ארץ האגדות 3, אזהרת האחים גרים | לרכישה באינדיבוק
ארץ האגדות 3, אזהרת האחים גרים

ארץ האגדות 3, אזהרת האחים גרים

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 392
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

קונר משוכנע שהרפתקאותיו בעולם האגדות נגמרו עד שהוא מגלה רמז מסתורי שהושאר על ידי האחים גרים לפני מאתיים שנה. בעזרת בְּרִי, חברתו לכיתה, יוצא קונר למסע מסוכן ברחבי אירופה כדי להציל את ארץ האגדות.
בינתיים, אלכס ממשיכה באימוניה להפוך לפיה הסנדקית הבאה… אבל כל ניסיונותיה למלא משאלות משתבשים. האם תהיה מוכנה אי־פעם להוביל את מועצת־באושר־ובעושר?
כשכל הסימנים מראים שאסון עומד להתרחש, אלכס וקונר חייבים לגייס את כל תושבי ארץ האגדות כדי להציל את המצב. אבל שום דבר לא הכין אותם לקרב הנורא העתיד להתחולל… או לסוד האיום שישנה את חייהם לנצח.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארץ האגדות 3, אזהרת האחים גרים”

בקרוב…

הזדמנות לימודית

 

 

שעת חצות כבר חלפה וכל הבתים ברחוב סיקָמוֹר היו חשוכים לגמרי, חוץ מביתו של דוקטור רוברט גורדון. באור היחיד שבקע מחלון בקומה השנייה נראתה צללית נעה הלוך ושוב: בנו החורג של הדוקטור, קונר ביילי, התרוצץ בחדר השינה שלו. מועד הטיול לאירופה היה ידוע לו זה מכבר, אך הוא דחה את אריזת המזוודה שוב ושוב, עד ללילה האחרון לפני נסיעתו.
שידורים חוזרים של סדרת מדע בדיוני מרתקת היו אחראים במידה מסוימת לדחייה המתמשכת. הרפתקאותיה מסמרות השיער של מפקדת ספינת החלל שמצילה את אנשי צוותה ממרדף של חייזרים מרושעים היו מותחות כל־כך עד שהוא לא היה מסוגל להתנתק מהמרקע. רק הצצה חטופה בשעונו, והידיעה שבעוד שבע שעות בלבד עליו להיות בנמל התעופה, אילצו אותו לכבות את הטלוויזיה ולהתחיל להתרכז באריזה.
"בואו נחשוב רגע," אמר קונר לעצמו. "אני אהיה בגרמניה שלושה ימים… אז אצטרך כנראה לקחת איתי שנים־עשר זוגות גרביים." הוא הנהן בהחלטיות והטיל שנים־עשר זוגות גרביים למזוודה. "לעולם אין לדעת, באירופה יכולות להיות המון שלוליות."
קונר הוציא עשרה תחתונים מקופלים ממגירת השידה והניח אותם על מיטתו. הוא לא ישתמש בכולם, אבל זיכרון טראומטי מימי גן הילדים — מסיבת פיג'מות שהסתיימה במיטה רטובה — לימד אותו שאסור לקמץ בתחתונים, וכל המרבה הרי זה משובח.
"בסדר, אני חושב שארזתי הכול," אמר קונר ומנה את הפריטים במזוודתו. "יש לי כאן שבע טי־שירטס, ארבעה סוודרים, אבן המזל שלי, שני צעיפים, אבן המזל השנייה שלי, תחתונים, גרביים, פיג'מה, אסימון המזל בפוקר, ומברשת השיניים שלי."
הוא הביט סביבו ותהה אם יש עוד משהו שהוא עשוי להזדקק לו באירופה.
"אה, מכנסיים!" קרא, שמח שנזכר בהם בעוד מועד. "אני צריך מכנסיים!"
אחרי שהוסיף את הפריטים החסרים (והחיוניים) למזוודתו, התיישב קונר על קצה מיטתו ונשם נשימה עמוקה. חיוך נערי עלה על פניו. אי־אפשר להכחיש — הוא היה נרגש!
בסוף שנת הלימודים הקודמת נקרא קונר לבוא למשרדה של מנהלת בית הספר שלו, גברת פיטרס, ושם הוצגה בפניו אפשרות מסעירה.
"עשיתי משהו רע?" שאל קונר מיד אחרי שהתיישב מולה.
"מר ביילי, למה אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכל פעם שאני מזמינה אותך למשרד שלי?" אמרה המנהלת והביטה בו מעל למשקפיה.
"סליחה. פשוט קשה לי להשתחרר מהרגלים ישנים, כנראה." הוא משך בכתפיו.
"הזמנתי אותך הנה משתי סיבות," אמרה גברת פיטרס. "קודם כול, רציתי לדעת איך אלכס מתאקלמת בבית הספר החדש שלה — תזכיר לי איפה היא נמצאת, בוורמונט?"
קונר בלע את רוקו ופער את עיניו. "אה!" אמר. לפעמים הוא שכח את השקר שסיפקה המשפחה לבית הספר כהסבר להיעלמותה של אחותו. "שלומה מעולה! היא אף פעם לא הייתה מאושרת יותר!"
גברת פיטרס נשכה את שפתיה והנהנה, אך ניכר בה שתשובתו קצת אכזבה אותה. "יופי, אני שמחה בשבילה," אמרה. "אם כי לפעמים אני מתנהגת קצת באנוכיות וחושבת שהייתי רוצה לראות אותה שוב בין התלמידות שלנו. אבל אימא שלך סיפרה לי על תוכניות הלימודים שהם מציעים שם ואני בטוחה שהיא נהנית מהן."
"ברור שהיא נהנית!" אמר קונר והסיט את עיניו שמאלה כדי להתחמק מיצירת קשר עין. "ואלכס תמיד אהבה עצים… וסירופ מייפל… אז ורמונט מתאימה לה."
"אני מבינה," אמרה גברת פיטרס וצמצמה את עיניה. "והיא גרה אצל סבתא שלכם, נכון?"
"כן, אלכס עדיין עם סבתא… שגם היא אוהבת עצים וסירופ מייפל. זו תכונה משפחתית, נדמה לי," אמר קונר והסיט את עיניו ימינה. לרגע תקפה אותו בהלה כי לא הצליח להיזכר לאיזה צד נוטים אנשים להסתכל כשהם משקרים — הוא צפה בטלוויזיה בתוכנית מיוחדת שהוקדשה לנושא זה.
"אם כך תמסור לה דרישת שלום חמה ממני ותגיד לה בבקשה שתקפוץ לבקר אותנו בפעם הבאה שתבוא העירה," אמרה גברת פיטרס.
"אני אמסור לה," הבטיח קונר, ששמח לשנות נושא.
"ועכשיו נעבור לסיבה השנייה שבגללה הזמנתי אותך הנה היום." גברת פיטרס הזדקפה בכיסאה ודחפה לעברו עלון שהיה מונח על שולחנה. "לפני ימים אחדים שמעתי חדשות מסעירות מעמיתה ותיקה שלי שמלמדת אנגלית בפרנקפורט — זה בגרמניה. מתברר שאוניברסיטת ברלין גילתה קפסולת זמן שהייתה שייכת לאחים גרים. אני משערת שאתה זוכר מי הם היו מהשיעורים שהעברתי לכם בכיתה ו'."
"את רצינית? סבתא שלי הכירה אותם!" אמר קונר.
"מה אמרת?"
קונר בהה בה רגע באלם, מזועזע מחוסר הזהירות שלו. "זאת אומרת… כן, אני בהחלט זוכר אותם," הוא ניסה לחפות על פליטת הפה שלו. "הם האנשים האלה עם האגדות, נכון? סבתא שלי נהגה להקריא לנו את הסיפורים שלהם."
"אכן," אמרה גברת פיטרס בחיוך — היא כבר התרגלה להתפרצויות המשונות של קונר ולכן לא הטילה ספק קל שבקלים בדבריו. "ואוניברסיטת ברלין גם הודיעה שבתוך הקפסולה התגלו שלוש אגדות חדשות!"
"זה מדהים!" קונר התרגש באמת ובתמים מהחדשות האלה וידע שהן ירגשו גם את אחותו.
"אני מסכימה איתך," אמרה גברת פיטרס. "ומה שטוב עוד יותר, אוניברסיטת ברלין מתכננת אירוע גדול שבמהלכו היא תחשוף את הסיפורים. הם הולכים להקריא אותם לציבור הרחב בספטמבר הקרוב, שלושה שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים הבאה, בבית העלמין של כנסיית סנט מתֵיאוס שבו קבורים האחים גרים."
"גדול!" אמר קונר. "ואיך זה קשור אליי?"
"ובכן, כיוון שאתה בעצמך נעשית מין גְרים כזה…"
קונר צחק במבוכה והביט שמאלה. לא היה לה מושג כמה המחמאה הזאת הייתה קרובה לאמת.
"…חשבתי שיהיה לך עניין בנסיעה שאני מתכננת," סיימה גברת פיטרס וקירבה אליו עוד יותר את העלון. "החלטתי להזמין כמה תלמידים נבחרים כמוך — תלמידים שהוכיחו את עניינם הרב בכתיבה ובסיפור סיפורים — לנסוע איתי לברלין ולהיות בקהל שישמע את הסיפורים בפעם הראשונה."
בפה פעור מתדהמה נטל קונר את העלון ובהה בו. "זה נשמע פנטסטי!" הוא פתח את העלון והסתכל על כל הדברים המלהיבים שמציעה העיר ברלין. "נוכל לבקר גם במועדוני הלילה האלה?"
"לצערי, מחלקת החינוך סבורה ששום טיול אינו מצדיק הפסד של יותר משבעה ימי לימודים. אז בלי מועדוני לילה, חוששני. אנחנו נהיה שם רק שלושה ימים, אבל חשבתי שזאת תהיה הזדמנות לימודית שאתה לא תרצה להחמיץ," אמרה גברת פיטרס בחיוך מעודד. "יש לי הרגשה שממתינה לנו שם חתיכת היסטוריה."
חיוכו של קונר גווע כשעיניו הגיעו לשורה התחתונה בעלון, בה צוין מחירו של הטיול הזה.
"אויש, זאת הזדמנות לימודית נורא יקרה," אמר קונר.
"נסיעות לחו"ל אף פעם אינן זולות, לצערי," אמרה גברת פיטרס. "אבל אני יכולה לתת לך את הפרטים של כל מיני אנשים שתורמים לבית הספר…"
"חכי! אני כל הזמן שוכח שאימא שלי התחתנה לא מזמן עם רופא! אנחנו כבר לא עניים!" אמר קונר והחיוך שב אל פניו. "אבל רגע אחד, האם זה אומר שגם אני כבר לא עני? את זה צריך לשאול אותם. בסיפור הזה של בן חורג יש עוד המון דברים שאני לא מבין עד הסוף."
גברת פיטרס זקפה את גבותיה ומצמצה פעמיים, מתלבטת כיצד להגיב על דבריו. "את השיחה הזאת אתה תצטרך לנהל עם שניהם. אבל מספר הטלפון של המשרד שלי מופיע בסוף העלון, תתקשר אליי אם תצטרך את העזרה שלי כדי לשכנע אותם," סיימה את דבריה בקריצה קטנה.
"תודה רבה, גברת פיטרס!" אמר קונר. "את מי עוד הזמנת?"
"רק קומץ תלמידים," אמרה גברת פיטרס. "למדתי בדרך הקשה שאם מלווה אחת לוקחת איתה יותר משישה תלמידים, היא עלולה לאבד שליטה ולמצוא את עצמה במצב שכאילו לקוח מהספר בעל זבוב."
"אני מבין," אמר קונר. בדמיונו ראה שישה פראי אדם מכיתה ו' קושרים את גברת פיטרס לשיפוד וצולים אותה על מדורה, ולא הצליח לסלק את המראה הזה מראשו.
"אבל בְּרי קמפבל כבר נרשמה," אמרה גברת פיטרס. "אם אני לא טועה אתם לומדים יחד ספרות בכיתתה של מיס יוֹרְק?"
קונר הרגיש שלבו מתחיל להלום בקצב מואץ. לחייו האדימו והוא הידק את השפתיים במאמץ לכבוש את חיוכו. "אה, טוב," אמר בשקט אף־על־פי שבתוך תוכו צרח קול נרגש, "אני לא מאמין, בְּרי קמפבל נוסעת לגרמניה! איזה כיף! אלה החדשות הכי טובות שקיבלתי בחיים!"
"היא עצמה סופרת מוכשרת למדי. אני מתארת לי שיש לכם שפה משותפת," אמרה גברת פיטרס בלי לתת את דעתה על התרגשותו של קונר. "אני מקווה מאוד שגם אתה תוכל להצטרף אלינו. וכעת אתה צריך לחזור לכיתה."
קונר הנהן וקם ללכת, והמשיך להנהן לכל אורך הדרך חזרה לשיעור הביולוגיה. הוא לא הבין מדוע נעשה לו חם כל־כך בכל פעם שמישהו מזכיר את שמה של ברי קמפבל. הוא אפילו לא ידע בוודאות מהם רגשותיו כלפיה — אבל מסיבה כלשהי, קונר תמיד שמח לראות אותה והשתוקק למצוא חן בעיניה.
הוא לא היה מסוגל להסביר את הדבר לעצמו למרות המחשבה הרבה שהקדיש לנושא. אבל בדבר אחד היה קונר בטוח: הוא חייב לנסוע לגרמניה!
השיחה שניהל עם אמו ועם אביו החורג אחרי בית הספר תאמה פחות או יותר את ציפיותיו.
"זאת הזדמנות לימודית בלתי רגילה," הדגיש קונר. "גרמניה היא באמת ארץ מעניינת מאוד עם היסטוריה עשירה — נדמה לי שהייתה שם מלחמה מתישהו — אני יכול לנסוע? אני יכול לנסוע?"
שרלוט ובוב ישבו על הספה מולו ועיינו בעלון. שניהם שבו זה עתה מעבודתם בבית החולים לילדים ואפילו לא הספיקו להחליף את מדי חדר הניתוח הירוקים לפני שקונר הנלהב התנפל עליהם.
"זה באמת עושה רושם של טיול נפלא," אמרה שרלוט. "אבא שלך היה מתרגש מאוד אילו שמע על קפסולת הזמן של האחים גרים!"
"אני יודע, אני יודע! בגלל זה אני חייב לנסוע — כדי לייצג את כולנו באירוע הזה. בבקשה, אני יכול לנסוע?" שאל, מנתר ניתורים קטנים במקום. בכל פעם שקונר ביקש מהם דבר־מה הוא התנהג כמו כלבלב היפראקטיבי.
התלבטותם לא נמשכה יותר מדקה, אבל בעיני קונר הדקה הזאת נראתה ארוכה כמו הנצח. "אוי, בחייכם! לאלכס מותר לחיות בממד אחר ואני אפילו לא יכול לנסוע לטיול בית ספר לגרמניה?"
"אתה יכול בהחלט," אמרה שרלוט.
"יש!" קונר הניף את ידיו באוויר.
"אבל אתה תיסע על חשבונך," מיהרה שרלוט להוסיף.
ידיו של קונר נשמטו באכזבה וכל האוויר יצא ממנו כמו מכדור פורח מפוצץ. "אני רק בן שלוש־עשרה, אני לא יכול לממן נסיעה לאירופה!"
"זה נכון, אבל מאז שעברנו לגור בביתו של בוב אתה מקבל דמי כיס בתמורה לביצוע כל מיני מטלות בבית, ובקרוב מאוד תחגוג יום הולדת ארבע־עשרה," אמרה שרלוט שעשתה חישוב מהיר בראשה. "אם תצרף את כל הסכומים האלה ותוסיף להם תרומה קטנה מבית הספר, תוכל לשלם…"
"חצי מהעלויות," אמר קונר. הוא כבר עשה את כל החישובים האפשריים בהתאם לכל תסריט שעשויים ההורים להציג בפניו. "אז אני אוכל לנסוע לשם אבל לא אוכל לחזור."
בוב הביט בעלון ומשך בכתפיו. "שרלוט, מה דעתך שנתחלק איתו חצי־חצי? זאת באמת הזדמנות לימודית בלתי רגילה. וחוץ מזה, הוא תמיד היה ילד טוב כל־כך, לא יקרה שום דבר אם נפנק אותו קצת."
"תודה, בוב! אימא, תקשיבי לבעל שלך!" אמר קונר, ונופף לעברו בשתי ידיו כאילו כיוון מטוס למסלול שלו בנמל התעופה.
שרלוט שקלה את ההצעה לרגע. "אני מסכימה," אמרה לבסוף. "אם תשיג את החצי שלך ותוכיח לנו שאתה באמת רוצה לצאת לטיול הזה, ניתן לך את החצי האחר. עשינו עסק?"
קונר לא היה מסוגל לעמוד בשקט מרוב התרגשות. "תודה, תודה, תודה!" קרא ונפנף בשתי ידיו. "תענוג לעשות איתכם עסקים!"
וכך, אחרי ארבעה חודשים שבהם חסך כל פרוטה מדמי הכיס שלו, מהמתנות שקיבל ליום הולדתו ומהכסף שהרוויח ממכירת ממתקים, מיני מאפה וכלי קרמיקה מכוערים (שאת רובם קנו שרלוט ובוב) באירוע ההתרמה של בית הספר, הצליח קונר לאסוף חצי מהסכום הדרוש והיה מוכן לנסוע לגרמניה.
בתחילת השבוע של הנסיעה, כשהגיע זמנו של קונר להתחיל לארוז, נכנס בוב לחדרו ובידו הפתעה נוספת. הוא הטיל מזוודה ישנה מאובקת על מיטתו של בנו החורג. היא הייתה חומה ומכוסה מדבקות מאתרי תיירות מפורסמים והפיצה בחדרו של קונר ריח של כפות רגליים לא רחוצות.
בוב הניח את ידיו על מותניו והביט במזוודה בגאווה. "זה בשבילך," אמר בוב.
"מה זה?" שאל קונר. "ארון מתים?"
"לא, זאת המזוודה שבה אני השתמשתי בנסיעה שלי לאירופה אחרי גמר הלימודים בקולג'." בוב ליטף את המזוודה בעדינות כאילו הייתה כלב ישיש. "עשינו חיים ביחד — הגענו להמון מקומות מעניינים. חשבתי שתוכל להשתמש בה בנסיעה לגרמניה."
קונר לא העלה בדעתו לקחת דבר כזה לגרמניה — הוא היה המום מעצם העובדה שהמזוודה לא התפוררה בנגיעה ראשונה כמו מומיה שנחשפה לאוויר אחרי שהייה של אלפי שנים בקבר אטום. "אני לא יודע מה לומר, בוב," אמר, מסתיר את הסתייגותו מאחורי חיוך מעושה. הוא לא יכול לסרב לבוב, שבלעדיו לא היה נוסע בכלל.
"אין צורך להודות לי," אמר בוב, אם כי אמירת תודה הייתה הדבר האחרון שעליו חשב קונר. "רק תעשה לי טובה ותשיג מדבקה מברלין עבור בֶּטְסי."
"למזוודה הזאת יש שם?"
"בוודאי," אמר בוב ופנה לצאת מהחדר של בנו החורג. "תהנה ממנה! אה, כמעט שכחתי, צריך להפעיל קצת כוח כדי לסגור את המנעול השמאלי שלה. פשוט תשעין עליו את הגב ותלחץ והכול יהיה בסדר."
רק בסוף השבוע גילה קונר על מה בדיוק דיבר בוב. הוא התאמץ לסגור את המנעול עם המכנסיים שהוכנסו למזוודה ברגע האחרון, אבל אחרי שלוש דחיפות חזקות, שכמעט הרסו לו את הגב, בטסי הכניעה אותו.
"בסדר, אולי אוכל להסתפק בשישה זוגות גרביים, ארבע טי־שירטס, חמישה תחתונים, שני סוודרים, פיג'מה, אסימון המזל בפוקר, מברשת שיניים ואבן מזל אחת," אמר קונר לעצמו. הוא הוציא את הפריטים המיותרים מהמזוודה וסגר אותה בלי קושי, ובזאת הסתיימה האריזה.
שעת השינה של קונר חלפה מכבר, אבל הוא רצה להיות ער עוד זמן־מה. הוא רצה להתענג על ההתרגשות זמן רב ככל האפשר. ההתעסקות בנסיעה לגרמניה הייתה דרך מצוינת להסב את תשומת הלב מהמחשבות האחרות שהטרידו את קונר בעת האחרונה. בעודו מביט סביבו בחדר שלו ומטה אוזן לדממה המוחלטת בבית, השתלטה על קונר תחושת הבדידות שהשתדל כל־כך לדכא. משהו היה חסר בחייו… אחותו.
קונר פתח את חלון החדר כדי להפר במקצת את הדממה. אך רחוב סיקמור היה דומם בדיוק כמו הבית ולא הביא לו נחמה רבה. הוא בהה בכוכבים המנצנצים בשמי הלילה. הוא תהה אם אלכס יכולה לראות את אותם הכוכבים מהמקום שבו היא נמצאת. אולי אחד מהכוכבים שבהם הוא מביט הוא ארץ האגדות אבל עדיין לא גילו אותה. האם לא תהיה זו תגלית נפלאה? הוא ימצא נחמה רבה בידיעה שהוא ואחותו נמצאים אמנם במרחק שנות אור זה מזה אבל לא בממדים שונים.
כשלא יכול עוד לשאת את הבדידות, אמר קונר לעצמו, "מעניין אם היא ערה."
הוא ירד חרש במדרגות ונכנס לחדר המגורים. אחד מקירותיו היה ריק כמעט לגמרי, רק מראה מוזהבת גדולה הייתה תלויה עליו. את המראה הזאת נתנה להם סבתם בפעם האחרונה שהיו ביחד — היא הייתה האמצעי היחיד ליצירת קשר בין התאומים.
קונר נגע במסגרת הזהב של המראה והיא התחילה לזהור ולנצנץ. היא תזהר כך דקות אחדות עד שאלכס תופיע במראה או תשוב למצבה הרגיל אם אלכס לא תופיע. והלילה היא לא הופיעה.
"היא עסוקה כנראה," לחש קונר לעצמו. "היא תמיד עסוקה."
בהתחלה, אחרי שובו מההרפתקה האחרונה שלו בעולם האגדות, שוחח קונר עם אחותו במראה בכל יום במשך שעתיים לפחות. אלכס סיפרה לו על השיעורים שהיא מקבלת מסבתם ועל הקסמים שבהם היא לומדת להשתמש. הוא סיפר לה על ימיו בבית הספר ועל מה שמלמדים אותו שם, אבל הסיפורים שלה תמיד היו הרבה יותר מעניינים.
למרבה הצער, ככל שאלכס נעשתה מעורבת יותר בחיי עולם האגדות, כך הלכו השיחות היומיות בין התאומים ופחתו. לפעמים חלף שבוע ויותר בין שיחה לשיחה. לא פעם תהה קונר אם אלכס עוד צריכה אותו בכלל. תמיד ידע שיום אחד יתבגרו שניהם וינהלו חיים נפרדים — אבל לא העלה בדעתו שזה יקרה מוקדם כל־כך.
קונר נגע במראה שוב והמתין בתקווה שאחותו תופיע. הוא לא רצה לנסוע לגרמניה לפני שתהיה לו הזדמנות לדבר איתה.
"נראה לי שאצטרך לספר לה על הנסיעה אחרי שאחזור ממנה," אמר לבסוף ופנה לשוב למיטתו.
הוא כבר הגיע למדרגות כששמע מאחוריו קול לוחש, "קונר, אתה שם?"
קונר שב בריצה למראה ולבו ניתר משמחה. אחותו עמדה לפניו במראה. ראשה היה עטור בזר קלוע מפרחי ציפורן לבנים והיא לבשה שמלה זוהרת שצבעה כצבע השמים. מצב רוחה של אלכס היה טוב אבל קונר התרשם שהיא עייפה מאוד.
"היי, אלכס! מה שלומך?" שאל.
"שלומי מצוין," אמרה אלכס בחיוך רחב. קונר הרגיש שהיא שמחה לראות אותו לא פחות מששמח הוא לראות אותה. "למה אתה ער בשעה מאוחרת כל־כך?"
"לא הצלחתי להירדם," אמר קונר. "מרוב התרגשות, כנראה."
אלכס קימטה את מצחה. "מרוב התרגשות ממה?" שאלה, אבל לפני שהספיק קונר לומר משהו היא ענתה על שאלתה בעצמה. "אה, אתה נוסע לגרמניה מחר, נכון?"
"כן," אמר קונר. "בעצם, כבר היום בעוד כמה שעות. נורא מאוחר כאן עכשיו."
"לגמרי שכחתי! אני כל־כך מצטערת!" אמרה אלכס, מאוכזבת מעצמה על שהניחה לאירוע החשוב הזה לפרוח מזיכרונה.
"זה בסדר," אמר קונר. ובאמת לא היה לו אכפת כלל, הוא פשוט שמח לראות אותה.
"הייתי כל־כך עסוקה עם שיעורי הקסמים ועם ההכנות לנשף החניכה של הפיות," אמרה אלכס. היא שפשפה את עיניה. "אפילו שכחתי את יום ההולדת שלנו! תגיד, זה נורמלי? סבתא ואימא אווזה אפו לי עוגה ואני שאלתי אותן לכבוד מה זה!"
כעת הגיע תורו של קונר לקמט את מצחו. "נשף החניכה של הפיות? על מה את מדברת?"
"סתם מסיבה גדולה שמועצת הפיות עורכת לכבוד הצטרפותי למועצת הפיות," אמרה אלכס כמציינת עובדה ידועה מכבר.
"זה נפלא, אלכס!" קרא קונר. "את מצטרפת למועצת הפיות מהר כל־כך? את בטח תהיי חברת המועצה הצעירה ביותר בכל הזמנים!"
חיוך גאה ונלהב האיר את פניה. "נכון," אמרה. "סבתא חושבת שאני כבר מוכנה. אבל לא בטוח שאני מסכימה איתה; יש לי עוד כל־כך הרבה ללמוד…"
"את יודעת איזו אישה מגוננת היא סבתא. היא אחת שתגונן על הים מפני טיפות הגשם," אמר קונר. "אם היא חושבת שאת מוכנה, סביר להניח שזה נכון."
"סביר להניח," אמרה אלכס בלי ביטחון רב בקולה. "זה כרוך בהמון אחריות. החברות במועצה הופכת אותי באופן אוטומטי לנציגה במועצת־באושר־ובעושר, וזה אומר שאני אצטרך לחוות את דעתי לגבי החלטות רבות כל־כך — מכאן שהמון אנשים ויצורים יישאו את עיניהם אליי ויצפו שאנחה אותם…"
"אלמלא את, מועצת־באושר־ובעושר בכלל לא הייתה קיימת," הזכיר לה קונר. "כל העולם הזה יהיה אסיר תודה לך לנצח על שהבסת את הקוסמת. אני במקומך לא הייתי דואג יותר מדי."
אלכס הישירה מבט לעיניו וחייכה. "תודה, קונר." דברי העידוד שלו תמיד היו חשובים לה יותר מכול.
"מה שלום סבתא, דרך אגב?" שאל קונר.
"שלומה טוב," אמרה אלכס. "היא נורא מתגעגעת אליך ואל אימא — כמעט כמוני. ולמדתי ממנה המון בחודשיים האחרונים. באמת, קונר, היית מתפעל מאוד מחלק מהדברים שאני יכולה לעשות עכשיו."
קונר צחק. "אלכס, אני מתפעל ממך מאז שהיינו בבטן אמנו. אני בטוח שחלק הרחם שלך תמיד היה הרבה יותר נקי ומסודר משלי."
אלכס פרצה בצחוק כנגד רצונה — היא התגעגעה לחוש ההומור של אחיה ולמרות זאת לא רצתה לעודד אותו. "נו באמת, קונר? בדיחות רחם? בחייך. יש לך מזל שאימא ישנה ולא יכולה לשמוע אותך עכשיו," אמרה. "אגב, אימא בסדר? היא תמיד נראית מאושרת מאוד כשהיא מדברת איתי אבל שנינו יודעים שהיא אלופת העמדות הפנים."
קונר הנהן. "אימא בסדר גמור, בכל הרצינות. היא מתגעגעת אלייך, אבל מאז שחזרנו תפסתי אותה רק פעם או פעמיים מזילה דמעות על תצלום ישן של כולנו יחד. בוב באמת עושה אותה מאושרת. כמעט שכחתי איך זה לראות אותה מאושרת כל הזמן — כאילו אבא שוב נמצא איתנו."
"אני שמחה לשמוע," אמרה אלכס. "אבא היה מתלהב מאוד מהטיול לגרמניה. הוא בטח היה מצטרף אליך אילו היה בחיים. הלוואי שגם אני הייתי יכולה לבוא."
קונר הביט בשעון. "אם כבר מדברים על זה, כדאי שאלך לישון עכשיו. אני צריך להיות בנמל התעופה בעוד משהו כמו שלוש שעות."
פניה של אלכס נפלו. "אוי, חבל מאוד. כל־כך התגעגעתי אליך — היה טוב להתעדכן," אמרה. "פשוט הייתי עסוקה מאוד. לפעמים עבר שבוע שלם ואני הרגשתי כאילו עברו רק יום או יומיים."
"אבל את עדיין מאושרת, נכון?" קונר נעץ בה מבט בוחן וזקף את גבותיו. אם היא תשקר לו, הוא יֵדע.
"מממ…" אלכס חשבה על כל השיעורים, על כל המטלות שלה, ולמרות המערבולת הרגשית והעייפות הרבה היא אמרה לו את האמת. "אם לדבר גלויות… אני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם! אני מתעוררת השכם בבוקר עם חיוך על הפנים מפני שלחיות כאן זה כמו לחיות בחלום שלא נגמר אף פעם!"
התאומים חייכו זה אל זה, שניהם ידעו שזאת האמת. למרות הקושי שלו לחיות בלעדיה, קונר ידע שאלכס נמצאת במקום שאליו היא שייכת ונהנית מכל רגע.
"הלוואי שהייתי יכול לקחת אותך איתי לגרמניה," אמר קונר.
"הלוואי!" אמרה אלכס. "אבל אני מסופקת אם יש סיפור של האחים גרים שאותו עוד לא שמענו מסבתא או מאבא או — רגע אחד…" עיניה ננעצו בתחתית המראה. "האם פינת המסגרת בצד הימני של המראה שלך קצת רופפת?"
קונר בחן את פינת המראה שלו. "לא… אבל חכי, אני חושב שבצד השמאלי כן."
"אתה יכול למשוך אותה בעדינות ולחשוף את פינת הזכוכית?" שאלה אלכס ועשתה כדבריה מהצד שלה.
"בוצע," אמר קונר.
"יופי!" אמרה אלכס. "עכשיו, אתה יכול לשבור בזהירות חתיכה קטנה בלי לסדוק…"
קלינק! קונר הראה לה שבר זכוכית גדול יותר מכף ידו. "ככה?"
קלינק! אלכס שברה חתיכה מהמראה שלה — השבר שלה היה קטן וישר יותר משל אחיה אבל שניהם לא אמרו מילה על כך.
"מושלם! עכשיו תביט בו!" אלכס הביטה בשבר המראה שלה.
קונר הביט בשבר המראה הקטן שבידו וראה את פניה של אחותו ניבטים אליו. "מדהים!" קרא בשמחה. "עכשיו אני יכול להחזיק אותך בכיס שלי כל הזמן! זה כמו שיחת וידיאו!"
"מעולה!" אמרה אלכס. "תמיד רציתי לראות את אירופה! עכשיו לך לנוח קצת, אתה לא רוצה להגיע לגרמניה מותש."
"בסדר. לילה טוב, אלכס," אמר קונר. "אני אתקשר אלייך — או אשתקף אלייך, ליתר דיוק — ברגע שארד מהמטוס!"
"אני אצפה לכך בכיליון עיניים," אמרה אלכס, מאושרת עד הגג מהיכולת להשתתף בטיול שלו. "אני אוהבת אותך, קונר."
"גם אני אוהב אותך, אלכס," אמר קונר. ועם הדברים האלה נמוגו התאומים זה מהמראה של זה ושבו לחייהם הנפרדים.
קונר עלה במדרגות וטמן בזהירות את שבר המראה במזוודתו עטורת המדבקות. הוא נשכב במיטתו ועצם את עיניו אך לא הצליח להירדם — הפגישה עם אחותו הפיחה בו כוחות מחודשים וכל ההתרגשות מהיום המצפה לו חזרה ביתר שאת.
הוא שכב ער וצחקק לעצמו. "כבר רכבתי על אווזה פלאית, טיפסתי על גבעול אפוּן ענקי, שחיתי אל מערה תת־מימית קסומה על גבו של צב ים והפלגתי בספינה מעופפת בשמים של ממד אחר…" מנה קונר בלבו את הרפתקאותיו. "אבל אני מתרגש מעלייה על מטוס מחר! מי היה מאמין…"

כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE, והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין.

הסדרה ארץ האגדות מככבת ברשימות רבי־המכר בעולם.

X