ארוכה הדרך למים | לרכישה באינדיבוק
ארוכה הדרך למים

ארוכה הדרך למים

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 112
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

רב המכר ארוכה הדרך למים נפתח כשתי עלילות הנעות במקביל – קטע אחַר קטע לסירוגין – נער ונערה בני אחת-עשרה בסודן העוברים קשיים דומים בתקופות שונות: הנערה ב-2008 והנער ב-1985.

הנערה, נִיָה, שתפקידה להביא מים לבני ביתה, עושה פעמיים כל יום ברגליים יחפות את הדרך הלוך וחזור לאגם המרוחק כשעתיים הליכה מביתה.

הנער, סַלְבָה, לאחר שבית ספרו מותקף והוא בורח אל החורש, ניתק ממשפחתו והופך לאחד "הנערים האבודים" של סודן: פליטים שנודדים ברגל ברחבי היבשת האפריקנית בחיפוש אחר משפחותיהם ואחר מקלט בטוח.

סלבה נאלץ להתמודד עם קשיים שקשה להעלות על הדעת – מבדידות בגיל צעיר ללא משפחה, דרך מתקפות מצד מורדים חמושים, עד מפגשים מסמרי שיער עם אריות ותנינים.

סיפורו המרתק של סלבה מצטלב בסיום באופן מרגש עם סיפורה של ניה.

הספר מציג באופן חזק את הרעיון כיצד דברים שנראים כמובנים מאֲליהם לאחָד יכולים להיות קשים מאוד להשגה לאחֵר.

ארוכה הדרך למים זכה להיות במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארוכה הדרך למים”

בקרוב…

פרק1

דרום סודן, 2008

הדרך הלוֹך הייתה קלה.
בדרך הלוך הכיל מְכל הפלסטיק הגדול אוויר בלבד. נִיָּה, הגבוהה מכפי אחת עשרה שנותיה, הייתה יכולה להעביר את הידית מיד ליד, לאחוז את המְכל בצד הגוף או לערסל אותו בשתי זרועותיה. היא הייתה יכולה אפילו לגרור אותו אחריה, נחבט בקרקע ומעלה תימרת אבק קטנה עם כל צעד.
המשקל היה מועט בדרך הלוך. היה רק חום מעיק: השמש כבר הִלהיטה את האוויר הרבה לפני הצהריים. זה ייקח לה חצי בוקר, אם לא תעצור לאורך הדרך.
חום. זמן. וקוצים.

 

דרום סודן, 1985

סַלְבָה ישב בשׂיכול רגליים על הספסל. הוא הקפיד על ראש מופנה ישר לפנים, ידיים שלובות, גב זקוף כסרגל. כל דמותו אמרה קשב למורה – פרט לעיניו ולהכרתו.
עיניו פזלו שוב ושוב לעבר החלון, מבַּעד לו היה יכול לראות את הדרך. הדרך הביתה. עוד מעט קט – כמה דקות בלבד – והוא יפסע על הדרך הזאת.
המורה המשיך לדבּר בקולו החדגוֹני על השפה הערבית. סַלְבָה דיבר בבית בשפת שבטו, שבט הדִינְקָה, אבל בבית הספר למד ערבית, השפה הרשמית של הממשל הסודני הרחק בצפון. ביום הולדתו האחרון מלאו לסלבה אחת עשרה שנים, והוא היה תלמיד טוב. הוא כבר ידע את השיעור על בּוּריוֹ, לכן הִרשה למוחו לנדוד לאורך הדרך, מקדים בכמה דקות את גופו.
סלבה היה מודע להיותו בר-מזל שהוא יכול ללמוד בבית ספר. הוא לא היה יכול להיות נוכח כל השנה, כי בעונת היובש עברה משפחתו הרחק מן הכפר. אולם בעונת הגשמים היה יכול לגמא בחצי שעת הליכה את המרחק מביתו אל בית הספר.
אביו של סלבה היה איש מצליח. הוא היה בעל ראשֵׁי בקר רבים, וכיהן כשופט הכפר – עמדה יוקרתית ומכובדת. לסלבה היו שלושה אחים ושתי אחיות. כשכּל אחד מארבעת הבנים הגיע לגיל עשר, הוא נשלח לבית הספר. אֶחיו המבוגרים ממנו, אַרְיִיק ורִינְג, למדו בבית הספר לפניו, ובשנה שעברה הגיע תורו של סלבה. שתי אחיותיו של סלבה, אָקִיט ואַגְנָאת, לא הלכו לבית הספר. כמו יתר הבנות בכפר נשארו בבית ולמדו מאִמותיהן את מלאכות משק הבית.
רוב הזמן היה סלבה שמח שהוא יכול ללכת לבית הספר, אך היו ימים שהצטער שאינו בבית, רועה את הבקר.
הוא ואֶחיו, יחד עם בני נשותיו האחרות של אביו, נהגו להוביל את העדר לבורות המים, שהיו מוקפים כרי מרעה טובים. תחומי האחריות שלהם היו תלויים בגילם. אָחִיו הצעיר של סלבה, קוּאוֹל, היה ממונה עכשיו על פרה אחת בלבד. כמו אֶחָיו לפניו, יהיה מופקד כל שנה על מספר רב יותר של פָּרות. לפני שסלבה התחיל ללכת לבית הספר הוא עזר להשגיח על העדר כולו, וגם על אָחִיו הצעיר.
תפקידם של הבנים היה להשגיח על הפרות, אך הפרות לא היו זקוקות להשגחה מרובה. זה הותיר זמן רב למשחק.
סלבה ושאר הבנים פיסלו פרות מחֵמר. ככל שהייתָ יוצר פרות חמר רבות יותר, היית עשיר יותר. אבל היה עליהן להיות בריאות וטובות מראה. זה לקח זמן להביא גוש חמר להיראות כמו פרה טובה. הבנים היו מאתגרים איש את רעהו לראות מי יוכל לייצר פרות רבות יותר.
בפעמים אחרות היו מתאמנים בקשת וחץ, יורים על בעלי חיים קטנים או על ציפורים. הם עדיין לא היו מיומנים בזה, אך מפּעם לפעם שיחק להם המזל.
אלה היו הימים הטובים ביותר. כשאחד מהם הצליח להרוג סנאי-מחילות או ארנב, תרנגול בר או שׂכווי, היה משחקם חסר המטרה של הבנים פוסק באחת, ופתאום הייתה להם עבודה רבה לעשות.
אחדים ליקטו עצים לבעֵרה. אחרים עזרו לנקות את החיה ולתבל אותה לקראת הצלייה. אחר כך צלו אותה על האש.
שום דבר מכל זה לא התנהל בשקט. לסלבה היו דעות משלו כיצד יש להבעיר את האש, וכמה זמן הבשר צריך להיצלות, וכמוהו היו לכל האחרים דעות משלהם.
"האש צריכה להיות גדולה יותר."
"זה לא יבער מספיק זמן – צריך עוד עצים."
"לא, האש כבר מספיק גדולה."
"מהר, תהפכו את הבשר לפני שייחרך מדי!""
הנוזלים נטפו ותססו. ריח מגרה מילא את חלל האוויר.
לבסוף לא יכלו לחכות עוד שנייה אחת נוספת. הבשר הספיק רק לכמה נגיסות לכל אחד, אבל כמה טעימות הן היו!

סלבה בלע את רוּקו, והסב את מבטו חזרה אל המורֶה. הוא הצטער ששקע בזיכרונות על אותם ימים, כי הזיכרונות עשו אותו רעב. חלב. כשיגיע הביתה, ישתה קערית מלאה חלב טרי שישאיר את קיבתו מלאה עד ארוחת הערב.
הוא ידע בדיוק איך זה יתנהל: אמו תקום מן הפינה שבּהּ היא טוחנת דגנים לקמח, ותיגש לצד הבית הפונה אל הדרך. היא תָצֵל בידה האחת על עיניה, תרה אחר דמותו הקרֵבה ובאה. כבר ממרחק הוא יראה את צעיף הראש הכתום שלה, ויניף את זרועו לברכת שלום. עד שיגיע הביתה, היא כבר תיכנס חזרה פנימה להכין לו את קערית החלב שלו…
קראק!
הרעש בא מבחוץ. האם זאת הייתה ירייה? או רק רעם מַפְלֵט של מכונית?
המורה עצר לרגע מדיבורו. כל הראשים בחדר פנו לעבר החלון.
שום דבר. דממה.
המורה כחכח בגרונו, להסב את תשומֶת לב התלמידים חזרה לקַדמת הכיתה. הוא המשיך בשיעור מן הנקודה שבּהּ הפסיק, כשלפתע…
קראק! פופ-פופ-קראק!
פק-אק-אק-אק-אק-אק!
יריות!
"כולם למטה, להתכופף!" צעק המורה.
כמה מהבנים נעו מיד, מתכופפים ומכסים את רַָאשיהם. אחרים נותרו קפואים במקומם, עיניהם ופיותיהם פעורים לרווחה. סלבה כיסה את ראשו בשתי ידיו, מביט בבהלה לצדדים.
המורה נע בזהירות לאורך הקיר אל החלון, והציץ בחטף החוצה. הירי פסק, אבל עכשיו היה אפשר לשמוע אנשים צועקים ורצים.
"צאו מהר, כולכם," אמר המורה, קולו נמוך אך דוחק. "אל החורֶש, אתם שומעים? לא הביתה. אל תרוצו הביתה. הם ייכנסו לכפרים. הישארו הרחק מן הכפרים – רוצו אל החורש."
הוא ניגש אל הדלת, והביט שוב החוצה.
"קדימה, כולם, עכשיו!"

* * *

המלחמה החלה שנתיים קודם לכן. סלבה לא הבין הרבה בקשר לזה, אך ידע שהמורדים מחֶלקהּ הדרומי של סודן, היכן שהוא ומשפחתו חיו, נלחמים כנגד הממשלה, שבסיסהּ בצפון. רוב האנשים שחיו בצפון היו מוסלמים, והממשלה רצתה שכּל סודן תהיה מדינה מוסלמית – מקום שבּוֹ ישלטו חוקי האִסלם ואמונותיו.
אולם אנשי הדרום היו בני דתות שונות, ולא רצו להיאנס לחיות על פי האִסלם. הם התחילו להילחם על עצמאות מעול הצפון. הלחימה התפשטה לכל רחבי דרום סודן, ועכשיו הגיעה לבסוף לאזור שבּוֹ חי סלבה.
הנערים קמו בחיפזון על רגליהם. כמה מהם בכו. המורה התחיל להוביל את התלמידים במהירות אל מחוץ לדלת.
קרוב לסוף הטור הרגיש סלבה את לבו פועם חזק כל כך שחש את הדופק הולם בגרונו ובאוזניו. הוא רצה לצעוק, "אני צריך ללכת הביתה! אני מוכרח להגיע הביתה!" אך המילים נתקעו ונבלמו בפּעימה הפראית שבגרונו.
כשהגיע אל הדלת הביט החוצה. אנשים רצו לכל הכיווּנים – גברים, ילדים, נשים עם תינוקות בזרועותיהן. האוויר היה מלא אבק מכּל אותן רגליים רצות. כמה מן הגברים צעקו ונופפו ברובים.
סלבה ראה את כל זה במבט אחד מהיר.
ואז התחיל גם הוא לרוץ. הוא רץ מהר ככל יכולתו, לעבר החורֶש.
הרחק מן הבית.

 

 

לינדה סו פארק, ילידת 1960, היא סופרת אמריקאית, נודעת בעיקר בספרי הנוער שכתבה.

X