ארוחת בוקר ישראלית | לרכישה באינדיבוק
ארוחת בוקר ישראלית

ארוחת בוקר ישראלית

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 53.1
- 33

חייל צעיר שעורק מהצבא ומחפש מקלט בבית סבו, פיזיקאי שיוצא עם אשתו למסע חיפושים אחר בית חלומות כפרי, איש הייטק שמאבד את ביתו, עורך דין שנתקל בסופרמרקט בבריון שהתעלל בו בילדותו, אב שלוקח את בנו לטיול באמסטרדם – אלה הדמויות שעומדות במרכז חמשת סיפורי הקובץ ארוחת בוקר ישראלית.

בתוך שגרה ישראלית יומיומית של ענייני פרנסה, שאיפות מקצועיות, רצון למימוש עצמי ותשוקה נואשת להכרה, מוצאים עצמם גיבורי סיפוריו של ניצן ויסמן בפני פרשת דרכים, בנקודה שתתגלה בהדרגה כרגע מכונן, התפכחות, אולי אפילו "התגלות". כנגד רצונם, לעתים בפעם הראשונה בחייהם, הם נדרשים להתעמת עם שאלות של אחריות, אהבה ונאמנות, כמו גם עם הפער בין חלום ומציאות – בין מה שציפו מהחיים לבין מה שהגשימו.

את הדרמה בסיפוריו בונה ניצן ויסמן בפשטות ובאטיות. בצעדים שקטים הוא עוקב אחר דמויותיו עד לרגע ה"התגלות", המתגנב מאחורי גבן של הדמויות, אך גם של הקוראים. בעין ביקורתית כלפי נורמות חברתיות ומתוך אהבת אדם, מגיש לנו ניצן ויסמן פיסות של ישראליוּת, מלאות הומור וחמלה.

 

זהו ספרו השני של ניצן ויסמן, יליד חיפה, 1956. סיפורים מפרי עטו התפרסמו בקשת החדשה, עיתון 77 ומסמרים. ספרו הראשון "על גבול יערות הרוזמרין" הגיע לגמר תחרות ספרי ביכורים של עיתון  הארץ וזכה לשבחי המבקרים:

 

"במהלך הקריאה לא ידעתי את נפשי… איכות ספרותית שנמצאת, כמו אלוהים, בפרטים הקטנים. הרושם העז של יצירתו של ויסמן נובע בדיוק מכך: מהעיסוק בחשוב ביותר" (אריק גלסנר, מעריב).

"ויסמן חוזר אל השאלות הגדולות, אל המטפיזי והרוחני, אל פשר הקיום. מה שכל כך יפה הוא האופן שבו הדברים מתרמזים ועולים מתוך מטפוריקה מעודנת, פרטי היום יום רוחשים חיים צופני סוד" (חנה הרציג, ידיעות אחרונות).

"ויסמן כותב כמו שסופרים צריכים לכתוב – בהיר, כואב, עמוק, מהנה ומלא סודות ותעלומה ויכולת לכתוב היטב על דברים קשים וכואבים" (יורם קניוק).

"הכנות האינטליגנטית כובשת, הדברים נקראים בתענוג מפתיע" (מנחם בן, מעריב). 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארוחת בוקר ישראלית”

קורא בספרים – אריק גלסנר

עמרי הרצוג – הארץ

 

 

על ספרו הקודם של וייסמן, "על גבול יערות הרוזמרין":

"במהלך הקריאה לא ידעתי את נפשי… איכות ספרותית שנמצאת, כמו אלוהים, בפרטים הקטנים. הרושם העז של יצירתו של ויסמן נובע בדיוק מכך: מהעיסוק בחשוב ביותר" (אריק גלסנר, מעריב).

"ויסמן חוזר אל השאלות הגדולות, אל המטפיזי והרוחני, אל פשר הקיום. מה שכל כך יפה הוא האופן שבו הדברים מתרמזים ועולים מתוך מטפוריקה מעודנת, פרטי היום יום רוחשים חיים צופני סוד" (חנה הרציג, ידיעות אחרונות).

"ויסמן כותב כמו שסופרים צריכים לכתוב – בהיר, כואב, עמוק, מהנה ומלא סודות ותעלומה ויכולת לכתוב היטב על דברים קשים וכואבים" (יורם קניוק).

"הכנות האינטליגנטית כובשת, הדברים נקראים בתענוג מפתיע" (מנחם בן, מעריב). 

 

שנים אחר כך, כשייפרד מבנו בפתח לשכת הגיוס, למול אוטובוס המתגייסים המתרחק ייזכר עידן בשירותו הצבאי, אי שם באמצע שנות השבעים, כשנשבר בטירונות וקם והסתלק מהבסיס וירד לנואיבה, ואיך אחרי שבועיים וחצי בשק־שינה כבר לא עמד בלחץ, החוף שרץ לוכדי עריקים, בדמיונו ראה אותם עוקבים אחריו מכל פינה, הוא השאיר מאחוריו את הים ואת השמש ואת החברים החדשים, חתך צפונה בטרמפים והתייצב אצל סבא. מאז שסבתא מתה התגורר הזקן בדירה הקטנה בגפו, וכשפתח את הדלת, מכנסיו הקצרים נקיים ומגוהצים וגופייתו האפורה תלויה על גופו, אורו פניו והוא הניח ידו על כתפו של עידן ואמר, "איזה יופי שבאת, בדיוק שמתי לקפה," ונטל מידיו את התרמיל ומיהר למטבח. הקפה גלש בינתיים על הכיריים הצחורות וסבא כיבה את האש והפטיר, "מילא, נכין חדש," והציע לעידן לאכול משהו, בדיוק הכין קציצות מצוינות ברוטב עגבניות עם אורז ושעועית ירוקה. אבל לעידן לא היה תיאבון, בטנו כאבה כבר כמה ימים, "אולי אחר כך," וסבא הרגיע, "לא נורא, שום דבר לא בוער, זה הבית שלך," והוציא מים מהמקרר, הוריד כוסות מהמדף ופנה לצאת למרפסת. עידן שמח שאצל סבא יהיה בטוח.
בחוץ היה חם, האוויר בין הבתים עמד ואגלי זיעה נצצו על מצחו ועל כתפיו של סבא. עידן הסיר את חולצתו והזקן מזג לשניהם מים קרים ושאל, "נו, מה נשמע, ספר משהו, איך בצבא של הצִיוֹנִים?"
מבטו של עידן נדד לעבר החצר. התריסים במרפסות השכנים היו סגורים, צמד חתולים מרוטים שכבו מעולפים בין פחי האשפה ומלבדם לא נראתה בחוץ נפש חיה. אם המם־צדיקים יגיחו, האם יספיק להסתתר?
"עד עכשיו די בסדר, סבא," משך בכתפיו, "אתה יודע, צבא — אימונים, מסדרים, שמירות, כמו תמיד."
"ו…" הביט בו הזקן מעל משקפיו.
"חשבתי להישאר אצלך כמה ימים."
סבא לגם לגימה ארוכה. "מה כבר עשית?"
"שום דבר מיוחד, סבא," אמר עידן, "סתם, התעייפתי קצת, אז לקחתי חופשה."
"נו, שוין," אמר הזקן, "חופש תמיד יותר טוב, ומקום לא חסר מאז שסבתא שלך הלכה לנוח ממני קצת."
עידן חייך. הוא אהב את סבא שלו, הוא היה גאה בו וסמך עליו. בנעוריו היה סבא בבּוּנְד, וגם אחרי יותר משלושים שנה בארץ, בנפשו נשאר פועל יהודי ובּוּנדַאִי. מעולם לא הסתיר את תיעובו כלפי הקפיטליזם הבין לאומי, האימפריאליזם והציונות, אויבי מעמד הפועלים; בכל אחד במאי היה צועד עם חבריו לאורך רחוב דיזנגוף, אחר כך היו הולכים למועדון הקטן של הבונד בדרום תל אביב, פותחים בקבוק קוניאק ומעלים זיכרונות. וכשעידן הצטרף ל"נוער המהפכני", סיפק לו סבא השראה ותמיכה, שעות סיפר לו על מאבקי הפועלים ועל ההפגנות הגדולות בוורשה לפני המלחמה. ובוויכוחים האינסופיים שהיו לעידן עם אביו, שהתנגד לקשריו עם ה"אנטי־ציונים החשישניקים שרק יהרסו לך את העתיד", היה זה סבו שהגן עליו. כשעידן נעצר לאחר שריסס "הלאה הכיבוש" על קירות בית העירייה והתקשר הביתה כדי שיבואו לשחררו בערבות, אביו צעק עליו בטלפון, "שידאגו לך החברים הקומוניסטים שלך," וטרק. אבל סבא, פעם באמצע הצעקות, הניח את כף ידו על זרועו של האב ואמר, "עזוב את הילד, אפרים. אדם צריך ללמוד לעוף. בחור שלא רוצה לתקן את העולם אין לו לב. הילד חכם ואמיץ, הוא עוד יביא לנו גאווה."

באחת מדירות השכנים הופעל רדיו בקולי קולות, ב"יומן הערב" דיברו על המטוס הצרפתי שמחבלים חטפו לאוגנדה. ראש הממשלה הכריז שממשלת ישראל לא תנהל משא ומתן עם מרצחים, וכשהכתב ביקש הסברים, הרעים ראש הממשלה שידו הארוכה של צה"ל תשיג את בני הבליעל בכל מקום, אל ישלה עצמו איש שיצליח להימלט.
לבו של עידן שקע. לוכדי העריקים הרי מסתובבים בלבוש אזרחי, הם יכולים להיות בכל מקום. החצר בין הבתים אמנם ריקה, וגם בכניסות לחדרי המדרגות ובמרפסות הבתים לא נראה איש, אבל לך תדע אם אינם מסתתרים בין השיחים ופחי האשפה, או ממש ברגע זה צופים בו מאחורי התריסים המוגפים. הרדיו של השכנים הוחלש. סבא שאל מה לדעתו תעשה בסוף הממשלה, ועידן ענה שממש אין לו מושג ממה שקורה, בטירונות לא היה רדיו, ובנואיבה כבר לא היה אכפת לו מכלום, וסבא אמר שהמשיח יגיע לפני שגנרלים יבינו שבכוח לא פותרים בעיות, שמלחמות מתחילים עם אש בעיניים וגומרים עם זנב בין הרגליים, אבל מה, הגנרלים גיבורים לשלוח את החיילים הפשוטים והקצינים הצעירים להרוג ולהיהרג, ורק ההורים המסכנים נשארים עם תמונה של ילד על הקיר, לבכות כל החיים.
וכמו תמיד, ככל שהקשיב לסבא נרגע הכאב בבטנו. רוח שעלתה מכיוון הים הפיגה מעט את החום הכבד. החתול השחור התעורר מעלפונו והחל מתהלך כמו פנתר קטן על חומת האבן הנמוכה בין הבתים הישנים. אחר כך סבא שאל אם דיבר עם ההורים, וכשעידן הניע ראשו בשלילה סבא סיפר שאבא עבר אצלו אתמול אחרי השוק והביא קצת ירקות ופירות ובשר, ושהוא נראה מודאג כי לא שמע מהילד המון זמן, אז אולי בכל זאת כדאי שיתקשר הביתה, שיגיד לפחות שהכול בסדר.
"אולי אחר כך," התחמק. בשביל מה בכלל. אביו הרי מפחד מהצל של עצמו וממה שיגידו לו במפעל על בנו הקומוניסט, שבמקום ללכת לקרבי כמו כולם מסתובב עם חשישניקים, מלכלך קירות ובורח מהצבא. ואמו ממילא מקשיבה תמיד רק לעצמה. ואם המשטרה הצבאית מאזינה לטלפונים? תוך רגע יופיעו אצל סבא עם אזיקים. במדינה הזאת הצבא הרי יכול לעשות כל שעולה על רוחו.
"איך שאתה רוצה," חתם סבא, "הטלפון במטבח, ואתה כבר יודע שאצלנו לא מכריחים כלום."
שוב השתררה שתיקה.
"אז לכמה זמן החופשה?" שאל סבא לבסוף.
"עוד לא החלטתי," אמר עידן, "אני צריך לחשוב קצת."
סבא זקר גבה. "בצבא של הצִיוֹנים התחילו לתת חופשות כדי לחשוב קצת?"
"אני צריך שקט כדי לחשוב, סבא."
סבא תלה בו מבט שואל.
"בכלל לא בטוח שכל הצבא הזה מתאים לי."
"קרה משהו?"
"התגייסתי לנח"ל כדי להשפיע מבפנים," אמר עידן, "רציתי להיות כמו טרוצקי בצבא הרוסי, כשארגן את החיילים והקים את הצבא האדום. ככה לימדו אותי בארגון, סבא, שהמהפכנים נמצאים היכן שצריכים אותם. אני זוכר איך סיפרת פעם שאנשי הבונד היו בכל מקום, במפעלים, בבתי הספר, אפילו בצבא הפולני."
סבא הבליע חיוך קטן.
"אבל אני לא יודע, סבא, אם הצבא שלנו בשל לכל המהפכה הזאת, ואם דווקא אני צריך להוביל אותה."
הזקן שתק. החתול השחור דרך גבו בחצר והתרכז במשהו בין השיחים. יכול להיות שמישהו מצותת להם?
"שיהיה," הפטיר סבא לבסוף, "בוא, ניכנס, תעזור עם הקפה."
הסלון היה אפלולי וקריר. החדר שנראה פעם גדול וצופן סודות נראה כעת קטן ונבוך — הספה החומה עם הכריות המהוהות, שתי הכורסאות מול שולחן הפורמייקה הנמוך עם מפת התחרה המצהיבה ואגרטל הזכוכית שסבתא הייתה שמה בו פרחים כשבאו אורחים, ושולחן האוכל הפינתי שהיו פותחים בליל הסדר, ומזנון העץ הישן על הקיר לצד הדלת, ומעליו, במסגרת עץ מתקלפת, זוג זָרים, הוא חובש כיפה שחורה, מעילו ארוך, זקנו האפור יורד עד חזהו, פאותיו ארוכות וחלקות, לחייו כחושות ושקועות, האישה לצדו נמוכה, פניה עגלגלות, עיניה עייפות, שערה מוסתר תחת כובע אפור, קרובה אך לא נוגעת, שניהם מתבוננים בו במבט מרוחק ועצוב.
אולי יציע לסבא לסייד ביחד את הקירות הדהויים, שיהיה כאן קצת יותר נחמד ועליז?

בילדותו, הוריו היו הולכים לקניות בשוק ומשאירים אותו אצל סבא וסבתא. הוא היה מתיישב על הרצפה לפני המזנון ו"מחפש מְצִיֶיעאס", כמו שסבתא הייתה מכנה את הפשפוש הסקרני בקרבי הרהיט. בדלת הצדדית נהג סבא לאחסן את בקבוקי האקסטרה־פיין שלו, ומאחורי הדלתות האחרות הסתתרו כל מיני ספרים ביידיש ומעטפות גדושות תמונות ומכתבים. פעם מצא תמונה של מישהו צועד בתהלוכה, חולצתו פתוחה, זרועותיו השריריות אוחזות בדגל גדול, עיניו רושפות, שערו וזקנו העבותים פרועים, ועוד תמונה של אותו אדם בבגדי ספורט, מניף משקולת כבדה. כששאל את סבתא מי האיש בתמונות, ענתה שזה סבא, מהימים שלפני שנהיה בן אדם.
במיוחד אהב עידן לשבת במרפסת, על המיטה שסבא היה מנמנם בה עם ספר אחרי העבודה או ישן בה בלילות חמים במיוחד. כשסבתא עבדה במטבח, היה עידן צופה בעורבים המתקוטטים על עמוד החשמל או עוקב אחר החתולים האורבים לטרפם, או סתם חולם חלומות, כמו שסבתא הייתה אומרת. ואז הייתה דלת הכניסה נפתחת, וצעדים כבדים היו מתקרבים, ובפתח המרפסת היה מופיע ראשו של סבא, מבטו משתומם רגע, ואז רועם, "יש כאן ילד שאני לא מכיר, רבקה. את יודעת מה הוא מחפש?"
בטנו של עידן הייתה מתהפכת ביראה. "אתה יכול לשאול את הילד בעצמך," ענתה סבתא מהמטבח.
"רוצה אוֹיְדָאש, סבא," היה עידן אומר במהירות, לבו הולם.
"הא, זה ממש לא בעיה, ילד, בוא, תעלה," היה סבא אומר ומתיישב, והמיטה שקעה בחריקת קפיצים תחת משקלו. סבא היה פושט רגליו קדימה, ועידן עלה אז על כפות רגליו הגדולות, וסבא, כשהוא אוחז בכפות ידיו של הילד ומנדנד אותו מעלה ומטה באוויר, פיזם לפי קצב הנדנוד, "אוֹיְדָאש, קוֹטַאנַאש/ גְּרִינֶאר פּוֹמֶרַאנְצֶן/ אַז דֶּער טַאטֶעא שְלוּג דֶּער מַאמֶא/ אוּן דֶּער קִינדֶארלַך טֶאנְצֶן," ובכל הנפה היה מטיס גבוה יותר עד שלבו של עידן היה צונח ונשימתו נעתקת, ובהנפה האחרונה היה סבא אוחז בעידן בבתי השחי שלו ומעיפו גבוה כל כך באוויר, עד שראשו כמעט נגע בתקרה, ובעודו מרחף שם למעלה, צוֹוח באימה ובעונג, היה סבא קולט אותו אל חזהו השעיר, החמצמץ מזיעה, כשעידן מפרפר בזרועותיו העצומות כציפור קטנה.
"עזוב את הילד ולך להתרחץ, האוכל תכף על השולחן," הייתה בוקעת גערה מהמטבח, וסבא היה מניח אותו בזהירות, מושך בכתפיו ואומר, "נו, בוא תעזור לי בדרך לאמבטיה," ואז מתכופף, מניח את כפות ידיו על הרצפה, מניף רגליו באוויר, זו אחר זו, חולצתו האפורה נפתחת וחושפת כרס גדולה נוצצת מזיעה, וכך, כשידיו על הרצפה ורגליו באוויר, ועידן תומך במותניו העבים באצבעותיו הקטנות, היה סבא מהלך לאטו עד חדר האמבטיה.

פעם, בליל הסדר, "בשפוך חמתך על הגויים", סיפר הדוד יצחק איך יום אחד, בפולניה, כשעמד בדוכן האלטע־זאכן שלהם, החלה חבורת נערים גויים להציק לו. הם פיזרו את הסחורה והפכו את הדוכן, ומנהיגם, אחד פרנצ'ק, ז'לוב פולני חסר רחמים, ניגש ושאל אותו מלמעלה מה שמו. הדוד יצחק סיפר איך קפא מאימה ואיך לא הצליח להוציא אפילו מילה, ואז הגוי סטר על לחייו עד שראה כוכבים באמצע היום, ואמר, "ז'יד פארץ', זה השם שלך, ועכשיו תחזור אחרי." אבל בדיוק אז עבר שם סבא, הוא היה בן שש־עשרה או שבע־עשרה ועבר שם בדרך חזרה הביתה מהנפחייה, הוא ניגש לאותו פרנצ'ק, שהיה גבוה ממנו בחצי ראש, ואמר בשקט, "אני רוצה לשמוע בבקשה עוד פעם איך קראת לאחי." הפולני המופתע פרץ בצחוק וחזר על הכינוי המעליב, אבל צחוקו פסק כשהגיעה הנגיחה של סבא ושברה לו את האף. וכשהגויים האחרים התנפלו עליו, שלח סבא שישה או שבעה מהם לבית החולים עם ידיים שבורות ופנים מרוסקות. מאז לא העז אף גוי לקרוא למישהו ממשפחת פִישֶל "יהודי מכוער".
סבתא נעצה בסבא מבט ונאנחה, "איזה פרא אדם היה הדוב הזה, עד שעשיתי ממנו בן אדם," וסבא, ממקומו בראש השולחן, רק חייך במבוכה, הפך בין דפי ההגדה וסידר את ערימת המצות על הצלחת.
אולי לסבא יהיה רעיון, חשב עידן, הוא הרי היה בבּוּנְד, הוא הצליח לברוח מפולניה עם סבתא ושני ילדים קטנים ברגע האחרון והגיע לארץ בלי טובות מאף אחד. הוא בטח יודע איך יוצאים ממצבים קשים.

סבא נעמד ליד הכיור ושטף את הפינג'אן והכוסות. אחר כך מחה במטלית את שאריות הקפה מהכיריים עד שהאמייל הישן זהר כמו בימי סבתא רבקה. זה היה רעיון טוב, לבוא לסבא. איש לא יעלה בדעתו לחפש אותו כאן. להורים ירים בהזדמנות טלפון ויספר מה שיספר, ובינתיים ייקח את הזמן ויתכנן בשקט איך לצאת מהבוץ. מי בכלל יודע מתי תהיה הזדמנות נוספת לבלות קצת עם סבא, שנראה די בודד בלי סבתא, רק הזקֵנים העצובים אתו בסלון.
סבא כאילו קרא את מחשבותיו ואמר פתאום, "מאז שהסבתא שלך עזבה אותי והלכה לנוח, אני זה שמטפל בבית. לפעמים כל כך שקט כאן, שאני מרגיש איך היא מסתכלת ואומרת — תראה את הכתם על הגז, דוב, והעיתונים על הרצפה, והגרביים מתחת למיטה שרוצים כבר לכביסה. אפילו לכבס למדתי, שׂם הכול בפַּיילָה הכחולה, משפשף טוב־טוב בסִינְטַבּוֹן, שוטף עד שהמים נקיים, תולה הפוך שהצבע לא ידהה. והיא מחייכת שם, שבסוף הצליח לה."
"אני חייב לראות," חייך עידן, "דווקא יש לי מדים לכביסה בתרמיל, אבל לא נראה שאצטרך אותם בקרוב."
"בלילה," אמר סבא, "כשאני לא נרדם, אני עושה כביסה. עכשיו קיץ, עד הבוקר הכול יבש. אפילו לגהץ למדתי, עידנצ'וק," שלח לעברו חיוך ערמומי, "כשעושים דברים ישר, הכול יותר קל."
"אני זוכר את הסיפור על המקרר שהבאת לסבתא פעם," אמר עידן, "וסחבת לבד במדרגות."
"איך אתה זוכר בכלל את כל הסיפורים האלו," הפטיר הזקן, "זה היה לפני שנולדת."
"אף פעם לא הבנתי איך הצלחת להרים אותו לבד עד הקומה השנייה," אמר עידן.
"מה זה כבר משנה," משך הזקן בכתפיו, "סבתא שלך הייתה אומרת שלא הכול אגרופים וכוח. אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים אתה נשאר עם מה שעשית. את זה נשים יודעות יותר טוב."
עידן תלה בו מבט שואל.
"המקרר ההוא," אמר סבא, "היה בסוף גדול מדי. כמה שהתאמצתי לא נכנס למטבח, עד שסבתא שלך התייאשה והלכה לשכנים והשאירה אותי לבד עם המקרר וילדים בוכים מרעב, ורק בדלת עצרה ואמרה שהלוואי שאלוהים היה נותן לאנשים יותר שכל ופחות שרירים. שנים נתקענו אתו בסלון."
"ואצלך, איך אצלך?" שאל סבא כמו בהמשך ישיר לסיפור המקרר, ובעודו בוחש בפינג'אן הוסיף, "יש לך מישהי?"
"בערך," אמר עידן. אם לא הפחד מהמשטרה הצבאית היה כבר מרים טלפון לדפנה. לבו נקרע מגעגועים. מאז שהלך לטירונות לא יצא להם לדבר. פעם שלח מכתב שלא נענה, וכשהצליח להתקשר מהבסיס אמרו שהיא לא בבית. גם מנואיבה ניסה להתקשר כמה פעמים. בערב האחרון לפני הבקו"ם נפגשו, אבל במקום להיכנס למיטה ולתת לו סוף־סוף את "מתנת הגיוס" שהבטיחה, אמרה שאין טעם להמשיך ככה, כי היא כבר לא בטוחה שהוא אהבת חייה ושדווקא הוא יהיה הראשון שלה. ולמרות שהפציר והבטיח לחכות עד שתהיה מוכנה, אמרה לו שהוא חמוד, אבל לא בטוח שיש סיכוי בכלל, כי באהבה או שנמשכים או שלא.
"אתה יודע איך זה, סבא, לוקח זמן עד שמוצאים את מי שמרגישים אִתה מספיק בטוח כדי להיות כמו שאתה, בלי כל המשחקים והמסכות."
"מה אני יודע," משך הזקן בכתפיו, "אנחנו מחפשים, הן מוצאות. צריך ללמוד להקשיב."

יליד חיפה. למד באוניברסיטה העברית, רואה חשבון ומתגורר בחיפה עם אשתו ושלושת ילדיו. סיפורים פרי עטו התפרסמו ב"קשת החדשה", ב"עיתון 77 " וב"מסמרים".

ספר הביכורים שלו, "על גבול יערות הרוזמרין" בעריכת יובל שמעוני, זכה בשבחים רבים.

X