אתאיזם מונותאיזם, יומן מסע | לרכישה באינדיבוק
אתאיזם מונותאיזם, יומן מסע

אתאיזם מונותאיזם, יומן מסע

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 341
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

אתיאיזם מונותיאיזם ההוא מסע הנפתח בקבוצת אתיאיסטים הומניסטים, האגודה האתיאיסטית הומניסטית בעיר מלבורן במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, אנשים נאורים ואינטלקטואלים האוחזים בתפיסות עולם מתקדמות, וננעל בעיירה וואימטי בדרום ניו זילנד בקבוצת נוצרים אוונגליסטים שמיובלים במטענים שוביניסטים ואנכרוניסטיים, שהמונותיאיזם שלהם מהווה קרדום לחפור בו. ובתווך כל הקרביים של הספר – פוליטיקה, דת, נופים, אנשים, הרבה אנשים, ערים, מרחבים, מדבריות ושטחים מוריקים.

יש בספר אנשים ישרים ומפוקפקים, מרצים באוניברסיטאות ומרצים עונשים, חוואים, דייגים, ציידים ונודדים, ילידים שחיים במרחבי האאוטבק ואדונים בבתי פאר. מאפיין אחד בולט בספר והוא המגוון התרבותי והסוציו-אקונומי בין כל הדמויות המאכלסות אותו.

הספר מתעכב ומתעקש על כל אחת ואחד מכוכביו ומנסה להציגם באור שונה מאשר התרשמותו הדלה והנאיבית של תייר סקרן, ולכן זהו מסמך חשוב לכל אחת ואחד ולא משנה מהו רקעו הכלכלי וההשכלתי. זהו חומר עזר מאיר עיניים לאלה שרוצים לצאת ולטייל ולהבין את הדברים לאשורם.

 

לתעודת הזהות של בן אדם אוניברסלי לחצו כאן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אתאיזם מונותאיזם, יומן מסע”

אשמח לעמוד לרשות כל אחד ואחת מכם:

universali.ba@gmail.com

בן אדם אוניברסלי

 

כאשר האוניברסליזם לובש סוריאליזם – תמונות של בן אדם אוניברסלי:

 

בן אדם 3בן אדם 2

 

CCF02082015_00001CCF02082015_00000

בן אדםבן אדם 4 20150802_16294720150802_16291020150802_16283020150802_16273420150802_17134220150802_171310CCF17082015_00000בן אדם 5

שמי בן אדם אוניברסאלי ואני ערבי ממוצא בדווי. אני אזרח מדינת ישראל, אותה אגדיר כמדינת היהודים. חברתי לחיים
ולמסע, איילת כהן היא יהודיה, גם היא אזרחית מדינת היהודים. הכרתי את איילת כשעבדתי בכפר הנוער קדמה שהוא
כפר נוער חינוכי-שיקומי-טיפולי. איילת היא מורה לחינוך מיוחד שעבדה במוסד שיקומי דומה לקדמה, ששרת אוכלוסייה
בוגרת. הכרתי את איילת בסמינר השתלמות לעובדי שיקום ששנינו השתתפנו בו בשנת 1999 , התיידדנו ומאוחר יותר
התחלנו לצאת יחד כזוג. למרות שבמדינת היהודים אין זה מקובל שבחור ממוצא ערבי יצא עם יהודיה, איילת היא בחורה
ליבראלית ולא אכפת היה לה להתחבר עם בחור ערבי למרות הלך הרוח הבדלני הרווח במדינה.
בקיץ של שנת 1999 יצאו חניכי כפר הנוער לחופשה ואיילת ואני החלטנו לבלות את חופשת הקיץ שלנו באירופה, היעד בו
בחרנו הייתה בריטניה. זו לי הפעם הראשונה בחיי שיצאתי לטייל במדינה מערבית, בעבר טיילתי רבות במדבר סיני וגם
במצרים ובירדן. איילת, בניגוד אלי טיילה בעבר במדינות רבות.
עם הנחיתה בלונדון נפרשה בפני העיר במלוא הדרה, ואני נשמתי אל קרבי את משב הרוח הקוסמופוליטי שלה. טיילנו
בעיר ופגשנו אנשים מכל הגזעים והלאומים, המדברים בכל השפות.
אני לא יכולתי שלא להתרשם מאווירת השוויון והדמוקרטיה, בניגוד מוחלט למדינת ישראל שממנה הגעתי, שבה
המלחמות הן עניין שבשגרה, והפליה ובדלנות הן לחם חוק. איש לא נרתע מחברתו של האחר ברחוב, בחנות או ברכבת.
תופעה נוספת שמשכה את תשומת לבי הייתה, שהרחובות לא היו מלאים בחיילים ולובשי מדים כפי שמקובל בארצי, שבה
כל אזרח הוא גם חייל בשלב כזה או אחר של חייו.
בשעה שיצאנו לחופשה בבריטניה שלטתי בשתי שפות בלבד, ערבית ועברית, באנגלית כמעט שלא ידעתי אף מילה. איילת,
ששולטת בשפה האנגלית סייעה לי רבות בתרגום. שאלתי אותה שאלות רבות והיא תרגמה, או לפחות השתדלה. אני
מטבעי דברן בלתי נלאה, סקרן מאוד, מתעניין בפרטים הקטנים ביותר ושואל שאלות ללא הרף, חשתי מאוד בנוח לטייל
עם "מתרגמת צמודה", אני לא משוכנע עד כמה היא נהנתה מהעניין.
ביומיים הראשונים שהינו בלונדון אצל בני משפחתה של איילת, גברת נפלאה בשם ריי ובעלה, איש סימפאטי בשם
סידני, הם היו מארחים מצוינים. טיילנו ברחובות העיר, במוזיאונים באזור הפרלמנט והביג בן כמו כל תייר מצוי אך אני
התרשמתי במיוחד מהפלורליזם, מהמסעדות השונות, משלטי החוצות בשלל שפות ומבליל השפות ששמעתי סביבי, כולל
עברית וערבית. הסתבר לי שהערבית היא שפה מאוד נפוצה בלונדון, והקהילה הערבית גדולה ומכובדת.
כעבור יומיים ציידו אותנו ריי וסידני בשלל עצות ומפות ואנו יצאנו ברכבת לטיול בויילס הצפונית ובאירלנד הדרומית.
בעת המסע ברכבת שלקחה אותנו מהעיר הגדולה לונדון מערבה, הבטתי בנוף הנשקף מהחלון, בחוות, בכפרים ובירק
וכבר אז החלה להתגבש בלבי ההחלטה להתפטר מעבודתי ולעזוב את מדינת ישראל ולצאת אל העולם הגדול. טיילנו
בויילס בין הכפרים והעיירות, שהינו בבתי ההארחה המשפחתיים המכונים בד אנד ברקפסט )לינה וארוחת בוקר(, נסענו
מעיירה לעיירה באוטובוסים קטנים וכפריים ובערבים ישבנו על חוף הים בכפרי הדייגים. ערב אחד סיפרתי לאיילת על
החלטתי להתפטר מעבודתי ולעזוב את ישראל. איילת, זכור לי היטב, חשבה מעט ולא התרגשה מהידיעה ה"דרמטית" שלי,
אולי כיוון שהייתה מנוסה בנסיעות לחו"ל, ואמרה בשוויון נפש שגם לה לא אכפת לנסוע לחו"ל לשנה או לשנתיים. צריך
כמובן לחשוב ברצינות על היעד, מפני שכשמטיילים כל מקום נראה נפלא ויש לשקול את כל האפשרויות.
הופתעתי וגם שמחתי שהיא מקבלת את תוכניתי באופן עקרוני ומייד התחלתי לחשוב על ההשלכות של יישום התוכנית.
משרתי בכפר הנוער קדמה נחשבת נחשקת ביותר עבור בחור ערבי במדינת ישראל. משרה קבועה במוסד חינוכי יהודי,
עם שעות עבודה נוחות גם אם הן בשעות הלילה, משכורת טובה, מגורים וארוחות מהווה משאת נפש לערבים רבים שגם
אם ירצו וגם אם יתאימו לה מבחינת כישורים מקצועיים, סביר להניח לא יזכו בה בגלל היותם ערבים. להתפטר ממשרתי
משמעו כמו ויתור על זכייה חד-פעמית בהגרלת הלוטו, החלטה שאי אפשר לקבל כלאחר יד. בעיה נוספת שהיה עלי
להתמודד עמה הייתה השפה. אני דובר עברית וערבית על בוריין אך לא שולט באנגלית, שהיא שפת המערב, ומשמעות
הדבר היא נתק תקשורתי ממושך שאני גוזר על עצמי בעוזבי את ארצי עד שאלמד את השפה. החלטתי ליהנות מחופשתי
ולהתחיל לעבד את פרטי המסע כשאחזור הביתה.
בווילס עלינו על מעבורת גדולה שלקחה אותנו לדבלין שבאירלנד. ביום שהגענו לדבלין התקיים בעיר קונצרט ענק של
להקת הקורס והתקשינו למצוא מקום לינה בעיר. במרכז התיירות בנמל סייעה לנו דיילת לחפש מקום לינה והפנתה אותנו
אל בית הארחה כפרי במרחק של שעת נסיעה מהעיר. שוב טיפסנו על הרכבת העירונית, ואחר כך על אוטובוס בין עירוני
שלקח אותנו לכפר קטן שם חיכה לנו בעל בית ההארחה, בחור צעיר בשם קולם שהסיע אותנו בין חוות קטנות שמתמחות
בגידול כבשים וסוסי רכיבה אל החווה שלו, בה בנה לו בית נאה ובו מספר חדרי הארחה. אישתו ג'ולי הייתה בעבר שפית
בעיר דבלין ועתה היא מנהלת את בית ההארחה בסגנון של לינה וארוחת בוקר. בית ההארחה המשפחתי היה חדש ואנחנו
היינו בין האורחים הראשונים ששהו בו, לכן החליטו בני הזוג לארח אותנו כהלכה וזה כלל טיולים באזור בין החוות
ואצטדיון אימון הסוסים, ביקור בפאב אירי כפרי אוטנטי, ארוחת ערב כפרית וכמובן ביקור בכנסיה המקומית, שהרי
מרבית אזרחי אירלנד הם קתולים אדוקים. התאהבתי בשגרת החיים בחווה הקטנה ולא הייתי מתנגד להישאר ולשהות
שם עוד כמה ימים, אך איילת לחצה להמשיך בטיול, וטענה שאירלנד גדולה ומעניינת ויש עוד הרבה מה לראות בה.
כך המשכנו את טיולנו באירלנד עוד שבוע נוסף ואחר כך שבנו ללונדון לעוד מספר ימים בעיר הגדולה, שוב שהינו עם בני
המשפחה שטיילו אתנו וטיפלו בנו עד שהגיע הזמן לשוב הביתה. ביום הטיסה הזמנו מונית שהסיעה אותנו לשדה התעופה
גטוויק משם היינו אמורים לשוב הביתה. הטיסה הייתה עמוסה נופשים מישראל שהיו בדרכם הביתה מטיולים מאורגנים
באירופה. מייד עם העלייה למטוס התחילו חבורת צעירים להשתולל ולהפריע את עבודת הדיילות. אחת הדיילות העירה
לנוסעים הצעירים אך הם ענו לה בגסות והיא נאלצה לקרוא לדיילת האחראית. גם הדיילת האחראית לא הצליחה
להשתלט על המהומה ואף ספגה מטח של קללות ונאצות מכמה מהנוסעים והחליטה לעכב את הטיסה ולקרוא לקברניט.
הקברניט הזעיק את משטרת נמל התעופה והשוטר פסק שיש להוריד מהטיסה את הנוסעים החצופים וגם את מדריך
הקבוצה האחראי עליהם. כל הויכוח התקיים כמובן באנגלית )שכן, חברת התעופה והדיילות אנגליים( ועבדכם הנאמן
כמובן שלא הבין מילה, אבל כן הבין את שפת הגוף של המתווכחים ואת הכעס הרב בשני הצדדים. הטיסה יצאה לדרכה
אחרי שעתיים של עיכובים ובמשך כל זמן הטיסה דנו ודשו הנוסעים אם הנוסעים החצופים הם האשמים בכל התקרית
או הדיילות המתנשאות שהאשימו את הצעירים בהתנהגות בלתי הולמת והשחתת הציוד במטוס. את הויכוח חתם אחד
הנוסעים, יהודי ערבי כלומר יהודי שהיגר לישראל מאחת ממדינות ערב, אשר מכונה בישראל יהודי מזרחי, וטען שלעולם
לא נדע מי באמת אשם ורק אלוהים יודע- משפט זה נעל את הויכוחים. אנחנו חזרנו הביתה מותשים מהטיסה הממושכת
ועצובים מהמפגש עם המציאות הישראלית הקולנית עוד לפני סיום החופשה, נכנסנו למונית ונסענו לדירתה של איילת
בתל אביב.
שבתי לעבודתי בכפר הנוער קדמה והמשכתי לחשוב ולגלגל במוחי את רעיון העזיבה והנסיעה לחו"ל, בסופי השבוע ישבתי
עם איילת ויחד העלנו רעיונות שונים. חשבנו יחד על כיווני נסיעה. חשבנו על קנדה, אך הרעיון נפסל די מהר מפני שקנדה
היא מדינה מאוד קרה ואנחנו רגילים לאקלים החם של המזרח התיכון. כתבנו מכתבים לכל מיני ארגונים ברחבי העולם
והתעניינו בפרטים לגבי שהיה ועבודה. חודשים עברו, שנת 1999 הסתיימה ואנחנו התכוננו לשנת 2000 היא שנת המילניום.
יום אחד התקשר אלי אחי הצעיר ובפיו חדשות. קרוב משפחתנו רושדי אשר היגר לאוסטרליה לפני כעשרים שנה הגיע
לארץ לביקור מולדת עם אשתו האוסטרלית ושלושת ילדיהם. הם מתארחים אצל אחיו ואמו החיים בשבט שלנו וגם אמי
הזמינה אותם לארוחה חגיגית כמקובל אצלנו. אחי הזמין אותי לבוא לארוחה, לפגוש את רושדי ובני משפחתו ולשמוע את
חוויותיו ואת קורותיו באוסטרליה.
רושדי הוא בן גילו, בן כיתתו וחבר ילדות של אחי הבכור. בילדותנו שיחקנו יחד ובילינו יחד והיחסים בינינו ידעו עליות
ומורדות, מאז נסיעתו לאוסטרליה שמר רושדי על קשר רק עם אחי הבכור מכל בני משפחתנו, ואחת לכמה שנים עדכן
אותי אחי במוצאות אותו. כילד וכנער לא ממש הסתדרתי עם רושדי, אבל עכשיו כולנו אנשים מבוגרים ומשובות הילדות
מאחורינו. שמחתי על ההזמנה של אחי ואף חרגתי ממנהגי ובאתי לביקור בבית הורי באמצע השבוע כדי לפגוש את רושדי,
ולא בסוף השבוע כפי שנהגתי תמיד.
הורי הכינו ארוחה חגיגית לכבודם של רושדי ובני משפחתו, כל אחיי הגיעו הביתה וגם קרובי משפחה נוספים. אחי הצעיר
עלי ואני עמדנו בשער הבית בשעה שהגיעו האורחים. רושדי הגיע עם משפחתו במכונית פאר שכורה, הוא החנה את
מכוניתו וכולם יצאו מהמכונית לבושים בבגדי מחלצות. הוא סייע לאשתו להוציא את הילדים.
אחי התכופף ולחש באזני "או, האיש התקדם בחיים, ורסצ'ה"
אני, בור ועם הארץ, שואל את אחי "המכונית?"
ואחי צוחק ועונה "לא, החליפה של רושדי היא של ורסצ'ה"
אני שואל את אחי "אז מה?"
והוא עונה בצחוק "אתה באמת לא מבין בבגדים, ורסצ'ה זה מעצב אופנה יוקרתי, רושדי כנראה הצליח בחיים".
התקרבנו אל רושדי ומשפחתו לחצנו את ידיהם וברכנו אותם לשלום כמיטב המסורת הבדווית )המודרנית(. כל בני
המשפחה יצאו החוצה והתחילה המולה של פטפוטים והחלפת מחמאות הדדיות, כיאה לידידים שלא נפגשו שנים רבות.
כולנו גדלנו והשתנינו, מי יותר ומי פחות. רושדי הציג בפנינו את אשתו ושלושת ילדיו, כולם דוברי אנגלית וניסה להציג את
כולנו בפניהם. הילדים השתלבו מייד ויצאו לשחק עם ילדי המשפחה, ורושדי ואשתו ישבו אתנו על המרפסת. אשתו של
רושדי, מסתבר, לא יודעת אף מילה בערבית ורובינו לא ממש דוברי אנגלית. אבל בכל זאת, בתיווך דוברי האנגלית, נשבר
הקרח והשיחה התגלגלה באווירה נעימה.
כולנו התחלנו להרעיף נוסטלגיה על העבר עוד לפני שרושדי היגר לאוסטרליה. אנו סיפרנו לרושדי על השינויים שחלו
במשפחתנו, ורושדי מצדו החל לספר לנו על חוויותיו וקשייו בשנותיו הראשונות באוסטרליה, ואחר כך על הצלחותיו
המפליגות בעסקים. הוא סיפר לנו על העסקים שבבעלותו בתחום השטיחים חנות גדולה בעיר מלבורן שבאוסטרליה
ושותפות במפעל לייצור שטיחים במדינה שכנה. עסקיו של רושדי כמסתבר הם חובקי עולם, הוא הראה לנו תמונות שבהן
הוא מצולם עם נסיך באחת ממדינות המפרץ לו מכר שטיחים עבור ארמונו, ואבי אישר במומחיות שאכן מדובר בנסיך
ושלח ברושדי מבט של הערכה. הוא סיפר שבמסגרת עסקיו הוא נוסע למדינות רבות לתערוכות וירידים.
רושדי תאר לנו את הבית היפה שקנה בעיר מלבורן ואף שלף תמונות שלו ושל אשתו עם מכונית הבי. אם וו. המרשימה
שלו. הוא סיפר שהחיים באוסטרליה נפלאים ונוחים, והוא מעולם לא סבל שם גזענות או אפליה כפי שסבל בישראל.
באוסטרליה אין גם מגבלות חברתיות ואתה יכול להתחתן עם כל בחורה שתרצה, לפי הטעם האישי שלך, בלונדינית,
שחורה או שחומה. כולנו הבטנו באשתו הבלונדינית של רושדי ובילדיו המתוקים והנהנו בהסכמה.
לאחר זמן מה התיישבתי ליד רושדי והוא סיפר ששמע מאחי הבכור שאני עובד בכפר נוער יהודי במשרה טובה ובכל זאת
מעוניין להתפטר ולנסוע לחו"ל. רושדי המכיר אותי מילדות צחק וציין שתמיד הייתי הרפתקן וקצר רוח ושאל אותי מה
התוכניות שלי. סיפרתי לרושדי על החלטתי לצאת ולתור את העולם עם זוגתי איילת, ובסופו של דבר להשתקע בחווה
חקלאית בשל אהבתי לטבע ולבעלי חיים. אני אוהב מאוד את חיי הכפר ולעומתי איילת גדלה ובילתה את כל חייה בעיר,
אך היא מוכנה לנסות חוויה חדשה. רושדי קפץ מייד והציע לי לבוא לאוסטרליה. הוא הבטיח ניסים ונפלאות, ולא רק
לי אלא גם לכל משפחתי. לחלק מהאחים הוא הציע להגר לאוסטרליה ולהשתלב בעסקיו, לאחי הצעיר עלי הוא הציע
להירשם לאוניברסיטה במלבורן והוא ידאג לכל מחסורו ויארח אותו.
הרעיון לנסוע לאוסטרליה די קסם לי אבל לא רק בגלל התלהבותו של רושדי. פתאום עלה בדעתי שאוסטרליה היא
מדינה יפה וגם חמה ונעים יהיה לשהות בה לתקופת מה. עניתי לרושדי שאיילת ואני החלטנו לנסוע לחו"ל בכל מקרה. אנו
לא זקוקים לתמיכה כספית בכלל ואנחנו מצוידים בסכום כסף שיכסה את הוצאות השהיה והטיול, ובכתובות רבות של
חברי ארגונים וולונטריים בהם אנו חברים. אשמח אם יהיה מוכן לעזור בתחום הפרוצדוראלי כמו עצות טובות, מסלולי
טיולים וכדומה. רושדי התעקש ואמר שאנחנו קרובי משפחה והוא יהיה מוכן לעזור בכל דבר, ובעיקר הוא ישמח לעזור
לעלי ללמוד באוניברסיטה ולהוציא תואר אקדמי.
עלי שהצטרף לשיחה, הציע שאני אסע כמתוכנן עוד השנה ואתמקם, והוא יגיע אחרי חצי שנה או שנה וירשם
לאוניברסיטה. רושדי שלף וצייד כל אחד מאתנו בכרטיסי ביקור עם כתובות הבית והעסק שלו במלבורן וכל מספרי
הטלפון בהם ניתן להשיג אותו, והפציר בנו להתקשר מייד כשנחליט על מועדי ומסלולי הנסיעה שלנו.
נפרדנו מרושדי ובני משפחתו, ליוונו אותם למכונית הפאר, נפנפנו שוב לשלום והם יצאו לדרכם. שבנו לבית הורי
והתיישבנו לפטפט ולעבד את רשמי המפגש המחודש עם רושדי. כפי שסיפרתי, רושדי הוא חבר ילדות של אחי הבכור
ואנחנו כולנו הכרנו אותו כל חיינו. חלק מבני משפחתי התייחסו בביטול ואף הציעו להתייחס בחשדנות לכל ההבטחות
והמגדלים הפורחים שהציג לנו בביקורו. החלק האחר, ובראשם אמי, התמוגגו מחזותו המעודכנת של רושדי, טענו שהוא
איש משכמו ומעלה ואמי הדגישה שהיא ממש חשה את הבגרות והאחריות שפיתח. אני המשכתי לטעון שאני, גם אם
אסע לאוסטרליה, לא זקוק לרושדי מעבר לכמה עצות והכוונות, כך שגם אם הוא לא יוכל לעזור לי, לפחות ישמש לי ידיד
וקרוב משפחה בארץ זרה.
באותו ערב שבתי לכפר הנוער ובסוף השבוע פגשתי את איילת וסיפרתי לה על הפגישה עם רושדי ועל הרעיון לנסוע
לאוסטרליה. איילת התלהבה מהרעיון, גם היא חשבה שאוסטרליה היא ארץ יפה וחמה שנעים לטייל בה והוסיפה
שבאותה הזדמנות נוכל גם לנסוע לטייל בניו זילנד השכנה, הנחשבת לאחת הארצות היפות ביותר בעולם. כך הוחלט על
יעד הנסיעה ועברנו לשלב ההכנות לנסיעה.
הודעתי להורי באופן רשמי על כוונתי להתפטר מעבודתי ולנסוע לחו"ל לתקופה פחות או יותר בלתי מוגבלת. הורי לא
שמחו על הרעיון אך השלימו עמו, בעיקר אמי שתמכה בי ובהחלטתי. החלק הקשה יותר מבחינתי היה להתפטר ממשרתי
בכפר הנוער קדמה בה החזקתי תשע שנים. כפי שציינתי, לערבי במדינת ישראל שלא שרת בצבא )צה"ל( זה כמעט בלתי
אפשרי למצוא משרה במוסד יהודי. במשך כל שנות עבודתי הקדשתי את כל מרצי וכישורי כדי לשרוד במשרתי, ואני
הערבי היחיד שהועסק בכפר אי פעם. ערבים רבים, מהם ששרתו בצה"ל פנו בבקשה לעבוד בכפר ובקשותיהם נדחו על
הסף. מבחינה זו, אני הייתי באמת בר מזל. ההחלטה לעזוב את המשרה הזו ולנסוע אל הבלתי נודע בחו"ל הייתה על כן
הימור לא פשוט, בהתחשב בעובדה שידעתי שבשובי לא תהיה לי רשת בטחון כלכלית ולא אוכל בשום פנים ואופן לחזור
למשרתי הישנה, אלא רק לעבודות הדחק בהן עבדתי בראשית דרכי במדינת ישראל. עבודות פיזיות קשות בחקלאות,
בבניין ובמוסכים. אני לא מזלזל חלילה בשום עבודת דחק המפרנסת את בעליה, אולם ההבדל הוא שכל עבודה צריכה
להיעשות מבחירה ולא מגזירה.
בסופו של דבר החלטתי לגשת אל הבוס שלי, מנהל הפנימייה, ולהגיש לו את התפטרותי. באחת מישיבות הצוות, כארבעה
חודשים לפני תום שנת הלימודים פניתי אל הבוס שלי וביקשתי לקבוע עמו פגישה ב"ארבע עיניים". יום הפגישה היה
מבחינתי יום דרמטי, חשתי כאדם המשחק ברולטה רוסית. ידעתי שאני מהמר על המשרה שלי, ברור היה לי שאם אתפטר
ודרכי בח"ל לא תצלח לא אוכל לשוב אל המשרה הזו וגם לא אל הרבה פחות ממנה- חשתי שפגישה זו עם הבוס שלי
עומדת להכריע את גורלי. הגעתי למשרדו של מנהל הפנימייה ולפני שהקשתי בדלת עברה במוחי המחשבה שהיום עומדים
חיי להשתנות לטובה או לרעה, לא יכולתי לחזות את תוצאות ההרפתקה שבעצם מתחילה ברגע זה.
נכנסתי למשרד המנהל והתיישבתי מולו בהבעה רשמית. הוא חייך אלי, קשרי העבודה בינינו היו תמיד טובים, ושאל "מה
קרה, אתה נראה לי מאוד רציני"
צחקתי ועניתי "אכן, יש לי הודעה שמבחינתי היא מאוד דרמטית, אולי היא לא ממש דרמטית לכפר הנוער, אם תיתן לי
את זכות הדיבור לחמש דקות אני אסביר את דברי"
המנהל נתן לי את זכות הדיבור ואני פצחת ב"נאום". הודיתי לכפר הנוער על כל שנות עבודתי וציינתי עד כמה נהניתי
מהעבודה עם החניכים ולסיכום הודעתי לו שהגיע הזמן להגיש לו את התפטרותי.
המנהל היה המום מההודעה ומייד שאל "אבל למה? מה קרה?"
סיפרתי לו על תוכניתי לעזוב את מדינת ישראל, לנסוע לחו"ל למספר שנים והוא תמך בהחלטתי להתפטר ואיחל לי
הצלחה במסעותיי.
בשבועות הקרובים נפרדתי מכל אנשי הצוות ומחניכי הכפר וביני לבין עצמי נפרדתי בעיקר מכפר הנוער עצמו בו עברו
עלי תשע שנות עבודה מעניינות ונוחות.
לגבי איילת, אצלה סיפור הפרידה וההתפטרות מהעבודה היה שונה לחלוטין. איילת היא בחורה יהודיה, ששרתה בצבא
ובעלת תואר אקדמי. היא כבר נסעה לחו"ל פעמים רבות ושבה לעבודתה או שחיפשה ומצאה לה עבודה אחרת. כאשר
הגישה את התפטרותה, קיבלה המנהלת את התפטרותה וציינה שדלת מרכז השיקום תמיד תהיה פתוחה בפניה והביעה
תקווה שתשוב מחו"ל כמה שיותר מהר ותשתלב שוב בעבודה. בניגוד מוחלט למקרה שלי בו היה ברור לי ולמנהל שאין
שום סיכוי שכפר הנוער יעסיק אותי שוב אם אי פעם אחזור לארץ.
משפחתה של איילת לא התרגשה מהחלטתה לנסוע לחו"ל. את משפחתה אפשר להגדיר כ"הנוסע המתמיד", כל בני
המשפחה נוסעים לחו"ל לעתים תכופות ולעתים גם לתקופות ממושכות כך שהרעיון לא חדש ולא זר להם והקושי
שבפרידה הוא יותר רגשי ממנטלי.
קבענו את יעד הנסיעה, מלבורן, ואת התאריך- 2.3.2000 , ואני התקשרתי אל קרוב משפחתי רושדי כדי לתאם אתו את
בואנו. רושדי הציע לפגוש אותנו בשדה התעופה במלבורן ולקחת אותנו לביתו.
בימים שלפני הטיסה שהינו בתל אביב בבית אמה של איילת והשתדלנו לפגוש את כל מכרינו ולהיפרד מהם, משימה מאוד
לא פשוטה שנמשכה עד כמה שעות לפני הטיסה בבוקר יום ששי. אחיה של איילת התנדב להסיע אותנו לשדה התעופה
עם כל המטען האדיר שארזנו, ובשדה התעופה פגשה אותנו אחותה של איילת שעובדת בחברת תעופה ועזרה לנו עם כל
הרישומים. אחי הבכור מוחמד הגיע אף הוא לשדה התעופה להיפרד ולאחל לנו הצלחה, וגם למסור דרישת שלום לחברו
רושדי אותו היינו אמורים לפגוש עם הגיענו למלבורן שבאוסטרליה.

בן אדם אוניברסלי – תעודת זהות

בן אדם אוניברסלי נולד ב 3 בינואר 1961, הוא אינטלקטואל, מרצה ופובליציסט שכתב שלושה ספרים, הרואה את עצמו בשמאל האמיתי והאוניברסלי. בתפיסת עולמו, אתיאיסט מושבע ואינו מייחס כלל ועיקר חשיבות ללאומיותו. דמוקרטיה היא נר לרגליו ובעיניו אין תחליף לה לתחלואי העולם.

אוניברסלי תמיד ימצא את עצמו מזוהה עם "משוגעי פרויד" ו-"משוגעי קרוי" (זיגמונד ומשה), אינטלקטואלים גדולים על החברה, ו'פסיכופטים' שהחברה גדולה עליהם. הראשונים שעתם היפה כשהחברה פונה להם עורף, הנאה לשוחח עימם עד אין קץ. האחרונים שעתם הרעה הופכת אותם לשעירים לעזאזל, והם יֶכסו תחת כל כנף פרושה וללא הפרעה ודחיה מרתק להאזין להם. הם ישמיעו להג והגיגים סדורים ומובנים בדיוק כמו אחיהם בשאר "העדר השפויים" רק שלהם אין את הפילטרים וזה מה שעושה אותם מעניינים ואת קרבתם למרתקת.

 

ביוגרפיה

ראשית דרכו

אוניברסלי נולד בשם מחמוד אבו שארב, בן לזאידה אבו-ראשד, עליה השלום, עקרת בית אנאלפביתית, שקומתה הפיזית מטר וחצי והרוחנית קילומטר וחצי. הייתה אישה אידאליסטית ופעלתנית שהמשפט השגור בפיה "הפלא לא מפליא אותי". ולאחמד (אבו -טאפש) אבו-שארב אבו-אל הון, פועל דחק פשוט ואנאלפבית אף הוא, בצפון הנגב בשבט חורה שעל הציר באר שבע- ערד. לימים הפכה חורה לעיירה אך תושביה עדיין מקיימים מבנה חברתי שבטי. משפחתו ערבית בדווית במוצאה ומוסלמית סונית בדתה, והוא הבן השני מתוך שמונה.

אוניברסלי הוא אוטודידקט במלוא מובן המילה. הוא צמח בערוגה ילידית ולא אליטית. הוא התמיד בבית הספר המקומי של השבט שבע וחצי שנות לימוד כתלמיד בינוני ומטה. חיש מהר גילה שספסל הלימודים הקונבנציונלי לא נבנה על פי מידות עכוזו הלא קונבנציונלי , ומשום כך נטש את בית הספר והצטרף לאביו ולאחיו הבכור  לעבודות דחק במושבים ובשולי עיירות הפיתוח.

 

מגיל 13 החל לכתת את רגליו מעבודה לעבודה. הוא עבד כשוליה וניסה לרכוש מקצוע כמכונאי, מסגר, חשמלאי או נגר. עד מהרה גילו מעסיקיו את דיברתו הרבה וחוסר תפוקתו בעבודה ומיהרו לפטרו פעם אחר פעם. בייאושו ניסה לפנות אל משלחי יד פיזיים בתקווה להתמקצע שם בתחומי החקלאות והתעשייה, אך גם באלה 'בלטה הדברת והוזנחה המעדרת' ושוב מצא את עצמו מפוטר פעם אחר פעם, וכך עבר והתגלגל בין יותר מחמישים מקומות עבודה.

כאשר עמד על דעתו אוניברסלי החל לחצוב את דרכו וגילה כי ייעודו ומקצועו הם למעשה לחשוב, לדבר ולכתוב והחל לחפש אפיקים לתת ביטוי לכישוריו הרטוריים.

אחרי גיל 20 החל את דרכו האתיאיסטית ובאיטיות התרחק מהאמונה שעל ברכיה גדל. ראשית השתחרר מדת ההתגלות ואמונותיה בתהליך התבודדות מרחיק לכת ותוך מחשבות מייסרות. אוניברסלי מגדיר זאת כ"מלחמת עולם אדירה בתוך גולגלתי הזעירה". במקביל החל להתרועע עם משכילים ואנשי רוח יהודים מהשמאל הציוני, ותמך בתכניותיהם ומאווייהם הפוליטיים בהפגנות, עצרות מחאה וגם בקלפי.

בתאריך 30.11.1989 שינה את שמו רשמית, בכל הדוקומנטים שברשותו, ממחמוד אבו שארב לבן אדם אוניברסלי. השם שונה כמחאה וכתפיסת עולם וכמו כן כתמרור אזהרה בוהק בפני הלאומנות והקנאות הן היהודית והן הערבית. המהלך האישי והדרמטי לא בא להטיף לאוניברסליזם אלא להראות שאוניברסליזם אפשרי ,כמובן אם מבשילים נפשית למהלך, והוא עדיף עשרות מונים על הכיתתיות והבדלנות.

שינוי השם השפיע על בני משפחה נוספים הן הגרעינית והן המורחבת, ובני משפחה נוספים שינו את שמם מי מטעמי אידאולוגיה ומי מטעמי 'קוסמטיקולוגיה'.

אחרי גיל 30 החל אוניברסלי לתת גט כריתות לשמאל הציוני על כל גווניו ולתמוך במדינה אחת מהירדן ועד לים ליהודים ולערבים. מדינה שוויונית ודמוקרטית, חפה מלאומיות ובה תהווה הדת עניין פרטי לכל אחת ואחד, מופרדת מהמדינה, שלא תפרנס קהלים ושקהלים לא יתפרנסו ממנה. התנאי המרכזי להשכנת שלום בין ערבים ליהודים הוא הפיכת ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה למדינה אחת לכל לאומיה ואזרחיה. אוניברסלי גורס שגם אם רעיון זה נראה רחוק והדרך להגשמתו ארוכה, לפחות לחוס בצלו כאידאל כל כך נאצל יצדיק את ההמתנה ואת החתירה לכיוונו. אלטרנטיבות אחרות יגְזרו למרבית הצער סבל וייסורים תמידיים על האזור ותושביו ולא יצלחו פוליטית.                בתקופה זו הוא לא רואה לעצמו בית פוליטי בפרלמנט הישראלי ולכן בשנים האחרונות הוא מצביע לכנסת הצבעות טקטיות ולא אידאולוגיות.

 

"בעיית הבדווים"

מחוזות ילדותו של בן אדם אוניברסלי הם השבטים הערבים הבדווים במרחבי הנגב הצפוני והדרומי. אוניברסלי לא חושב שרלוונטי ונכון לבקרם בכלים אינטלקטואלים ואקדמיים מערביים. הקידמה והזמן יעשו את שלהם וכל תהליך או פעולה מאולצים או ניסיון לכפות יחטיאו את המטרה וישיגו את ההפך מהמקוּוֶה. כל החומריות והסממנים הנובורישים שמגיעים אליהם מהמערב יפנו אט אט את מקומם למהות, לעומק ולרוח. והשיח סביב הקופים לא יהיה רק בהקשר לטיול האחרון בספארי אלא כתוצאה מצפיה בסרט משפט הקופים שנצפה לאחרונה על ידי חבורה.

 

ציונות

אוניברסלי רואה בציונות תורה רעה, לאומנית ובדלנית וכמחרחרת ריבים ומדנים ועל כן חייבים להפטר ממנה- לטובת היהודים בראש ובראשונה, והערבים לשם השכנת שלום אמיתי ולחיים בצוותא, ולעולם כולו האחוז בגרוגרתו על ידי הלובי הציוני המכונה 'איפא"ק' ותומכיו המיליארדרים היהודים הציוניים הימניים ביותר וחסידי הציונות הנוצרים האוונגליסטים אף הם, ממניעים פונדמנטליסטים של דחיקת הקץ.

 

מיליטריזם

אוניברסלי תומך בפציפיזם ורואה בצה"ל גוף ענק שהולך ומסתאב, הבולע את כל כספי הציבור ואת הרוב המכריע של בנותיו ובניו.                                                     מאז הקמת מדינת ישראל צה"ל הפך אט אט לשליט המדינה. זהו צבא שהמדינה היא מדינתו והוא שמכתיב את הטון, ולכן אין מנוס מלפרקו בבוא העת כאשר תקום המדינה השוויונית לשני העמים.

הוא אינו משלה את עצמו ואינו מאמין שהדבר יקרה בדרך ממסדית של המוסדות הקיימים מפני שרבים הכוחות ורבות האליטות שמתנגדות לכך מסיבות אישיות בעיקר. ולכן, מה שיקרה לדעתו הוא שהערבים המתגוררים בין הירדן לים יתרבו מאוד, היהודים שאינם מתגייסים לצה"ל יתרבו אף הם, קרנו של צה"ל תרד וזוהרו יועם, קופת המדינה תידלדל והמכונה הענקית הזו תמצא את עצמה ללא דלקים, ברגים וכוחות אנושיים שיזינו אותה. זהו הסיום המתקבל ביותר על הדעת לאור הכוחות הרבים השומרים על גחונה של "פרה קדושה" זו בתקופה הנוכחית. סיום אחר לא נראה סביר.

זיכרוּ, צבא זה "מרביץ" בחייליו זו דרך הארץ למשוריינים וכלי המשחית במקום "להרביץ" בהם דרך ארץ.

 

חייו האישיים

בשנת 1983 השתדך לקרובת משפחה מרצועת עזה, הנישואין החזיקו מעמד כחודשיים ומאז 'מתהדר' אוניברסלי בתואר גרוש. ממערכת הנישואין הקצרה נולד לו בן.

 

ספריו

 

  • גוי במדינת היהודים

סיפור התבגרותו וצמיחתו של בן אדם אוניברסלי במדינת ישראל מילד מדברי לאינטלקטואל שוחר שוויון אוניברסלי. הספר תורגם לאנגלית ונמכר ברשת אמזון.

 

  • אתיאיזם מונותיאיזם

סיפור מסעו, מפגשיו ושיחותיו של בן אדם אוניברסלי במרחבי אוסטרליה וניו זילנד .

 

  • רשימותיו של בן אדם אוניברסלי, הרצאות וערבי שיח

אסופה של מאמרים שאוניברסלי כתב במשך השנים. שפת אמו היא ערבית אך בן אדם אוניברסלי הוא אוטודידקט של השפה העברית ולכן במרוצת חייו כתב מאמר אחד בלבד בערבית לעיתון 'אל סינארה' , אותו הכתיב בטלפון לנערה ערביה משכילה.  

 

בן אדם אוניברסלי

20150802_170751

 

בן אדם אוניברסלי עם אביו

 

CCF17082015_00002

 

בן אדם אוניברסלי עם אמו

 

CCF17082015_00001

 

פסל המגפיים והשעון, מעשה ידיו של בן אדם אוניברסלי

 

ללא שם

אשכול המגפיים מסמל את עבודות הדחק ורעיית פרות משלח ידו האחרון בקיבוץ חולית. השעון החגור למתניו של הפסל מסמל את כמיהתו להחליף כאוס ופונדמנטליזם שפושה במדינת ישראל ובסביבותיה בקצב מהיר ומפחיד, בסדר ופרפקציוניזם.

X