ארזנו לבד - סיפורים על הגירה וחזרה | לרכישה באינדיבוק
ארזנו לבד

ארזנו לבד

שנת הוצאה: 05/2014
מס' עמודים: 96
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 18
- 18

אסופה מרגשת על אחד הנושאים האקטואליים ביותר בישראל של ימינו: הגירה וחזרה. חמישה סיפורים קצרים של יעל ברון, משה סקאל, יזהר הר-לב, דורית שילה ותמר מרין, בעריכת שי צור.

גיבורי "ארזנו לבד" הם צעירים מוכשרים ומשכילים שנוסעים ללונדון, פריז, ניו-יורק וערים אחרות באירופה ובארצות-הברית. הם עוזבים לשלוש-ארבע-חמש שנים, לעשור או לחיים שלמים, וחוזרים לארץ – לצמיתות או לביקורי מולדת.

הם נוסעים כדי לחיות כמה שנים במקום אחר ולראות קצת עולם או בשל משיכה לתרבות שונה; ללימודים, בעקבות הזדמנות מקצועית או "בשביל הקריירה"; כדי לממש זהות מינית או בעקבות אהבה.

והם חוזרים כי תמו הזמן שהקציבו לעצמם או המשימה שעבורה נסעו; כדי שהילד "יתחיל בית-ספר בארץ"; בעקבות האהוב או כי נמאס להם להיטלטל בין שם לכאן ולחיות חיים כפולים, או רק כדי לבקר את החברים ובעיקר את ההורים, לראש השנה או לפסח, כמו "דגי סלמון ששוחים בחזרה למקורות". לכאורה העולם כולו הוא ביתם, אבל משהו מן הזרות מלווה אותם בכל אשר יפנו; ולפעמים דומה שאין להם בית בשום מקום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארזנו לבד”

לילה אחד שוטטה נגה רדאי ב-Google Earth, וגילתה כי בקיץ 2008 שכחה חלון פתוח בביתם שברחוב דבון רייז 9 בלונדון. במשך שלושה שבועות, בזמן שנסעו במכונית שכורה בין בתי קרובים בירושלים ותל-אביב ורחצו בחוף פלמחים, היה החלון הקטן פתוח, ובאותו לילה לא יכלה לזכור אם גילתה זאת בשובם מהחופשה.

 

עוד ראתה באותו לילה, ארבע שנים אחרי הקיץ ההוא, את הטויוטה הלבנה שליוותה אותם כל אותן שנים בלונדון ושביומם האחרון שם החזירו לסוכן המכוניות הישראלי לשעבר שמכתבי תודה מאנשי השגרירות היו תלויים במשרד הקבלה של המוסך שלו, דודו מוטורס בגולדרס גרין. כל אותם שבועות בקיץ חנתה הטויוטה מול ביתם, וראשו של הדובי של יותם מבצבץ בשמשה האחורית. כך נלכדו במצלמה של Google Earth. מראה ראשו של הדובי עורר בה געגוע לא מובן, שהרי היה ברור לה מההתחלה ששם – זה לא לתמיד.

 

מתוך "ליד הבחורים" / יעל ברון

 

 

 

כשעזבתי את פריז, אמרתי לעצמי שזהו, את החוב שלי בתור הישראלי התורן אני שילמתי לחברה הצרפתית. יעלו ויבואו ישראלים חדשים – בשר טרי – וידהימו את הפריזאים בזרותם. באשר לי, אני יכול לספֵק טיפ קטן: כששואלים אתכם אם הגעתם לפריז בגלל המצב הבטחוני בישראל, אִמרו: "כן, בוודאי". אין שום צורך להזעיק את ארגון SOS Racisme, משום שייתכן מאוד שהשיחה תסתיים בנקודה זו. אז יבוא הצרפתי על סיפוקו. הוא ייטול בקבוק יין אדום משובח, יניף אותו וישאל אתכם: "אפשר למלא את הכוס שלך?" וכך, תוכלו לשתות כל הלילה עד דלא-ידע בין יוחנן פאולוס הראשון לבין הרב שך השני, בין נערים צרפתים לבין גולים ישראלים, ואף לא בין "קצת מבטא" לבין "הרבה מבטא". בּוֹן קוּראז'.

 

מתוך "דיירי משנה" / משה סקאל

 

 

 

אבא שלי נולד בשכונת שיח ג'ראח בירושלים לאב כהה עור ממוצא גרוזיני ולאם אדמונית ממוצא חלאבּי. היו למשפחה שתי בנות בכורות שמתו. אומרים שאת האחת הרגה מחלה ועל השנייה נפל פיגום. אחר-כך באו שישה בנים, האח הבכור יצא שחור, וזה שאחריו ג'ינג'י, השלישי שחור, הרביעי ג'ינג'י, החמישי שחור, ואבא שלי בן הזקונים ג'ינג'י-גי'נג'י.

 

אב המשפחה השחום נולד בארגנטינה, במוזסוויל, אותה עיירה חקלאית שהקים הברון הירש עבור יהודים ממזרח אירופה. מספרים על תושבי העיירה, על הגאוצ'ו היהודים האלה, שאמנם זרעו בשדות זרעים של ממש אך סופם שקצרו דוקטורים. סבא שלי לא היה דוקטור לשום דבר. הוא נפל מסוס, איבד את זרועו השמאלית, עזב הכל והיגר לירושלים, שם הקים עסק משגשג לקניית ומכירת בננות ובילה את רוב זמנו על קו חברון-ביירות. לבסוף הפסיד את כל רכושו בגלל השקעות לא מוצלחות בבורסה האמריקאית שקרסה, נאלץ לעזוב את ירושלים ולעבור לגור ביפו שבה הצליח למצוא עבודה בתור שומר. "שומר מספיק לו יד אחת אם יש לו שתי עיניים," אמר לאשתו במבטא דרום-אמריקאי, והעמיס את כל המשפחה על משאית. הדבר היחידי שאבא שלי זוכר מהנסיעה ההיא הוא שאביו קטוע הזרוע ביקש ממנו כל פעם להוציא יד מהחלון ולאותת בנפנופים פעם ימינה ופעם שמאלה.

 

מתוך "סטפס" / דורית שילה

יעל ברון נולדה בנהריה וגדלה בקריית טבעון. היא למדה ספרות גרמנית, יחסים בינלאומיים ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, שם היא גם עובדת כיום. בילדותה חייתה כמה שנים בהולנד ובבגרותה גם בגרמניה ובאנגליה. זהו סיפורה הראשון הרואה אור. כותבת בימים אלו ספר על אנשים שנסעו ולפעמים גם חזרו. אם ליואב ולעדו וגרה במודיעין.

 

 

 

משה סקאל הוא יליד תל-אביב, 1976. חתן הפרס ע"ש לוי אשכול ליוצרים עבריים לשנת 2011. ב-2006 שב לישראל לאחר שש שנות מגורים בפריז, שם השלים לימודי תואר ראשון בספרות עברית ובתרגום. בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב. בסתיו 2011 קיבל מלגה מקרן פולברייט לצורך השתתפות בתוכנית הסופרים הבינלאומית באיווה סיטי, ארה"ב. סקאל עובד כמנהל המפעל לתרגום ספרות מופת, והוא מפרסם ביקורות ספרות ומאמרים שונים בעיתון הארץ. ספרו הרביעי, "יולנדה" (כתר, 2011), נכלל ברשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר וראה אור בצרפת בהוצאת "סטוק". ספרו "הצורף" ראה אור בהוצאת כתר באפריל 2014.

 

 

 

יזהר הר-לב נולד בתל-אביב ב-1969 וגדל בחיפה. ספרו "פובידיליה" (ידיעות ספרים, 2001), עובד לסרט שהוקרן בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם. ספרו "קצב התמוססות הקרחונים" (כתר, 2013), נכלל ברשימה של הספרים המועמדים לפרס ספיר. הר-לב כתב את שתי העונות של הסדרה "מסכים" אשר שודרה ב-yes ואת הסדרה "תא גורדין" עבור קשת. בימים אלו הוא כותב את ספרו הרביעי ובמקביל יוצר ומפתח כמה סדרות טלוויזיה, דרמטיות וקומיות, לערוצי טלוויזיה שונים. הוא מתגורר עם משפחתו בפרדס חנה.

 

 

 

תמר מרין היא ילידת תל-אביב. בעלת תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת תל-אביב. לימדה ספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי. ספרה על עלייתה של הפרוזה הנשית הישראלית עתיד לראות אור בהוצאת אוניברסיטת נורת'ווסטרן. כותבת בקביעות רשימות ביקורת ומסות על ספרות ישראלית במוספי הספרות של עיתון הארץ. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי העת "קשת החדשה" ו"הו!".

 

 

 

דורית שילה היא דוקטור לספרות וחוקרת ספרות ילדים. חזרה להתגורר בישראל ב-2011 לאחר שהות בת חמש-עשרה שנים בצרפת, שם לימדה ספרות עברית, מקרא ותרגום באוניברסיטאות השונות. מפרסמת מאמרים וביקורות ספרות בעיתון הארץ, מתרגמת פרוזה מצרפתית לעברית. סיפורים פרי עטה ראו אור במוסף תרבות וספרות של הארץ ובכתב העת לספרות "הו!". היא מתגוררת היום ביפו.

 

 

 

שי צור נולדה באילת ב-1974. היא דוקטור לספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת ספרות, מנחה סנדאות לכתיבה יוצרת ועורכת ספרים.

X