אריק, חייו של אריאל שרון | לרכישה באינדיבוק
אריק, חייו של אריאל שרון

אריק, חייו של אריאל שרון

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 480
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 42

אריק — חייו של אריאל שרון הוא הביוגרפיה המעמיקה והמקיפה ביותר של אריאל שרון, אחד הפוליטיקאים והמצביאים הדרמטיים ביותר של ישראל.

חייו של אריאל שרון ותולדות ישראל המודרנית שלובים אלה באלה. כמפקד בצה"ל מיום הקמתו ב־1948 השתתף שרון במלחמת העצמאות ומילא תפקידים מכריעים במבצע סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, שאת שינוי המגמה בה ספר זה זוקף לזכותו. לאחר פרישתו מהצבא הפך שרון למנהיג פוליטי וכיהן בממשלות רבות. כהונתו הבולטת ביותר היתה כשר הביטחון במלחמת לבנון הראשונה, שוועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה הטילה עליו "אחריות אישית" לפריצתה. כגנרל וכפוליטיקאי הוא הוביל את בנייתן של התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה, אך כראש ממשלה הוא ביצע מהפך דרמטי, כשניצח על ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה.

דוד לנדאו משרטט ביד אמן את השינוי המפתיע שעבר על שרון, מי שנחשב בעיני רבים לגדול מצביאיה של ישראל, ומשלב בין דיווח עיתונאי לניתוח היסטורי.

 

 

"ביוגרפיה שנכתבה ביד אמן… המנתחת רבות מהמחלוקות שאפיינו את הקריירה של שרון, ומסכמת אותה בצורה המקיפה והמעמיקה ביותר… אלו לא מליצות ריקות… [לנדאו] הוא עיתונאי משכמו ומעלה הכותב בצורה אלגנטית, והספר מרתק מאין כמוהו".

פייננשל טיימס

 

"לנדאו לוכד את הלוחמנות ואת הסתירות הפנימיות הגלומות באחת מדמויות המפתח בתולדות ישראל. לשרון היה חלק כמעט בכל שלב בהתפתחותה של ישראל מאז קיבלה את עצמאותה". וושינגטון פוסט

 

"לנדאו הוא כותב אלגנטי… הביוגרפיה הנהדרת הזאת מתמקדת בעיקר במהפך שעבר על שרון — מִפורק עול שמעיק על בעלי בריתו לא פחות מאשר על אויביו, למדינאי מכובד, תקוותה של אומה שלמה".

הארץ

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אריק, חייו של אריאל שרון”

בקרוב…

"אני שר הביטחון היחיד בעולם שחזר למשק שלו לעבוד על טרקטור בגלל מה שנוצרים עשו למוסלמים", כך נהג שרון לומר בעצב בחודשים שלאחר הדחתו ממשרד הביטחון. זאת היתה כמובן טענה חסרת שחר. השוואה מופרכת. לא היתה שום מדינה אחרת שהכניסה את עצמה למצב שבו הוטל עליה להפריד בין נוצרים תאבי הרג למוסלמים חסרי אונים ושנכשלה כישלון חרוץ במילוי תפקידה זה.

 

הקינה האגוצנטרית של שרון ודאי היתה עשויה להעמיק את התיעוב שרחש לו השמאל בישראל, אבל נוסחה כך שתעורר אהדה במרכז הישראלי ותגביר את התמיכה בו בקרב הימין. המילים הידהדו בכוונה את אותה הערה מרירה — צבועה גם היא, אבל משכנעת לא פחות — אשר יוחסה למנחם בגין לאחר הטבח במחנות הפליטים (הוא טען כי לא צוטט במדויק): "גויים הורגים גויים ורוצים לתלות יהודים".

 

שרון מיסגר מחדש את האסון בניסיון לשכנע את כל מי שעדיין היה מוכן להקשיב לו, והכניס אותו ל"פרופורציות" כדבריו — הן ביחס להיסטוריה של ישראל ולמעמדה בעולם והן ביחס לקריירה שלו שהשתבשה: מלעיזיו, כך טען, מנפחים את הפרשה בזדון. הם טופלים גינויי־שווא על ישראל ועליו. ועדת כהן עשתה עוול נורא "לעם היהודי, למדינת ישראל וגם לי באופן אישי". עוד לא בשלה השעה להילחם בעוול הזה, אך השעה הזאת בוא תבוא. "אני חושב שזה דבר שיצטרכו לעסוק בו בעתיד".

 

בינתיים הוא חזר לחווה לעשות את מה שתמיד אמר שהוא רוצה לעשות. כאשר עדיין היה במדים, אמרה לילי לא פעם כי היא מחכה ליום שבו אנשים יתקשרו והיא תוכל להגיד: "הוא רוכב על הסוסה שלו, עובד בשדה ויחזור רק בערב". שרון כותב בספרו, "למחרת (ההדחה) יצאתי לשדות עם הטרקטור, והשקפתי על היבולים ועל הכבשים והטלאים". הוא מספר בגאווה כיצד הכליא כבשים מקומיות מגזע אָוואסי עם כבשים מיובאות מגזע מֵרינו. "הרחלות שהתקבלו כתוצאה מההכלאה שילבו את נטייתן של המֵרינו להמליט תאומים עם תפוקת החלב וההתנהגות האמהית הנהדרת של האוואסי. ערכנו ניסויים בהורמונים ופיתחנו שיטות שעודדו אותן לקצב של שלוש המלטות בשנתיים במקום הקצב הרגיל של המלטה אחת בשנה".

 

לימים טען שרון כי הוא נתפס בטעות כמי שמוּנע ממניעים פוליטיים ומרדיפת כוח, ואמר כי הוא נוקט גישה פילוסופית, כמעט פטליסטית, באשר לסיכוייו להגיע אי־פעם לפסגה. "הנשק הסודי שלי", אהב לומר, "הוא שיש לי פחות אמביציה ממה שחושבים שיש לי". הוא יכול להרשות את זה לעצמו, הסביר, משום שבניגוד לרבים כל כך מעמיתיו ויריביו, מחכים לו חיים עשירים גם מעבר לפוליטיקה ואחריה. אם הוא ייזרק מהרכבת הדוהרת, הוא לא יבזבז אפילו יום אחד על אבל וייסורים. "למחרת היום הייתי הולך לעבודה במשק ועוסק בזה בהנאה… כל ימי לא היה לי מספיק זמן לעשות מה שאני רוצה. חקלאות למשל. יש הרבה מקומות בעולם שלא הייתי בהם ואני רוצה להיות. יש אנשים שרציתי לפגוש וטרם פגשתי. יש ספרים שרציתי לקרוא ולא קראתי".

 

הוא לא שואב את כוחו מהעולם הפוליטי, חזר וטען. "אנשים לא מבינים את מקור הכוח שלי", אמר למראיינת מעיתון "לאשה". "העבודה הפיזית הקשה, החקלאות, הפרח, העץ, הצמח, בעלי החיים, השדות שאליהם אני מתגעגע, הם מקור הכוח שלי… הם לא יודעים כי אם לא אהיה פוליטיקאי לא אהיה אומלל. אטפל בציפור פגועה, בגוזל נטוש, באפרוחים. הכוח שלי אינו נובע מהפוליטיקה אלא מהקשר שלי לאדמה".

 

אבל חרף כל שירי ההלל האלה לחיי הכפר — ואין ספק שהיה בהם יותר משמץ של אמת — סבל שרון מפרצי תסכול ושעמום בתקופת הגלות שלו בחוות שקמים. "הייתי כעת שר ללא תיק", הוא כתב, "אך ללא תיק לא היה לי מה לעשות… הייתי מבודד לחלוטין בממשלה. מנעו ממני כל סוג של עבודה. אפילו את הפרויקטים שנותנים בדרך כלל לשרים ללא תיק… הייתי יושב בישיבות ממשלה ואז הולך ללשכתי, ששכנה בבניין שאיש לא השתמש בו, לשכה ריקה בבניין ריק".

 

כבר היו בישראל אנשי ציבור חשובים שקיבלו תפקיד של שר ללא תיק, אבל בדרך כלל הם שימשו יועצים קרובים לראש הממשלה ואף חלקו עמו את נטל תפקידו. בין בגין לשרון לא שררה כל קירבה. שרון נשלח למעשה להקפאה. מקורביו של בגין חשו שמחה והקלה כשנפטרו משרון וגמרו אומר שלא לאפשר לו לחזור אי־פעם לעמדה של השפעה.

 

אסטרטגיית החזרה של שרון התבססה על צעידה נחושה ועיקשת בשלושה מסלולים מקבילים. הראשון: שרון החליט להידבק לכס השר, ויהיה תפקידו מצומצם ככל שיהיה. לדבריו, לעוזרו הנאמן והמסור אורי דן היה חלק חשוב בהחלטה שלא להתפטר, אלא להישאר בממשלה כשר זוטר, מושמץ ומבוזה. דן היה מי שביום ההתפטרות של שרון ממשרד הביטחון השמיע באוזני עיתונאים את ההבטחה המפורסמת, "מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו בבוא היום כראש ממשלה". הנבואה הזאת נכנסה מיד לפנתיאון הישראלי. אנשים צחקו עליה, אך היא נחרתה בזיכרונם. דן שיכנע את שרון שכל זמן שהוא במשחק, מזלו עוד יכול להשתנות לטובה, אבל אם יפרוש עכשיו הפוליטיקאים השאפתנים ידחפו ויהדפו אותו לאחור, ובמהרה הוא יישכח.

 

השני: שרון החל לבנות בשקדנות בסיס כוח משלו בתוך הליכוד. כאן נזקף רוב ההישג לזכותו של מנהיג סטודנטים צעיר, בעל עין חדה ויומרות פוליטיות משלו. "ישבתי בחווה עם אריק ולילי", נזכר ישראל כץ. "אמרתי לו, 'אריק, אתה לא מבין כלום בפוליטיקה, תן לי לעזור לך לבנות מחנה'… הוא התקומם. אבל לילי אמרה: 'תקשיב לו. מה יש לך להפסיד? הוא רוצה בטובתך'".

 

המסלול השלישי בדרך לשיקום נפתח ביום שבו עזב שרון את משרד הביטחון. כתב העת "טיים" פירסם כתבת שער נרחבת על ממצאיה של ועדת כהן וטען כי יום לפני הטבח בסברה ושתילה דן שרון עם אנשי הפלנגות ב"צורך לנקום" את רצח ג'ומייל. גם במקרה הזה היה לאחד ממקורביו הצעירים של שרון, עו"ד דֹב וייסגלס שייצג אותו בפני הוועדה, תפקיד חשוב הן בהחלטתו של שרון לתבוע את "טיים" והן בקרב האדירים המשפטי שהתנהל בשנים הבאות בין שרון לכתב העת.

 

שרון לא נכח בסיומה של ישיבת הממשלה שהתקיימה ב–28 באוגוסט 1983 ובה הכריז בגין ללא שום אזהרה על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה: "הסיבה להודעה היא אישית לחלוטין… אינני יכול יותר למלא את התפקיד הזה". שרון יצא עוד קודם לכן בטריקת דלת מהישיבה, לאחר שתקף בחמת זעם את מחליפו במשרד הביטחון, משה ארנס, על מדיניותו בלבנון. בגין, שמיעט להשתתף בדיון לפני שהטיל את הפצצה שלו, לא הגיב כלל למחוותיו המוגזמות של שרון. כעבור יומיים, בישיבת ראשי הקואליציה עם בגין, ביקש שרון את רשות הדיבור וייעץ לעמיתיו "להחזיר את העניין (של התפטרות בגין) לפרופורציה". עם כל הצער שחשים כולם על החלטתו של בגין, אין זה אומר שהליכוד מתפרק או מאבד את דרכו.

 

הליכוד, ומטבע הדברים גם הזירה הפוליטית כולה, רחשו שמועות והשערות על הסיבה לפרישה, ורבות מהן התמקדו בשרון. יותר ויותר נשמעה הטענה, שבגין הרגיש כי שרון דחף אותו, אולי אפילו הוליך אותו שולל, אל תוך עימות שהיה אמור להיות מלחמת גבול קצרה והיה למערכה ארוכה, יקרה, הרת אסון ובסופו של דבר גם כושלת. בשלב הזה נמנו בשורות צה"ל יותר מ–500 הרוגים.

 

בגין שקע בדיכאון עמוק, לא בפעם הראשונה בחייו. בשבועות שקדמו להכרזתו הוא כמעט לא הגיע ללשכתו ונפגש עם שרים ובכירים בביתו, ולאחר ההודעה הפסיק לחלוטין לצאת מביתו. אפילו מכתב ההתפטרות הרשמי לנשיא המדינה הוגש בידי מזכיר הממשלה. בגין, כך הוסבר, סובל ממחלת עור שמונעת ממנו להתגלח, והוא אינו מוכן להופיע אצל הנשיא כשאינו מגולח. בשנים הבאות, עד מותו במרץ 1992, הוא מיעט מאוד להיראות בציבור, כמעט לא דיבר בטלפון ונפגש רק עם קומץ בני משפחה ועוזרים קרובים.

 

לשרון היה הסבר משלו לסיבת ההסתגרות של בגין, אך בחוכמתו הפוליטית הוא נמנע מלתת לו פומבי. בשיחות פרטיות הוא אמר, שבגין נפגע פגיעה שאין לה אֲרוּכה מההאשמות המיוסרות של שרון בעקבות החלטת הממשלה לקבל את דוח ועדת כהן. "מנחם, אתה מסרת אותי", קרא שרון. הוא בחר בכוונה במילים האלה, שהיו טעונות משמעות איומה עבור האיש המבוגר. הן החזירו אותו אל הימים הטראומטיים של טרום המדינה, אל הסֵזוֹן שנחשב בעיני הימין בגידה לאומית מהסוג הנתעב ביותר.

 

 

ב–1 בספטמבר זכה שר החוץ יצחק שמיר בניצחון מוחץ על שר השיכון דוד לוי בקרב על הנהגת חרות. כראש הממשלה המיועד השלים שמיר במהירות את המשא ומתן הקואליציוני עם המפלגות שהיו שותפות לממשלת בגין. גם בממשלה החדשה היה שרון שר בלי תיק, וכך נשאר לו זמן רב להתקוטטויות ולביקורת. לשכת ראש הממשלה המשיכה לשדר כלפיו תיעוב צונן, אולי אף יותר מאשר קודם. שמיר, מנהיג המחתרות למוד הקרבות, מעולם לא רחש לשרון את אותה הערצה שהזינה את יחסו האמביוולנטי של בגין כלפיו.

 

אבל שרון עדיין לא הגיע אל שפל המדרגה. הסוכנות היהודית, שהיתה הממשלה בפועל של היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה, המשיכה משום־מה להתקיים גם לאחר מכן ועסקה עתה בעיקר בעלייה. בינואר 1984 התפנתה משרת ראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות, שבהתאם להסכמים הפוליטיים שחילקו את הסוכנות בין המפלגות הציוניות, היתה שמורה לאנשי חרות. שרון רצה את התפקיד. הוא טען כי יוכל להיות גם שר וגם ראש מחלקה בסוכנות. לאחר שנים שבהן הקדיש את עצמו לביטחון ולאחר מכן להתיישבות, הוא רצה להקדיש את עצמו לעלייה. אבל אנשי תנועת העבודה התחלחלו, כצפוי, וכמוהם גם הנדבנים בארצות הברית ובשאר מדינות העולם שהחזיקו את הסוכנות בחיים, ושרון הפסיד בהצבעה חשאית של הוועד הפועל הציוני ברוב של 59 מתנגדים מול 48 תומכים.

 

פרט לאותה גיחה מוטעית אל העולם המיושן והזניח־למעשה של קשרי ישראל והתפוצות, המשיך שרון, בהדרכתו של ישראל כץ הצעיר, להעמיק את אחיזתו במרכז חרות. הגוף המסורבל הזה, שכלל 850 חברים, נעשה בהדרגה לזירה החשובה ביותר של החיים הציבוריים בישראל, הלב הפועם של מפלגת השלטון, בורסה משגשגת של כוח ופטרונות.

 

ישראל כץ גרס שהבעיה הבסיסית של שרון היא שהוא חושב כמו איש צבא. "הוא תמיד הסתכל למעלה. לכיוון המפקד, לכיוון בגין, אל מי שהוא החשיב כמקור סמכות וכוח. אבל בפוליטיקה אתה צריך כל הזמן להסתכל למטה, אל הפעילים, שהם הבסיס האמיתי של הכוח הפוליטי שלך. זה מה שהיה צריך להחדיר אצלו".

 

שרון למד להתקשר לחברי מרכז כשהם חולים, לשלוח זרי פרחים ולהתקשר שוב כדי לוודא שהם מחלימים. "התרגשתי עד דמעות", נזכר פעיל מפלגה נפעם מהפריפריה כאשר סיפר על שיחת טלפון שקיבל משרון לאחר שבנו נפצע בבית הספר. "הסברתי לו שהפציעה היתה קלה בלבד, אך למחרת התקשרה גם לילי לשאול על הבן. איש כמו אריק, חייל קשוח, שאמרו עליו שאין לו יחס לחיי אדם. ומי אני? בחור פשוט שעובד במפעל".

 

במערכת הבחירות המקומיות שנערכו בנובמבר 1983 חצה שרון את המדינה לאורכה ולרוחבה ונאם מול קהלים קטנים. הוא עשה זאת אף שלא היה לו כל סיכוי לעורר את עניינם של כלי התקשורת הארציים בהופעותיו. אבל מועמדי חרות למועצות המקומיות והפעילים בשטח לא יכלו שלא לשים לב לכך. השרים האחרים כמעט לא טרחו להפשיל שרוולים ולתרום למאמץ. שרון, לעומת זאת, גילה סקרנות אינסופית ותמיד רצה לפגוש את האנשים וללמוד על חייהם. הוא אהב לבקר בבתיהם, כך אמר, ולהשתתף בשמחותיהם ובצערם. לא ברור אם הנטייה החדשה הזאת, לגילוי דאגה ועניין בזולת, היתה כנה, אבל הוא הצליח לשדר אותה בצורה משכנעת.

 

וגם היה לו מזל. ממשלת שמיר נפלה למעשה בגלל נטישתה של אחת השותפות הקטנות בקואליציה, והמפלגות הגדולות הסכימו לקיים בחירות חדשות ביולי 1984. אף שהמינוי של שמיר נתפס תחילה כזמני, עלה בידו להשתלט על חרות ולעמוד בראש מחנה גדול ונאמן של תומכים. מכיוון שכך, גם לדוד לוי וגם לשרון לא היה סיכוי של ממש להדיח אותו. לוי הודיע כי החליט שלא להתמודד, ויצא בקריאה פומבית לשרון לעשות כמותו ולהתאחד מאחורי שמיר, אבל שרון זיהה הזדמנות ויצא להתמודדות. הוא הדהים את המומחים — שניבאו פה אחד כי יזכה לשיעור חד־ספרתי של תומכים — והשיג לא פחות מ–42.5% מקולותיהם של חברי המרכז. עם היוודע התוצאות הידהדה שוב ברחבי האולם קריאת הניצחון מימי המלחמה: "אריק מלך ישראל". אורי דן התקשר לכל העיתונאים והזכיר להם את התחזית הדמיונית וההזויה שהשמיע רק 13 חודשים קודם לכן. כעת היא כבר לא נשמעה כל כך הזויה. אחד הפרשנים ציין כי לשרון חסרו 54 קולות בלבד כדי להפוך למועמד הליכוד לראשות הממשלה.

 

הבחירות הכלליות, שהתקיימו ב–23 ביולי 1984, הסתיימו ללא הכרעה בין הגושים. המערך זכה ב–44 מנדטים, והליכוד ב–41. כל צד דאג בראש ובראשונה להקים גוש חוסם וכך להבטיח שהצד האחר לא יצליח להקים ממשלה. לשם כך מינה שרון את עצמו לתפקיד בא־כוחו של הליכוד מול המפלגות החרדיות. זו היתה עבודה חשובה. הוא פעל לחיזוק הברית בין הימין לבין הדתיים, שהיתה תמצית מורשתו הפוליטית של בגין. כך הונחה התשתית להתחזקותו של הליכוד, תחילה תחת בגין עצמו, לאחר מכן תחת שמיר ובהמשך תחת בנימין נתניהו, כמפלגת השלטון הטבעית, מנהיגת המחנה הלאומי.

 

רוב רובם של הפוליטיקאים מהליכוד לא היו דתיים. שמיר אהב פירות ים, שרון אהב צלעות חזיר, ואיש מהם לא ניסה להסתיר זאת. אבל דומה היה כי הליכוד כולו, וחרות במיוחד, מבטאים אהדה רבה כלפי הדתיים והדת, רגש שבלט בהיעדרו בקרב אנשי המערך. על פי הנוסחה המיוחדת של שרון, שאותה לא נמאס לו לדקלם באוזני יהודים וגויים כאחד, הוא היה "קודם יהודי ואחר כך ישראלי". הוא היה ממהר לציין כי הוא עצמו איננו שומר מצוות, ולעתים הוסיף כי הוא מצר על כך. זה היה מעין טקס קבוע — יועציו בעת שהיה ראש הממשלה הכירו אותו כמעט בעל פה — שנמשך בקינה על בורותו של הנוער החילוני בישראל בכל הנוגע למסורת ועל האדישות ההולכת וגוברת של היהודים הצעירים בגולה והסתיים בהבעת קנאה בחרדים, שיודעים "איפה יהיו הנכדים שלהם" בעשרות השנים הבאות.

 

לאחר שבלמו איש את ניסיונות יריבו להקים ממשלה בהנהגתו, בחרו שמעון פרס ויצחק שמיר באפשרות החלופית, שעוררה בשניהם שאט נפש עמוקה: להקים ממשלת אחדות. לדברי פרס, הוא ושמיר לא היו מתקדמים לשום מקום אלמלא שרון: "נפגשנו רק שנינו בסוויטה המלכותית במלון המלך דוד שלושה ימים ושלושה לילות. עד שיצא עשן לבן. אם הוא הוציא בזמן הזה עשרה משפטים — אני מגזים. הוא שתק. ואני כל הזמן הייתי צריך למצוא נושאים לשיחה. בסוף התקשר אלי (איש העסקים) עזריאל עינב. 'אריק רוצה להיפגש איתך. אצלי בבית'. אמרתי בסדר. נפגשנו ואני סיפרתי לו מה קורה, ושאני כבר עייף מלדבר. אמרתי לאריק, 'נמאס לי'. והוא שאל, 'מה אתה מציע?' אני הצעתי את המבנה של הקבינט פיפטי־פיפטי ושל הרוטציה בתפקיד ראש הממשלה באמצע הקדנציה. הוא אמר, 'בסדר, אני אסדר את זה'. הוא נסע ממני לירושלים. הוא ישב עם שמיר, ושמיר הסכים לכל. לא שינה שום דבר. שמיר פחד פחד מוות מאריק. זה אנחנו יודעים… כך קמה ממשלת אחדות לאומית. עם שמיר לבד לא היה שום סיכוי שבעולם. וגם את זה אני זוקף לזכותו של אריק. הוא היה בסדר גמור. מה שגמרנו גמרנו. הכול היה מדויק ומסודר".

 

אחד העניינים שפרס ושרון סיכמו — ופרס נמנע מלהזכיר אותו, כנראה בגלל קוד שתיקה כלשהו שקשר בין הפוליטיקאים הוותיקים האלה למרות עשרות שנים של יריבות פוליטית — היה ששרון יהיה שר התעשייה והמסחר. לפרס לא היה מנדט רשמי להציע את התיק הזה. הוא היה אמור למנות את שרי המערך, ושמיר — את שרי הליכוד. אבל שרון, שידע כי שמיר ואנשיו ישמחו מאוד להשאיר אותו בחוץ, דאג לסגור עסקה משלו עם מנהיג המפלגה היריבה. בתמורה תמך שרון בלהט בדרישה של פרס להיות ראש הממשלה ב–25 החודשים הראשונים של ממשלת האחדות, אף על פי שכמעט כולם בליכוד האמינו שפרס, החשוד הנצחי, יתנער מהסיכומים כשיגיע מועד הרוטציה ויצליח איכשהו לארגן בחירות חדשות.

 

אם נחזור לדימוי של הרכבת הפוליטית הדוהרת, אפשר לומר כי תיק התעשייה והמסחר היה מחצית הדרך אל היעד. כאשר שרון חשב באותם ימים על שיקום מעמדו הפוליטי, הוא ראה לנגד עיניו חזרה אל אחד משלושת התיקים הבכירים: הביטחון — שלא עמד על הפרק בעתיד הנראה לעין, לנוכח פסיקתה של ועדת כהן — החוץ או האוצר. אבל הוא ידע כי יהיה עליו לצבור עוד כוח בתוך מפלגתו ולהגדיל את התמיכה בו בקרב בוחרי המחנה הלאומי לפני שיוכל לדרוש את אחד משלושת התיקים הללו.

 

במסגרת מלחמתה באינפלציה, שאיימה להטביע את המשק כולו, הכריזה הממשלה החדשה על מדיניות של הקפאת מחירים (ביוני 1985 היא החריפה את מלחמתה לכדי תוכנית דרקונית לייצוב כלכלי). הפיקוח על המחירים היה בסמכותו של משרד התעשייה והמסחר, ולשם כך היו דרושים לו קצת יותר מ–50 פקחים חדשים. ישראל כץ, שפעל בשמו של שרון, לא ניסה להסתיר שהוא מחפש אנשי ליכוד נאמנים שיהיה אפשר להעסיקם כפקחים, ואחרי חיפושים קדחתניים הוא מינה לכל המשרות הפנויות פעילי ליכוד. שרון דחק בכץ לוודא שדבר המינויים יהדהד בכל שורות המפלגה. ואכן, לדברי כץ, המינויים הרשימו לא רק את אותם 50 בני מזל, על משפחותיהם וחבריהם, אלא גם את שאר חברי המפלגה, שלא התעלמו מהעובדה ששרון הוא שר שדואג למי שנאמן למפלגה, ובמיוחד למי ששומר אמונים לשרון עצמו.

דוד לנדאו (2015-1947) היה עורך עיתון "הארץ" בשנים 2008-2004. לפני כן הקים וערך את המהדורה האנגלית של העיתון אחרי שהצטרף ל"הארץ" בשנת 1993. את הקריירה העיתונאית שלו החל בצעירותו, כשעלה לישראל מאנגליה בשנת 1970 והצטרף לעיתון "ג'רוזלם פוסט", שבו שימש ככתב מדיני ועורך החדשות.
במקביל היה לנדאו במשך שנים רבות כתב ה"אקונומיסט" בישראל ושימש כפרשן ב־BBC וב־CNN.
לנדאו פירסם את הספרים Piety and Power (1993) על העולם החרדי וכתב עם שמעון פרס את האוטוביוגרפיה שלו Battling for Peace (1995) ו"בן גוריון של שמעון פרס: ביוגרפיה פוליטית" (2011).
הספר אריק יצא לאור בארצות הברית ב־2014 בהוצאת Knopf.
לדוד ולרעייתו ג'קי שלושה ילדים ושמונה נכדים.

X