אצל אנדרו במוח | לרכישה באינדיבוק
אצל אנדרו במוח

אצל אנדרו במוח

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 167
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

רומן מבריק מאת רב – אמן אמריקאי, שלוקח אותנו למסע רדיקלי אל תוך מוחו של אנדרו, חוקר קוגניציה מתוחכם, אנדרו מדבר ממקום לא מזוהה וגם בן-שיחו אינו מזוהה, אנדרו מדבר, אנדרו חושב, אנדרו מספר את סיפור חייו, אהבותיו, הטרגדיות שהובילו אותו כעת אל המקום הזה. הוא מתוודה,חושף את רבדי סיפורו המוזר, ובתוך כך מעורר אצלנו תהיות לגבי הידוע לנו על אמת וזיכרון, על מוח ונפש, על אישיות וגורל, על זולתנו ועל עצמנו.

רומן חדשני ומותח בעל עומק פסיכולוגי ודיוק לירי מרשים, שמבטא את הקול של זמננו-מצחיק, חטטני, ספקן, שובבי ועמוק. אצל אנדרו במוח מהווה מפנה מפתיע והישג ייחודי של סופר קאנוני שהפרוזה שלו יוצרת נוף משלה ועוסקת כדברי דון דלילו "בטווח האפשרויות של אמריקה, שבה חיים פשוטים מהדהדים את מקצב ההיסטוריה".

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אצל אנדרו במוח”

אחת הסיבות לכך שאנדרו הוא יצירה קומית נהדרת כל כך נובעת מהיותו הן באשליה עצמית מטורפת והן מודע לעצמו עד להחריד.. The New York Times Book Review

 

חזק מכדי להניח מהיד…מרתק, לעיתים מצחיק ולרוב עמוק… רומן שמשלב היטב בין הספרות המסוגננת של דוקטורוב לבין סיפור פסיכולוגי עמוק, ומעמת את האמת עם אשליה, זיכרון ותפיסה, תודעה וטירוף…דוקטורוב לוקח סיכונים יצירתיים עצומים- מהסוג הטוב ביותר. USA Today

 

אריק גלסנר על הספר בידיעות אחרונות

אני יכול לספר לך על החבר שלי, אַנדרוּ, חוקר קוגניציה. אבל זה לא סיפור יפה במיוחד. ערב אחד הוא התייצב עם תינוקת בזרועותיו על סף דלתה של גרושתו, מרתה. כי בְּרָיוֹנִי היפה, אשתו הצעירה אחרי מרתה, מתה.
ממה?
תכף נגיע לזה. אני לא מסוגל לעשות את זה לבד, אנדרו אמר, ואילו מרתה בהתה בו מפֶּתח ביתה. כי ירד אז שלג ומרתה היתה מרותקת לפתיתים רכים שהתיישבו כמו יצורים על מצחיית כובע ה"ניו יורק ינקיז" של אנדרו. היא היתה טיפוס כזה, מרתה, אחת שמוקסמת מדברים שולִיים כאילו היא מלחינה אותם. גם בזמנים רגילים היתה מגיבה באטיות, מסתכלת בך בעיניים גדולות וכהות, בולטות ומתגלגלות. אחר כך היה מגיע חיוך, או הנהון או מנוד ראש. בינתיים חום הבית הסתנן מבעד לדלת הפתוחה ועִרפל לאנדרו את המשקפיים. הוא עמד שם מאחורי עדשות המשקפיים המעורפלים שלו, כמו עיוור בשלג, ונותר מחוּסר כוח רצון, עד שלבסוף היא הושיטה יד, נטלה ממנו בעדינות את התינוקת העטופה, פסעה לאחור וסגרה לו את הדלת בַּפָּנים.
איפה זה קרה?
מרתה גרה אז בניוּ רוֹשֵל, פרבר ניו יורקי, בשכונה של בתים גדולים בסגנונות מעורבים – טיוּדוֹר, קולוניאלי הולנדי, התחייה היוונית – רובם נבנו בשנות העשרים והשלושים, בתים שמופרדים מהרחוב בעצי אֶדֶר נורבגי גבוהים ובולטים. אנדרו רץ למכונית שלו וחזר עם סַלְקַל, מזוודה ושתי שקיות ניילון מלאות בדברי תינוקות. הוא חבט בדלת: מרתה, מרתה! היא בת שישה חודשים, יש לה שֵם, יש לה תעודת לידה. זה כאן אצלי, תפתחי את הדלת בבקשה, מרתה, אני לא נוטש את הבת שלי, אני רק צריך קצת עזרה, אני צריך עזרה!
הדלת נפתחה, ובעלה של מרתה, גבר מגודל, עמד בפתח. תניח כאן את הדברים האלה, אנדרו, הוא אמר. אנדרו עשה כדבריו ובעלה של מרתה תחב לזרועותיו בחזרה את התינוקת. תמיד היית דפוק, אמר הבעל המגודל של מרתה. אני מצטער שאשתך הצעירה מתה, אבל היא בטח מתה מאיזו טעות מטומטמת שלך, איזו רשלנות בזמן רע, באחד מניסויי המחשבות או הטירופים האינטלקטואליים המפורסמים שלך, או בכל מקרה ממשהו שיזכיר לכולנו את הכישרון הזה שלך להשאיר סביבך הרס.
אנדרו הכניס את התינוקת לסלקל שהיה מונח לרגליו, הרים את הסלקל עם התינוקת וחזר לאטו אל המכונית שלו. בדרך כמעט איבד את שיווי משקלו על השביל החלקלק. הוא הידק חגורת בטיחות סביב הסלקל במושב האחורי, חזר לבית, הרים את שקיות הניילון ואת המזוודה ולקח אותן בחזרה למכונית. כשהכול היה במקום הוא סגר את הדלת, הזדקף, הסתובב וראה את מרתה עומדת שם וצעיף על כתפיה. בסדר, היא אמרה.
[מהרהר]
תמשיך…
לא, אני פשוט חושב על משהו שקראתי על התהוות של סכיזופרניה ומחלה דו־קוטבית. מדעני המוח עוד יגיעו לזה בריצוף הגֶנים שלהם וימצאו את הווריאציה בגנוֹם, כל רודפי החלבונים האלה הדבקים בהסברים תכליתיים. הם ייתנו לכל גֶן מספר ואות, יקצצו פֹּה אות, יוסיפו שם מספר, וראֵה זה פלא, אין יותר מחלה. ככה שאתה, דוקטור, בבעיה עם הריפוי בדיבור שלך.
אל תהיה כל כך בטוח.
תאמין לי, אתה תהיה מובטל. מה עוד נותר לנו לעשות בתור אוכלי פרי עץ הדעת, אם לא למדעֵן את עצמנו? להכחיד את הכאב, להאריך את החיים. אתה מעוניין, נגיד, בעוד עין מאחור? אפשר לסדר את זה. להעביר את הרֶקטוּם שלך לבֶּרך? אין בעיה. אפילו לתת לך כנפיים, אם אתה רוצה, אם כי התוצאה לא תהיה התעופפות באוויר, אלא יותר כמו דילוגים ענקיים, ריחוף במֶגה־פסיעות, כמו במסלולים האלה שנעים לאורך מסדרונות נמלי תעופה כמו מדרגות נעות שטוחות. ומאין לנו שאלוהים לא רוצה בזה שאנחנו נשלים את הרעיון הדפוק והפגום שלו של החיים כמחלה חשוכת מרפא? אנחנו תוכנית הגיבוי שלו, מערכת אַל־כֶּשֶל. אלוהים פועל באמצעות דרווין.
אז מרתה לקחה בסופו של דבר את התינוקת?
אני חושב גם על זה שאנחנו מרקיבים בארונות המתים שלנו ועוברים גלגול נשמות. החלקים המיקרוגֶנטיים הקטנים שלנו נבלעים במעיים של תולעת עיוורת אשר קמה ולא תדע מדוע תתפתל באדמה הרוויה מגשם ואז תמות ממקורו החד של גִדרוֹן קטן. הֵי, זו הזהות החיה של הגנום המנופץ שלי שמתחרבנת עכשיו מהשמים ונוחתת בשכשוך על ענף עץ ונוזלת על הענף כמו תחבושת רטובה. ותראה תראה! הנה אני כבר הופך לחומר הזנה של עץ הנאבק על חייו. זה נכון, לידיעתך, שהיצורים הצינוריים האלה, הנטועים במקומם ללא ניע, נאבקים זה בזה חרש על קיומם בדיוק כמונו. עצים נאבקים על השמש, על האדמה שבה הם משתרשים, ומפזרים את הזרעים שלהם שיהפכו לאויביהם ביער, כמו הנסיכים לאבותיהם המלכים באימפריות הקדומות. אבל הם לא לגמרי דוממים. ברוח חזקה הם מחוללים את ריקוד הייאוש שלהם, עצים עם עלווה כבדה נעים אנֶה ואנָה, שולחים זרועות מעלה בזעם חסר אונים על עצם מהותם… טוב, בין האנשה כזאת לבין מי ששומע קולות המרחק כבר קצר מאוד.
אתה שומע קולות?
אה, ידעתי שזה ימשוך את תשומת לבך. בדרך כלל בזמן שאני נרדם. האמת היא שכשאני שומע אותם אני יודע שאני נרדם. וזה מעיר אותי. דווקא לא רציתי לספר לך את זה, והנה סיפרתי.
מה הם אומרים?
אני לא יודע. דברים מוזרים. אבל אני לא באמת שומע אותם. זאת אומרת, אלה בלי ספק קולות, אבל הם בה בעת גם חסרי צליל.
קולות חסרי צליל.
נכון. זה כמו לשמוע את משמעותן של מילים דבוּרות בלי צליל. אני שומע את המשמעות אבל אני יודע שאלה מילים דבורות. מפי כל מיני אנשים, בדרך כלל.
מי האנשים האלה?
אני לא מכיר אותם. בחורה אחת ביקשה ממני לשכב איתה.
טוב, זה נורמלי שגבר יחלום ככה.
זה יותר מחלום. ולא הכרתי אותה. בחורה בשמלה קיצית ארוכה עד קרסוליה. ובנעלי ספורט. היו לה נמשים עדינים מתחת לעיניים, ופניה נראו חיוורות ושטופות שמש גם כשעמדה בצל. יפה עד כדי שיברון לב! היא נטלה את ידי.
טוב, זה כבר יותר מקול, ובטח יותר מקול חסר צליל.
אני חושב שאני בעצם שומע את המשמעות ואז מספק לה במוחי המחשה…
ובכן, אולי נחזור לאנדרו חוקר הקוגניציה?
אני מזהה בעצמי אי־רצון לספר לך שאני שומע את הקולות חסרי הצליל גם כשאני מתעורר ועומד להתחיל בשגרת יומי. אבל למה בעצם שלא אספר? בוקר אחד, למשל, בדרכי לעבודה, אחרי שקניתי לי קפה ועיתון במעדנייה, חיכיתי ברמזור אדום. עברו שניות, ואיזה קול אמר לי: אם אתה כבר עומד כאן, למה שלא תתקן את דלת הרשת. זה היה אמיתי כל כך, קרוב כל כך לקול ממשי, עד שהסתובבתי לראות מי עומד מאחורי. אבל לא היה שם אף אחד, הייתי לבד בצומת.
ואיזו המחשה סיפקת כששמעת את ההערה הזאת?
של אישה זקנה. הצבתי את עצמי בפתח המטבח שלה במין חווה מוזנחת. חשבתי שזה יכול להיות במערב פנסילבניה. בחצר עמד טנדר ישן. האישה לבשה חלוק בית דהוי. היא הרימה את ראשה מהכיור ולא נראתה מופתעת כלל, ואמרה את זה. ליד שולחן המטבח ישבה ילדה קטנה וציירה בעיפרון צבעוני. אולי נכדה של האישה? לא ידעתי. היא הסתכלה עלי וחזרה לציור שלה, ופתאום קשקשה באלימות על כל הדף והרסה את כל מה שציירה עד אז.
האם אתה הוא בעצם האיש שאותו אתה מכנה חבר שלך אנדרו, חוקר הקוגניציה שהביא תינוקת אל ביתה של גרושתו?
נכון.
אז אתה רוצה לומר לי שחלמת שאתה בורח ומוצא את עצמך אי־שם עומד מול דלת רשת של איזה בית חווה מוזנח?
טוב, זה לא היה חלום, זה היה קול. תשתדל לשים לב. הקול הזה החזיר אותי למה שקרה כשהייתי חייב לברוח, אחרי שהתינוקת שלי ושל מרתה מתה ואיתה יחד מתו גם חיי עם מרתה. לא היה לי אכפת לאן אני הולך. עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי בתחנת פּוֹרְט אוֹת'וֹריטי. נרדמתי באוטובוס, וכשהתעוררתי ראיתי שהוא מתפתל בין גבעות מערב פנסילבניה. עצרנו באיזו עיירה ליד משרד נסיעות קטן ואני ירדתי מהאוטובוס והסתובבתי בכיכר העיר: השעה היתה שתיים או שלוש לפנות בוקר, הכול היה סגור – כל מה שהיה שם – דראגסטור, מסעדה, חנות למסגור תמונות, אולם קולנוע ובית משפט בסגנון רומנסקי שתפס צד שלם של הכיכר. ובתוך כיכר המכוסה עשב חום יבש ניצב פסל שחור־ירקרק של פרש על סוס ממלחמת האזרחים. כשחזרתי למשרד הנסיעות האוטובוס כבר נסע. אז יצאתי מהעיר ברגל על גבי מסילת הרכבת, חלפתי על פני כמה מחסנים, מרחק של שניים-שלושה קילומטרים – השחר כבר האיר – והגעתי לחווה מוזנחת ורעועה למראה. הייתי רעב. נכנסתי לחצר. לא היה שם כל סימן חיים אז הקפתי את הבית ומצאתי את עצמי עומד מול דלת רשת. ושם היו השתיים האלה בדיוק כמו שהמצאתי אותן או חשבתי שהמצאתי, הילדה והזקנה. והזקנה היא שאמרה את ההערה ההיא בבוקר שבו עמדתי עם הקפה והעיתון שלי בוושינגטון וחיכיתי שהרמזור יתחלף.
אז אתה בעצם אומר שברחת ומצאת את עצמך אי־שם בפנסילבניה מול דלת רשת ממשית של איזה בית חווה מוזנח שקודם דמיינת לעצמך?
לא, לעזאזל, זה לא מה שאני טוען. באמת עליתי על האוטובוס ההוא והנסיעה היתה בדיוק כמו שאמרתי. עם העיירה העלובה, ועם החווה המאובקת. וכשהגעתי לַבּית השתיים האלו באמת היו במטבח, הזקנה והילדה עם העפרונות הצבעוניים. והיה שם גם גליל נייר זבובים תלוי מתחת למנורת התקרה והוא היה שחור מרוב זבובים שנדבקו אליו. ככה שזה הכול אמיתי לגמרי. אבל אף אחד לא ביקש ממני לתקן את דלת הרשת.
לא?
זה אני שהצעתי לתקן אותה. הייתי עייף ורעב. לא ראיתי גבר בסביבה. חשבתי שאם אציע את עצמי בתור מין עובד לעזרה הן ירשו לי להתרחץ וייתנו לי משהו לאכול. לא רציתי נדבות. לכן חייכתי ואמרתי: בוקר טוב. הלכתי קצת לאיבוד, אבל אני רואה שדלת הרשת שלך זקוקה לתיקון ואני חושב שאוכל לתקן אותה אם תציעי לי כוס קפה. לפני כן שמתי לב שהדלת לא נסגרה כמו שצריך, הציר העליון ניתק מהמסגרת והרשת היתה מדולדלת. היא היתה למעשה חסרת תועלת כדלת רשת, וזאת הסיבה שתלו שם נייר זבובים על חוט מנורת התקרה. אתה מבין אם כן שלא חזון על־טבעי משך אותי למקום הזה. נסעתי לשם באוטובוס וראיתי את החווה ואת השתיים האלה, ואחר כך מחקתי לי אותן מהראש עד אותו בוקר בוושינגטון שבו עמדתי בצומת וחיכיתי שהרמזור האדום יתחלף ושמעתי –
עבדת אז בוושינגטון?
– כן, בתור יועץ ממשלתי, אבל אני לא יכול לגלות לך מה עשיתי שם – ושמעתי את הקול של הזקנה אומר פחות או יותר את מה שאני אמרתי כשהופעתי אז מחוץ לדלת הרשת שלה. רק שבקולה קיבלו המילים נימה ביקורתית – כאילו אִפשרתי לה מבט פנימה בקיום האומלל שלי והתוצאה היתה: "אם אתה כבר עומד כאן, למה שלא תעשה משהו מועיל סוף־סוף ותתקן את דלת הרשת." יש בטח במדריך המקצועי שלך מונח לחוויה מהסוג הזה, לא?
כן, אבל אני לא בטוח שאנחנו מדברים על חוויה מאותו סוג.
גם לנו יש מדריך מקצועי משלנו, אתה יודע. אתה עוסק בנפש, אני עוסק במוח. האם השניים האלה ייפגשו אי־פעם? מה שחשוב בנסיעה ההיא באוטובוס הוא שהגעתי אז למצב שבו הרגשתי כי מה שלא אעשה, אפגע באנשים שאני אוהב. אתה בכלל מסוגל להבין את ההרגשה הזאת, אדון אנליסט היושב בכיסא הארגונומי שלו? הרגשתי שאני לא יכול לדעת מראש איך להימנע מאסון, כאילו לא משנה מה אעשה, בכל מקרה אגרום למשהו נורא. אז עליתי על האוטובוס ההוא רק כדי לברוח, כלום לא עניין אותי. רציתי לסגור את החיים שלי, להקדיש את עצמי רק לפרטים קטנים, מטופשים ויומיומיים. ולא שהצלחתי. זה כבר ברור ממה שהוא אמר.
ממה שֶמי אמר?
הבעל המגודל של מרתה.

כשאנדרו נכנס בדלת הוא ראה את הבעל המגודל של מרתה לובש מעיל וחובש כובע, ואת מרתה עולה במדרגות כשהתינוקת בזרועותיה ובתוך כך מסיטה לאחור את הקפוצ'ון הקטן ופותחת את רוכסן חליפת השלג. אנדרו שם לב שהבית גדול ומעוצב היטב, הרבה יותר מרשים מהבית שבו הוא ומרתה חיו כבעל ואישה. בכניסה היתה רצפת פרקט כהה. מזווית עינו הוא ראה משמאלו חדר מגורים מרווח ובו ריהוט מרופד ואח דולקת. על הקיר מעל האח ראה דיוקן שנראה לו של איזה צאר רוסי בגלימה ארוכה, העונד צלב אורתודוקסי על שרשרת וחובש כתר בצורת כיפה רקומה. מימינו היה חדר עבודה גדוש ספרים ובו הפסנתר השחור של מרתה. המדרגות, מצופות שטיח אדום כהה ופסי פליז בתחתית חלקן האנכי, התעקלו באלגנטיות לצד מעקה מהגוני שמרתה לא נאחזה בו כשעלתה עם התינוקת בזרועותיה. מרתה לבשה מכנסיים. אנדרו שם לב שהיא שמרה על הגזרה שלה, ולראשונה זה שנים רבות מצא את עצמו בוחן את צורת הישבן שלה ואת מאמץ המתיחה שלו. המעיל של בעלה של מרתה היה בעל כתפיים מעוגלות, צווארון גדול ורך ושרוולים מתרחבים. אף אחד כבר לא לובש מעילים כאלה. הכובע, ספורטיבי וקשיח, היה קטן מדי לראש בעלה המגודל של מרתה.
בלי לסובב את ראשה אמרה מרתה: לך איתו, אנדרו, באותה נימת קול מצווה ושקטה שבה היא השתמשה כשהיו נשואים.
אנדרו רץ החוצה ופתח את דלת המכונית. הוא הכיר תודה לבעלה המגודל של מרתה על כך שהצליח להשתחל אל המושב. הם נסעו מיד לפאב החביב על בעלה המגודל של מרתה. הוא כיוון את אנדרו ללא מילים, הצביע שמאלה או ימינה בצמתים, נהם והצביע על מקום חניה כשהגיעו. זה היה בר בתוך קניון. אנדרו ציפה לנהל שיחה, להגיע לאיזושהי הבנה – היה להם, אחרי הכול, ניסיון משותף עם אותה אישה – אבל מרגע שהתיישבו על הבר ומולם המשקאות שלהם בכוסות גבוהות של זכוכית מלוטשת, אנדרו אמנם חיכה שתתחיל שיחה, אך בעלה המגודל של מרתה לא דיבר. אז אנדרו אמר משהו כמו:
כל מה שאתה חושב עלי הוא נכון. זה נכון שאני הרגתי בטעות את התינוקת שלי ושל מרתה: נתתי לה בתום לב את התרופה שהאמנתי כי רופא הילדים שלנו רשם לה. הרוקח נתן לנו תרופה לא נכונה ואני לא הייתי מספיק ערני כמו שהייתי צריך להיות, הייתי אחרי יום שלם של עבודה על הדוקטורט בקוגניציה, אחרי שעות במעבדה, ישיבות במחלקה וכיוצא באלה, ומילאתי את חובתי ונתתי לה את התרופה בטפטפת לפיה הזעיר. ככה עשיתי כל הלילה, אחת לשעתיים, עד שהילדה הפסיקה לבכות ומתה. לא ידעתי שהיא מתה, חשבתי שהיא סוף־סוף נרדמה. הייתי עייף ונשכבתי. זה היה התפקיד שלי, להישאר ער ליד הילדה החולה כי מרתה היתה מותשת – היא לימדה כל היום פסנתר בכיתת האמן שלה, ובכל זאת אני הגבר. התעוררתי רק מהצווחות של מרתה. הן לא נשמעו אנושיות, זה היה קול של חיית יער ענקית שרגליה נתפסו במלכודת פלדה, אולי אפילו לא חיה בת זמננו, אלא משהו כמו הגרסה המאובנת שלה.
הבעל של מרתה הביט בראי הכחול שמאחורי הבר ואמר, כשרגל חיה נתפסת במלכודת, אתה יודע איך החיה משחררת את עצמה? היא מכרסמת את הרגל. היא כמובן כבר נכה לעולמים ואינה מסוגלת לכלכל את עצמה כמו שצריך ולחיות חיים נורמליים.
אתה מתכוון למרתה, אנדרו אמר.
כן. וכך נעשיתי גם אני נכה לצמיתות, כי התחתנתי מאהבה עם אישה פגועה חשוכת מרפא שאינה מסוגלת יותר לעסוק במקצוע שלה. הכול הודות לסֵר אנדרו המתחזה.
אז זה מה שאני, סר אנדרו המתחזה?
כן, מי שהגמלוניות המקסימה שלו, העדינה, הסימפתית והמלאת כוונות טובות איננה אלא שיטת הביצוע של הרוצחים הקטלניים ביותר. בוא נשתה עוד כוס.
כשאנדרו הרים את הכוס שלו כדי ללגום במהירות משקה נוסף שהוא לא באמת רצה אלא הזמין מתוך כבוד לחוב המוסרי שלו כלפי בעלה המגודל של מרתה, הכוס נשמטה מידו. בניסיונו לתפוס אותה הסיט אנדרו בקצה שרוול הז'קט שלו את קערת הבוטנים מעל הבר, ואז התבלבל מן הצורך הפתאומי לייצב בו־בזמן שני דברים ואיבד את שניהם. הכוס ותכולתה, כולל קוביות קרח ופלח לימון, וגם מפל של בוטנים הגיעו אל חיק בעלה המגודל של מרתה.

נפגעת ממה שהוא אמר – בעלה המגודל של מרתה? זה הכעיס אותך?
לא, הוא זמר אופרה. אופרה היא אמנות של רגשות חסרי מעצורים. משהו קורה, ואז שעות הם שרים על זה. ומה שהוא אמר, גם אם ביטא זאת בקול בס־בריטון בעל תהודה צאריסטית מרשימה ומאיימת, היה נכון. לא יכולתי להיפגע ולא לכעוס, ולא רק מפני שכבר ידעתי שאני כזה, אלא גם מפני שיש לי נֶתֶק במוח – אני לא מתחבר לא לכבוד ולא לעוד כמה תכונות נעלות, ואין לי אף אחת מהן. בסופו של דבר בתוך תוכי, בעומק נשמתי, אם יש לי בכלל נשמה, מה שעשיתי לא מזיז לי. שמץ עמום של חרטה על תינוקות מתים, על נשים מתות, על שרפות שגרמתי בהיסח הדעת – וכל האסונות האלה גורמים לי רק לברוח בחלומות למקום שבו אינני מסוגל לעולל כל רע. בהקיץ אני אטום לאשמתי.
אבל אחרי המקרה הנורא של מות התינוקת עלית על אוטובוס למערב פנסילבניה, נכון? או שאולי אתה אומר עכשיו שחלמת את כל זה?
לא, זה באמת קרה כמו שתיארתי.
אם כך ברחת בהקיץ כמו בחלומות שלך. זה לא נשמע כמו מישהו שאטום לרגשי אשמה.
אז יש רגעים כאלה, אבל הם לא אופייניים, הם שוליים במצב הנפשי השולט, שרידי אנושיות שאולי היתה לי פעם.
הבנתי.
כי האמת היא שאני פשוט מושך כתף וממשיך הלאה. אני אולי חביב, מלא כוונות טובות ומשתדל לעזור, אבל בסופו של דבר אין לי שום רגשות, לא לטוב ולא ולרע. בכל מקרה, עמוק בתוכי אני נשאר צונן, בלתי־חדיר לנקיפות מצפון, לצער, לשמחה, אף שאני מסוגל להתחזות היטב ולשטות אפילו בעצמי. מה שאני מנסה לומר זה שאני סופית נטול רגש להחריד. הנשמה שלי שוכנת בתוך בריכה קרה ודוממת של שקט, עמוקה ויפה, חסרת רגשות ושלווה. אבל היא לא משטה בי. אני רוצח ולא אחר. ומה שהכי גרוע זה שאני לא מסוגל להעניש את עצמי וליטול במו ידי את חיי מתוך ייאוש מן ההרס שגרמתי לחיי אנשים אחרים, לתינוקות חסרי ישע או לנשים שאני אוהב. ואת זה בעלה המגודל של מרתה, זמר האופרה, לא הבין כשדן אותי אולי מתוך תקווה שאראה את האור ואגמור עם עצמי. [מהרהר] מה שאני כמובן לעולם לא אעשה.
אז בסופו של דבר היתה עכשיו למרתה תינוקת, ממלאת מקום לילדה שאיבדה.
לא חשבתי על זה ככה. לא התכוונתי לגמרי לתת לה את התינוקת. הייתי רק זקוק לקצת עזרה. לשנה, שנתיים. הייתי עדיין המום מהמוות של בריוני. אבל מרתה השתלטה על הילדה כאילו היא ההורה החוקי שלה.
וזה הפריע לך?
במצבי לא יכולתי להרשות לעצמי להתווכח. אני באמת צריך להסביר לך? אתה עד כדי כך קשה תפיסה? אני כבר הרגתי תינוקת אחת. רצית שאהרוג עוד אחת? בכל מקרה, יום אחד אני עוד אחדש את הקשר. יש לה עיניים תכולות כמו של בריוני. ואותם גוונים בהירים.
בעלה המגודל של מרתה צדק כשאמר שאתה אחראי למוות של אשתך?
לא בדיוק.
כלומר?
הקֶשר הסיבתי היה רק עקיף.
אז איך זה קרה? בַּלידה, התכוונת?
לא, לא לזה התכוונתי.
ממה היא נפטרה?
אני לא רוצה לדבר על זה. [מהרהר] אני יכול רק לספר לך שאחרי שהרג את התינוקת שלו ושל מרתה אנדרו לקח מִשרת עוזר הוראה בשכר נמוך באיזה קולג' קטן במערב, שעד אז לא ידע על קיומו.
למה?
למה אתה חושב? כי זה היה רחוק. כי אחרי שמרתה התגרשה ממנו היא אהבה לעמוד מתחת לבית הדירות שלו בשעה שחזר מהעבודה. היא היתה שואפת מהסיגריה שלה, זורקת אותה ארצה, דורכת עליה ומסתלקת.
זאת אומרת שבעיניה אתה היית האשם הבלעדי – אתה ורק אתה.
אלא מי עוד?
מה עם הרוקח? חשבתם לתבוע אותו?
אוי לא, כנראה אין לך מושג איך מתרסקת המציאות החברתית אחרי מקרה כזה. המוח מודלק כולו מן ההבנה שאת מה שעשית כבר אי־אפשר לשנות. לתבוע מישהו? זה מה שיגאל אותך? מה תרוויח מזה – כסף? בחיי, אני לא יודע למה בכלל אני מדבר איתך. תביעה מסוגלת להחזיר את התינוקת? ואת מי היינו אמורים לתבוע? את רופא הילדים שהכתיב את המרשם בטלפון? את הרוקח שרשם אותו? את השליח שהביא אותו? איפה בדיוק העניין הזה השתבש? את מי היינו צריכים לתבוע? יכולתי לקרוא את התווית. יכולתי לתבוע את עצמי. אני נתתי את התרופה. זה כל מה שמרתה ראתה בסופו של דבר, שאני עשיתי את זה, אני ולא אחר.
ואתה הסכמת איתה.
נכון. הכול קרה רק בגללי.

אז אנדרו הגלה את עצמו לקולג' למרגלות רכס הרים בשם ואסאץ'. בהתחלה אהבתי את ההרים. הגעתי לשם בתחילת ספטמבר, בשלהי קיץ שעדיין נותר חמים, כשעל הפסגות שרידי שלג ישן מהחורף. זה נתן לי קצת תחושה של עולם הטבע שאנחנו חיים בו. מקבלים את זה כשיוצאים מהעיר. אמריקאים אוהבים לתפוס טרמפים על העולם הזה.
לְמה בדיוק אתה מתכוון?
לסקי על ההרים למשל – זה טרמפ חינמי. לגלוש על גלי ים, לשוט באשדות נהר. לתפוס רוח. טרמפים חינמיים של העולם הזה. אלה רק מחכים לך שתעלה או תרד או תיהרג עליהם.
הבנתי. אז הנוף השונה עשה לך טוב בסופו של דבר.
לא ממש. אתה בטח אף פעם לא חיית מתחת להר. אחרי יום או יומיים קלטתי את המצב האמיתי. אתה קם בבוקר והם שם. אתה נכנס לתחנת דלק והם שם. כל הגודל העצום וחסר ההבעה שלהם שם, וזהו זה. אתה נתין שלהם. הם מפקחים על האור, חייבים לעבור עליו לפני שהוא מגיע אליך.
לא הבנתי.
הם לקחו את האור, הקפיצו אותו למטה או שאבו אותו למעלה כהרגלם. זו מין בירוקרטיה של הרים שאף אחד לא יכול להתערב בה, במיוחד לא השמש. בשביל מרצים אורחים היה לקולג' דיל עם מלון דירות מקומי. מטבחון עם משטח פורמייקה, רהיטי עץ לבוד. וּוילונות בטורקיז וחום אדמדם כמחווה למורשת האינדיאנית. זה גם מה שההרים עשו – הזמינו שיתוף תרבויות. אני הייתי הניסיון המהוסס של הקולג' להרחיב את ההיצע שלהם. הייתי פקולטה של איש אחד למדעי המוח. לא היה לי עם מי לדבר. הקולגות שלי, אם אפשר לקרוא להם ככה עם כל הריחוק המנומס שלהם, היו משעממים. הייתי בודד ואומלל.

יום אחד, כשאנדרו עבר ליד אולם הספורט של הקולג', בניין שנראה כמו האנגר של מטוסים, הוא ראה מבעד לדלתות הפתוחות קבוצת מתעמלים שעוסקים באתלטיקה קלה: קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, ריצת משוכות, הדיפת כדור ברזל, קפיצה במוט, סוס סָמוֹכות, טבעות, קורה, טרמפולינה. הריכוז וההתעמקות של כל מתעמל בעיסוקו – כל אחד מהם היה שקוע במאמץ משלו והתעלם מכל האחרים – הזכירו לאנדרו תרבית של מולקולות דנ"א מתפתלות, כאילו אם יחכה די זמן, יתכנסו כל הקפיצות והניתורים והפיתולים המעגליים לכדי סליל כפול של קוד גנטי. במיוחד משכה אותו מתעמלת אחת שעבדה על המתח, צעירה בלונדינית שהתנדנדה אנה ואנה במה שנראה כמו בגד ים שלם. היא נראתה אנושית יותר מכל השאר, כאילו היא ממש נהנית מהתרגול. אבל תרגיל הנדנוד היה רק הכנה – ברגע שצברה די מהירות היא התרוממה לעמידת ידיים מתוחה כמו חץ ואז החלה לרדת בעצלתיים לאחור לעוד סדרת סיבובים של שלוש מאות ושישים מעלות תוך השתהות בגובה, ואחר כך צנחה בסחרור נוסף, הפעם קדימה, כמו שעון שהשתגע. אנדרו לא רצה שיראו אותו נועץ בה מבטים, לכן מיהר להמשיך בדרכו מיד כשסיימה את התרגיל שלה בסחרור וניתור באוויר ונחתה בצורה מושלמת בחצי כריעה ובזרועות פשוטות.

מה שמזכיר לי שראיתי פעם אישה עושה סַלְטה מלאה באוויר, היפוך של שלוש מאות ושישים מעלות בתנופה ונחיתה חלקה על רגליה היחפות. דבר שנראה בלתי־אפשרי.
איפה זה היה?
היא לא זינקה לאוויר ממשטח מוגבה, אלא מרצפה של מה שנראה כמו סטודיו לריקוד, ואז תפסה את קרסוליה והתקפלה בסחרור האווירי המדהים הזה. היא לבשה גופייה גברית בלי שרוולים ותחתונים בעלי קפלים מתנופפים, וכשסיימה את התרגיל היא לא הביטה בי כדי לקבל חיזוק. אישה שחורת שיער, נמוכה, חסרת חן אך בעלת שוקיים עגולות יפות וכפות רגליים רזות שהתרחבו בתווך. אבל האיש, מי שכנראה היה האמרגן שלה, גבר בעל גוף שהביא אותי לצפות בזה, שאל, מה דעתך? והייתי חייב להגיד לו שהתרגיל שלה זקוק להעשרה. הוא נמשך רק שניות ספורות. זה לא מספיק למופע שלם, אמרתי לו. ולמה הייתי צריך להגיד את זה? למה זה בכלל היה העסק שלי?
תחתונים? זה היה חלום?
מאוחר יותר נודע לי שהאיש נהג באופן קבוע לכפות את עצמו על הלוליינית הזאת. וכדי להוכיח את זה נאלצתי להסתכל דרך חלון של חדר סמוך כשהוא נשכב עליה ומעך אותה.
אז כל זה היה חלום שלך.
אתה משתוקק לחשוב שזה היה חלום. אם זה נכון, זה קרה אחרי שראיתי את בריוני על המתח. אם זה קרה לפני כן, לפני שבכלל עברתי למערב, אז זה לא היה חלום. הייתי גם תקופה מסוימת במזרח אירופה, אבל מאין לך לדעת את זה? למדתי שנה בפראג. לא היה להם כסף, לצ'כים. רוסיה הענקית השגיחה עליהם מלמעלה. ואנשי המשטרה החשאית שלהם היו מגיחים בסרבלים כחולים מבין השיחים ומצלמים אותך יושב על ספסל בפארק. גם בהונגריה הייתי זמן מסוים, בבודפשט. יש שם רחוב שמלחמת העולם השנייה עברה עליו קודם בכיוון אחד, כשהגרמנים התקדמו והרוסים נסוגו, ואחר כך בכיוון השני, כשהרוסים התקדמו והגרמנים נסוגו. רחוב אחד שהמלחמה התנהלה בו הלוך ושוב. ויש שם מגרש גדול ליד בית ספר תיכון שהיה בית קברות המוני, ובו גולגולות ועצמות ממש מתחת לעשב. אז יכול להיות שזה לא היה חלום. מצד שני אני לא זוכר את הלוליינית הזאת כפי שזוכרים דברים בהקשר מסוים – איפה ומתי בדיוק. אז אולי זה כן היה חלום. אני יכול לומר רק שזה זיכרון אפל באיכות ירודה, כמו סרט אילם שמהבהב, ושזה התרחש בחדר עלוב עם רצפה סדוקה וחלונות מלוכלכים, לא משהו שמתרחש – אפילו לא בחלום – במרחבים הפתוחים תחת כיפת השמים של מערב ארצות הברית הדמוקרטית. אבל הקשר להתעמלות של בריוני מזכיר לי כמה היינו רחוקים, לא רק בגיל ובמעמד החברתי אלא גם במה שחשבנו על החיים שלנו, או ליתר דיוק בציפיות שלנו ממה שהחיים מציעים בהתאם להבנתנו את מהותם.
על מי אנחנו מדברים עכשיו?
זה היה מוזר, לראות במשהו כמו אור פנימי על פניה של תלמידת קולג' צעירה ויפה וחיונית להפליא, אמצעי להבנת הקיום האפל שלי שחלקו התקיים אולי שנים לפני כן בסטודיו עלוב לריקוד שאליו הובאתי כדי לצפות באיזו אישה בתחתונים וגופייה שהופכת את עצמה לטיל מעופף.
אז ראית אותה שוב, את הסטודנטית האתלטית מהקולג'?
היה לה שם, אתה יודע.
בריוני.
אשתי לעתיד.

ביום הראשון של קורס מבוא למדעי המוח אנדרו כתב את שמו על הלוח והגיר נשבר לשניים. הוא הספיק לכתוב רק "אנד-", וכשהסתובב לחפש את פיסת הגיר האבודה שהתעופפה ליד אוזנו, הוא נתקל בקתדרה שלו והספרים שהניח עליה החליקו ארצה. הוא שמע סטודנטים צוחקים. ואז בריוני, ממקומה בשורה הראשונה של הכיתה המוארת באור פלואורסצנטי זוהר, כשהרים משקיפים עליה מבעד לחלון, קמה והרימה את הספרים ואת חתיכת הגיר. היא לא לבשה ג'ינס כחול כמו כל האחרים, אלא שמלה צהבהבה ארוכה בעלת כתפיות, אבל נעלה נעלי ספורט כמו כולם. השילוב הזה הצחיק אותו. היא היתה יפהפייה תמירה צהובת שיער, בעלת עור צח במיוחד שנראה כאילו הוא מכיל בתוכו אור שמש. אנדרו הודה לה על חביבותה והמשיך בהרצאה שלו. היא ישבה כשנעלי הספורט שלה פונות זו אל זו מתחת לשמלה הארוכה ההיא, סטודנטית רצינית, ראשה נרכן מעל המחשב הנייד שלה כשהקלידה רשימות, או מעל השולחן שלה כשהקשיבה. הוא חשב על הרגליים שמתחת לשמלה ההיא.
ואז הוא קלט שזאת הבחורה מהמתח.

בוקר טוב, כיתה. בוקר טוב, שמלה צהבהבה ונעלי ספורט. היום נתחיל בחקר התודעה, תחום המשמעויות כולן, התנאי ההכרחי והמספיק של השפה, ראשיתם של כל הבקרים הטובים. תודעה – לא מה שמשמש את האידיוט המעפעף הרובץ בכיסא לידֵך בהתמודדות שלו עם העולם, אלא מה שנשאר כשמוחקים את כל ההנחות המוקדמות, מוותרים על אהבות, מעלימים משפחה, לימודים, כנסייה ואומה שבהם ניסחת את ישותך… מתפטרים מן הגיבוב הטכנולוגי של הציוויליזציה, מנתקים את חוטי כל המעגלים, כולל החיבורים למנגנונים הפנימיים שלכם, למצב המעיים שלכם, לרעב, לכל מה שמגרד, מדמם או מייצר דמעות או חריקות מפרקים כשאתם קמים מישיבה, זונחים, גם אם באי־רצון, את ההתעמקות עצורת הנשימה ופעורת הפה שלָך בי, איך הקול שלי מהדהד בָּך, איך המבט שלי חודר לתוכֵך, וצפים חופשיים ועצמאיים בחלל וירטואלי משלכם, שחור ונטול כוכבים. או אז אין לכם במה להתמקד, אין למחשבה שלכם במה לדבוק, שום תמונה, שום צליל, שום ריח, שום תחושה פיזית כלשהי. אינכם בשום מקום, אתם המקום. אינכם כאן, אתם בכל עֵבר. אינכם קשורים לדבר. אין דבר מלבדכם. אינכם יכולים לחשוב אלא על עצמכם החושב. אתם נמצאים בתחום הנקיק חסר העומק של נשמתכם.
הו, לוליינית נפלאה, אנחנו אכן עלולים להיות נוכחות רוחנית בישותנו, רק זרמים באוקיינוס המולקולות שלנו. אך אזרי עוז! הניחי לתשוקות הפראיות שלך להחזיר אותך אל הקרקע, אל התרבות, אל האזרחות, אל הצרכים הגופניים שלך. אלַי. יש לי המון מה ללמד אותך! ואהבה היא זעזוע מוח חריף שבזכותו אנחנו מחוסנים מפני הייאוש.

לא ככה נשמע אנדרו שאני מכיר.
אני בן אדם אחר כשאני מלמד כיתה.
אז התאהבת.
טוב, אני מודה שהייתי פגיע. אבל היא באמת היתה זוהרת. משהו קורה בלב, אתה יודע. אתה מזהה את החיים כפי שהם אמורים להיות. לכן מה שהחשבת לחיים לא היה אלא צללים במערה.
איזו מערה?
לא קראת אף פעם את אפלטון, דוקטור? המקום שבו חיים רוב האנשים, רובנו, מדמיינים כאילו זהו העולם האמיתי שטוף השמש בשעה שאין זו אלא מערה מוארת באש האשליה המהבהבת. בריוני היתה שם בחוץ, תחת השמש. אני התחלתי בתור אשמאי חרמן, התפתחתי מהר מאוד למעריץ וסוגד, ואחר כך המצב נעשה ממש רע והרגשתי שאני לא יכול לחיות בלעדיה.

בוקר טוב, כיתה. בוקר טוב ברך ורודה ופְנים ירך שמציצים היום מתחת לחצאית הג'ינס הקצרה שלה. אולי כבר הסקתם מן השיעור האחרון שלנו שהטענה שלי היתה תיאורטית בלבד, שאין כמובן קיום ללא עולם, ואין לפיכך מוח שחושב בנפרד מן המעורבות שלו בעולם. תודעה ללא עולם איננה אפשרית, ממש כשם שאין ראייה ללא אור. מישהו מתנגד? יקירתי? רכונה על המחשב שלה, פניה מוקפות בשיער גולש. טוב, אז בואו נתבונן אם כך בעולם האמיתי והמוחשי שלכם. יש לו זירת פעולה בחלל, ולזירה הזו יש היסטוריה של חיים. עד כאן טוב ויפה. אבל שימו לב, אין כנראה שום תנאי הכרחי או מספיק לקיומה של רוח חיים. זו מתחוללת בכל תנאי שהוא. הייתם משערים שהיא זקוקה לאוויר, אבל היא לא. הייתם משערים שהיא צריכה לראות או לשמוע או לדהור, או לשחות או לעוף או להיתלות בזנבה על ענף, אבל היא לא. היא אינה זקוקה לצורה כלשהי או לאספקה מסוימת מן היקום המינרלי כדי להיות רוח חיים, מכל דבר היא מסוגלת ליצור את עצמה. היא יכולה לחיות מתחת למים או בגרגר אבק, בקרח או במי ים רותחים, אם יש לה עיניים ואוזניים ואם אין, אם יש לה דרכי בליעה או אמצעי תנועה ואם אין, אם יש לה איבר רבייה ואם אין, אם היא בעלת חושים ואם לא, וגם כשיש לה אינטליגנציה אולי אין לה מספיק, כמו למשל הבטלן המהנהן הזה שתמיד מצליח להתיישב לידֵך – כשהוא מפהק העיניים שלו נעלמות, שמת לב לזה, פֶּטֶל שלי? אז לחיים, מבחינת סיווגם, אין כל הגבלה אך יש מטרה משותפת אחת לכל המגוון שלהם – לַדג, לזבוב, לחיפושית הזבל, לקרדית, לתולעת או לחיידק – לכולם מטרה אחת שמגדירה אותם בכל ייצוגיהם, המודעים והלא־מודעים – המטרה הפתטית שלהם לשרוד. והם הרי אינם שורדים, נכון, חתיכה שעירה שלי? אם החיים הם עניין מוגדר של אינסוף צורות, הרי שעלינו לומר שהם ניזונים מעצמם. מכלים את עצמם. וזה לא מעודד במיוחד למי שמתכוון להסתמך על העולם לצורך התודעה שלו. נו מה? אם התודעה קיימת ללא העולם, היא לא כלום, ואם היא זקוקה לעולם כדי להתקיים, גם אז היא לא כלום.

אלה היו ניסויי ההכנה המחשבתיים שלי – להתחיל מחוסר תקווה פילוסופי בסיסי לפני שפונים לעזרת כוחות ההצלה, אֵמרסון, ויליאם ג'יימס, דָמַסְיוֹ וכל השאר. אבל מן הסתם הצטיירתי כסתם דיכאוני.
מי היה האידיוט?
לא מתחרה רציני. ארוך, רזה, בטלן, בעל שיער שחור מסורק לאחור ורטוב, כמו טרזן. כוכב הפוטבול של בית הספר. מהרגע שנכנסתי לתמונה לא היה לו שום סיכוי נגדי.
ו"חתיכה שעירה"?
כן, זו היתה רק פליטת פה רגעית, מחשבה מאוחרת על חברה שלי מהתיכון שהיתה חתיכה שעירה שם למטה. לא בריוני. בריוני, בתור מתעמלת בבגד גוף, שמרה לנוחותה על גבעת ונוס גזומה.

היו הרבה בלונדיניות מערביות בקולג', אבל רובן מהסוג הצפוי להחריד, כאלה שנראו נבובות, או ערמומיות או שהפרצופים שלהן ניבאו קריסה קוסמטית ודאית. לבריוני היו פנים מעודנות. היא נראתה אצילית למדי, היית חושב שמקומה באחוזה כפרית בקוֹטסווֹלדס או אולי בשטעטל פולני. והמשכתי משום־מה להיתקל בה ברחבי הקמפוס. רוכבת על אופניים, עומדת בתור לקפטריה, מדברת עם חברים. זה אומר משהו, לא? בכל פעם שהגיעה לשיעור היתה אומרת לי שלום בחיוך. שאלתי אותה אם היא מוכנה להתנדב לניסויים במעבדה, והיא אמרה שכן. וכך, בוקר אחד, בזמן שהצמדתי רשת אלקטרודות לראשה היפה – לא גילחתי אותו, כמובן, זה לא היה ניסוי רפואי, רק דרך להציג את הפעילות החשמלית במוח – היה לי תירוץ להסיט את שערה הארוך אל מאחורי אוזניה. שאפתי את הרעננות הנקייה שלה. הרגשתי כמו באחו שטוף שמש. הכנתי גרף גלי מוח בסיסי בעזרת מכשיר אִי־אִי־גִ'י ישן שהבאתי איתי לשם. משהו כמו גלאי שקר, פרימיטיבי מאוד אבל שימושי למדעי המוח. הקרנתי לה תמונות, ראיתי איפה הגרף התחדד, איפה היא פחדה, איפה היא נזכרה במשהו, איפה היתה רעבה, איפה הדליקה אותה רמיזה מינית. זה היה תרגיל להדגמה, חומר אלמנטרי, שום דבר על אזורי פעילות. הסטודנטים האחרים עמדו מסביב, הסתכלו והתבדחו. האידיוט ההוא היה שם עם חיוך מתנשא ומטופש על הפרצוף שלו. החלטתי להכשיל אותו בקורס – לא שהיה לו אכפת. אבל אני ראיתי דברים שהסטודנטים לא יכלו לראות. גם אילו ראיתי אותה עירומה לא הייתי רואה דברים אינטימיים כל כך אצל בריוני. זו לא היתה סתם מציצנות, זו היתה חדירה פולשנית לראש, אך יש להודות שהיתה פנטזיה של מרצה יותר מאשר מסקנה מדעית לגיטימית.
מה ראית?
אחת התמונות שהוקרנו היתה של קרקס צעצוע. זירה שבמרכזה מאלף במגבעת ובמכנסי רכיבה ונשים בחצאיות טוטו עומדות על גב סוסי פוני שדוהרים במעגל, ולמעלה גבר בטייטס תלוי הפוך על טרפז ומחזיק באוויר אישה בטייטס תואם. התמונה הזאת ממש הקפיצה את הגרף. הרגשתי לא בנוח עם העובדה שהנאות של ילדים עדיין מעוררות כל כך.

וישנו גם הייאוש מתחום העיסוק שבחרתי לי. צריך להיות אמיץ כדי לעסוק במדע. אני הגבתי קשה על פרסום ניסוי שהראה כי המוח מסוגל להחליט שניות אחדות לפני שאנחנו מודעים לזה.
זה באמת מטריד. אתה חולק על זה?
לחלוק זה קל. להגיד "רגע, אפשר לשכפל את הניסוי הזה? האם התוצאה הזאת תחזור על עצמה?" אבל המוח שלי השתלט עלי והכריז על סולידריות עם תוצאות הניסוי. החליט שעוד יהיו ניסויים מתוחכמים יותר וייקבע שרצון חופשי הוא אשליה.
אבל יש בטח –
בוקר אחד מצאתי את עצמי זונח את ההרצאה שלי ופולט משהו שבכלל לא תכננתי לומר – משהו כמו פתיחה לקורס בחקר התודעה שעוד לא הכנתי… [מהרהר]
מה אמרת?
מה?
משהו שפלטת בשיעור.
שאלתי את השאלה הבאה: איך אני יכול לחשוב על המוח שלי כשהמוח שלי הוא זה שחושב? האם המוח הזה מעמיד פנים שהוא אני החושב עליו? אני לא יכול כיום לסמוך על אף אחד, ובטח לא על עצמי. אני תודעה שנוצרה באורח פלא, ואין לי שום נחמה בכך שהיא רק אחת ממיליארדים. זה מה שאמרתי להם. אחר כך אספתי את הספרים שלי ויצאתי מהחדר.
המממ.
מה זאת אומרת "המממ"? אתה זוכר למה התאבד היינריך פון קלייסט הגדול? הוא קרא את קאנט שאמר שאיננו יכולים להכיר את המציאות. אילו היינריך הגיע למערב, חייו היו ניצלים. אי־אפשר להתייאש מהאינטלקט באזור הזה. זה משהו שנובע מהשמים ומן ההרים. זה קשור גם לקבוצת הפוטבול.
אז אתה היית חריג במשבר האינטלקטואלי שלך.
לשיעור הבא הופיעה רק סטודנטית אחת. בריוני. הלכנו לבניין אגודת הסטודנטים ושָתינו קפה. היא נראתה מודאגת, בחנה אותי בחמלה. כשאני נזכר בה עכשיו אני מבין שהיא אף פעם לא היתה מוטרדת מעצמה כמו רוב הנשים הצעירות שמעבירות ידיים בשׂערן, קושרות אותו אם הוא פזור, מפזרות אותו אם הוא קשור. עושות כל מיני מחוות קטנות של התעסקות בעצמן. לא בריוני. היא ישבה בשקט, ממלאת את הרגע בנוכחות שלווה בלי שום עיסוק סמוי בעצמה. זו היתה תחילת הסמסטר וסטודנטים עדיין יכלו להחליף קורסים, והיא ידעה שזה עלול לסבך אותי. היה ברור לי שהדיקן יֵרד עלי, אבל לא היה אכפת לי כל עוד מולי היצור הנהדר הזה. התענגתי על הסימפתיה שלה כלפַּי. עטיתי על פנַי פרצוף אבֵל. היא הושיטה ידה לעברי כמו כדי לנחם אותי. היא לא רצתה להראות לי שאני מוזר בעיניה. כזאת היא היתה, טיפוס שירגיש מחויבות לפתוח בשיחה עם כל מצורע.
מה עמד מאחוריה?
מאחוריה? רכס הרי הוואסאץ'.
לא, אני מתכוון –
אתה רוצה לדעת מאיפה היא באה, הילדה המופלאה הזו, מי היו הוריה, מאיזו משפחה היא צמחה?
נכון.
מה זה חשוב? בסרטים לא אומרים לך איפה התבגרו האנשים, אלא אם כן מדובר בהתבגרות שלהם. אף פעם לא מספרים לך מאיפה הגיבורים שלך באו או מיהם הקרובים שלהם, אתה פשוט מוצא אותם כפי שהם, בהווה. אתה אמור לדאוג להם כשהם חיים על המסך, ורק את תקופת החיים שלהם שם אתה מכיר. בלי היסטוריה, בלי עָבר, רק הם עצמם.
וזה סרט?
זאת אמריקה. אחרי שגילינו זה את זה יצאנו לטייל בהרים, בריוני ואני. אתה יכול ללכת שם במעלה הרחוב ולמצוא את עצמך לרגלי שביל הררי. הרי הוואסאץ' תמיד מיידעים אותך שהם שם – גם כשאתה בגבך אליהם, אפילו כשאתה מתרחק מהם בנסיעה, אתה מרגיש אותם. הם משתנים כל הזמן לפי האור שבו הם נתונים וגם לפי הטמפרטורה, בצבעם כמו במצבי הרוח המתחלפים שלהם, אבל הנוכחות שלהם קבועה. כמו משפחה של אֵלים, הרים נמוכים בעלי פסגות משוננות, זה גבוה יותר והאחר נמוך, אבל כולם מחוברים יחד, ברית כוחות נכבדים, מצולקי שביל, נוקשים משלג שיכול להרוג, או מלאי חיות קלת דעת עם עלווה אביבית בגוונים בהירים של ירוק־עד או כחול אך גם שרידי צהוב־חום מן השנה הקודמת. והשיפוע שלהם, אותה התרוממות לאחור אל הפסגה בשמים כמו בסלידה ממשהו שאנו, הנכנעים לפניהם, עשינו למורת רוחם, כי מי שגר איזו תקופה בעיר הזאת יודע שההרים האלה שולטים, סוגרים עליך, אתה העם שלהם. בריוני במכנסיים קצרים לבנים עם בקבוק מים בפאוץ', בכובע בייסבול שהקוקו הבלונדיני מושחל דרכו מאחור, בנעלי הליכה, בגרבי קרסול ובשוקיים מעוגלות ומוצקות – בריוני טיפסה לפנַי והיתה נמרצת, ומאחר שהייתי חייב לעמוד בקצב – לרגעים חששתי שהיא מנסה לברוח ממני – לא יכולתי להתענג בהרהורים על הרגליים שלה ועל יפי המכנסיים הלבנים ההדוקים שלה בשעה שהתרוממה מעל סלעים ולעתים נתמכה בנגיעה בקרקע או נאחזה בזיז אבן, וכך טיפסנו מעלה־מעלה והשביל כבר דמה לסדרה של צעדים טיבטיים נסתרים לקראת השלמה בודהיסטית עם הדברים כמות שהם באמת כשלא מדברים עליהם.
טוב, רק שאלתי.
אתה חסר אמפתיה, אתה לא יודע מתי להפסיק לשאול אותי את הדברים האלה. אתה לא מסוגל לדמיין איך זה להיות איתה אבל אף פעם לא לשכוח את הגמלוניות ההורגת שלי. את זה שאני הכי מסוכן דווקא כשאני מאושר. איך נאלצתי להתרכז בכל רגע ורגע, לבדוק כל מהלך שלי, את כל מה שאני עושה, לחיות דרוך וערני לפרטים הקטנים ביותר, להשגיח על עצמי בכל דקה שאני ער, להשגיח בתשומת לב ריטואלית על כל מעשי כדי שלא אהפוך לאנדרו המתחזה. אני לא יכול לדבר איתך יותר. זה כואב מדי. אתה פשוט לא תופס. אפילו אמירת שמה הורסת אותי. אני כבר לא מצליח לשמוע את קולה.
אתה, ששומע קולות?
אני עדיין מסוגל לזמֵן את הקולות של אמא ואבא שלי שנפטרו מזמן. אני יכול לשמוע היטב את הקולות שלהם ולוּ רק לרגע חולף. בעצם אני שומע את טבעם המוסרי. את המעשיוּת של אמי. את ההתחמקות האומללה של אבי. בקולות הזכורים של המתים מצוי טבעם המוסרי. זה מה שנשאר מהמתים ונותר בצלמם, אותו קטע קולי המציג טבע מוסרי אף ששאר הבנאדם כבר איננו.
אבל הקול שלה, הקול של בריוני, נעלם, אתה אומר? אתה לא שומע אותו? אולי בגלל זה אני מצדי כנראה לא מצליח לקבל תמונה טובה שלה. אני קולט את הקול שלך, את הרגש שלך, מה שאתה חושב עליה ומרגיש כלפיה. הקול שלך כמו עומד ביני לבינה. איזה מין אדם היא היתה מלבד האתלטיוּת שלה? והיא למדה מתמטיקה? אולי זה הולך יחד, מתמטיקה והתעמלות. מחקר גיאומטרי על המקבילים.
מי אמר לך שהיא למדה מתמטיקה? מאיפה אתה יודע את זה?
לא אתה אמרת -?
אתה מהסי־אַיי־אֵיי?
נו באמת, אנדרו.
אני לא יודע למה אני בכלל מדבר איתך.
את מרתה אני מרגיש כאילו אני מכיר לפי התיאור שלך את ההתנהגות שלה. אבל את בריוני אני לא מצליח לקלוט.
היא היתה צעירה יותר, בריוני, עדיין בהתהוות. חכמה ותמימה. טבעית. היא לא התנהגה כמי שמרגישה שהיא יפה במיוחד. והיתה פיזית מאוד, כמו ילדים בוגרים. כשהיא אהבה משהו זה היה בלהט. הספרים הכי אהובים עליה, הלהקות הכי אהובות עליה. היא שקדה על לימודיה. ידעה לכתוב משפט דקדוקי תקין – אתה יודע כמה זה נדיר אצל סטודנטים לתואר ראשון? היא האמינה בחיים שלה, בעתיד שלה.
אני מבין.
מרתה כבר היתה, בריוני עוד התהוותה. איזה מין פסיכולוג אתה שצריך להגיד לו את זה? יש לך לב קשוח של מי שחי בעקיפין. הלוא זה מה שאתה עושה, חי בעקיפין דרכי. אני גרעיני התבואה לטחנת הקמח שלך. אלוהים! אין לך חיים משלך?
לא ממש.

סדר הזמנים לא ברור לי כאן. מתי אתה ובריוני התחתנתם?
לא התחתנו.
היא היתה אשתך.
בטח שהיא היתה אשתי, אבל לא התחתנו. פשוט לא הגענו לזה. לא עברנו בכלל את תקופת הרגשות העזים שצריך לעבור כדי להינשא רשמית. מבחינתנו היינו נשואים. לא היינו זקוקים לאישור מאף אחד. היינו אנדי ובְּרי. יום אחד הלכתי למשחק פוטבול של שבת, והיא היתה שם, כמובן, בראש פירמידת המעודדות, קפצה לזרועותיהן בסוף הקטע של העידוד.
הייתי צריך לנחש…
בינתיים גם הוא היה שם, האידיוט, בקסדה ובמגִנים. הוא הוביל את הקבוצה שלו אחרי תכנון המהלכים, כשהוא שולח מבטי בוז בהגנה, מנהל את המשחק שלו בסמכותיות שלווה ומפעיל את הקבוצה שלו ביעילות על המגרש. התבוננתי בו כשזרק את הכדור באוויר בספירלה מושלמת היישר לזרועות המיועדות. טאצ'דאוּן. עשרים אלף איש זינקו על רגליהם ושאגו, תזמורת הקולג' פצחה במארש ניצחון, דביל בתלבושת קוף כרכר מול היציעים, ואני הבנתי שנכנסתי כאן לתוך תרבות שבטית רבת־כוח, ושאם אני רוצה להוציא אותה מזה אני צריך להשקיע קצת מחשבה.
נדמה לי שאמרת דווקא שלא היה לאידיוט שום סיכוי נגדך מהרגע שנכנסת לתמונה.
טוב, אני אחרי הכול הייתי אנדרו, זה עם העיניים הכהות והעצובות. גם כשהרציתי בסגנון פרובוקטיבי העיניים שלי הבריקו מזעקה לעזרה. מבחינת בריוני זה העיד על אישיות חשופה. פגיעותו של המורה הניצב על הקתדרה היתה בשבילה חוויה לימודית חדשה. היא נעצה בי מבטים, היתה קשובה. [מהרהר] מאז התיכון כבר ידעתי שנשים נמשכות אלי. החברה הראשונה שלי היתה חנונית מזואולוגיה בתיכון ברוֹנקס למדעים. היא אמרה לי שיש לי עיניים של לַנְגוּר. אחרי הלימודים היינו הולכים לדירה שלה, כשההורים שלה לא היו בבית, ומתמזמזים.
בזכות עיני הלנגור שלך.
כן, וגם בזכות שפע השיער המתולתל, אם כי עכשיו הוא כבר איבד מצבעו. תמיד נראיתי טוב, נאה בסגנון שמוטי הלסת. והיתה לי חוצפה. הייתי מהתיכוניסטים המתחכמים האלה, זָרוק ומלגלג על הכול. ועובדה, דוקטור, שהיתה לי הצלחה גדולה אצל נשים. אבל עם בריוני זה היה אחרת. זה היה סוחף. מין אִתחול עצבי פתאומי שבו גיליתי שיש לי יכולת אדירה לאהוב. מאוחר יותר, כשכבר גרנו יחד – בעצם כשיצאנו לחגוג במסעדה אחרי שנודע לנו שהיא בהיריון – גם בריוני הודתה בהתנסות מהפכנית משלה: אנדי, היא אמרה, יום אחד בכיתה הבנתי פתאום שתמיד חיכיתי לך. והנה באת. מין הכרה שכזאת. כאילו הכרנו כבר בחיים קודמים, היא אמרה.
אבל בשלב הזה, על פסגת הרי הוואסאץ', ידעתי רק מה אני מרגיש. אסור היה לי לזלזל. הייתי חייב לדעת יותר לפני שאני פועל. יותר על מה – את זה לא ידעתי. [מהרהר]
מה?
אֵמיל גֵ'נינגס.
מה?
לא רציתי להיות אמיל ג'נינגס מהסרט "המלאך הכחול". זוכר את הסרט? על פרופסור שמתאהב בזמרת קברטים, מרלן דיטריך, ובסוף הופך לליצן במופע המפוקפק שלה, שקורא "קוקוריקו!" הוא מוותר על הכול כדי להתחתן איתה והיא כמובן מתפרפרת. החיים שלו נהרסים, העבודה, הכבוד, הכול אבוד. לילה אחד הוא מגיע מתנודד בחזרה לכיתה הריקה שלו ומת על גבי שולחן העבודה שלו. אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא ראית את זה?
לא.
לוֹ לפחות היה שולחן עבודה.

ברור שאי־אפשר להשוות את בריוני לזמרת קברטים דקדנטית בוויימאר. מצד שני ידעתי שאני מסוגל לעשות הכול כדי להרוס את עצמי. יכולתי לדמיין לי אותה בוהה בי במין צער סופני כזה כשאני מבצע את המקבילה המערבית לקוקוריקו וקופץ מראש ההר. כשהתיישבנו כדי לנשום קצת – בעצם כדי שאני אנשום קצת, ושתינו מים מבקבוק, אמרתי לה, בריוני, לא הרבה אנשים היו מצליחים לשכנע אותי לטפס הנה.
אבל, פרופסור, זה טוב, אז אתה לא שמח שטיפסת? אתה לא מאושר עכשיו? כי טיפוס כזה מפעיל את ההורמונים הטובים של המוח.
אמרתי לה: בבקשה אל תקראי לי פרופסור, קראי לי אנדרו. הרי ככה קוראים לי כל שאר הסטודנטים.
היא חייכה. אוקיי, בסדר. אנדרו. אני לא ממש קולטת אותך, פרו – זאת אומרת, אנדרו. מיָמַי לא פגשתי אדם כמוך.
כלומר, אמרתי.
לא יודעת. אני לא משתעממת איתך. לא, זו לא המילה הנכונה, לא משעמם לי בחיים, אני פעילה מכדי להיות משועממת –
זה היה נכון, היא למדה והתעמלה והיתה מעודדת, מִלצרה בחדר האוכל של הפקולטה ובסופי שבוע היתה מקדישה כמה שעות לעבודה בבית אבות מקומי.
– אבל הקַדְרות שלך, אמרה, אני לא יודעת, היא כל כך חריגה, עוצמתית, כמעט כמו דרך חיים בשבילך. וזו דרך אישית כל כך לעמוד ככה מול כיתה. זה נראה כמעט כמו כוח, כמו מישהו שמתייסר בגבורה. אבל זו בעצם רק, אני לא יודעת, תפיסת עולם חמורה מאוד.
ואני אמרתי: בריוני, אני חושב שאם נמשיך עם זה לכיוון שהייתי רוצה, אני עלול בסופו של דבר לדכא אותך עד שתתחתני אותי.
אוי, איך שהיא צחקה! וגם אני צחקתי איתה. ברגע ההוא לא היינו עוד מורה וסטודנטית. והיא בטח הבינה את זה כי השתתקה ולא הסתכלה אלי. היא התעסקה ברוב טקס בבקבוק המים, פתחה אותו והגישה אל שפתיה. אני הבחנתי בסומק קל ביותר על צווארה. [מהרהר]
כן? רצית לומר משהו?
לא, רק הרהרתי. נניח שהיתה רשת מחשבים חזקה יותר מכל דבר שאפשר לדמיין.
מה זה?
אני זוכר שניסיתי עליה את הרעיון הזה. בעצם עזוב רשת, נגיד רק מחשב אחד עצום. ובזכות העובדה הזאת נניח שהוא מסוגל לתעד ולאחסן מעשים ומחשבות ורגשות של כל אדם חי בתבל בכל אלפית השנייה. זאת אומרת שכל הקיום הוא מידע עבור המחשב הזה – הוא כאילו מחסן של כל מה שאי־פעם נעשה, של כל מחשבה שנהגתה אי־פעם ושל כל רגש שנחווה. ומאחר שהמוח האנושי מכיל זיכרונות, המחשב הזה מתעד גם אותם, כך שהוא חוזר לזמן עבר ובה בעת מתקדם עם ההווה.
משימה קשה, אפילו בשביל מחשב.
לא בשביל החמוד הזה. קח בחשבון שיש דברים שאתה לא יודע, דוקטור.
אני תמיד לוקח את זה בחשבון.
אני אגיד לך דבר אחד שאולי אתה לא יודע: לגנום של כל תא אנושי יש זיכרון. אתה מבין מה זה אומר? שכיצורים מפותחים יש בגנים שלנו זיכרונות מן העבר הרחוק, מדוֹרות של ימים עבָרו, זיכרונות של התנסויות שלא היו כלל שלנו. וזה כבר לא חלום באספמיה, כל מדען מוח יגיד לך את זה. אנחנו בסך הכול צריכים את הקוד הנכון כדי לשלוף מהתא את מה שהוא יודע, את מה שהוא זוכר.
נשמע פואטי.
אני מדבר על מדע, אני אומר לך שהמחשב שלי ובעצם כל המחשבים ששואבים את הפעילות המנטלית והפיזית של כל יצור חי – זאת אומרת שנוסיף גם את בעלי החיים לסיפור הזה – יכולים בהכרח לחזור בזמן ולנוע בעבר באותה קלות שהם נעים בהווה. אתה סומך עלי בעניין הזה?
אוקיי, אנדרו.
אז פירוש הדבר הוא…
כן?
…שלפחות במישור המיקרוגנטי יש אפשרות ליצור מחדש אדם שלם מכל החלקים האלה ומהזיכרונות הגנומיים של חיים בעבר, לא?
אתה לא מתכוון לשיבוט.
לא, לכל הרוחות, אני לא מתכוון לשיבוט. אנחנו מדברים על יכולת של המחשב הזה לפצח את הקוד של כל תא בכל מוח אנושי ולהקים מחדש מתים מתוך ההתנסויות שלהם. זה לא דומה בעצם לגלגול נשמות? זה אולי לא יהיה מושלם, לא תמיד תוכל לראות אותה, אם תושיט לעברה יד היא אולי תהיה רק צל של עצמה, אבל היא תהיה נוכחת, והאהבה תהיה שם.
על מי אנחנו מדברים עכשיו?
מה נכנס בי שסיפרתי את כל זה לבריוני? אם המחשב הזה יוכל למצוא את הקוד שקורא את הֶרכב התאים שלנו, בלידה, במוות, באפר גופותינו שנשרפו, ברקב ארונות המתים שלנו, וברור מעצם טבעו שהוא יוכל, אז נוכל הרי לשחזר את התינוקות שאיבדנו, את האהובים שאיבדנו, את עצמנו שאיבדנו, להתאחד מחדש במעין גן עדן עלי אדמות. אתה מבין מה אני אומר?
טוב, אולי ברמת הספקולציה…
אבל אם אתה מקבל את הנחת המוצא, הרי שהלוגיקה כאן מוצקה, אתה סומך עלי בעניין הזה?
אני סומך עליך.
אבל אתה עדיין לא מבין מה זה המחשב הזה, נכון? אוי, דוקטור, אילו היה מחשב כזה הוא היה מסוגל לעשות בסופו של דבר הכול. כלומר, בוא נקרא לילד בשמו. אני הייתי מקבל בחזרה את התינוקת שלי ושל מרתה. ואת בריוני שלי, והיינו מביאים הביתה את התינוקת שלנו והיינו משפחה.

ספריו של א.ל.דוקטורוב מהווים את אחד ההישגים החשובים ביותר בספרות האמריקאית המודרנית, ביניהם: בילי באתגייט, עיר האלוהים, ספר דניאל.  יצירותיו תורגמו ל-32 שפות. בין הפרסים הספרותיים שזכה בהם: פרס הנשיונל בוק, שלושה פרסי נשיונל בוק קריטיקס סירקל, שני פרסי פן/ פוקנר. ציון לשבח ע"ש אידית וורטון, עיטור האקדמיה האמריקאית לאמנות ולספרות ע"ש ויליאם דין הוולס, עיטור הנשיונל יומניטיס מטעם הנשיא.היה מועמד לפרס בוקר הבינלאומי 2009 ספרו הקודם הומר ולנגלי יצא ב-2010 בהוצאת סימנים וידיעות ספרים.

X