אצלכם זה בוכה? | לרכישה באינדיבוק
אצלכם זה בוכה?

אצלכם זה בוכה?

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 37
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 12
- 12

שישה סיפורי אימהוּת, פרי עטן של אורנה פיטוסי, ענת עינהר, עדי שורק, שרון פידל, גאולה שינה וריקי כהן, בעריכתה של ריקי כהן.זהו קובץ של סיפורים מצמררים וכנים עד כאב, העוסק בסודות הכמוסים ביותר שסוערים בנבכי האימהוּת ומגדירים אותה מחדש. "העיסוק בשאלות אמביוולנטיות וטורדות כמו ההקרבה, הקשר האימהי, העצמיות הנשחקת, האובדת, מעסיק במיוחד אימהות אמניות, שה'חדר משלהן', בתקופה הזו, המורכבת כלכלית וחברתית, כשהילדים מקבלים מקום מרכזי כל כך במארג המשפחתי, נראה בלתי מושג לא פחות מהתקופה שבה נולד המושג הזה. הגדרת קווי ה'אני', של ההורה ושל הילד, תיחום של אותה אישיות נפרדת, היא נושא שמקבל זוויות שונות ומרתקות בששת הסיפורים שתקראו בקובץ הזה." כך כותבת ריקי כהן בפתח הדבר לאסופה זו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אצלכם זה בוכה?”

לילות מסננת | אורנה פיטוסי

 

לא תמיד היא הייתה ככה. והיא לא נהייתה ככה ביום. זה קרה לאט ובנחישות של נחש הממתין לביצים שבקן.

דווקא הייתה פעם טיפוס צבעוני.

בתיכון אהבה את הצבע הצהוב. היה לה מעיל צהוב וחולצות צהובות, והייתה מדלגת את דרכה לבית הספר בעליצות, ממש כמו סייחי הפרא שהיו שועטים מפסגת הר הלב עד לאחו החמים שבין רגליה.

אחר כך אהבה אדום, ובלילות מנושקים שפתיה נמרחו באודם עז והייתה מקיצה על סדינים אדומים ויוצאת סמוקה אל הרחוב.

אחר כך הגיע תור הזהב, והכול נראה מבטיח. וכשהייתה מצחקת, הייתה מרקידה באוויר אצבעות מכשפות, עדויות תכשיטים, כמו שחקנית קולנוע הודית.

ולבסוף הגיעה התקופה הוורודה, שהניצה ורוד בלחייה, בלבה וברחמה, והיא ציירה על בטנה התופחת סמיילי ורוד.

ובאו ימים של אושר גדול ואהבה ופרפרים והיא הייתה מתבוננת במבט נמס בתינוק היונק ממנה בשקיקה. והייתה רוקדת איתו ומנשקת כל לחי תפוחה, וכשהיה ישן, הייתה רוכנת בציפייה מעל העריסה, שרק יקום כבר ותוכל לטמון את אפה בקפלי צווארו הרך ותשאף לתוכה את ריחו המשכר.

והחלה מזמזמת בעליצות שירי ילדות ובנתה למענו מגדלים מקוביות ספוג צבעוניות על שטיח פרוש באמצע הסלון, והייתה מגרגרת ומחבקת, וחשבה שאם תאהב יותר מזה כבר תתפוצץ, כי זה המון, כי הוא ריגש והסעיר ופתח בה דלת לאהבה גדולה.

והייתה קמה בעיניים טרוטות להקל על פיתולי גזים בלילות ובקיעת שיניים חדשות, וכשקדח מחום הייתה ישנה לצידו בטן אל בטן, נושמת את נשימותיו החמות וכואבת את כאבו ומייחלת שיעבור אליה, רק שלא יסבול.

הבקרים היו הוא, רק הוא, וגם הימים, והערבים והלילות, והיא לא הבחינה שהיא עצמה הלכה למקום אחר.

ולא מיד הבחינה בשגרה שחדרה אל חדריה ונגסה בצהוב העליז ובאדום החושני, ובסוף בלעה גם את הוורוד.

היא אכלה והצטמקה, והייתה אומרת בחיוך רפה שהיא אוכלת את עצמה.

היא גידלה, טיפלה, בישלה, ניקתה, סידרה, קנתה, עשתה, קילחה, האכילה, השכיבה לישון.

ולמחרת אותו דבר. בדיוק אותו דבר. ויום זוחל יום. וחודש מתבלבל עם חודש. וכבר לא ידעה איפה היא ובאיזה יום או שבוע או חודש היא.

ולפתע החלה מזדעפת למשמע בכיו ומצפה לרגע שישוב לישון. והחלה מואסת בו ומאסה בעצמה על שמאסה בו.

ופתאום גם הבקרים הפכו קשים. וגם מה שבא אחריהם, והנה שעה מזדחלת אחר שעה והיא סופרת שעות ודקות ושניות עד שמגיע הלילה, כדי להיבלע בחלום, לפני שיגיע שוב הבוקר.

אבל בלילות היא לא נרדמת.

בלילות היא חושבת.

בלילות היא לא נושמת.

"לילות מסננת" קראה אז ללילותיה.

הוא היה מתעורר בחדר המרוחק והיא הייתה מקימה בלאות 45 ק"ג של תשישות, וגוררת עצמות מקרקשות לאורך המסדרון, וחולפת בדרכה על פני המראה הגדולה המקובעת בו, ואפילו לא מבחינה בהשתקפותה השדופה.

אף אחד לא הבחין בזה.

והייתה מרימה אותו ולוחשת בכעס באוזנו "ששששששש! מה אתה רוצה? תישן! תישן כבר!!!"

ובלסתות נעולות כשל כריש, ובזרועות צנומות, הייתה מניחה את ראשו על כתפה, ומיליוני המהומי "נומי נומי" כעוסים היו נלחשים אל צינת הלילה העייף.

והכי פחדה שתשמוט אותו פתאום, שדעתה תבגוד בה והיא תשמוט אותו על הרצפה, כמו בובת חרסינה, והוא יתנפץ לרסיסים.

 

"ככה זה יהיה תמיד?" שאלה פעם את השכנה בדלת ממול. "הסיזיפיות הזאת, ככה כל יום, יום-יום, עד שאמות?" וכשהבינה שכן, שככה, כבר לא רצתה יותר. לחיות.

אורנה פיטוסי, ילידת 1968, שחקנית ואם ל-2. בוגרת הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. במשך שנה כתבה בלוג בנושא משפחה ב Xnet. תלמידת בית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", עמלה בימים אלה על ספרה הראשון.

 

גאולה שינה, כותבת פרוזה, שירה ומאמרים מקצועיים, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בהרצלייה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה כללית ובשפה וספרות צרפתית מאוניברסיטת ת"א. מנחת קבוצות הורים מוסמכת במרכז להורות ומשפחה, סמינר הקיבוצים, מומחית לתחום הצרכים המיוחדים. 

 

עדי שורק, מתגוררת בתל אביב, חולקת את חייה עם עידן ואם לבן ולבת. סופרת, עורכת סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג ומלמדת כתיבה. ספרה "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". ספריה הקודמים הם "תיירות פנים", הרומן "שבע מטרוניתות" והנובלה "חללים" (בתוך "חללים, שדות תעופה, קניון").

 

ענת עינהר, ילידת פתח תקווה, חיה בתל אביב. מחברת "טורפים של קיץ", זוכה פרס ספיר ליצירת ביכורים ופרס וינר, ו"פיל מתרחק", ספר ילדים בהוצאת עם עובד. ספרה הבא עתיד לראות אור במהלך השנה הקרובה.

 

ריקי כהן, כותבת ועורכת, אם לבן ובת, מחלוצות תחום הקהילות ברשת בישראל, בלוגרית "קורות האם האובדת" ומקימת אתר "אימהות אובדות". ספר שיריה הראשון "ערימה מלוכלכת בכל חדר" ראה אור בימים אלה בהוצאת ספרא, עורכת סדרת ערבי השירה, מוזיקה וצילום "שירה בלילה" עם טל ניצן.

 

שרון פידל, אמנית, ילידת 1970, גרה עם בן זוגה ובתם היחידה בגבעתיים. באמנות שלה מתעסקת בעיקר ברישום ובוידיאו ארט בנושא הזהות שאבדה לה. בעלת ניסיון בתחום החיים והמוות וכותבת על כך בבימה זו. 

X