אקבדורה | לרכישה באינדיבוק
אקבדורה

אקבדורה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 67.2
- 37

אקבדורה בעגה סֶרדית-ספרדית היא "מי שמביאה את הקץ".
מקור המונח אקבדורה הוא בתרבות העממית בסרדיניה. בספר של מיקלה מורג'יה האֵם המאמצת של גיבורת הרומן היא אקבדורה:
היא מתבקשת על ידי משפחות בכפר לבוא ולסיים את חייהם של גוססים או עייפים מהחיים שלא מצליחים "להשתחרר מהחיים", היא היא האם האחרונה. בסרדינייה מספרים על הימצאותן של אקבדורות עד שנות ה-50 של המאה ה-20.
מוטיב עממי נוסף בספר הוא ילדי נשמה (Fillus de anima ‏ – בניגוד לילדים ביולוגיים), אלה ילדים (לרוב ילדות) ממשפחות עניות שאין להן די כסף לגדל אותם, והבת הקטנה נמסרת אפוא לאלמנות ערירות. הבת המאומצת "נקנית" על ידי אלמנה שתוריש לה בבוא יומה את כל רכושה אך גם סומכת על כך שהבת תטפל בה בערוב ימיה.
גיבורת אקבדורה היא ילדת נשמה כזו גדלה לשתי אמהות. מיקלה מורג'יה מקדישה את הספר: "לאמא שלי, לשתיהן"
בראיונות איתה היא לא מפרשת את ההקדשה הזו.
סרדיניה של שנות החמישים היא עולם של פעם עם חוקים ואיסורים משלו, רווי אמונות וטעמים, מנהגים ויצרים והסכמות שבשתיקה.
גבעות כפריות וחומות אבני בזלת, עצי תאנה ולימון בשמש ים תיכונית, עוגיות שקדים מבושמות וחלת כלולות מעוטרת הם תפאורה לסיפורן של ילדת נשמה ואימה המאמצת האקבדורה – סיפור עדין ועוצמתי, אפל ומואר, המסעיר את הלב ומעורר אותה התעלוּת השמורה למפגשים עם יצירת אמנות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אקבדורה”

 

פילוּס דֶה אַנימָה, ילדי חיק.

 

כך קוראים להם, לילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אישה אחת ועקרותה של אחרת. מלידה שנייה כזאת באה לעולם מריה ליסטרוּ, פרי חיקה המאוחר של בּוֹנַריה אוּראי.

 

ביום שבו התעכבה הזקנה לשוחח עם אמה אנה־טֶרזה ליסטרוּ מתחת לעץ הלימון, היתה מריה בת שש ונחשבה לטעות אחרי שלוש הצלחות. אחיותיה כבר היו לעלמות צעירות, והיא שיחקה לבדה על הארץ ויצקה עוגת בוץ ממולאת בנמלים חיות בשקדנות של אישה קטנה. הן הניעו את רגליהן האדמדמות בעיסת הפרחים והסוכר החולי, עד שגססו לאיטן. תחת השמש הקופחת של חודש יולי תפחה העוגה בין ידיה, יפה כפי שדברים רעים יכולים לעתים להיות. כשהרימה הילדה את ראשה מהבוץ, ראתה מעליה, כנגד האור, את דודה בּוֹנַריה אוּראי מניחה ידיים על בטנה הכחושה ומחייכת, שׂבעת נחת מהדבר שאנה־טרזה ליסטרוּ נתנה זה עתה בידה. רק כעבור זמן הבינה מריה מה היה הדבר בדיוק.

 

היא עזבה את ביתה עם דודה בּוֹנריה עוד באותו יום, כשבידה האחת עוגת הבוץ ובאחרת סל מלא ביצים טריות ופטרוזיליה — מחווה עלובה של תודה.

 

מריה המחויכת קלטה בחושיה שיש לה כנראה סיבה לבכות, אבל לא הצליחה להעלותה על הדעת. ככל שהתרחקה, החל להיטשטש זיכרון פניה של אמה, כאילו נשכחו ממנה כבר מזמן, מאותו רגע מסתורי שבו ילדות קטנות מחליטות לבדן מה להכניס לעיסות בוץ. לעומת זאת שימרה במשך שנים בזיכרונה את מראה השמים החמים וכפות רגליה של דודה בּוֹנריה בתוך הסנדלים, שהציצו לסירוגין מתחת למכפלת חצאיתה השחורה במחול אילם, שבקצבו התקשו צעדיה הקטנים לעמוד.

 

דודה בּוֹנריה נתנה למריה מיטה שתהיה רק שלה וחדר מלא קדושים, רעים כולם. שם הבינה מריה שגן העדן אינו מקום לילדים. שני לילות רצופים שתקה ונעצה עיניים בחושך בציפייה לראות דמעות של דם או הילוֹת זוהרות. בלילה השלישי נכנעה לפחד מפני פסלון ישו והלב השותת, עם שלוש מחרוזות התפילה התלויות על חזהו ששיוו לו מראה מצמרר. היא לא הצליחה להחזיק עוד מעמד, וצעקה.

 

דודה בּוֹנריה פתחה את הדלת בתוך פחות מדקה ומצאה את מריה עומדת ליד הקיר, חובקת כרית צמר גס ששימשה לה מגן. היא התבוננה בפסלון המדמם שנראה משום מה קרוב למיטה מתמיד, תחבה אותו תחת זרועה וסילקה אותו משם בלי לומר מילה. למחרת נעלמו מהשידה גם כד המים הקדושים עם דמותה של סנטה ריטה ופסלון שֵׂה האלוהים מתולתל ככלב שוטה ומאיים כאריה. מריה שבה לשנן את תפילת "אווה מריה" רק כעבור זמן, ובלחש, מחשש שהמדונה תשמע אותה ותתייחס ברצינות למילים "ובשעת מותנו, אמן".

 

מה היה אז מניין שנותיה של דודה בונריה — לא היה קל לנחש, אבל נדמה שהזִקנה קפצה עליה באחת אחרי שספירתן נעצרה במשך שנים, ושחיכתה כעת באורך רוח שהזמן שנותר מאחור ישיג אותה. מריה, לעומת זאת, הגיעה מאוחר מדי אפילו לבטן אמה והשלימה מיד עם היותה האחרונה ברשימת דאגותיה של משפחה עמוסת דאגות ממילא. ואילו בביתה של האישה הזאת הרגישה חשובה בפעם הראשונה בחייה. בכל בוקר כשהפנתה את גבה לדלת הבית בדרכה לבית הספר עם הילקוט, היתה משוכנעת שאם תסתובב לאחור, תראה את דודה בּונריה עומדת ומתבוננת בה, שעונה על מזוזת הדלת כמו ביקשה לתמוך בציריה.

 

מריה לא ידעה, אבל הזקנה נכנסה לחדרה בעיקר בשעת לילה, באותם לילות שגרתיים שבהם אי־אפשר לייחס את נדודי השינה לשום חטא. היא נהגה להיכנס בשקט, להתיישב ליד מיטתה ולהתבונן בה בשנתה בחשכה. הילדה, שחשבה שהיא עומדת בראש דאגותיה של בונריה אוּראי, ישנה בלי להיות מודעת עדיין לכובד הנטל של היותה דאגתה היחידה.

 

כולם בסוֹרֶני הבינו מדוע אנה־טרזה ליסטרוּ מסרה את בתה הצעירה לזקנה. אחרי שהתעלמה מעצות בני ביתה ובחרה בבן זוג הלא־נכון, לא הפסיקה להתלונן במשך חמש־עשרה שנה על האיש שהוכיח שהוא מסוגל לעשות בהצלחה רק דבר אחד. באוזני שכנותיה הרבתה אנה־טרזה ליסטרו להתאונן על כך שבעלה לא השכיל להיות לה לתועלת אפילו במותו ולהתפגר במלחמה כדי להשאיר לה איזו קצבה קטנה. סיסיניוֹ ליסטרוּ, שקיבל פטור משירות צבאי מחמת דלותו, הלך לעולמו באותה דרך מטופשת שבה חי — הוא נמחץ למוות כמו גרגר במטחנה מתחת לגלגלי הטרקטור של בּוֹרֶדוּ אַרֶזי, שאצלו עבד לפעמים כאריס. משהתאלמנה ונותרה עם ארבע בנות, נעשתה אנה־טרזה ליסטרוּ מענייה לאביונה. בנסיבות אלה נאלצה ללמוד, לדבריה, להכין תבשיל בּוֹליטוֹ אפילו מצל מגדלי הפעמונים. עתה, אחרי שדודה בונריה לקחה לעצמה את מריה לבת, התקשתה להאמין שהיא יכולה להרשות לעצמה להוסיף בכל יום למרק גם שני תפוחי אדמה משדותיה של משפחת אוּראי. ואם המחיר שעליה לשלם לשם כך הוא הילדה, לא נורא: הרי בבית יש לה עוד שלוש.

 

איש לעומת זאת לא הבין מדוע דודה בונריה, בגילה המופלג, הכניסה לביתה בת של אישה אחרת. השתיקות התארכו כצללים בכל פעם שהזקנה והילדה חלפו יחד ברחוב, והשאירו מאחוריהן שובל של לחישות על שרפרפי השכונה. בַּאינזוּ, בעל חנות המכולת, התמוגג לגלות שגם עשירים זקוקים בזקנתם לשתי ידיים שינגבו להם את התחת. אבל לוּצ'אנָה לוֹדינֶה, בתו הבכורה של השרברב, לא הבינה לשם מה צריך יורש שיעשה את מה שכל משרתת יכולה לעשות תמורת שכר הולם. אַאוּזוֹניה פְראוּ, שעל ישבנים ידעה עוד יותר מאחות רחמנייה, ששה לחתום את הנושא בהכרזה שאפילו שועלים לא רוצים למות לבדם, ובנקודה זו איש לא הוסיף דבר.

 

כמובן, לולא נולדה עשירה, סופה של בונריה אוּראי היה כסופן של כל אותן נשים שנותרו לבדן, ועל אימוץ בת היתה יכולה רק לחלום. הזקנה שהתאלמנה עוד לפני שהספיקה להינשא, היתה ככל הנראה הופכת בנסיבות אחרות לבַּגאסָה, מופקרת, או לנזירה הלובשת שחורים עד יום מותה, כלואה בתוך בית או במנזר שתריסיו תמיד מוגפים. המלחמה היא שגזלה ממנה את שמלת הכלולות, אף שבכפר היו מי שטענו שרַפַאֶלֶה זינקוּ כלל לא מת בקרב על פּיאוֶוה. סביר יותר להניח, אמרו, שבחור ערמומי כמוהו מצא לו שם איזו נקבה והעדיף לחסוך מעצמו את מסע ההסברים חזרה. זאת אולי הסיבה שבונריה אוּראי הפכה לזקנה עוד בצעירותה, ושבעיני מריה שום לילה לא נראה שחור יותר מחצאיתה. אבל הכפר היה מלא אלמנות של גברים חיים, זאת ידעו היטב הנשים שהלכו רכיל, וזאת ידעה גם בונריה אוּראי, ולכן כשיצאה בכל בוקר לקנות לחם חם במאפייה, צעדה תמיד בראש מורם, מעולם לא התעכבה לשוחח, ושבה היישר הביתה, כמו חרוז לקנטטה.

 

משקיבלה החלטה לאמץ בת, הדבר שבונריה חששה ממנו יותר מכול לא היה כמובן מה יאמרו הבריות, אלא מה תהיה תגובתה הראשונית של הילדה שתביא לביתה. אחרי שש שנים של לילות שבהם מריה חלקה עם שלוש אחיותיה אוויר של חדר אחד, לא היה מפתיע שהמרחב שניכסה לעצמה לא הרחיק אל מעבר למוטת זרועותיה. בהגיעה לבית בונריה אוּראי התערערה לחלוטין הגיאוגרפיה הפנימית הזאת. המרחבים שעמדו אך ורק לרשותה בין הכתלים החדשים היו כה גדולים, שנדרשו לה שבועות להפנים שאיש אינו עומד להגיח מדלת אחד החדרים המוגפים ולהגיד לה: "אל תיגעי בזה, זה שלי."

 

בונריה אוּראי מעולם לא התפתתה לשגות ולהזמין אותה "להרגיש בבית", או לומר דברים בטלים אחרים שנוהגים להשמיע כדי להזכיר לאורחים שהם אינם כלל בביתם. היא העדיפה לחכות שהמרחבים שנותרו ריקים במשך שנים ילבשו בהדרגה את תצורתה של הילדה. כעבור חודש נפתחו כל דלתות החדרים על מנת שלא להיסגר עוד, והיא ידעה שלא טעתה בכך שהניחה לבית לעשות את שלו. מרגע שחשה את הנינוחות החדשה שהכתלים הללו נסכו בה, החלה מריה לגלות אט־אט סקרנות רבה יותר כלפי האישה שהביאה אותה לחיות ביניהם.

 

"בת של מי את, דודה?" שאלה באחד הימים בפה מלא מרק.

 

"לאבי קראו טַניאֵיי אוּראי, הנה, זה האיש הזה…"

 

בונריה הצביעה אל התמונה הישנה והדהויה התלויה מעל האח, ממנה ניבט דניאלֶה אוּראי, גבר כבן שלושים חנוט במותניית קטיפה, שאותו לא הצליחה הילדה לדמיין בשום אופן כאביה של הזקנה שישבה מולה. בונריה קראה את התימהון על הפנים הוורודים.

 

"פה הוא עדיין צעיר, זה לפני שנולדתי," הבהירה.

 

"ואמא לא היתה לך?" פלטה מריה, שעצם הרעיון שלבנות יכול להיות אב לא היה לגמרי טבוע בה.

 

"מובן שהיתה לי, קראו לה אנה. אבל גם היא מתה לפני שנים רבות."

 

"כמו אבא שלי," הוסיפה מריה בכובד ראש, "לפעמים הם עושים את זה."

 

בונריה השתוממה מהאמירה הזאת.

 

"עושים מה?"

 

"מתים לפני שאנחנו נולדים."

 

מריה הביטה בה באורך רוח. אחר כך הוסיפה באי־רצון:

 

"ריטה אמרה לי את זה, הבת של אנג'לה מוּנטוֹני. גם אבא שלה מת לפני שהיא נולדה."

 

בעת שדיברה, הניפה את כף המרק באוויר כמו שרביט של מנצח.

 

"כן, יש שעושים את זה, אבל לא כולם," אמרה בונריה והתבוננה בה בחצי חיוך.

 

"ברור, לא כולם," הסכימה מריה, "לפחות אחד צריך להישאר. בשביל הילדים. בגלל זה תמיד יש שני הורים."

 

בונריה הינהנה וטבלה את הכף במרק. היא הניחה שהנושא נחתם.

 

"אתם הייתם שניים?"

 

בונריה הבינה סוף־סוף, ובלי להפסיק לאכול השיבה לה באותה נימה סתמית שאימצה עד אותו רגע:

 

"כן, היינו שניים. החתן שלי גם כן מת."

 

"אה, הוא מת…" אמרה מריה כעבור רגע, מהססת בין צער להקלה.

 

"כן," אמרה בונריה, גם היא בכובד ראש, "לפעמים הם עושים את זה."

 

נתוני הסטטיסטיקה האישית הזאת ניחמו את הילדה, ששבה לנשוף במרק.

 

מפעם לפעם כשהרימה את עיניה מהאדים שעלו מהכף, נתקלה בעיניה של דודה בונריה, והתחשק לה לחייך.

 

מאותו יום נהגה מריה לחכות ליד שולחן האוכל בכל פעם שבונריה יצאה לקנות לחם בבוקר. היא הניפה רגליים וספרה בדממה את מספר חבטות נעלי הגומי שלה בכיסא, עד כמה שידעה לספור. לרוב, אחרי שלושה מחזורים של מאה דודה בונריה כבר היתה מגיעה הביתה ומתיישבת לאכול איתה לחם חם ותאנים אפויות לפני שתצא לבית הספר.

 

"תאכלי מריה, שיצמחו לך הציצים!" נהגה הדודה לומר לה, ותוך כדי כך לטפוח בידה על מעט השדיים שנותרו לה.

 

האמירה הזאת הצחיקה את מריה, שאכלה את התאנים שתיים־שתיים, וכשזרעיהן עוד בין שיניה רצה לחדרה לבדוק, כי כל מה שדודה בונריה אמרה היה בעיניה דברי אלוהים חיים. אף על פי כן בשלוש־עשרה השנים שחיה במחיצתה, מריה לא קראה לה אמא אפילו פעם אחת, שכן אמהוֹת זה משהו אחר.

 

 

מיקלה מורג'ה נולדה ב-1972 בסרדיניה. בעברה היתה טלפנית, פקידה ושוערת לילה. כיום היא היא בלוגרית פופולארית ופעילה מאוד ברשתות חברתיות. ספרה הראשון ("העולם חייב לדעת", 2006) – סאטירה על ניצול כלכלי של עובדים, בעקבות עבודתה בטלמרקטינג של "קירבי" – עובד למחזה ושימש מקור השראה לסרט. למרות חינוכה הדתי ב-2011 פירסמה את הרומן "אווה מרי, והכנסייה המציאה את האישה" שזכה להצלחה אך גם לביקורת מצד הוותיקן. אהבתה לסרדיניה דחפה אותה לפרסם גם את "מסע בסרדיניה", מדריך טיולים למקומות הפחות מוכרים של סרדיניה.

X