ארעיים וקבועים | לרכישה באינדיבוק
ארעיים וקבועים

ארעיים וקבועים

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 42

ארעיים וקבועים מתעד את החיים בקהילה הישראלית באזור מפרץ סן-פרנסיסקו: אנשי היי-טק, אקדמאים ואלה שיצאו לחפש את מזלם במקום חדש.

 

הספר מבוסס על ראיונות אישיים עם בני הקהילה בתחילת שנות האלפיים. נקודת המבט מהופכת: לא קבוצה המתבוננת מבחוץ בפרטים שעזבו אותה, "יורדים", אלא דווקא המהגרים עצמם מסבירים מדוע עזבו, כיצד בחרו לחיות בארה"ב, והאם ישובו לארצם. הספר מתבונן בחיי הישראלים מתוך השאלה המרכזית שהם שואלים את עצמם: האם החיים בארה"ב הם ארעיים, שהות למען מילוי "משימה" כלשהי, שאחר מילויה ישובו ארצה? או שמא התיישבותם בארה"ב היא הגירה של קבע?

 

תוך בחינת התנועה על הציר של שיבה-ארעיות-קביעות מנסה הספר לברר מה מיוחד בישראלים בארה"ב, ביחסי המגדר והקהילה שהצמיחו, ביחסם לדור השני להגירה, ואת ההתלבטות שלהם בשאלה אם לחיות בקהילה ישראלית מתבדלת או להיות חלק מקהילה יהודית.

 

על אף שהמשתתפים בוחנים את יחסם אל הישראליות ואל היהדות, נדמה כי סיפורי ההגירה והשיבה הם כלל-אנושיים, סיפורים על טרנספורמציה אישית ותרבותית, על גמישות ופתיחות לשונית, ועל מחיר ההגירה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארעיים וקבועים”

פתח דבר

כתבתי את הספר הזה כדי להשמיע בישראל את קולם של המהגרים[1] ממנה, כפי שהוא. איני רוצה לנסות ולהקיש ממנו על המפעל הציוני, לשפוט את המהגרים והשבים או להראות את ההגירה מישראל באמצעות פריזמה המתעלמת מן החוויות האישיות המגוונות הצומחות ממנה. כתבתי אותו בשנה האחרונה של שהות בת שמונה שנים וחצי מחוץ לישראל, ואת הכתיבה עשיתי בין השאר כדי שאוכל להחליט בעצמי היכן נגור משפחתי ואני. בשנות שהותי מחוץ לישראל רצוני נע כמטוטלת מקצה אחד למשנהו: לעתים רציתי לשוב ארצה ולעתים רציתי להגר מישראל לצמיתות. הרבה מהנחות היסוד שלי כשעזבתי את ישראל התבררו כלא נכונות. את הספר כתבתי כדי לבנות לעצמי מפה של מציאות חיי כמהגרת בכוח וכישראלית, ובתקווה שאבין את הדינמיקה האנושית והסוציולוגית בקהילת הישראלים בצפון קליפורניה – קהילה שהשתייכתי אליה ושהותירה חותם גדול על חיי בארה"ב, לעתים יותר מארה"ב עצמה. הקשרים האישיים המשמעותיים שלי בארה"ב היו כמעט אך ורק עם ישראלים בני הקהילה. כשסיימתי לכתוב את הספר, שבתי ארצה.

ארון הסטריאוטיפים הישראלי מלא בדימויי "יורדים": המצליחן, נהג המונית, האקדמאי ומי שמבטיח שישוב בשנה הבאה ולא מקיים. פעם היתה ציפי פרימו מחולון, "שנמאס לה מלקום ולשבת", מהגרת קרתנית ועלובה, והיום מדברים במיליונים שהרוויחו מנהלי חברות טכנולוגיה ישראליות המתגוררים בחו"ל. ארון הסטטיסטיקות הישראלי מלא גם הוא בחצאי אמיתות טעונות בשאלת ההגירה מישראל – מיליון, חצי מיליון ישראלים בחוץ. שליש מן הישראלים הצעירים שוקלים הגירה. מאות אלפי ישראלים בלוס אנג'לס. גם אלה אינם מדויקים ונוטים להעצים נקודות מבט מסוימות בלבד (ועל כך ארחיב באחרית הדבר). אציין כי משרד החוץ טוען שישנם 40 אלף ישראלים בעמק הסיליקון. בדיקה במפקד האמריקני מעלה כי לכל היותר ישנם 20 אלף ישראלים בעמק הסיליקון, אם לא פחות, וכי בריכוז הישראלי "הגדול" של עמק הסיליקון יש כֿ10 אלף. גם בלוסֿאנג'לס, שבה כביכול ישנם מאות אלפי ישראלים, קיים אותו פער מדאיג מבחינה מספרית.

עבודתם של דמוגרפים ישראלים כפרופ' ינון כהן מצביעה אף היא על המספרים הנמוכים בהרבה.

מאחורי ההגזמה או ההמעטה במספרי המהגרים ומשמעות הגירתם עומדות שאלות רבות, כלל ישראליות: על המדינה, על קיומה, על בריחת אליטות ועל היכולת להתקיים כמדינה קטנה – מדינה במצב מלחמה. מן הבחינה האישית, אולי השאלה הגדולה היא פשוט: "איך זה?" כי היציאה מישראל היא אפשרות שהישראלים אינם מסוגלים להתעלם ממנה: כאופציה מפתה או כמהלך ראוי לגנאי. כשסיפרתי לישראלים בישראל שאני חיה בארה"ב, התרשמתי שחיי מעוררים בהם סקרנות. הסקרנות שלהם מתמקדת בחיי היוםֿיום, בנסיון להבין את החוויה האישית. אני מקווה להשיב על חלק משאלותיהם, להראות להם כיצד ישראל נתפסת מבחוץ ולתת תמונה קבוצתית של הקהילה ושל יחידיה. בייחוד אני רוצה להראות לבני משפחה של מהגרים כיצד נראים חיי קרוביהם בנכר. אני חשה אמפתיה למי שמתגעגעים לבן משפחה אהוב שחי הרחק מהם. ובאופן עקיף נדמה לי, כי מן הראיונות אפשר ללמוד גם על הישראליות עצמה, בעיקר בסוגיות הקשר ליהדות, התוכן התרבותי, עדה ומגדר.

ליבת הספר היא סיפורים אישיים של ישראלים המתגוררים בצפון קליפורניה, באזור מפרץ סןֿפרנסיסקו. את האנשים בחרתי לפי תפיסתי את מגוון ה"טיפוסים" (מבחינה ביוגרפית) השונים בקהילה. ניסיתי לייצג את רוב בני הקהילה. איני מתיימרת לומר שהייצוג כולל, ואני מודעת לכך שבחרתי במי שנמנה עם הקהילה הישראלית ולא במי שבחר לחיות מחוץ לה (ולכן מצוי מחוץ לרשת הקשרים האישיים וההכרויות שדרכה משכתי מרואיינים לספר). הראיונות מתבססים על שיחות ומפגשים שארכו כל אחד שעות אחדות. התרכזתי בעיקר בשאלות הנוגעות לשינוי אישי ולהחלטה להגר, להישאר בארה"ב או לשוב ארצה. זהותם של המרואיינים הוסוותה: הקהילה קטנה, הסיפורים אישיים מאוד. לעתים הסוויתי רק עיסוק וכמה פרטים ביוגרפיים מזהים, ולעתים שיניתי הרבה יותר כדי להגן על פרטיות המרואיינים. כל השמות בדויים. הטקסטים הובאו לאישור המרואיינים – מגבלה שנטלתי על עצמי מפאת כבודם.

הספר הזה אינו יצירה עיתונאית. השתדלתי להיות ניטרלית כלפי המרואיינים. הכוונה היא לתת מקום לסיפור שלהם, בלא להכניס את קולי אלא כקול מסביר, מכוון או שואל. ברור לי ולמרואיינים, כי הסבר של ההגירה, ההחלטות לגביה ומהלכה הם הבניה מאוחרת, חוכמה שלאחר מעשה. בכל זאת אני סבורה שישנה חשיבות לאופן שבו בחרו לספר את סיפורם. המרואיינים בספר הם ישראלים המתגוררים באזור מפרץ סןֿפרנסיסקו.[2] בני הדור השני להגירה אינם כלולים בספר. רוב המרואיינים התגוררו בריכוז הישראלי הגדול בדרום עמק הסיליקון. כשאני משתמשת בספר במונח "ישראלים", כוונתי ליהודים ישראלים ולא לערבים אזרחי ישראל.[3] בחרתי שלא לתת ייצוג לשוהים ארעיים אשר הגיעו לעבוד באופן לא חוקי או לסטודנטים. משום כך אין בספר מי שגילו פחות משלושים (אלא כדור שני להגירה).

הייצוג הקלישאי של ישראלים מהגרים באמירה "בשנה הבאה נשוב ארצה" ובקריצה שישובו (אולי) רק "אחרי שהילד יסיים את הקולג'" אינו נכון בהכרח. למרות זאת הוא מבטא היטב את הפרדוקס המרכזי בנרטיב ההגירה מישראל – הגירה היא קבועה, ואילו יציאה לכמה שנים "לראות עולם" היא ארעית. השאלה, אם ההגירה היא אכן ארעית או קבועה היא שאלה מרכזית לישראלים בארה"ב, ומתוכה נולד יציר כלאיים אוקסימורוני: חיים שהם ארעיים וקבועים כאחד. רוב האנשים בספר נעו על הציר שבין ארעיות והגירה קבועה, חלקם שבו ארצה, חלקם נותרו בארה"ב לתמיד וחלקם יושבים על הגדר. איני באה לומר שהם חיים בשקר עצמי, שבו הם משכנעים את עצמם שאולי ישובו, כי איני יכולה לדעת מה טוב להם יותר. אבל אפשר לומר, שהתשובה על שאלת השיבה הפוטנציאלית היא דבר מה שהעסיק אותם בעבר או מעסיק אותם כעת, בין כאופציה שנזנחה בין כאופציה שהם אינם יכולים להניח לה. באחרית הדבר אני מציגה יותר בעניין הזה. עד אז אני רוצה לתת ההסבר קצר על המונחים "ארעיות" ו"הגירה". "מהגר" הוא מי שעזב את ארצו בראש ובראשונה כדי להגר לארץ אחרת במגמה להפוך בה לקבוע. משימתו אינה לעבוד בארץ אחרת, לחסוך כסף או ללמוד תואר אקדמי. משימתו היא להעתיק את חייו לארץ אחרת, ושאר הדברים הם אמצעי להשגת מטרה זו. כל הישגיו יתורגמו לחיים בארץ שאליה היגר – ארץ היעד. "ארעי" הוא מי שעוזב את ארצו כדי לבצע משימה שאפשר לתחום אותה בזמן, במדינה אחרת. אחרי שישלים את משימתו הוא מקווה להביא את פירות משימה זו (תואר, כסף, ניסיון חיים, קריירה) חזרה לארץ המקור, שבה הוא רוצה לקבוע את חייו. ההישגים באים לשפר את חייו בארץ המקור ולבנות בה קריירה או מעמד. כדי לדעת אם הצליח או לא, הוא משתמש בקנה המידה של ארץ המקור. בעוד שיהודי שנמלט מאירופה לארץ ישראל או לארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים היה מהגר, הרי שמי שנוסע לארה"ב "בשליחות" חברת הייֿטק שהוא עובד בה, מתוך ציפייה עמומה שישוב עוד כמה שנים, הוא ארעי. מכיוון שהרבה ישראלים מתחילים כארעיים אבל הופכים למהגרים דהֿפקטו (ורבים שבים גם כן), הם חיים כמה שנים כארעייֿקבע (למשל: אני, שחשבתי שאחזור, אך לא ידעתי מתי). הקונפליקט הפרדוקסלי ביסוד ארעיות הקבע צובע את חיי הפרט והקהילה הישראליים, את יחסי המגדר, את החינוך לדור השני ואת היחס ליהדות ולישראליות. הפרדוקס משמש גם פריזמה שמבעדה סבורים הישראלים אשר נותרו מאחור, בישראל, שאיֿאפשר לחתוך את הקשר לארץ.

שאלת הארעיות היא מרכזית להבנת הראיונות, ובעיקר השאלה, מתי המשימה הראשונית (לעשות תואר, לעבוד) הופכת לעוד משימה ולעוד משימה עד שהארעיות הופכת לקבועה. לכן חילקתי את הראיונות בספר לשלושה שערים: ארעיים, מהגרים ושבים. אלה הם הצירים המרכזיים בעלילת ההגירה של הישראלי.

אני אסירת תודה למרואיינים על שפתחו דלת לעולמם, על היושר והכנות ועל הזמן המרובה שהקדישו לי. נקשרתי אל כולם ואני מאחלת להם רק טוב. כמו כן הרבה תודות לחברי הקהילה שישבו עמי וסיפרו על חייהם, על ארגון הקהילה, וחלקו עמי את השקפותיהם בקשר אליה. אלה ואלה לימדו אותי להשעות לרגע את הנטייה הראשונית (הישראלית כל כך) לשפוט אותם ולהתעקש לראות את ההגירה מישראל באור אישי וגלובלי, לא לאומי, שאינו ירידה ואינו עלייה. ואולי זו הגישה שבעזרתה יש לקרוא את הספר: שהעולם מלא נודדים ויושבי קבע, זרים ומקומיים, ארעיים וקבועים, ישראלים ושאינם ישראלים.

במהלך כתיבת הספר עשיתי חשבון נפש משלי בנוגע לשאלה, האם על משפחתי ועלי לשוב ארצה? אחרי שנים שנהנינו מן המרחק ומן הפרספקטיבה שמעניקה השהות מחוץ לישראל, החלטנו לשוב. השתנינו מאוד בשנים הללו, לטובה. איני סבורה שהשיבה ארצה נכונה וראויה לכלל קהילת המהגרים, ואף לא שסוף ההגירה הישראלית לארה"ב הוא כישלון וזרות. כל שאני יכולה לומר הוא, שהשיבה ארצה מתאימה לי ולמשפחתי ומאפשרת להשתתף בחיי משפחה וקהילה שלא היו לנו בארה"ב, במידה רבה מתוך בחירה שלנו. בעולם גלובלי גילינו שאנחנו קשורים מאוד למקומי, לתבנית נוף ילדותנו ופחות לרצון לשמר ישראליות. באותה מידה אני מעריכה את מי שהחליטו להישאר בארה"ב על יכולתם ללדת לעצמם זהות חדשה. יותר מכול: הסיפור והיכולת האישיים להחליט נכון בקשר להגירה, לשיבה או לארעיות, הם הקובעים את מידת הסיפוק של המהגר או הארעי, ואלה ידועים רק לאדם פנימה.

1    בספר בחרתי שלא להשתמש במונח "יורדים", שהוא כינוי גנאי.

2    יהודיםֿישראלים ששהו בישראל זמן ניכר מחייהם: לא עולים חדשים שעזבו את ישראל אחרי שלושֿארבע שנים וגם לא צאצאים של ישראלים שעזבו את ישראל לפני עשרים או שלושים שנה.

3    אף שקיוויתי לראיינם, לא ראיינתי ערבים אזרחי ישראל. חלק מהשאלות הקשורות בציונות וביהדות לא היו רלבנטיות עבורם, אך הסיבה המרכזית היתה חוסר נכונותם לשוחח עמי באופן פורמלי לצורך הריאיון על אף ניסיונותי. אזור המפרץ כולל כמה קהילות של פלסטינים: קהילה של נוצרים בני רמאללה שהיגרו לפני 1948 ובמהלכה, המתרכזים סביב כנסייה יווניתֿ
אורתודוקסית בלוס אלטוס; קהילה קטנה בפרמונט של מהגרים מוסלמים ונוצרים מנצרת; קהילה אקדמית קטנה ועוד.

המחברת התגוררה באזור מפרץ סן פרנסיסקו כשבע וחצי שנים, ועבדה שם בתעשיית ההי טק. היא בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני במנהל עסקים מאינסאד בצרפת. היא גם המחברת של "כוונות טובות – היי טק ערבי בישראל"  שיצא בעברית ובאנגלית.

X