אשה זרה | לרכישה באינדיבוק
אשה זרה

אשה זרה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 52
- 39

שני קולות של שתי נשים מספרים לסירוגין את 'אשה זרה'. האשה האחת היא מלי נוסבאום, גרושה ואם לשני ילדים בוגרים – פרקליטה בכירה, המופיעה לאורך הספר כתובעת בפני הֶרכב של שלושה שופטים בבית-המשפט המחוזי, במשפטה של אשה שלטענת התביעה רצחה את בעלה בכוונה-תחילה. קטעים של הדיון המשפטי ותהפוכותיו מלווים את עלילת הרומאן.

האשה האחרת היא סלאבה סֶמיוֹנוֹבה, עוזרת-הבית האוקראינית של מלי, אשר מלי אינה מעלה על דעתה שאינה עולה חדשה יהודייה מרוסיה, אלא עובדת זרה לא-חוקית, שעזבה מאחוריה תינוקת ולא ראתה אותה כבר שש שנים. האשה הציורית הזאת, שחיה בארץ בהוויה מוכחשת ושקופה, חולמת לזייף את זהותה ולהפוך לישראלית, ובינתיים היא פוקחת לעבר מלי עין אירונית-אמפתית, ובסגנונה הייחודי, המשעשע והמפעים, היא יודעת להבין את מלי אולי יותר מכל אדם אחר.

מלי, שבעיני העולם היא ודאי אשה מצליחה, פרפקציוניסטית ונוקשת-עקרונות, נאלצת להתמודד עם הפער שבין עקרונותיה לבין מה שקורה בחייה "לא במתכוון", מה שלא רצתה שיקרה ולא ידעה כיצד הוא קורה – כלומר, עם פרשיית האהבים החשאית שלה עם השופט הנשוי היושב מולה כאחד משלושת שופטי ההֶרכב. בסדר "המופתי" של חייה לא ברורה לה האהבה הזאת, שאין לה בה שום שמחה, והיא מרגישה בה "כמו ילדה שהציתה אש בארון הבגדים של הוריה ומתענגת על יפי הלהבה".

המשבר מתחולל בשלהי מבצע "עופרת יצוקה": דווקא הניצחון של מלי בערכאה הראשונה, המקבלת פה אחד את גרסת התביעה שהנאשמת רצחה את בעלה בכוונה-תחילה, נכרך בהתמוטטות עולמה הפנימי של הפרקליטה. מה שיקרה לה ייאלץ אותה להכיר בכך שבני-אדם בקושי יודעים מה כוונותיהם, וכי ערפל סמיך עוטף את הכוונה גם בעיני האדם-הפועל עצמו.

ובדיוק במקביל מתמוטט גם העולם האשלייתי של סלאבה, הנאלצת לחזור ולדבוק בעולמה הישן. עלילותיהן של שתי הנשים המספרות את הרומאן אנאלוגיות במידה רבה, מבלי שהן מודעות לכך, ואת חייהן מטלטלות שאלות של זהות, נאמנות, אהבה, יחסים בין אמהות לילדיהן והצורך להתפייס עם משהו בעברן. בסופו של דבר יתהו הקוראים מי מן השתיים היא "האשה הזרה".

'אשה זרה' הוא הרומאן השלישי של אבירמה גולן.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אשה זרה”

הייתי צריכה לשמוע לאוֹקסָנָה. היתה לה הרגשה לא־טובה. עוד לפני שהתחיל בלגן גדול היא הודיעה לי שבְּקיץ אנחנו חוזרות לאוקראינה.

 

איך שנגמר פסחא, אני מזמינה בשביל שתינו כרטיסי טיסה, אמרה.

 

למה, קְסֶנִיצְ'קָה, נבהלתי. את לא צריכה, אני בעצמי –

 

לא, היא אמרה. את בעצמך שום דבר. מזמן הבנתי. אם את לא נוסעת עכשיו אתי, את כבר נשארת כאן.

 

היא דפקה בְּיד שלה על שולחן.

 

ושתדעי לך, איימה, שזאת פעם ראשונה שאני אומרת לך, אבל גם פעם אחרונה.

 

אבל פעם אחרונה זאת, לא באמת היתה אחרונה. היתה עוד פעם, כשדברים כבר הסתבכו, ואז היא ממש התרגזה, לא כמו עכשיו, שראו בקלות שהיא מתאמצת לכעוס רק בשביל להשפיע עלי.

 

פְסְיוֹ, אמרה ברוסית, כאילו שמדברת בשם איזה שלטונות, ולא כי אולי חסֵרה לה מלה נכונה באוקראינית, עכשיו אנחנו הולכות לְשוק, ומחר את מודיעה לכולם.

 

מָלִי תהרוג אותי, אמרתי.

 

שטויות. היא תשמח בשבילך.

 

תשמח? היא לא מסתדרת בלעדי. והיא לא יודעת שום דבר. איך אני אסביר לה?

 

אל תסבירי כלום. ככה. את נוסעת ודי. תגידי שיש לך בעיות בְּמשפחה. את יודעת מה? יותר טוב שלא תגידי כלום – כמה שפחות ככה יותר טוב. תשאירי לה את נַסְטְיָה.

 

נסטיה? השתגעת? ראית פעם איך היא עובדת? יותר מלכלכת ממנקה.

 

תעשי מה שאת מבינה.

 

אוֹקסָנָה יותר גדולה ממני בעשרים שנה. בעל שלה נעלם לה כבר לפני שנים כמו אדים מקומקום והשאיר אותה עם שני ילדים. ילד גדול, שבעוד כמה חודשים משתחרר שם מִצבא, רוצה להתחתן באוגוסט. חברה שלו בהיריון. בְּהתחלה חשבתי שבגלל זה היא פתאום רוצה כל־כך לחזור. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי סתם נמאס לה, כמו שאמרה, ואולי היא באמת דואגת בגללי.

 

אם את עוזבת, ניסיתי להפחיד אותה, את לא יכולה יותר לחזור לכאן. הם מסתכלים בשבעים עיניים. גם עם פספורט חדש תיכף יגלו שזאת את.

 

אם אני בכלל רוצה לחזור, אמרה. אני כבר אסתדר. ולך לא צריך להיות אכפת אם כן אפשר לחזור או לא.

 

לא עניתי.

 

אל תעשי לי פרצוף ואל תצטערי, ניחמה אותי. אין לך מה לעשות כאן יותר.

 

איפה אני אמצא שם עבודה? לחשתי. בטן שלי התחילה לכאוב, והרגשתי מין חולשה בְּרגליים.


מה את מדברת שטויות? צעקה אוֹקסָנָה. ילדה כמו שאת, בת עשרים־ושבע, עם ראש שיש לך – לא הגיע זמן שתלמדי מקצוע של בנאדם? שבעל שלך יעבוד! שאמא שלו תעבוד! שאמא שלך! מה, הם חולים שהם התרגלו שאת ככה מאכילה אותם? מה הם חושבים, שכל חיים שלך את תנקי בית־שימושים של אנשים זרים?

 

"בית־שימושים" אמרה בעברית. ככה היא בוחרת מלים, מתאימה אותן כמו נעליים לשמלה: בשביל זיכרונות יש לה אוקראינית, בשביל החלטות חשובות רוסית, בשביל חומרי־ניקוי ושמות של חדרים – עברית. ואלה לא כל שפות שלה. קרה פעם ששרתי לעצמי איזה שורה בפולנית, סתם נכנסה לי בְּראש, מימים שהייתי בחורה ובשבת־ראשון הייתי עוברת גבול ברכבת עם פָּקֶטים סיגריות מתחת למעיל גדול וחוזרת עם כסף לכל משפחה – אז שרתי לי בפולנית ואל תשאלו איזה פרצוף היא עשתה! התיישרה עם כל גוף שלה והביטה עלי כאילו שנותנת לי פקודה לקפל ולהכניס לְארון, למגירה הכי עמוקה.

 

תסלחי לי מאוד! היא אמרה. טינופת כזאת אני לא מוכנה לשמוע!

 

אפשר לחשוב שלא ידעתי מה באמת מפריע לה. לא כזה מסובך. עד היום נשארו לה סימנים בכל גוף ממכות שפולני שלה היה מרביץ לה עד שמשטרה תפסה אותו על משהו אחר, איזה הברחות, וזרקה אותו לְפּוֹלניה, ושם כבר חיכתה לו רשימה ארוכה של חטאים, שבגללה הוא גמר בבית־סוהר, וזה גם היה סוף של סיפור שלו איתה.

 

אבל שתקתי ועשיתי את עצמי לא־מבינה.

 

הרבה פעמים אני עושה את עצמי לא־מבינה. ככה אנשים לא כועסים עלי גם אם הם אמרו על עצמם דברים מאוד פרטיים שאחר־כך רוצים לבלוע בחזרה. אני רואה בְּעיניים שלהם מחשבה: נו, זאת, איך שלא יהיה, היא כמו שֶׁקיר, שום דבר היא לא תופסת ממה שמדברים. אבל אני יש לי בְּראש כמו מכונה ששואבת כל דבר פנימה ואף מלה לא נושרת ממנה החוצה. אפילו לא לְחברות הכי טובות שלי. אפילו לא לְמשפחה.

 

יש ימים שכבר מתפוצץ לי מוח מרוב דיבורים וצעקות ובכי של אחרים, ואני מתחננת אל עצמי: תוציאי, תוציאי, תזרקי, מה את צריכה את כל זה? זה לא שלך! מה את, מחסן של כולם? אבל שום דבר לא עוזר. אם היו מציירים אותי, היו רואים גוף קטן של אשה, ומעליו מודבק צוואר דק, שמחובר אליו ראש ענקי סגור על מנעול, מלא רעש של זרים, שמעורבבים בו חתיכות של געגועים וכעס, עלבונות וזיכרונות, צער וחרטה – שלהם, לא שלי, אני על מה יש לי בכלל להתחרט? ולמי יש זמן?

 

ידיים שלי כבר התקלפו מתחת לְכּפפות־גומי, אבל לא נורא. בית־שימוש הבריק לי מול עיניים ולא הייתי צריכה לחשוב על שום דבר. ככה כולם כאן אוהבים בית־שימושים שלהם. אליהם יש להם חולשה במיוחד. שיהיה בלגן בְּחֶדר־ילדים, לכלוך בכל־מיני ארונות – העיקר שבית־שימושים יבריקו מניקיון.

 

שיפשפתי בכוח ושטפתי בהמון מים. אין לנו הרבה מים, אומרת לי מלי תמיד. תחסכי, סְלָאבָה. אבל ברגע שהיא יצאה מבית מילאתי מיד דלי ועוד דלי, וזרמים של ירוק חלש עם טיפּ־טיפה קצף נשפכו לי קרירים ונעימים על אצבעות רגליים.

 

ואז רקדתי לי בשקט, לאט, עם מגב וסמרטוט, כמו זוֹלוּשְׁקָה שמנקה וילה של אמא חורגת. קודם עשיתי שלוליות, אחר־כך דרכתי בְּאמצע בזהירות, ורק אז, כשהכל מסביב היה כאילו איזה נהר נכנס לסלון, שַׁטְתִּי מגב כמו סירה, אחת ושתיים, וסחטתי סמרטוט פעם ועוד פעם, ורק בסוף ניגבתי בתנועה רחבה.

 

רוח ממזגן ייבשה רטיבות, ונהיה קריר, וריח טוב טיפס מרצפה, וחלונות נִצְנִצְנְצוּ להם מניקיון, ואני הורדתי תריסים לאט. ושֶׁקט. רק ציפור אחת על עץ ציפצפה כאילו דחוף לה מאוד להודיע משהו לכל עולם.

אבירמה גולן  היא עיתונאית, סופרת, מתרגמת ואשת טלוויזיה.

שני הרומנים הראשונים שלה, "העורבים" (2004)  ו"סימני חיים" (2008) זכו לשבחי הביקורת ולאהדת הקוראים. גולן נולדה בגבעתיים ב־1950. אביה היה מחלוצי העליה הרביעית ואמה באה מבית חרדי. בילדותה למדה בתל אביב בבית הספר "יבנה", ולאחר שעברה המשפחה לירושלים סיימה את לימודיה בגימנסיה העברית "רחביה". את שירותה הצבאי עשתה בלהקת פיקוד דרום. לאחר שהשתחררה מצה"ל שיחקה תקופה קצרה בתיאטרון והשתתפה במחזמר "עיר הגברים" על פי סיפורי דיימון ראניון. למדה ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב בין 1972 ל־1975 והתמחתה בתרגום. בעשור שלאחר מכן תירגמה כ־20 ספרים מאנגלית. בסוף שנות ה-70 הייתה אחת התסריטאיות של תוכנית הטלוויזיה "מה פתאום?!".

 

בין 1983 ל־1987 למדה לשון וספרות צרפתית בפריז וכתבה טור שבועי במוסף "דבר השבוע" של העיתון "דבר". מ־1987 הייתה חברה במערכת "דבר" ומשנסגר העיתון, הצטרפה ל"הארץ" ב־1991. מאז 1996 הייתה חברה בהנהלת מערכת העיתון וכתבה בו מאמרי פובליציסטיקה, בעיקר בנושאי חברה ומגדר. בין לבין פירסמה כמה ספרי ילדים ואת ספר העיון "על עצמן: שיחות עם נשים בישראל" (1988). בדצמבר 2004 ראה אור הרומן הראשון פרי עטה, "העורבים". באפריל 2008 עברה עם בן זוגה שמוליק שם-טוב להתגורר בשדרות, משם דיווחה בבלוג "השקד 12, שדרות", באתר "הארץ".

במאי 2012 פרשה מעיתון "הארץ"‏ ומונתה למנהלת המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת ים‏.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X