נדע מתי נגמרת הדיו הבלתי נראית…?" שאל אברהם בתגובה. "מישהו נכנס לחנות עתיקות ושאל, מה חדש…" הוסיף ארתור את חלקו. "מה תרומתך להרמת המורל?" שאל ארתור תוך הרמת כוסית לכיוון אווה מריה. אווה מריה הגיבה בחיוך מסתורי ופנתה לחדרה. היא חזרה כעבור דקות, לבושה בחלוק ארוך סגור בחגורת בד, מדיפה ריח בושם. היא הצטרפה לשירה בזמזום כשידה מחזיקה בכוס היין… ואז ניגשה לארתור, שישב בקצה השולחן, סובבה את כיסאו כך שפניו הופנו אליה, והתירה את חגורת החלוק שנשמט לרצפה. בבת אחת נפסקה השירה והצחוק, שקט השתרר בחדר. אווה מריה עמדה לפניו עירומה, שדיה הקטנים והמקסימים בגובה עיניו. היא הושיטה את ידיה אל פרדי ואברהם והזמינה אותם להתקרב בתנועת יד. הם קרבו בהיסוס. אווה מריה קרבה לפניו של ארתור, תוך שהיא אוחזת בצווארו של אברהם ביד אחת ובשנייה בצווארו של פרדי. היא משכה אותם אל גופה מהצדדים, פרמה את כפתורי חולצתו של ארתור ופנתה לאברהם, פרמה את כפתורי חולצתו וסימנה לו להורידה, ואחר כך את אלו של פרדי. "געו בי, כן," אמרה בשקט, כשהיא ממשיכה להסתובב סביב עצמה, ביניהם. בהיסוס, החלו השלושה בליטוף מתמשך כשכפות ידיהם נוגעות בגוף הסובב לאטו ביניהם, בעוד אווה מריה מתכופפת, מתיישרת, פורמת כפתורים, מושכת מכנסיים ובגדים תחתונים, והם על גופה בידיהם ושפתותיהם… השיעור שנתנה לנערים באותו ערב, היה שיעור שלא ישכחו כל ימי חייהם.

למחרת החלו לשפץ את העגלה. ב-25 באפריל 1945 כותרה ברלין על ידי הכוחות הרוסיים, ב-30 באפריל 1945 התאבד היטלר, וב-2 במאי נכנעה ברלין. הידיעה על נפילת ברלין גרמה לשמחה גדולה. בין הכוחות הרוסיים בזקסנהאוזן נערכה מסיבה גדולה לכבוד המאורע. נאספו גזרי עצים והודלקה מדורה בין אוהל המטבח ושלושת עמודי התלייה השחורים. וודקה רוסית ונשים גרמניות שהובאו מהסביבה העלו את מורל החיילים. הנשים הוכנסו למרות התנגדותן לאחד הצריפים – צרחות הנשים רק שלהבו את החיילים הרוסים. השלושה לא התקשו לאתר את חבורת הנערים הרוסים החוגגים והצטרפו אליהם. כשהנערים היו כמעט שתויים לחלוטין נעמד ארתור ליד החבורה ושאל בקול רם, שתוי לכאורה: "מי אנס לאחרונה גרמנייה מחורבנת? כי גם אנחנו רוצים." השניים נפלו כפרי בשל למלכודת. אחד משני הנערים הרוסים התרברב וסיפר על האונס שביצעו בעיירה הקרובה, והשני הסכים לבקשת ארתור לצרפם ל"חגיגה" שנייה. הם קבעו שלמחרת בבוקר ייפגשו בפאתי העיירה.

למחרת הובילו שני הנערים את פרדי וארתור אל הבית. מיד כשנכנסו, השתלטו השלושה על הנערים הרוסים וכפתו אותם. הם שאלו את אווה מריה מה רצונה שיעשו בהם, והיא ביקשה רק שיקשרו את ידיהם מאחורי הגב ואת רגליהם זו לזו כדי שלא יברחו. היא שלחה את השלושה מעל פניה לארוז מזוודות ולהכין את הסוס. "חזרו בעוד חצי שעה, אנחנו יוצאים לברלין," אמרה. בעזרת מקל של מטאטא דחפה את השניים לפניה לחדר, ולמרות צעקותיהם זרקה אותם על המיטה, איימה עליהם בסכין והחלה לקרוע את בגדיהם מעליהם. הם השתדלו להשיב מלחמה, אבל היא, מודרכת על ידי רגשות נקם, קרעה את חולצותיהם לרצועות גסות וקשרה את שני ידיו של הראשון משני צדי החלק הקדמי של המיטה, ואת שתי ידיו של השני משני צדי החלק התחתון של המיטה כשהם שכובים על בטנם, והמשיכה להפשיטם בפראות. היא חתכה את בגדיהם התחתונים לאורכם וקשרה איתם את שתי רגליו של כל אחד מהם משני צדי המיטה, הכריחה אותם בעזרת מכות המקל לכרוע בעמדת כלב על ברכיהם, עכוז מול עכוז והכינה את המקל לתפקידו הבא. בינתיים רתמו אברהם, פרדי וארתור את הסוס לעגלה והעמיסו קופסאות שימורים, לחם, תפוחי אדמה, גזר וגריסים לתוך ערמת התבן. פרדי הרים ראשו לשמים וחיפש את פניו של אדם אחיו המת בינות לעננים, ביקש ממנו את ברכת הדרך. קשרו את הסוס לגדר הבית ונכנסו לקחת את מזוודותיהם. את אווה מריה מצאו לבושה בחליפת מסע אפורה כשהיא אורזת בבהילות. "אני כמובן נוסעת איתכם," אמרה. ארתור חייך ופרדי משך בכתפיו. פרדי לקח שתי מזוודות שארזה, אחת מהן נראתה לו כבדה באופן מוזר. "מה עם שני הנערים הרוסים," שאלו? "nu schnell (נו מהר)," ענתה להם והצביעה לכיוון הסוס והעגלה.

*

ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאים. בבית ספר קטן בריימס שבצפון מזרח צרפת, במטהו של גנרל אייזנהאואר, בשעה 2:41, לפני עלות השחר, נחתם החוזה. יותר מחמישים ושניים מיליון אנשים נהרגו במלחמה הזו. בחצות הליל בין ה-8 ל-9 במאי 1945 נדמו התותחים. דממה ירדה על אירופה בפעם הראשונה מאז ליל 1 בספטמבר 1939.

*

המציאות בדרכים הייתה כאוטית ומדכאת. הדרכים לברלין היו מלאות בקבוצות של חיילים עייפים, לבושי סחבות ומגודלי זקן. משאיות ובהן מיטלטלים תקדמות בקושי במהומה, פצועים ופליטים שעל גביהם צרורות צעדו ברגל. עגלות עמוסות ציוד, חלקן נדחפות או נמשכות על ידי אדם וחלקן על ידי סוסים כחושים. אלה התנהלו בצדי הדרכים בין הצמחייה הדלילה שעוד נשארה ובין עצי הצפצפה והשיחים שחלקם נשרף בהפצצות וחלקם נגדע להקמת מדורות ללילה.

אווה מריה והנערים ישבו על העגלה ועקבו בעניין אחר המתרחש בדרכים, כשהם שומרים היטב על מזונם עמוק בין השמיכות. כעבור שלושה ימי מסע בין השיירות הנעות בדרכים, הגיעו לפאתי ברלין. ברלין הייתה זרועה בתים הרוסים וקירות העומדים על בלימה משני צדי נהר השפריי. קרונות חשמלית שכבו הפוכים בתוך מים שפרצו מצינורות מפוצצים, מעורבים בגזעי עצים מפוחמים ובלבנים מקירות מנותצים, וחסמו את המעבר למשאיות מכבי האש. מעל לכל הערבוביה, אנשים מוכי הלם, מותשים ורעבים, הסתובבו בין חנויות ריקות בחיפוש אחר מזון. כשהחלו ההפצצות על ברלין, הקים ארגון הסעד הנציונל-סוציאליסט מטבחי שדה ברחובות וחילק מרק חם. עכשיו גם זה לא היה. ההרס שמפציצי הסטרומוביק הרוסיים, מלווים בארטילריה שלהם, וההרס שהוסיפו מפציצי ה-B-17 האמריקאים, המלווים במטוסי המוסטנג, היה עצום. חייהם של תושבי ברלין לא היו חיים והם היוו תמונת ראי לכלל תושבי גרמניה שהפכו לשבויים במולדתם, תלויים בעזרת הצבאות המנצחים בכל מה שנגע למזון דלק וגם חוק וסדר.

לפתע הם זיהו אותו.- הוא היה יד ימינו של הנס לוריץ מפקד המחנה. הוא פיקד על שלושת החיילים שהרימו את אדם ותלו אותו על עמוד התלייה. הם זיהו אותו לבטח – הוא היה הסדיסט שהכה את אדם התלוי על המוט, והנה הוא עומד ברחוב, מתבונן בצוות של "נשי החורבות" (כך כינו את הנשים דוחפות המריצות שעסקו בפינוי ההריסות). הם זיהו אותו אף על פי שהיה לבוש בבגדים אזרחיים. ראשון התעשת פרדי וביקש מאווה מריה שהתרכזה בהובלת העגלה בין החורבות, לפנות ברחוב הסמוך ולחכות להם. "אנחנו כבר חוזרים," אמר לה ושלושתם קפצו מהעגלה, רצו לפינת הרחוב, פנו שמאלה והמשיכו בריצה מהירה לעבר הקצין. הם ניגשו אליו, "Entschuldigen sie bitt (סלח לי בבקשה)," פנה אליו פרדי. ובו-בזמן לחץ בגבו את להב הסכין האישית שלו. לפני שהספיק להבין, הובל הגרמני במהירות, היישר למסדרון הבית הסמוך. במהירות נדחף במעלה המדרגות השבורות לקומה הרביעית, לתוך הריסות שפעם היו דירה. ללא אומר כופפו שניים את ידיו אחורנית, פרדי פרם את חגורת הגרמני, עבר מאחורי גבו וקשר בה את פרקי הידיים. אברהם פתח למחצה את הדלת המפרידה בין שני החדרים, פרדי הרים את ידיו הכפותות של הגרמני מעלה ודחף בו-בזמן את ראשו מטה לכיוון הרצפה. ארתור ואברהם, כל אחד מצדו, תפס ברגליו. כך הרימו את הגרמני ותלו אותו בידיו הכפותות על פינת הדלת. נאקת כאב עזה נפלטה מפיו כשגופו הכביד נואשות על השכמות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהגרמני השמיע קול. "יודה," אמר אברהם כשהוא מצביע על עצמו. "זקסנהאוזן," אמר פרדי, כשהוא מורה באצבעו על כל הנוכחים בחדר. "rache (נקמה)," אמר ארתור. " mit schmerz ( עם כאב)," הוסיף פרדי. רואה בעיני רוחו את אדם אחיו תלוי מת על וו העמוד השחור, כלוא בתוך קונכיית השלג הלבן . עיניו המבועתות של הגרמני הביעו הבנה. בעודו תלוי כך, ערכו חיפוש מהיר בכיסיו וגילו ארנק ובו כסף ותעודה על שם אלפרד רייך, וכן מסמך שהצהיר שאלפרד רייך הוא טבח. בנוסף היו שם שעון כיס, אקדח מסוג מאוזר וקופסת מתכת מצופה כסף לסיגריות. פרדי לקח את הכסף, שבחלקו היה ריכסמארקים ובחלקו רובלים, וחילק אותו במהירות בין שלושתם. אחר כך לקח את האקדח. מבלי לחשוב לקח ארתור את שעון הכיס ואברהם טמן את קופסת הסיגריות בכיסו. את התעודות השאירו בכיסו של הגרמני. פרדי ניגש לגרמני, הוציא את הסכין האישית שלו מכיסו וקרב אליו. "bitte (בבקשה)," גנח הגרמני. לנגד עיניו של הגרמני חרט פרדי חריץ על כת האקדח וכיוון את קנה האקדח למצחו של הגרמני. "bitte," זעק הגרמני שוב, אבל רק קול נקישה ריקה נשמע. ללא החגורה, גלשו מכנסי הגרמני מטה ונפלו על קרסוליו, מגלים בגדים תחתונים מזוהמים וקרועים. זעקות הכאב של הגרמני גברו והפכו לצעקות. פרדי חתך קטע ממכנסיו באזור החגורה ודחף את הבד לפיו כדי להשתיקו. ארתור ואברהם התקרבו לגרמני והורידו אותו מהדלת. זעקותיו העמומות המשיכו. במהירות גררו אותו לחדר הפנימי, שם בינתיים פתח פרדי מסגרת חלון ללא זכוכית הפונה לחצר הפנימית. השניים הניחו את פלג גופו העליון על סף החלון כך שיראה את הגובה, שיחוש את המוות, שיבין שסופו קרב. הגרמני פרפר בפראות, גונח ללא הפסקה. הם חיכו מעט, מהדקים אותו אל מפתן החלון השבור. ואז תפס אברהם את קרסוליו כשפרדי וארתור מחזיקים אותו באזור החזה. הם חיכו עוד רגע אחד, פרפורי המחאה וגניחותיו של הגרמני גברו, ואז התבוננו זה בזה, אברהם מנה בקול סדוק "אינס, צווי, דרי (1,2,3)," והגרמני צלל במהירות אל מותו הבטוח. השלושה עקבו בשקט אחרי הגוף הנופל, עד שנשמע הקול הברור של התרסקות הגולגולת. שנים רבות לאחר מכן, כשנושא הנקמה בגרמני עלה בשיחה ביניהם, הם הגיעו למסקנה משותפת שבמחשבה לאחור לא היו מבצעים את ההרג. "ירדנו אז לרמה המפלצתית שלהם," סיכמו ביניהם.

* * *

"זו הייתה נקמה אימפולסיבית," אמר מטטרון המלאך הבכיר למלאך התורן. "הנערים התמימים האלו ניסו להרוג את הרֶשע. הנקמה הקלה על הרגשתם כי הם חשו שנזנחו על ידי אלוהים, אבל את הרֵֶשע בעולם לא יחסלו."

"עד כמה שאני מבין יהיו עוד נקמות בעתיד…"

"הו הו, חכה ותראה," ענה המלאך התורן, בעודו עסוק במה שמלאכים עסוקים.

"הכול רשום בלוג בוקשלהם."

* * *

השלושה ירדו במהירות לרחוב, פתחו בריצה מהירה ופנו לעבר אווה מריה שהמתינה בעגלה. הם ניגשו לעגלה, ומול עיניה המשתאות לקח כל אחד מהם במהירות את מזוודתו. "Auf Wiedersehen (להתראות)," צעק לה פרדי. "תודה על כל מה שעשית עבורנו," אמר לה אברהם, מתנשם מהריצה. הם פנו בזריזות במעלה הרחוב, בפינת הרחוב הסתובבו ארתור ואברהם לאחור והרימו את ידם לשלום נוסף. "נבוא לארוחת ערב ביום ראשון," צעק לה ארתור. "אני רק לא יודע איזה!" דמעות עלבון חמות צצו בזוויות עיניה כשהבינה שהנערים נוטשים אותה פתאום ,ללא הסבר. דמעות עלבון אי-אפשר לעצור, חשבה לעצמה, משכה את המושכה הימנית והפנתה את הסוס לכיוון בית אחותה.

*

הגיע סוף יולי, נגמרה המלחמה והחלה מלחמת הקיום היום יומית של ארתור, פרדי, אברהם ואווה מריה. עוד לפני בוא החורף הם ימצאו את עצמם במקומם החדש.

בקרוב…

X